אלפי בני אדם הגיעו ביולי 2014 לקיבוץ שעלבים, לטקס האשכבה של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון. הוריו, רחלי ואבי פרנקל, עלו יחד לומר את הקדיש. קולה של האם נשמע במיקרופון, כשהיא מקריאה באיטיות ובכאב את המילים הארמיות העתיקות. בשורה הראשונה ישב הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. יאיר אטינגר, אז כתב "הארץ", היה גם הוא בקהל. למחרת פרסם טור שכותרתו "האם השכולה שגרמה גם לרב הראשי לענות אחריה אמן".
"כבר שמעתי קדיש מפי אישה קודם לכן, אבל היה לי ברור שקרה כאן משהו עצום", מספר לנו אטינגר. "מדובר בלוויה שמשודרת בכל הערוצים וזוכה לתשומת לב בינלאומית, ופתאום יש אם שאומרת קדיש. לגמרי במקרה, כמה חודשים לפני החטיפה והרצח פגשתי את רחלי פרנקל לצורך כתבה שהכנתי על לימוד תורה לנשים, וידעתי שהיא דמות משמעותית בתחום הזה. אני משוכנע שבלוויה היא לא התכוונה להפגין או להניף דגל, אלא אמרה קדיש לפי תומה.
"קח גם את הסיפור של תמר אריאל, זכרה לברכה. היא הייתה בת שירות לאומי שהחליטה כעבור זמן שהמקום שלה הוא בצבא, ובחרה את המסלול התובעני והמפרך ביותר – קורס טיס. היא הלכה לשם מתוך צו מצפונה האישי, בלי להניף דגלים". סיפורה של אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר, נודע לאחר שנהרגה במהלך סופת שלגים בטיול בנפאל. "ודפנה מאיר ז"ל, שייעצה לנשים בענייני מיניות, רפואה והלכה", ממשיך אטינגר. "גם היא לא פעלה באופן הפגנתי או מתריס – המצפון הדתי שלה פשוט הוביל אותה לשם. שלוש הנשים האלה פרצו לתודעה הלאומית כתוצאה מטרגדיות, אבל כל אחת מהן גילמה עוד לפני כן תפקיד בבמה צדדית של הדת. שלושתן קשורות לסטטוס־קוו דתי שהוזז, שהופר, שעוצב מחדש במרחב הדתי. ושוב – הן פעלו כפי שפעלו כמעט מתוך חוסר מודעות להשלכות על הסטטוס־קוו, כביכול אין כאן ביג דיל, אבל בעיניי יש".
מהו הביג דיל?
"שאנשים ונשים נוטלים את ההלכה לידיהם, והם עושים זאת לא מתוך רצון להשליך אותה, אלא מתוך מחויבות רבה אליה. הרבה פעמים מדברים על הציונות הדתית במונחים של הקצנה, אבל המנוע של המגזר הזה היום הוא הפרטה. זה אומר שגם אם הממסד, הזרם המרכזי, רב היישוב או ראש האולפנה אומרים משהו – הבחירה שלי יכולה להיות הפוכה, ומה שמדהים הוא שזו לא בחירה של חילון, אלא בחירה של דתיות. המשוואה שקובעת שברגע שהתנתקת מהממסד הדתי התנתקת גם מהמסורת כבר לא תקפה".
סיפורן של שלוש הנשים פותח את "פרומים" (הוצאת דביר), ספרו החדש של אטינגר, עיתונאי ותיק וכיום פרשן לענייני דת ומדינה בערוץ כאן 11. בשפה קולחת וציורית סוקר אטינגר את המחלוקות והמאבקים המרכזיים בציונות הדתית לאורך העשור היוצא, ומשרטט מגזר תוסס, סוער ומתחדש, שהדבק המאחד אותו רופף מתמיד. הפולמוסים הבוערים אמנם מוכרים היטב – היחס ללהט"בים, מעמד האישה, סמכותה של הרבנות הראשית – אך הספר מצליח לשזור את כולם לנרטיב אחד, שמשרטט את מפת הדרכים העדכנית של הציבור הסרוג.
