"היי. גשם, רוח, גלים, עננים, כולם ביחד = סערה. אבל אתמול דווקא היה חמים. אני נוסע על שובר הגלים ופותח חלון, והים ממתין לשעת כושר. וכשאני מגיע לנקודה שהים סימן לעצמו, הוא מטיח פרץ מים ישר לחלון הפתוח שלי, ומיד תופס מרחק. אני כולי רטוב ממי מלח… אבל אין מה לעשות, מזג האוויר חזק מאיתנו. הים רואה, חושב, וגם עושה מאיתנו צחוק", כך תיאר רפאל איתן בספר "בונים פה נמל – מכתבים מסבא נודניק".
בערב האחרון בחייו, 22 בנובמבר 2004, עוד ביקש איתן מאשתו לבדוק עבורו מה צפוי להיות מזג האוויר ביום המחרת. "התחזית הראתה שהסערה של הימים הקודמים שלא אפשרה לעבוד בנמל, תשכך עד הבוקר. הים היה אמור להיות רגוע", משחזרת אלמנתו, עפרה מאירסון (82). "מומחה שאיתו דיברתי בהמשך, הסביר לי שלפעמים דווקא לאחר שהסערות חולפות, מגיע גל גבוה ופתאומי. מעין שארית של הסערה".
באותם ימים כבר סבל רפול מליקוי ניכר בשמיעתו. הוא נזקק למכשיר שמיעה, אך רק לעיתים נדירות השתמש בו. בשלוש שנות עבודתו כחבר בהנהלת החברה שהקימה את "נמל היובל" באשדוד, הספיק לאבד כמה מכוניות שנסחפו לים, מכיוון שלא שמע את המיית הגלים המתקרבים. לבסוף לקח הים גם אותו, כשגל גבוה במיוחד הטיח אותו בעוצמה משובר הגלים אל המים. בן 75 היה במותו.
עפרה מאירסון, זוגתו: "את יודעת כמה שנאתי אותו כרמטכ"ל? זה היה כשבני שירת בלבנון. רפול היה בשבילי סמל הצבא, ולא אהבתי את כל הסיפורים עליו. כשכבר היינו ביחד, הייתי מקניטה אותו: 'אה, שמענו על סברה ושתילה'. זה עמד בינינו, אבל אני רציתי את רפול, והוא היה מספיק חכם לא ליצור מריבה"
"נסעתי בעצמי לנמל, כי היה לי חשוב להסתכל ולהבין מה קרה שם", מספר חברו הטוב מהצנחנים, תא"ל במיל' אפרים חירם (פיחוטקה), לשעבר ראש עיריית רמת־השרון. "ראיתי שהגל הזה לא רק העיף אותו, אלא ממש כופף את גג המכונית שלו".
חירם אירח בביתו את רפול לארוחת צהריים בשבת, שלושה ימים לפני שנהרג. "גם יאנוש בן־גל הגיע, ואורחים נוספים. לפני שהתחלנו לאכול שאלתי את רפול 'היום הולכים על יין או על וודקה?'. הוא אמר 'על שניהם', וכך היה. מצב הרוח היה יוצא מן הכלל, ורפול חילק לנו את ספרו החדש. בהקדשה האישית לי ולאשתי הוא כתב: 'כשלא יורים – כותבים'". הספר הזה, שבו מספר רפול לנכדיו על עבודתו בנמל אשדוד, ראה אור בהוצאת תמוז והגיע לחנויות רק לאחר האסון בשובר הגלים.
בחודש שעבר מלאו 15 שנה למותו של רפאל איתן – שר, חבר כנסת, והרמטכ"ל בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר. תחת פיקודו יצא צה"ל למלחמת לבנון הראשונה ול"מבצע אופרה" להשמדת הכור הגרעיני בעיראק. הוא נודע כלוחם ללא חת, שקיבל את עיטור העוז בעקבות תפקודו בפשיטה על משטרת כונתילה שבסיני, אוקטובר 1955. בתיאור המעשה נאמר כי "סרן רפאל איתן הסתער בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב, וחיסל עמדת מק"ב (מקלע בינוני) שבלמה את התקדמותם". רפול גם היה צנחן וטייס של מטוסים קלים ודאונים. הוא כתב ספרים, חרז חמשירים, עבד בנגרייה וייצר שמן זית. הייתה לו פוזה טיפוסית של עמידה כשידיו משולבות על כרסו, וגם חיתוך דיבור מינימליסטי משלו.
מרים, רעייתו הראשונה של איתן, היא היום כבת 90, ומתגוררת בדיור מוגן. בנותיהם של רפול ומרים סירבו להתראיין לכתבה הזו. "את זיכרונותינו הרבים והטובים מאבא ואת מחשבותינו אנו נושאות עמנו יום־יום. הוא חסר לנו מאוד", אמרה לנו בתו גליה אלף.
תא"ל במיל' עמוס כץ: "מפקד פלוגה בצנחנים נהרג ממש לידי, כשפגז פגע בזחל"ם שלו. ההוראה הייתה להמשיך בלחימה. כשהגענו לחניון בדרך, אמרתי לרפול שראיתי זחל"ם של מפקד פלוגה סופג פגיעה קטלנית. רפול לא הגיב. זו הייתה אחת מהתכונות שלו: איפוק רב. רק מאוחר יותר נודע לי שההרוג היה אחיינו"
"אין לי פה שום דבר של רפול, נתתי הכול לבנות שלו. יש לי רק תמונות ודברים שהוא עשה לי מעץ, דברים מגעילים", אומרת מאירסון בנימה אוהבת. היא מביאה אבן בצורת לב שנתונה בתוך תושבת מעץ, מעשה ידיו. "הוא תקע מסמרים באיזו קופסה נוראית. לא היה לו שום חוש ליופי או לאסתטיות, אבל הוא חשב שהוא עושה אמנות. הבת שלי למדה בשנקר, והיא הייתה מעמידה אותו, שמה עליו כובע, בגדים, הוא היה המודל שלה. כנראה הייתה לו ילדות קשוחה מאוד, חיים קשים בכפר, ופתאום הוא הגיע לפה, להרצליה, והלך לתצוגות אופנה. היום אני לא עושה לו אזכרות, לא עולה לקבר שלו בתל־עדשים, כי הקבר לא מסמל אותו. הזיכרונות שלו, מה שהוא כתב – אלו הדברים שמסמלים אותו בעבורי".
