על המסתורין שאופף עד היום את פרשת ילדי רעננה אפשר ללמוד מהדיונים הנלווים לערך הקצר שלה בוויקיפדיה: "מה זה היה, קרב או רצח?", כותב אחד העורכים. "לפי המקורות שלי לא נורתה אפילו ירייה אחת מהנערים. אפשר היה ללכוד אותם ללא צורך לפתוח עליהם באש". גם בספרי ההיסטוריה לא תמצאו התייחסות נרחבת לאירוע הקשה הזה. רק שלט קטן בעיר השרונית, ברחוב משה דיין פינת הפרחים, מספר בקצרה על מה שהתרחש בסמוך, בבית בלוקים בודד ולא מטויח בתחומי המשק של משפחת עזרא.
גם שני הקולנוענים איתן וצלר ופלג לוי לא היו מודעים לקיומה של הפרשה הזו, ונקלעו אליה לגמרי בטעות. "לפני 11 שנה התחלתי לחקור את סיפור הסרג'נטים שנחטפו ונתלו על ידי אצ"ל", מספר לוי. "גיליתי שהבריטים החזיקו בבת־גלים 12 בני ערובה. כשנפגשתי עם אחד מהם, איש לח"י, הוא אמר לי 'מה, לא ראיינת את רבקהל'ה מילדי רעננה?'. אז שמעתי לראשונה את המושג הזה".
לוי (53), תושב כפר־יונה, היה בעבר איש עסקים אך פשט את הרגל. כשיצא לדרך חדשה, הוא הפך לבמאי קולנוע והיסטוריון חובב. לפני כעשור הוא התחבר לפרויקט "תולדות ישראל", העוסק באיסוף עדויות של דור מקימי המדינה. שם פגש את איתן וצלר (63) מקריית־טבעון, יוצר סרטים ("הקונפליקט", "בדרכים עקלקלות") ובמאי טלוויזיה שחתום גם על כמה פרקים בסדרה "תקומה".
"ראיינו אלף איש מדור תש"ח", מספר לוי. "ראינו שיש ברנז'ה של המחתרות. אתה פוגש אותם בימי עיון, בבית הפלמ"ח, במכון ז'בוטינסקי. אבל הם הולכים ומתמעטים במהירות. לפני עשר שנים אהוד ברק, שהיה אז שר הביטחון, הזמין את כל דור תש"ח לאירוע הוקרה בקריה. יצאו 62 אלף הזמנות. היום נשארו פחות מעשרת אלפים. כל השאר נפטרו בתוך עשור. לפני שבע שנים הלכה לעולמה גם רבקה אליאב, אחרונת ילדי רעננה שנותרו בחיים".
לוי הספיק לראיין את אליאב, "נמרודה" בכינויה המחתרתי, זמן קצר לפני פטירתה. ממנה הוא שמע על מה שאירע שם בפרדס ב־11 בנובמבר 1947, שבועיים וחצי בלבד לפני ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה. "אנחנו מדברים על תקופה שהיא רגע לפני שהבריטים בחוץ", מציג לוי את מה שסיפרה לו אליאב, ואת המידע שאליו נחשף בהמשך. "קבוצה של נערי לח"י הגיעו לבית ברעננה, שהיה שייך למשפחה תומכת הארגון, כדי להתאמן בנשק. הם יצאו מתל־אביב, ירדו ברמתיים, והלכו ברגל על הציר שהיום הוא כביש 531. הם העבירו יחד את הלילה, ובבוקר הם גילו שהם מוקפים בידי צבא בריטי שלם, עם נגמ"שים ומכונות ירייה. חייל בריטי ניגש ודפק בדלת. אחת הבנות פתחה, ואז נשמעה ירייה. המפקד של הנערים, צעיר בן 19 שכונה 'יגאל', נתן פקודה לקפוץ ולברוח".
הצעירים יצאו דרך החלונות ורצו, בעוד הבריטים פותחים לעברם באש. חמישה נהרגו – שני נערים ושתי נערות שמתו במקום, ועוד נערה אחת שנפצעה אנושות ומתה כעבור יומיים. שלושה אחרים נתפסו, בהם רבקה אליאב. רק נער אחד שהיה בבית הצליח לברוח ולהסתתר בפרדסים. היה זה חיים ריקלין, אביו של איש התקשורת שמעון ריקלין. לימים סיפר ריקלין הבן כי אביו נתפס גם הוא בידי הבריטים, וניסה לטעון שהוא בכלל מחפש עבודה באזור, וכי נקלע למקום במקרה. החיילים לא ידעו אם להאמין לו, ולקחו אותו לאבו־כביר, שם הראו לו את גופות חבריו. ריקלין ניסה לשמור על פנים חתומות, אך לא הצליח. הוא ושלושת חבריו העצורים נידונו מאוחר יותר למאסר עולם, אך שוחררו כשקמה המדינה. נערה אחרת, שהייתה בדרך למבנה כאשר החיילים כבר הקיפו את המקום, נמלטה בסיוע משפחת עזרא.
כשלוי שמע שהעמותה להנצחת מורשת לח"י החליטה להוציא סרט על פרשת ילדי רעננה, הוא הציע לווצלר לגשת למכרז. את הרעיון שלו לסרט הוא מגדיר כ"פנטזיה" – "לקחת נוער של היום, תלמידים במגמת התיאטרון בתיכון 'אביב' ברעננה, ולבחון דרכם את הסיפור. הסרט שיצרנו עוקב אחר התהליך – איך אני מגיע כמדריך על־זמני, מגייס אותם ללח"י, ומלמד אותם את ההיסטוריה ממלכות ישראל ועד היום. המטרה בעצם הייתה לזרוק להם את האידיאולוגיה של לח"י, ולראות מה חוזר".
עבודתם הניבה את הסרט הקצר "ילדי רעננה" המיועד להקרנה בבתי ספר ומוסדות חינוך, אבל גם השפיעה על השקפתם של היוצרים עצמם. "לח"י הייתה מחתרת מרתקת", אומר לוי. "זה לא היה גוף פוליטי. הם לא ביקשו להתחרות בשלטונות היישוב כמו הרוויזיוניסטים. היו שם ימין ושמאל, דתיים וחילונים. מכאן הגיעה ההחלטה שלי להתמקד בלח"י. וזה לא היה פשוט, גדלתי עם אמא שהצביעה כל החיים מרצ ועבודה. הייתי בטוח שלאנשים האלה יש קרניים ושהם אלימים ולא יפים. עד היום כשאנחנו מפרסמים משהו על לח"י, מיד אומרים לנו 'כן, אבל הם שיתפו פעולה עם הנאצים. הם שדדו בנקים. הם רצחו גם יהודים'. ופתאום אני פוגש את רבקה אליאב – אישה נחמדה ותרבותית, ציירת, שאומרת לי 'היינו בני נוער והלכנו אחרי אידיאולוגיה. היו כאן בריטים, והבנו שצריך לסלק אותם'. זה יצר אצלי טוויסט. פתאום התחילה להיפתח לי התמונה".
"גם אני ספגתי בבית, בבית הספר ובכלל מהסביבה, שלח"י היו טרוריסטים", מודה וצלר. "באתי עם כל המטען הזה, אבל ההיכרות עם קבוצת הנערים שינתה אצלי משהו".