סליק בתוך המיטה
הוריו של רפול היו ממייסדי מושב תל־עדשים שבעמק יזרעאל. מגיל צעיר למד בנם לחלוב את הפרות ולחרוש. "כשהיה בן שש הוא כבר שכב עם רובה בשדה כדי לשמור. איך אפשר לצאת מזה נורמלי?", אומרת מאירסון. "אחרי שהוא נפטר, גיליתי בארגז המצעים שלנו כלי נשק רבים ולבנות חבלה. התברר לי שכל השנים ישנתי איתו על סליק".
בשנת 1946, כשהוא בן 17, הצטרף רפול לפלמ"ח. שנתיים אחר כך נפצע קשה בראשו בקרב על מנזר סן־סימון במלחמת העצמאות. כוחות חטיבת הראל היו נצורים שם במנזר במשך כ־18 שעות בלי יכולת לחלץ את הפצועים הרבים, עד שלבסוף היה זה האויב שנשבר ונסוג.
בשנת 1952 נישא רפול למרים, חברת ילדותו מתל־עדשים. חמישה ילדים נולדו להם, שני בנים ושלוש בנות. הבכור, יוחנן, נפטר מסיבוך של מחלת האסטמה כשהיה בן 11. הבן יורם, טייס בחיל האוויר, נהרג בתאונת טיס בגיל 27, בעת שאביו היה הרמטכ"ל. מאירסון מספרת כי רפול חלם שוב ושוב על בניו המתים ועל החברים הרבים שאיבד במערכות ישראל, וסבל מסיוטי לילה קשים. "אני חושבת שכל חייל במדינה חוזר קצת הלום מהקרב", היא אומרת. "מדי פעם הוא היה מתעורר בצעקות ומספר לי ששוב חלם על שני הבנים. עם זאת, מעולם לא הייתה לנו שיחה ממשית עליהם. זה היה נושא שהוא לא נתן לגעת בו".
כשהוכרזה הפסקת אש בלבנון, הגיעו נציגי הממשלה לבקר בחזית. תא"ל במיל' יוםטוב תמיר: "השקפתי יחד עם רפול על האזור והבחנו בטנק סורי שזז. רפול אמר לי 'תירה בו'. עניתי: 'הממשלה פה, אם נירה, הסורים עלולים להשיב באש'. ואז רפול הבחין בשרים המבוגרים מטפסים בקושי על הסלעים, ואמר בהומור אופייני: 'תגיד לי, אכפת לך מאלה?'"
במחצית הראשונה של שנות החמישים פרש איתן מצה"ל ושוב התגייס, השתתף בפשיטה בכונתילה וספג שלושה כדורים במבצע כנרת. במבצע קדש הוא כבר פיקד על גדוד 890 של הצנחנים, והשתתף בצניחה ממזרח למעבר המיתלה. "הגענו לשם בטיסה ארוכה וקשה", מספר חירם, שפיקד על מחלקת מרגמות בגדוד. "בדרך ממש ריחמתי על המצרים, שלא יודעים שאנחנו עומדים לצנוח שם ולהשמיד את כל מי שיעבור דרכנו".
38 חיילים ישראלים קיפחו את חייהם בקרב המיתלה, שאמנם התקבע במורשת הצה"לית כסמל של גבורה ודבקות במטרה, אך בדיעבד היו רבים שהטילו ספק בנחיצותו. הפעולה במיתלה, שתוכננה בעצה אחת עם בריטניה וצרפת ונועדה לאלץ את המצרים לחזור בהם מהלאמת תעלת סואץ, הורחבה אל מעבר למטרותיה המקוריות, בעידודו של מח"ט הצנחנים דאז אריאל שרון. "קרב המיתלה התפתח לכיוונים שלא היו הכרחיים בעיניי", אומר חירם. "המשימה של הגדוד הייתה להתייצב בעורף האויב ולהילחם במי שיתקוף אותנו. עצם הימצאותו של כוח משמעותי במקום כזה הוא הישג, אבל זה לא כוח שיכול להרשות לעצמו לפרוץ ולכבוש. נהרגו לנו שם אנשים מהטובים ביותר, במוות מיותר. ויחד עם זאת, הלוחמים ביצעו את הפקודות שקיבלו ועשו את זה בכל נפשם ומאודם, כי רפול הכין אותם היטב לכל תרחיש".
כמו קצינים בכירים אחרים באותן שנים, יצא רפול לקורס טיס במטוסים קלים, אף שלא השתייך לחיל האוויר. הוא התמקצע גם בדאייה, ובשנת 1963 עמד בראש המשלחת הישראלית לאליפות העולם בדאייה, שהתקיימה בארגנטינה. ב־1966 קבע שיא ארצי, כשהמריא עם הדאון שלו משדה תעופה בעמק יזרעאל ונחת באילת. "את סוד הדאייה הוא מגלה כשהוא מצביע לעבר ענן קטן, לבנבן, ששט ברקיע", תואר רפול במעריב ב־5 באוקטובר 1966. "'מתחת לענן קטן כזה יש אוויר עולה, וכשאתה מוצא אותו, אתה אוסף גובה וגולש הלאה, עד שאתה מגיע לזרם אוויר נוסף. קוראים לזה טרמיקה בשפה של הדואים'. כך הוא גלש מטרמיקה לטרמיקה על פני מרחק עצום בקנה מידה ישראלי, קרוב לארבע מאות קילומטרים. הוא שהה בדאונו למעלה משבע שעות".