הפתעה בזיהוי הגופות
מעט מאוד פורסם על חמשת הנופלים בפרדס ברעננה. המפקד יצחק מוסקוביץ ("יגאל") בן ה־19 עלה ארצה לבדו במסגרת עליית הנוער, למד במוסד במגדיאל, פרש ממנו לפעילות בלח"י והכשיר עשרות לוחמים; שרה בלסקי ("חמדה"), תלמידה מצטיינת בת 18 מתל־אביב, עזבה את עבודתה כתופרת בבית חרושת וקיבלה את תפקיד אם הבית והמבשלת של נערי המחתרת; שלום מחרובסקי ("אריאל") בן ה־16, נער דתי מתל־אביב, יתום מאב, היה פעיל בבני עקיבא ועסק בגיוס נערים דתיים לשורות לח"י; לאה גינצלר ("רות"), נערה דתייה בת 16 מתל־אביב, הפסיקה את לימודיה ויצאה לעבוד, ומאוחר יותר הצטרפה לפעילות נגד הבריטים למרות מחאת הוריה; ויהודית מגורי־כהן ("אורה") בת ה־14 משכונת נווה־צדק, תלמידה מצטיינת, ידעה עימותים רבים עם הוריה בשל פעילותה בלח"י. סיפרו עליה כי לאחר שההורים החביאו את בגדיה ונעליה, היא הופיעה לפגישה ביום גשם כשהיא יחפה, לבושה רק בחולצה דקה ובמכנסי חאקי קצרים. כשהדביקה פעם כרוזים בגבעתיים, תפסו אותה חניכים מ"הנוער העובד" ושברו את ידה. היא מצידה חזרה הביתה וסיפרה שנפלה מאופניים. בשלב מסוים הוריה גירשו אותה מהבית בגלל החלטתה להצטרף למחתרת.
"מאוד מעניין להבין מאיפה הצעירים האלה באו", אומר לוי. "להבדיל מתנועות הנוער האחרות, לא היה כאן מניע של ללכת עם החבר'ה, עם הזרם. כל אחד מהם הפך לאינדיבידואל שפעיל במשהו שאי אפשר להתגאות בו בחוץ. תחשבי איזו רמת אופי צריך כדי להצטרף לארגון שלא רק שהוא מחוץ לקונצנזוס, אלא שבגללו אתה תהפוך לנרדף, תוותר על חיי החברה שלך ועל כל המסגרת החמימה שעוטפת אותך. אף אחד מהם לא קיבל ליטוף בבית, וחלק מהם לא גרו בכלל בבית, אלא נאלצו להתנתק מההורים כדי להיות מי שהם. ככל שחקרתי יותר, כך הבנתי את העוצמה של הדבר הזה – אילו נעורים הם בחרו להם".
אז הם היו למעשה נוער השוליים של אותם ימים?
"זה נוער הגבעות של אותם ימים. אלה שחיים היום על ההרים, חיו אז בערים. רבקה סיפרה בעדות שלה: 'ישבנו בלילה זרים, והרגשנו חמימות של ביחד למרות שכל אחד בא ממקום אחר'".
צילום: באדיבות העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (הלח"י) וחלליהם
גם העיתונים שראו אור בארץ למחרת התקרית הקשה ברעננה, מיעטו להתייחס אליה. מה שכן פורסם יכול להמחיש את האווירה הטעונה והגישה השיפוטית שהייתה אז כלפי פעילות לח"י. "מה החיפזון בקיפוח חיי ילדים כמעט, בני 14 ו־16?", תהה העיתונאי מ. ד. בעיתון דבר. "יש עכשיו ארגונים ומפקדי ארגונים בארץ ישראל, המאמינים בתום לבב כי הם מקור החוכמה והמוסר כולם… מותר לשאול אותם שאלה שהיא מעבר לכל ויכוח מדיני: מי התיר להם לפתות ילדים למידה כזאת של סיכון עצמי? אותה הילדה בת 14 שמתה מפצעיה לא הייתה אחראית לחייה המקופחים. אחראים לה אלה שבלבלו את עולמה ושלחו אותה להתאמן בנשק".