במלחמת ששת הימים פיקד איתן על חטיבת הצנחנים, שלחמה בפתחת רפיח וברצועת עזה, והמשיכה לעבר התעלה. חירם שימש כסגנו בקרב נגד דיוויזיה 7 של המצרים. "המשימה שלנו הייתה לפרוץ את הקו המבוצר מאוד שהם הקימו בפתחת רפיח", הוא מספר. "רפול אמר לנו שהקרב הזה יקבע את כל המערכה בסיני, ולכן עלינו להתרכז בהתקדמות אל היעד שלנו, צומת רפיח – וזאת בלי שימת לב לנפגעים, שבהם נטפל רק אחרי הקרב. הוא אמר שעלינו לנצח בכל מחיר, וכולנו הפנמנו את זה. עליי הוא הטיל לטהר את העיר רפיח. עשינו מה שעשינו, והיו אלה ימים קשים מאוד וגורליים".
בשדות הקרב של מלחמת ששת הימים פגש רפול שניים מחבריו לנשק, שניהם דווקא מחיל השריון: תא"ל במיל' עמוס כץ (79), שבתפקידו האחרון שימש קצין שריון ראשי, ותא"ל במיל' יוםטוב תמיר (75), לימים סגן ראש אגף התכנון בצה"ל. במלחמת ששת הימים הם היו מפקדי פלוגות טנקים, שחברו לכוח הצנחנים של רפול בדרכו לתעלה. שניהם עוטרו לימים בעיטור העוז – כץ על חלקו במלחמת ששת הימים, ותמיר לאחר מלחמת יום הכיפורים. כמו רפול, שניהם נפצעו בקרבות יותר מפעם אחת, אך הוסיפו להילחם שותתי דם.
כץ מספר כי הנחייתו של מח"ט הצנחנים לגבי דחיית הטיפול בנפגעים, קיבלה גם משמעות אישית: "מפקד פלוגה בצנחנים נהרג ממש לידי, כשפגז פגע בזחל"ם שלו. בעוד אני מנסה לפגוע בטנק המצרי שירה בו, נפגעתי מפגז של טנק אחר, והטנק שלי נדלק. ההוראה הייתה להמשיך בלחימה, ואכן המשכנו. כשהגענו לחניון בדרך, אמרתי לרפול שראיתי זחל"ם של מפקד פלוגה סופג פגיעה קטלנית. רפול לא הגיב, רק המשיך במשימותיו. זו הייתה אחת מהתכונות שלו: איפוק רב. רק מאוחר יותר נודע לי שההרוג היה אחיינו, גיורא איתן.
"היה לי מאבק עם רפול מי יוביל. אמרתי לו 'תן לטנקים', והוא לא הסכים. לבסוף הגענו לפשרה – הוא יעלה לטנק שלי ומשם יפקד על הכוח. בבוקר שאחרי כיבוש רצועת עזה ראיתי אותו ישן לצד הטנק, עם כובע על הראש ואף אדום בולט החוצה. פתאום הגיע ברווז ונשך אותו באף. רפול פתח לאט־לאט את שק השינה, והשתטח על הברווז כמו שחקן כדורגל. חצי שעה אחר כך הוא קרא לי לאכול ארוחת בוקר. אמרתי לו שאני לא אוכל ברווזים על הבוקר".
תמיר פגש באיתן ביום השלישי למלחמה, כשהכוח התקדם לכיוון התעלה. "רפול עמד זקוף בתוך הזחל"ם", הוא מספר. "לפתע נפתחה לעברנו אש חזקה מאוד ממוצב מצרי, וכשהסתכלתי לאחור ראיתי את רפול נפגע ונופל. הוא אפילו לא חבש קסדה, כנראה היה בטוח שהקרב נגמר ואנחנו כבר מגיעים לתעלה. החלו לעוף לעברנו טילי נ"ט, וגם הטנק שלי נפגע. הטען נהרג, ואני נפצעתי ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי המשכתי בלחימה, עד שנפלתי בתוך הטנק".
במסוק שפינה אותו, מצא תמיר לידו את רפול, שנפצע קשה בראשו. "הוא נראה לי מת, היה כחול ולא זז. נתנו לי ביד את האינפוזיה שהייתה מחוברת אליו. לא הייתי במצב של להחזיק אינפוזיה, ומדי פעם איבדתי את ההכרה. לקחו אותנו לבית החולים סורוקה בבאר־שבע. אחרי כמה ימים של אשפוז, פתאום הרגשתי שמישהו מרעיד את המיטה ומעיר אותי. פקחתי עיניים וראיתי את רפול עומד על רגליו. הוא אמר: 'אתה המ"פ עם האינפוזיה? באתי להגיד תודה'. התחברנו דרך הפציעה המשותפת, והוא זכר לי את זה כל החיים".
נקניק, בדיחה, ואז ביזנס
מהר ככל יכולתו שב איתן לשדרת הפיקוד הקרבית, ומונה לקצין צנחנים ראשי. ב־69' שוב פגש אותו תמיר, אז קצין אג"ם של חטיבה 14 בשריון, שהחזיקה את קו התעלה. "יום לאחר תקרית מדממת של כוח צנחנים, כינסו אותנו בבלוזה. הגיעו לשם הרמטכ"ל חיים בר־לב, אלוף הפיקוד אריק שרון, רפול וקצינים נוספים. בר־לב שאל מה עושים לנוכח המצב, ופנה אל רפול בזלזול: 'רפולצ'יק, מה אתה אומר?'. רפול השיב לו: 'הרמטכ"ל, מה שאנחנו עושים פה זה חמור ביותר, אנחנו ברווזים במטווח'. הוא התחיל להסביר שצריך לבצע פעולות נועזות בצד השני, אך בר־לב קטע אותו בגסות: 'שב, רפולצ'יק, הבנתי אותך'. זה היה לא נעים. באותם ימים דיברו על כך שרפול הגיע לסוף דרכו בצה"ל. סיפרו שבר־לב אמר לו: 'גם תת־אלוף זה יותר מדי בשבילך'".