בימים שלאחר מכן פורסמה קריאה בעיתונות לבוא ולזהות ארבע מהגופות, שנותרו שכובות בבית הלוויות בלי שבני המשפחה יגיעו לשם. "אבא של רבקה אליאב בא לזהות את הגופה שלה", מספר וצלר. "אמרו לו שהיא נהרגה, ורק כשהוא הגיעה התברר שניצלה".
"יש תמונה נוראית של חמש הגופות מסודרות בהכנה לקבורה", מספר לוי. "איש לח"י התפלח לשם עם מצלמה ותיעד אותן. גם ללוויות שלהם, כמו לכל הלוויות של חברי המחתרות, אנשים לא יכלו להגיע. הרבה פעמים היו צריכים להביא אנשים זרים כדי להשלים מניין, כי אף אחד לא רצה להזדהות ולהיות משויך. הם לא זכו ללוויות המוניות או לתמיכת היישוב. אלו אנשים שמתו כמעט בסתר. אפילו במודעת האבל על חמשת הנערים פורסמו רק הכינויים, לא השמות האמיתיים".
ההורים גם לא תמיד יכלו לדעת אם הבן שלהם מעורב או לא, כי חלק מהילדים ברחו מהבית או חיו חיים כפולים.
"נכון, רבקה הייתה ישנה באתר בנייה והולכת משם לבית הספר. היא הייתה מתחברת עם בנות מהכיתה והולכת אליהן אחרי הלימודים – לכאורה כדי לעשות יחד שיעורים, ובעצם כדי לקבל ארוחה חמה. היה לה סיפור מקסים על מורה קומוניסט שגילה את הפעילות שבה היא השתתפה, ואמר לה בשקט 'תדפקו את הבריטים'".
וצלר: "נערת לח"י אחרת שראיינו למדה בגימנסיה הרצליה. היא הייתה קמה בחמש בבוקר, משמנת את צירי הדלתות כדי שלא יהיה רעש, יוצאת החוצה ומפזרת כרוזים מתחת לשולחנות בגימנסיה".
לוי: "ואז מתחיל יום הלימודים, מבקשים מכל הנערים לאסוף את הכרוזים, עושים מסדר בבית הספר ושורפים אותם לעיני כולם. והיא עומדת איתם, ויודעת שהיא עשתה את זה. ילדה בת 15".
ילדה מול מחתרת
לא מעט שאלות אפפו את פרשת ילדי רעננה. מי הלשין לבריטים על הפעילות? מדוע הגיעו לשם כוחות צבא במערך כה אדיר? ומה בדיוק קרה במפגש מול הנערים – האם היה זה רצח בכוונה תחילה, או היתקלות שהסתבכה?
"למדנו את ההיסטוריה של הימים ההם משמיעה, לא מקריאה בספרים", מציין וצלר. "בתקופה ההיא שלחו את הנוער לחלק כרוזים, וגם אימנו אותו להשתמש בנשק ביום פקודה. הם היו מסורים לגמרי לרעיונות של 'יאיר', מפקד לח"י.
"הקבוצה הזאת של ילדי רעננה התגבשה במקרה, הם לא הכירו זה את זה. בסרט שלנו מופיע דוד שומרון (אחד מבכירי מטה המבצעים של לח"י – רמ"ב), שמספר איך הוא ועוד חבר ארגנו מקום מסתור בפרדסי רעננה לצורך אימונים. הם קיימו את הפעילות בתוך הבית, שם היה סליק של נשק. מישהו, כנראה מהשבט הבדווי ששכן סמוך לשם, הלשין לבריטים על האימונים בפרדסים".
"נקודת הזמן היא משמעותית", אומר לוי. "לקראת כ"ט בנובמבר, הבריטים כבר הבינו שהם איבדו את ארץ ישראל ובכל זאת ניסו להיאחז בה. לכאורה הם היו צריכים להגיד 'מה אכפת לנו, שיתאמנו שם בנשק, אנחנו ממילא עוזבים'. בשביל מה צריך ללכת להרוג נערים?"
וצלר: "לא רק זה, דוד שומרון אומר שמי שטיפל בבעיות כאלה הייתה בדרך כלל המשטרה – ופה הגיע צבא. כלומר, הם הרגישו שזה הסוף שלהם, סוף המנדט, וכנראה לפני סיום החליטו להכניס מכה".
לוי: "הגיעו לשם 'הכלניות', הדיוויזיה השישית המוטסת שבמלחמת העולם השנייה לחמה נגד הנאצים. והדיוויזיה הזאת הולכת מול חמישה נערים, זה אבסורד".
מהתחקיר שערכתם, מה המסקנה שלכם לגבי הרגע שבו התחיל הירי?
"אי אפשר לדעת באמת מה קרה שם", אומר וצלר. "היה רגע מסוים שבו חמדה, המבשלת, פתחה את הדלת כשהיא מחזיקה אקדח ביד. יכול להיות שהיא ירתה בסרג'נט הבריטי והציתה את הכול".
מתוך חמשת הנופלים היו שלוש בנות לוחמות. נשמע די פמיניסטי.
"נכון, כולם התגייסו לעניין הזה. בכלל, זו הייתה תקופה אידיאולוגית. אנשים נלחמו על אידיאולוגיה. לא רק נשים, אפילו ילדים גויסו".
לוי: "יהודית מגורי־כהן נהרגה בגיל 14 ושמונה חודשים. היא הנופלת הצעירה ביותר בספרי יזכור".
מגורי־כהן הייתה הנערה שמתה מפצעיה רק כעבור יומיים. מיד אחר כך פרסם נתן אלתרמן שיר בשם "הילדה השלישית": "מה יכלה הילדה לעשות מול מחתרת רודה שטוותה מסביבה רשתות במחשך", כתב המשורר. "מה יכלה לעשות מול שורות קלעים עת הטיחה בה אש הפלוגה השלמה… מה יכלה לעשות מול כל הקהל הגדול שקרא לה פורשת בוגדת ועוד… מה יכלה לעשות בלי עוזר ומשען מול אויבים מבחוץ ואויבים מבני ברית? ולכן חברים, בסדין הלבן היא שוכבת עכשיו חרישית".
"אלתרמן היה לגמרי מזוהה עם הממסד", אומר וצלר, "אבל הייתה לו יכולת באותו רגע לראות את המציאות".
לוי: "ובסופו של דבר, אחרי 67', הוא היה מסוחבי הספסלים בתנועה לארץ ישראל השלמה. אלתרמן הוא החיישן, הדבר הכי רגיש שחי באותה תקופה של ערב הקמת המדינה. ואם הוא בוחר באותו שבוע לקחת את הסיפור של הילדה, אז יש סיבה. דרך השיר הוא הראה – יש משהו בחבר'ה האלה שאתה מנדים".
מתחת לאף של ההגנה
מדוע בחרתם לחקור את הנושא באמצעות פרויקט בהשתתפות בני נוער, ולא דרך יצירה דוקומנטרית רגילה?
"הרעיון הוא שמורה יוכל להכניס את הכול לתוך שיעור: להקרין את הסרט ואז לקיים דיון בכיתה", מסביר וצלר. "סרטים תיעודיים הם ברוב המקרים קונבנציונליים מאוד – ראיונות, תמונות וקטעי עיתונות. אנחנו חיפשנו משהו חדש, אחר. בהתחלה חשבנו ללכת דווקא לנוער שוליים, כי עשינו הקבלה לנוער של לח"י, אבל בסופו של דבר בחרנו במגמת תיאטרון: אמרנו שאם נצליח לקחת את הנוער הזה, שישחק את הדמויות – זה יאדיר את הסרט".