ובכל זאת, איתן המשיך להתקדם מתפקיד לתפקיד. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על אוגדת השריון שבלמה במאמץ רב את התקדמות הסורים ברמת הגולן. "כפשׂע היה בינם לבין הגשמת היעד הסורי: הכנרת", תיאר בספר "רפול – סיפור של חייל" (ספריית מעריב, 1985). "המבוכה הייתה רבה. במקרים מסוימים נאלצתי לנהוג בתקיפות רבה כדי להחזיר את האנשים לקו הלחימה ולמגע עם האויב".
בספרו תיאר איתן את השנאה של החיילים בשטח לשר הביטחון משה דיין, וסיפר כיצד הרמטכ"ל דוד אלעזר פרץ בבכי כשדיבר על החשש שיואשם במחדלי המלחמה. "זה היה אחד המעמדים החמורים שנקלעתי אליהם. אדם מבוגר, רמטכ"ל צה"ל, בוכה בנוכחותי. ידעתי שלעולם לא יוכל לסלוח לעצמו, שנתגלה לי בחולשתו".
כץ השריונר היה אז מפקד חטיבה, ולאחר המלחמה שהה במובלעת הסורית שהוחזקה בידי צה"ל. "היתה אווירה של חוסר ודאות", הוא מספר. "היינו מכווצים גם מלחץ ועדת אגרנט שהחלה לפשפש, אך רפול ידע להרגיע ובו זמנית לשמור על ערנות ונוכחות רבה בשטח. יום אחד הוא הביא נקניק באורך של מטר ובקוטר 4־5 אינץ', תלה אותו על המשקוף במפקדת האוגדה וכתב: 'שכל אחד יחתוך כמה שהוא חושב שמגיע לו'. הנוהל היה שלפני שנכנסים אליו חותכים מהנקניק, אוכלים, אחר כך מספרים בדיחה, ורק אז מדברים ביזנס".
חצי שנה לאחר המלחמה מונה רפול לאלוף פיקוד הצפון. בתפקידו זה דאג להדק את הקשר בין ישראל לנוצרים בדרום לבנון, והיה שותף להקמת "הגדר הטובה" כגבול ידידותי שמשני עבריו שכנו הנוצרים המארונים. במארס 1978, כששימש כסגן הרמטכ"ל, יצא צה"ל למבצע ליטני כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון. ההחלטה על הפעולה התקבלה בעקבות פיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, שבו נהרגו 35 ישראלים. תמיר, שהשתתף במבצע כמפקד חטיבה 188 של השריון, זוכר את איתן מגיע לשטח ומפגין נוכחות פיקודית. "לפני תחילת המבצע אספו את כל מפקדי הכוחות, ורפול ציטט מהשיר 'על השחיטה' של ביאליק. אני עדיין זוכר אותו אומר 'נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן'. רבים חשבו שרפול היה פָלָח חסר השכלה, אבל הוא היה אינטלקטואל שהכיר טקסטים רבים".
מבצע ליטני אמנם הסב נזק כבד לארגוני הטרור, אך גרר ביקורת עולמית על ישראל בשל פגיעה באזרחים והרג שבויים. חודש לאחר מכן מונה רפול לרמטכ"ל, ובמהלך כהונתו קיצר את עונשם של חיילים שהורשעו ברצח אזרחים ושבויים. "אני לא ראיתי במו עיניי הרג שבויים במבצע ליטני", אומר תמיר. "ברור שאם תפסת מישהו כשבוי, והוא לא בורח, יש קוד מוסרי שחשוב לשמור עליו. אני זוכר שהיה ויכוח על טוהר הנשק, ורפול תמה איך יכול להיות טוהר בעצם השימוש בנשק. כשהוא החליט על המתקת העונש של החיילים, סמכתי עליו שהיו לו די סיבות לעשות זאת מתוך הבנת הסיפור בכללותו".
תא"ל במיל' אפרים חירם: "נסעתי בעצמי לנמל, כי היה לי חשוב להסתכל ולהבין מה קרה שם. ראיתי שהגל הזה לא רק העיף אותו, אלא ממש כופף את גג המכונית שלו. שלושה ימים לפני כן הוא התארח אצלנו לסעודת שבת, וחילק לנו את ספרו החדש עם הקדשה אישית: 'כשלא יורים – כותבים'"
מתקופתו כרמטכ"ל זכורות גם הפקודות שנועדו להפוך את צה"ל לתכליתי, ממושמע ו"חיילי" יותר. רפול הורה על סגירה מוחלטת כמעט של הלהקות הצבאיות, וקבע כי חיילים יחבשו את הכומתות על הראשים, במקום להשאיר אותן בכותפת החולצה. הוא גם הכניס נהלים של איסוף תרמילי כדורים משומשים ומניעת בזבוז מזון.
במהלך כהונתו חווה כאמור רפול טרגדיה אישית קשה. ב־4 במאי 1981, בעת תרגיל אווירי, אירעה תקלה במטוס של בנו יורם. הוא נאלץ לנטוש, אך המצנח שלו לא נפתח והוא נהרג. בריאיון לתוכנית "עובדה" בשנת 2010 סיפרה מרים איתן כי בעלה אסף אותה מהעבודה לאחר שנודע לו על האסון, אך לא אמר לה דבר עד שהגיעו לביתם. "דיברתי על כל מיני דברים אחרים, והוא לא אמר כלום. (…) כשיצאנו מהאוטו הוא אמר לי שיורם נהרג בתאונת מטוס, ואני צרחתי, לא הייתי מאופקת".