לוי: "בחרנו קבוצה מקרית של ילדים טובים רעננה, נערים יפים, ונתנו להם לשחק נערים שהיו יפים והלכו אחרי אידיאולוגיה שמזוהה היום עם נוער הגבעות. הם נכנסו לדמויות והתחילו לומר מה עולה בהן. ופתאום אתה אומר: 'רגע, אולי הם לא היו כל כך מטורפים? אולי יש כאן משהו באמת חזק?'. להקרנת הבכורה הגיעו שתי נשות לח"י, עליזה קינג וחנה ערמוני, סבתות מעל גיל 90. אתה רואה את שתי הנשים האלה, שנקראו בעבר 'סכין בגב האומה', ולא יכול להרגיש טינה כלפיהן".
ובתהליך העבודה, האם עלתה השאלה המוסרית לגבי הפעילות האלימה של לח"י? אולי גם ההשוואה לתפיסת הפלסטינים בעיני עצמם כלוחמי חופש?
"שלושים שנה היה כאן מנדט. חיו כאן משפחות בריטיות עם נשים וילדים – ולא נהרגה משפחה אחת. מעולם לא נכנס יהודי לבית של משפחה בריטית כדי לרצוח. לא פגעו באף אזרח בריטי שהיה כאן, רק בחיילים ובנושאי משרות בשירות המנדט. גם בפיצוץ מלון המלך דוד נתנו אזהרה לפני, והם לא יצאו".
לסרט יש גם מטרה נסתרת, למצוא את ההיגיון באידיאולוגיה של קבוצות שוליים?
"זה לא שאיתן הפך להיות איש לח"י או התחיל לחשוב כמו לח"י, אבל היחס לקבוצות שוליים ולאידיאולוגיות שנחשבות קיצוניות על ידי המרכז, אולי קצת השתנה. כי השוליים מגדירים את המרכז, וכדי להראות למרכז לאן צריך לשאוף, צריך את הקבוצות האלה. ההתחלה היא לפרוץ דרך, זה האוונגרד".
היה גם מידע שהעדפתם לא להכניס לסרט?
"הוצאנו סצנה כשבעצם הבנו שבין המפקד למבשלת היה רומן. יגאל ראה את חמדה בפעילות קודמת והתאהב בה, וכדי להתקרב אליה הוא הציע לה להישאר כמבשלת ושחרר את המבשלת שכבר הייתה. שאלנו את הנערים בזמן הצילומים למה חמדה היא זו שניגשה לפתוח את הדלת, ואחת הנערות צחקה ואמרה 'כי הם רבו'. החבר'ה מלח"י הוציאו לנו את זה מהסרט. אבל תחשבי על הסיטואציה – המפקד עומד מאחור, ואהבת נעוריו הולכת עם אקדח לדלת. למה הוא לא הלך בעצמו? זו שאלה".
גם הסיפור של תגובת הלח"י לרצח לא נכנס לסרט. "ללח"י היה סטייל בנקמות שלהם", אומר לוי. "כמה ימים אחרי כן הגיעו למאהל הבדווי שלושה קצינים בריטים, בלונדינים, שבעצם היו אנשי לח"י מחופשים. הם סיפרו שבאו להעניק פרס על ההלשנה. שישה מהבדווים התנדבו לקבל את הפרס. אנשי המחתרת לקחו אותם משם למוביל המים שעבר מתחת לכביש, וירו בהם. חמישה נהרגו, אחד ברח ולימים הפך להיות יד ימינו של ערפאת. את זה סיפר לי איש שב"כ".
המבנה שבו שהו הנערים עומד עד היום על תילו. לוי אומר שהבחירה במיקום הזה לפעילות המחתרתית היא מסקרנת במיוחד. "אם יש יישוב שמזוהה פר־אקסלנס עם 'ההגנה', זו רעננה. והעובדה היא שהיו גם בעיר הזאת משפחות תומכות לח"י. האבסורד הכי גדול הוא שיצחק שמיר, מנהיג לח"י, הסתתר אצל משפחת ירדני ברעננה, מתחת לאף של אנשי ההגנה. לח"י היו פעילים גם בגבעתיים, שגם היא הייתה מזוהה עם ההגנה. היה להם המון תחכום.