צמרת צה"ל עסקה באותם ימים בתכנון התקיפה על הכור העיראקי, שיצאה לפועל ביוני 81'. מאירסון: "הטייסים סיפרו לי שלקראת המבצע רפול אסף אותם, חילק להם תמרים ואמר בהומור: 'יכול להיות שתיפלו בשבי, ויתנו לכם הרבה תמרים, אז תתרגלו כבר לאכול אותם. אל תהיו שם גיבורים שלי, ספרו כל מה שאתם יודעים. התפקיד שלנו כאן בארץ זה לשנות את המציאות'. האמירה הזו שלו, 'אל תהיו גיבורים שלי', הרשימה אותי מאוד".
תפיסתו המדינית של רפול באה לידי ביטוי בוויכוח חריף שהתגלע בינו לבין שר הביטחון עזר ויצמן, על חשיבותה של ההתיישבות באלון־מורה. "אני הייתי משוכנע כי אלון־מורה הוא אתר ביטחוני, וההתנחלות דרושה שם מטעמים ביטחוניים. עזר לא היה סבור כך. (…) אם בין השר והרמטכ"ל ישנם חילוקי דעות, רשאי הרמטכ"ל, ובמקרים מסוימים אף חייב, לבטא את עמדתו השונה", כתב רפול בספרו מ־1985. את פינוי היישובים הישראליים בסיני הוא כינה "המשבר החמור ביותר בחיי".
כשהשתתף בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שדנה בנושא יידויי האבנים בכבישי יהודה ושומרון, אמר רפול כי התגובה ההולמת היא להקים יישובים יהודיים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק". מאירסון מספרת כי שנים אחר כך, כבת זוגו, היא הרבתה להזכיר באוזניו את האמירה ההיא. "זה משפט שגרם לי להיות צינית מאוד כלפיו, להעליב אותו אפילו. אני מאמינה שאלו היו התבטאויות ספונטניות, מתוך מחשבה שזה עושה אותו גיבור. מעין שוויץ של ילד מתבגר. היה בכך משהו מאוד לא ברור מבחינתי: כשעוד התגוררתי בחיפה, נהגתי לטייל עם רפול בשכונות הערביות, וכמעט בכל חנות היו מזמינים אותנו לשתות קפה. הערבים אהבו אותו, והיו לו המון חברים מהמגזר הזה, כולל השותף שלו לייצור שמן זית. אכלנו פעמים רבות בביתו בכפר, ורפול לא אחת עזר לשכניו. אחד הבנים של אותו שותף עבר בשלב מסוים לגור ליד טבריה, ויהודים שרפו לו את הדירה. רפול נתן לו את מפתחות הבית שלנו, שיוכל להתגורר בו בינתיים".
בשיטוטיה עם איתן נתקלה מאירסון לא פעם בצעירים שנגשו אליו ואמרו כי אינם יודעים איך להודות לו. היו אלה "נערי רפול" לשעבר, בוגרי הפרויקט שיזם לגיוסם ושילובם של צעירים בעלי קשיי הסתגלות שונים, וכן בעלי רישום פלילי. תמיר, כמפקד בכיר באותן שנים, יודע לספר על צדדים פחות מזהירים של הפרויקט: "זה עלה לצבא כסף רב, וחלק מהנערים חזרו אחר כך למעגל הפשיעה. ראיתי מפקדים שניסו לרצות את רפול, וכשהוא שאל מה קורה עם הנערים, הם היו מבלפים ומספרים על הצלחות מוגזמות. רפול ידע שעובדים עליו, אבל אמר לי: 'תבין, זה הצ'אנס האחרון ליישר קו עבור אלה שלא היה להם קו התחלה'. הוא תפס את הצבא, ובצדק, ככור היתוך חשוב ביותר".
דלי מים על הראש
את מלחמת לבנון הראשונה ראה רפול כבלתי נמנעת, לאחר שורה של פעולות טרור שכוונו כנגד ישראל. בדיונים שקדמו למבצע, החליטה הממשלה לאמץ את "תוכנית אורנים" בגרסתה המצומצמת יותר, שכונתה "אורנים קטן". בפועל יצא צה"ל למערכה רחבה בהרבה. רפול ב"סיפור של חייל" תיאר כי ב־5 ביוני הוצגה לממשלה תוכנית מלחמה נרחבת, שכללה כיבוש של קטע מכביש ביירות־דמשק, וזכתה לאישור. עם זאת, הדגיש, "מעולם לא הצגנו בפני השרים תוכנית או כוונה לכבוש את ביירות. לא שבסתר ליבנו רצינו בזה והעלמנו את הכוונה מן השרים. לא רצינו בכך". ובאותה נשימה הוא כותב: "מעולם לא הייתה בהחלטת הממשלה ובהנחיות המטה הכללי למפקדים הגדרה של קילומטרים לביצוע הפעולה הצבאית – לא 40 ולא 45 ולא פחות ולא יותר".
תמיר שימש במלחמה כמפקד אוגדה 880, והיה בכוח הארטילרי שהגיע לחלץ את החיילים המכותרים בסולטאן־יעקוב – קרב ששניים מחיילי המילואים שהשתתפו בו, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד היום (גופתו של הנעדר השלישי, זכריה באומל, הושבה לישראל בשנה שעברה בסיוע רוסי). גם הוא וגם עמוס כץ, ששימש אז ראש מטה פיקוד צפון, מתארים טשטוש של הגבולות בין הדרג הצבאי לזה המדיני; המצביא בפועל, לדבריהם, היה שר הביטחון שרון ולא רפול. "בכירי פיקוד צפון, כולל אלוף הפיקוד אמיר דרורי ואנוכי, לא ידענו דבר על כוונותיו האמיתיות של שרון", אומר כץ. "יצאנו למלחמה עם תוכנית אחת, אך לשר הביטחון וגם לרמטכ"ל הייתה כנראה תוכנית שונה לגמרי".
עפרה מאירסון, זוגתו: "את יודעת כמה שנאתי אותו כרמטכ"ל? זה היה כשבני שירת בלבנון. רפול היה בשבילי סמל הצבא, ולא אהבתי את כל הסיפורים עליו. כשכבר היינו ביחד, הייתי מקניטה אותו: 'אה, שמענו על סברה ושתילה'. זה עמד בינינו, אבל אני רציתי את רפול, והוא היה מספיק חכם לא ליצור מריבה"
על פי הידוע לך, האם ראש הממשלה מנחם בגין היה מודע לתוכניות האמיתיות? האם שרון הוליך אותו שולל?
"אני חושב שבגין לא ידע הכול, אבל הייתה לו אמונה עיוורת בגנרלים. אני זוכר שאריק ורפול נכנסו למרכז המבצעים במוצב הפיקוד, ואריק שאל: 'למה האוגדה בפיקודו של מנחם עינן לא מתקדמת?'. רפול השיב: 'באנו עכשיו מישיבת ממשלה, הוחלט שלא הולכים על הסורים. כדי להתקדם צריך ללכת על הסורים'. אז אריק אמר: 'שמע, רפול, תעשה מה שאני אומר לך, ואם חם לך, שים דלי מים על הראש'. במילים אחרות, הוא אמר לו לתקוף את הכוחות הסוריים".
גם סביב כניסת צה"ל לביירות נתגלעו בקיעים בצמרת הפיקוד. "היה שם משחק שבו כל אחד עבד על האחר", מתאר כץ. "דרורי נאלץ להסביר לי: 'אתה לא מבין שהוא (שרון) רוצה ללכת לביירות?'. היה צריך להבין שלשם הולכים, אבל לא אומרים את המילה הזו. הגענו לביירות, בגין נסע לארה"ב, וממלא מקומו שמחה ארליך הכריז פומבית – בעקבות מה שאמרו לו – שאין אף חייל צה"ל בביירות. חיילים שאלו אותי: 'תגיד, הוא שיכור? איפה אנחנו, בטורקיה?'. אמרתי להם שארליך התבלבל, כי מה אני יכול להגיד להם?
"אחר כך נרצח נשיא לבנון, בשיר ג'ומאייל (שניהל קשרים כמעט־רשמיים עם ישראל – מ"פ). בישיבה במטה הפיקוד אמרו: 'אם בשיר הלך, אולי צריך להיכנס גם למערב ביירות'. הפגישה הסתיימה בהוראה מפורשת לא לעשות זאת. הלכתי לישון, ואחרי זמן קצר העירו אותי והודיעו לי: 'אלוף הפיקוד והרמטכ"ל טסו לביירות. הם ביקשו שתטוס לשדה התעופה שם, ותכוון את הכוחות שמגיעים להיכנס להתקפה'. כך נכנסנו למערב ביירות באלתור, וללא תוכנית מסודרת".
כשהוכרזה הפסקת אש בלבנון, הגיעו נציגי הממשלה לבקר בחזית. "רפול אמר לי: 'שקצין המודיעין יסביר להם, אתה בוא איתי'", מספר תמיר. "כשעתיים קודם, עם כניסת הפסקת האש לתוקף, הסורים ירו מטח עצום של קטיושות. עכשיו השקפנו על האזור והבחנו בטנק סורי שזז. רפול אמר לי 'תירה בו'. עניתי: 'הממשלה פה, אם אנחנו נירה עכשיו, הם עלולים להשיב באש'. ואז רפול הבחין בשרים המבוגרים שמחה ארליך ואליעזר שוסטק מטפסים בקושי על הסלעים, ואמר בהומור אופייני: 'תגיד לי, אכפת לך מאלה?'. התעקשתי שאני לא יורה. 'אתה מסרב פקודה?', הוא שאל, ואני השבתי בחיוב. רפול אמר: 'טוב, אז אל תירה'. הרשיתי לעצמי לדבר כך כי הכרתי את השיח שלו. הוא בא לבדוק אותך, לראות איך תגיב".
כנקמה על רצח ג'ומאייל נכנסו אנשי הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים סברה ושתילה וטבחו בתושבים, כולל נשים וילדים. כץ זוכר כי הגיעה אליו שמועה על פעילות חריגה במחנות, אך לקח לו זמן רב לאשש אותה. ועדת כהן, שהוקמה לימים כדי לחקור את נסיבות הטבח, קבעה כי רפול כרמטכ"ל היה צריך לדעת מה מתרחש במחנות הפליטים, אך לדברי כץ היה קושי ממשי לקבל מידע מהשטח. "באמצע הלילה קיבלתי טלפון ממנחם עינן, שאמר לי: 'תפסיקו את מה שקורה שם'. לא ידעתי על מה הוא מדבר. פניתי ברשת הקשר אל עמוס ירון (אז מפקד כוחות צה"ל בגזרת ביירות – מ"פ), שהיה בשטח, והוא אמר: 'הכול בסדר, הכול תחת שליטה'. שאלתי למה יש פצצות תאורה מעל סברה ושתילה, והוא הסביר שהנוצרים ביקשו אותן וקיבלו. מפקד מהשטח אומר שהכול בשליטה, אז החלטתי שאני לא מעיר את אלוף הפיקוד".