"האתגר הגדול היה לשמור על החשאיות. איך אתה בכלל מגייס אנשים ללח"י? הרי ההגנה כל הזמן ניסתה להחדיר אליהם מרגלים, והשאלה היא איך אתה מכניס בן־אדם לתוך סודות המערכת ומזהה שהוא לא בוגד. אלו שזוהו כבוגדים, חוסלו. רצחו כמה מאנשי ההגנה. וקרה גם ההפך, למשל ידידיה סגל (איש אצ"ל, דודו של עורך מקור ראשון חגי סגל – רמ"ב) שנחטף על ידי ההגנה ומת כשעינו אותו. הם זרקו את הגופה שלו בכפר טירה. כמה עשרות יהודים נהרגו בידי יהודים במהלך תקופת הקמת המדינה, שלא לדבר על הסזון ופרשת טוביאנסקי. אלה היו ימים אדומים וקשים מאוד".
אנרכיסטים עם מטרה
כשאני שואלת מה אפשר להסיק מהפרשה ההיא לישראל של ימינו, וצלר משיב: "זו שאלה טובה מאוד. והתשובה – תלוי אם את ימנית או שמאלנית. שמאלני יכול לומר שכל האמצעים כשרים נגד הכיבוש. וימני או פטריוט ישראלי יגיד שהיינו חייבים בשביל העצמאות של המקום הזה להילחם ולהשיג חירות.
"מתוך 12 עולי גרדום שהבריטים תפסו, תשעה נתלו בין אפריל 47' ליולי 47', השנה שבה הנערים הצטרפו ללח"י. תשעה יהודים הוצאו להורג, ולכן זה כל כך תפס את הנערים. זו הייתה השנה הכי מדממת. אקסודוס, הפריצה לכלא עכו. ואף אחד לא ידע שההצבעה באו"ם תצליח מבחינתנו, ושבעוד שנייה ההיסטוריה משתנה. זו שאלה שיכולה לעלות בכיתה: האם המאבק שלהם היה לשווא או לא? בדיוק כמו שמדברים על הסכם אוסלו, ודנים האם זו הייתה טעות או לא. ועוד שאלה על אנשי לח"י: האם היה נכון להילחם בבריטים גם בזמן שהיישוב צידד במלחמה שלהם נגד הנאצים?"
לוי: "הסכמי אוסלו הם דוגמה מצוינת. אני תמכתי בהם לחלוטין ממקום של לתת צ'אנס לשלום. כשרבין נבחר ב־92', שמתי רמקולים בווליום עם השיר 'ישראל מחכה לרבין'. היום אני חושב שזאת הייתה טעות. זאת העוצמה של פרספקטיבת הזמן – חשבנו שצריך להושיט את היד לשלום, חטפנו סטירה קשה מאוד, והרבה אנשים התעוררו. פשיטת הרגל שלי היא חלק מהתוצאה של הפיגועים. הייתה לי חנות רהיטים בדיזנגוף, ואוטובוס התפוצץ לידה. חודש שלם לא נכנס אף אחד לקנות רהיט. זה השפיע על החיים שלי. היום אני חושב שאני איש ימין".
במהלך העבודה עלתה אצלכם השאלה לאן הייתם מתגייסים לו הייתם נערים באותה תקופה?
וצלר: "יש בינינו ויכוח בעניין הזה. פלג היה מצטרף ללח"י, אני לא. אני הייתי מתגייס לפלמ"ח. אתה קורא את השירים של אברהם שטרן, 'יאיר', ויש שם דיכאון. משהו שהולך לקראת המוות בעיניים פקוחות לרווחה".
לוי: "יש קטע שלא רואים בסרט – איך המורה של הנערים ממגמת התיאטרון, שבאה מבית של פלמ"ח, קיבלה את זה. בשיעור הראשון עברנו איתם על כל ההיסטוריה – מאברהם אבינו עד אברהם שטרן. השמענו להם שירים של שלוש המחתרות. אחרי תקופה שאלנו אותם מה הם היו עושים, והם ענו שהיו מצטרפים ללח"י. גם כאן יש סוג של ניסוי – מה קורה כשאתה בא ברטרוספקטיבה ומראה לאנשים מה היה פעם. אני חושב שהרבה אנשים שחיים היום בתוך המרכז והשמאל, כשהם מסתכלים בסופו של דבר על החברותא ועל האווירה של נוער הגבעות – בתוך־תוכם הם כן היו רוצים לחיות את האווירה הזאת, אבל בלי האידיאולוגיה.
"יש לי אבחנה שאומרת שהמהות הפלמ"חית היא של ילידי הארץ, כאלה שאין להם תסביך גלות. שטרן הוא פולני עם תסביך גלות, שבא להקים בדם ואש את יהודה. הוא אומר 'את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש'. אבל מי באמת עשה את רוב הכיבוש? מי כבש את רוב הכפרים? מי כבש את לוד? הפלמ"ח. כי הם באו ממקום של ישראלים, של לחדש ימינו כקדם. זה ההבדל בין האידיאולוגיות. אחד מדבר על כיבוש, השני עושה כיבוש".
הלח"י, כמו שציינתם, לא היה בהכרח ימין.
"נכון. עמוס קינן זה לח"י. נתן ילין־מור, אחד משלושת המנהיגים, היה איש שמאל מובהק. בנו הוא ממקימי שלום עכשיו. צריך גם לזכור שהיו שיתופי פעולה בין הערבים לאנשי הלח"י. באבו־גוש השייח' עצמו היה חבר לח"י, וגאולה כהן הסתתרה שם. מאותו מקום הם גם ניסו ליצור קשר עם הגרמנים, כי האויב לשיטתם הוא השלטון הבריטי. אנשים לא יודעים – אייכמן היה כאן ב־38', ניסה לארגן הגירה של יהודים לפלשתינה. אנשי לח"י היו אנרכיסטים עם אמירה ברורה – אתם כובש זר, לכו הביתה, אחר כך נהיה חברים שלכם. וזה גם ההבדל מול הטרוריסטים של היום: הם לא אומרים 'צאו לגבול הזה ואחר כך נהיה חברים שלכם', אלא 'צריך להרוג אתכם'. ביום שהבריטים עזבו, הושטנו יד לשלום".
בסופו של דבר אתם מרגישים שהסרט הזה משנה כמה מהסטריאוטיפים שנשארו לגבי אנשי לח"י?
"אני חושב שהצלחנו לשים איזשהו גשר קטן וראשון. סימן שאלה. מיהם האנשים שנלחמו בבריטים? תראו אותם, הנערים האלה זה לא שטרן של שנות העשרים והשלושים. כשרצחו את יאיר הם היו בני עשר. הם לא היו חלק מהאידיאולוגיה.
"לי זה גרם להבין שאין ספק שהיה צורך במאבק אלים גם נגד הערבים וגם נגד הבריטים. את עיקר ההקמה וקביעת הגבולות עשתה ההגנה, ואת עיקר המאבק בבריטים עשו אצ"ל ולח"י. הבעיה היא שבשתי המחתרות האלה מסתכלים על הפעולות שעשו ככאלו שבלעדיהן לא הייתה קמה המדינה, כשמנגד יש אנשים שבאים ואומרים שזה היה מיותר, הבריטים היו עוזבים בכל מקרה. אני חושב שהצלחנו להעביר איזה מקל לנערים שהשתתפו בסרט. הם חוו את החוויה, פגשו את אנשי לח"י ברגע האחרון שלפני קום המדינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