הכתבים הצבאיים זאב שיף ורון בן־ישי היו הראשונים שדיווחו לגורמים שונים בממשלה ובצה"ל על הטבח המתחולל במחנות, אך גם בחלוף שעות, רפול כרמטכ"ל לא קיבל תמונת מצב ברורה. למרות זאת, כך הוא מתאר בספרו, שרון שלח אותו למפגש עם עיתונאים. "ידעתי בוודאות רק דבר אחד: שחיילינו לא היו מעורבים בשום צורה באירועים שנתרחשו. ידעתי שאם קרה מה שקרה – אנשי הפלנגות ביצעו את המעשים, ודבקתי במטרה האחת: לנקות את צה"ל מכל רבב של אשמה. אחד מהעיתונאים סנט בי: 'מה, הרמטכ"ל אינו יודע מה קרה?!'. עובדה. הרמטכ"ל לא ידע. רמטכ"ל שנאלץ לחזור שוב ושוב על המילים 'אני לא יודע', אין לו הרבה סיכויים לעורר אמון בלב השומעים".
בעוד רפול מנהל את המערכה בלבנון, מאירסון הפגינה נגד המלחמה. היא תמכה בלהט באל"מ אלי גבע – שהודח על ידי רפול לאחר שהסתייג פומבית מהרחבת הלחימה לתוך ביירות. כפעילת שמאל, מאירסון יצאה גם נגד שירות צבאי בשטחים, בעוד רפול ראה בהתיישבות ביו"ש מפעל חיוני. "את יודעת כמה שנאתי אותו כרמטכ"ל?", היא מספרת. "זה היה בדיוק כשבני הבכור התגייס ושירת בלבנון. רפול היה בשבילי הסמל של הצבא, ולא אהבתי את כל הסיפורים עליו. כשכבר היינו ביחד, הייתי מקניטה אותו כל הזמן: 'אה, שמענו על סברה ושתילה'. זה עמד בינינו, אבל אני רציתי את רפול, והוא היה מספיק חכם לא ליצור מריבה".
רמטכ"ל מלחמת לבנון הצליח לצאת מוועדת כהן בעור שיניו ללא המלצת הדחה, מכיוון שכבר עמד לפני סיום כהונתו. הוועדה הטילה על שרון את עיקר האחריות להתעלמות מהסכנה של טבח במחנות הפליטים, והמליצה על פיטוריו. מאירסון מספרת כי גם בשנים לאחר מכן, רצה רפול את קרבתו של שרון. "בפעם הראשונה שפגשתי את שרון, אמרתי לו 'אני לא אוהבת אותך'. רפול נדהם ולא ידע איך להגיב, אבל שרון לא התרגש מדבריי. את השנאה שלי לאנשי צבא ולאחראים לדברים שהפגנתי נגדם, תיעלתי כלפי שרון, וכך הורדתי אותה מרפול. במסיבות ששרון נכח בהן, נהגתי להשתהות בכוונה ולקחת לעצמי אוכל לאט, בתקווה שלא אצטרך לשבת איתו. אבל בסוף הייתי רואה שרפול כבר יושב בתוך המשפחה של שרון, ולא הייתה לי ברירה אלא להצטרף".
האמין באנשים, לא הבין בהם
מאירסון, אם לחמישה ילדים משלה וכיום סבתא לשבעה, פגשה את רפול בפברואר 1989, בתוכנית "ערב חדש". הוא, אז חבר כנסת, דיבר על נושאי ביטחון; היא, שעמדה בראש מוסד "אהבה" לילדים חוסים, התריעה נגד סגירתו של המקום. "נפגשנו בשער של האולפנים, ורפול שאל על מה דיברתי בתוכנית", משחזרת מאירסון. "סיפרתי לו על הכפר שלנו, וכך דיברנו שעות, כמעט עד חצות. כשבאתי לעבודה למחרת, רפול כבר היה שם. לא קבענו, הוא פשוט הגיע. הוא הצטרף לוועד המנהל, הביא תורמים רבים, והיה נוכח הרבה מאוד".
איך התאהבת באדם כל כך שונה ממך?
"הוא היה אדם מקסים. מהרגע הראשון נהיינו חברים טובים מאוד, ותמיד היה לנו המון על מה לדבר".
רפול עמד אז בראש מפלגת "צומת", שזכתה בבחירות 88' בשני מנדטים. בממשלת הימין שקמה ב־1990 לאחר "התרגיל המסריח", מינה אותו יצחק שמיר לשר החקלאות. בבחירות לאחר מכן, יוני 1992, הגיע איתן להישג פנומנלי של שמונה מנדטים. עם חלק מחברי הסיעה – שזכתה לכינוי "רפול ושבעת הגמדים" – הייתה לו היכרות מזדמנת בלבד. בימי הקמתה של ממשלת רבין הוא גישש דרכו לקואליציה, אך לבסוף כשלו המגעים, וצומת נותרה באופוזיציה והחלה מתפוררת בהדרגה. גונן שגב, מס' 2 ברשימה, פרש מהמפלגה עם שני ח"כים נוספים, ומונה לשר האנרגיה. הוא וח"כ אלכס גולדפרב אף הצביעו בעד הסכם אוסלו ב', במהלך שהיווה ניגוד חריף למצעה של צומת. "רפול האמין באנשים, אבל לא הבין באנשים", אומרת מאירסון. "הוא היה נאיבי. השגב הזה בא לתל־עדשים, התמקם בבית הראשון שרואים כשנכנסים למושב, והציב דגל ישראל ענק על הגג. ציוני שכזה, את חושבת שרפול ירפה ממנו? וכך שגב יכול היה אחר כך לעשות בו מה שרצה". כזכור, לאחר סיום הקריירה הפוליטית שלו הסתבך שגב בשורה של מעשים פליליים, ישב בכלא בגין הברחת סמים, ובתחילת 2019 הורשע בריגול ובמסירת מידע לאיראן.
לקראת בחירות 96' החליט איתן כי צומת תרוץ עם הליכוד ברשימה משותפת, שאליה הצטרפה גם "גשר" של דוד לוי. "רפול הביא לנו את ביבי", אומרת מאירסון על הבחירות ההן, שהעלו את נתניהו לשלטון. "דוד לוי היה חכם, מהר מאוד הוא קלט מי זה נתניהו, ועזב. לרפול לקח זמן להבין".
רפול היה אמור לקבל את תיק ביטחון־הפנים בממשלת נתניהו הראשונה, אלא שבאותם ימים נפתחה נגדו חקירה בחשד ששלף מידע אישי וצבאי על מועמד לתפקיד מנכ"ל "צומת". היועץ המשפטי לממשלה קבע כי לא ניתן בנסיבות האלה למנותו לשר האחראי על המשטרה, ובמקום זאת הוא מונה לשר החקלאות ואיכות הסביבה ולסגן ראש הממשלה. במשפטו הודה רפול בעובדות, אך לבסוף נפסק כי הן אינן מהוות עבירה.
96' הייתה גם השנה שבה התגרש רפול ממרים ונישא לעפרה מאירסון, מה שלא מנע מזו האחרונה להפגין נגד ממשלת הימין. "הוא אפילו הביא אותי להפגנה שהייתה מול בית ראש הממשלה וסחב בשבילי את השלטים", היא נזכרת. "אני עמדתי שם וצרחתי, בעוד הוא משתתף בישיבת הממשלה. אחר כך נכנסתי עם השלטים למונית, והנהג אמר: 'את מוכרת לי'. ברדיו התחילו חדשות, דיברו על ההפגנה, ואז הוא אמר: 'את אשתו של רפול. אני במקומו הייתי זורק אותך מהבית'".
עפרה מאירסון: "נהגתי לטייל עם רפול בשכונות הערביות בחיפה, וכמעט בכל חנות היו מזמינים אותנו לשתות קפה. היו לו המון חברים מהמגזר, כולל השותף שלו לייצור שמן זית. אחד הבנים של אותו שותף עבר בשלב מסוים לגור ליד טבריה, ויהודים שרפו לו את הדירה. רפול נתן לו את מפתחות הבית שלנו, שיוכל להתגורר בו בינתיים"תא"ל במיל' יוםטוב תמיר: "רפול נראה לי מת, היה כחול ולא זז. נתנו לי להחזיק את האינפוזיה שמחוברת אליו, אבל מדי פעם איבדתי את ההכרה. אחרי כמה ימים של אשפוז בסורוקה, פתאום הרגשתי שמישהו מרעיד את המיטה ומעיר אותי. פקחתי עיניים וראיתי את רפול עומד על רגליו. הוא אמר: 'אתה המ"פ עם האינפוזיה? באתי להגיד תודה'"
נפילתה של ממשלת נתניהו סימנה גם את סוף הקריירה הפוליטית של איתן. בבחירות 99' התמודדה צומת שוב כרשימה עצמאית, וקיבלה כ־4,000 קולות בלבד. כשנתיים אחר כך הצטרף רפול להנהלת החברה שהקימה את נמל אשדוד. הים היה חביב עליו מאז ומתמיד, אף שלא ידע לשחות. "אהבתי להפליג בספינות חיל הים למבצעי קומנדו", כתב רפול בספרו "מצנח רביעי נפתח" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2001). "היה לי מקום קבוע בפינת הגשר, זו הייתה נקודת תצפית טובה שאפשר היה להתבודד בה ולנשום אוויר צח, ואם הצלחתי לדחוק את מטרת ההפלגה לדקות אחדות, יכולתי לחוש שלווה של ממש".
בני משפחתו של רפול לא קיבלו מעולם הודעה רשמית על מותו. "הזמנתי מונית לנסוע הביתה", סיפרה מרים איתן בתוכנית "עובדה". "אני שומעת במונית, בחדשות, 'אישיות מרכזית בנמל אשדוד, נפל, טבע', וזהו. אז אני נשארתי כך המומה, לא אמרתי מילה".
מאירסון: "באותו יום נפגשתי עם צלם במסגרת עבודה על ספר. כשהתקרבנו לאזור אשדוד, התקשרתי לרפול כדי שיצטרף אלינו. ניסיתי כמה פעמים, והוא לא ענה. ופתאום התחילו טלפונים: 'עפרה, מה נשמע? איפה את?'. אמרתי שאני בדרך לפגוש את רפול, ואותם אנשים התקשרו שוב ושוב. לבסוף שאלתי את חברה שלי מה קרה, והיא אמרה לי: 'רפול טבע'.
"נסעתי לתחנת המשטרה. לאורך כל הדרך הייתי עם המשפחה שלו על הקו, ונתתי להם את המידע שהיה לי. כשהגעתי למשטרה, ביקשו שאעשה את כל תהליך הזיהוי. שם ראיתי את רפול בפעם האחרונה".
מרים הציעה לה לקיים את ימי השבעה במשותף, ולחלק אותם בין שני הבתים. הדבר לא יצא לפועל לבסוף, אך ניכר כי מאירסון מעריכה ומוקירה את עצם ההצעה. בינה לבין משפחת איתן, היא מספרת, לא היה קשר לאורך השנים, וגם המוות של רפול לא חיבר ביניהם. "גרמתי להם כאב נוראי, יש להם המון כעס עליי, למה הם צריכים לחבור אליי ולאהוב אותי? אני מצידי לא רציתי לכפות את עצמי".
לקברו היא לא מגיעה, אך רפול הוא זה שמגיע אליה. "בחצי השנה האחרונה יש לי המון חלומות עליו. הוא שואל כל מיני שאלות, והוא גם עובד: קוצר, מניף את החרמש באגרסיביות, למרות שהוא היה אדם עדין ומגונן. והוא עומד ומחכה לי. אני לא יודעת למה החלומות האלה הופיעו עכשיו, אולי זה מכיוון שאני מתגעגעת אליו יותר מתמיד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