"יש כאן הפתעה", אומר אטינגר. "בימיה הראשונים של המדינה היה ברור לציונות החילונית, הבן־גוריונית, שהאורתודוקסיה היא סרח עודף של הגלות, תופעה שתיעלם בתוך זמן קצר. שבעים שנה לאחר מכן, הסיפור של האורתודוקסיה חי, משגשג וחיוני. איפה עוד אפשר למצוא דיונים מוסריים, אידיאולוגיים, דתיים והלכתיים סוערים כל כך כמו בציונות הדתית? השוליים הרחבים שנוצרו לאורתודוקסיה הם תעודת כבוד ועדות להצלחה המסחררת שלה. המפה שאני פורש היא גדולה, כי כל הגיבורים של הספר רוצים בסופו של דבר להיות חלק מהמשחק האורתודוקסי. המטרייה הרחבה הזו חשובה לאנשים, וזה כשלעצמו סיפור מדהים".
הכול זה מלמטה
אחד הפרקים הלא־צפויים בספר הוא "המקדשניקים", שעוסק בעלייה להר הבית ובתודעת המקדש של הציבור הדתי־לאומי. כשאני שואל את אטינגר האם התופעה הזו נמצאת בעיניו על רצף אחד עם התופעות הליברליות במגזר, הוא משיב: "את הנושא של הר הבית רגילים להבין דרך ההיבטים הפוליטיים, הלאומיים והמדיניים, שבוודאי קיימים כאן, אבל אני ניסיתי לבודד את הדברים האלה ולהתבונן רק מהצד ההלכתי, כי יש כאן מהפכה הלכתית. הרי הקדושה של הר הבית לא השתנתה, זו אותה קדושה שהביאה את הרבנות הראשית – הגוף שהיללנו ונתנו לו משמעות תיאולוגית במאה השנים האחרונות – לפסוק שאסור לעלות להר. פתאום כל זה הופך ללא רלוונטי, בזכות אקטיביסטים. סיקרתי את העליות להר בשנות התשעים, ואז זה היה עניין של עשרים תימהונים שסוחבים שלטים ומפגינים ליד השערים. הם נחשבו מוקצים אפילו בתוך הציבור הדתי־לאומי. והנה מגיעות שנות האלפיים, ואיתן תוכנית ההתנתקות, והסיפור של הר הבית משתנה מן הקצה אל הקצה בזכות פעילים מהשטח.
"אני בהחלט מזהה קווי דמיון בין פעילי הר הבית למתפללי המניינים השוויוניים, וכן בינם ובין להט"בים דתיים, על אף שמבחינה סוציולוגית הם רחוקים מאוד אלה מאלה. הדמיון הוא בראש ובראשונה במכניזם: אותה הפרטה שבה האקטיביסט מחליט, הכול מתחיל מלמטה, והרבנים מצטרפים בהמשך.
"יש דמיון גם בכל מה שקשור לחירות ולאנטי־ממלכתיות: הן בנושא של הר הבית והן בנושא של התגייסות בנות לצבא יש פסק מפורש של הרבנות הראשית, והציבור – משני הצדדים – מפר את הפסק הזה בהמוניו בצעד פוסט־ממלכתי. גם תפילה בהר הבית וגם תפילה במניין שוויוני הן פעולות שמבחינה דתית טהורה אין בהן ערך מיוחד: אין דרישה הלכתית לתפילה דווקא במקום הזה, או דווקא במניין של גברים ונשים יחד. ולמרות זאת, אנשים עושים את זה כשהם חדורים להט דתי".
אטינגר מזהה דמיון אפילו בהתנגדויות לתופעות הללו. "גם כלפי הפמיניסטיות הדתיות וגם כלפי פעילי הר הבית טוענים שמדובר במעשה פוליטי, ולא בעבודת השם. אבל הדברים מורכבים יותר. כשאנשים באים באופן קבוע, בלי רעש ובלי מצלמות, והשגרה הדתית שלהם היא כזו, אי אפשר לקבוע שמדובר בפוליטיקה. ולכן, גם אם מבחינה סוציולוגית הפעילים האלה נמצאים משני עברי המתרס, באופן עמוק הם חלק מאותה מגמה".
האם אתה לא מתאר בסופו של דבר תהליכים שמתחוללים בבועה ספציפית מאוד בציונות הדתית? אלה מגמות רחבות, או שהן עניין של ביצה קטנה?
"אני התוודעתי למניינים האורתודוקסיים השוויוניים בתחילת הדרך, והכרתי אותם לעומק בסביבות שנת 2010. היו אז מעט מאוד כאלה, והחלטתי שלא אכתוב על התופעה בעיתון עד שארגיש שהיא באמת יצאה מהבועה. אמרתי לעצמי שבעוד עשר שנים, כשיפתחו מניין שוויוני בפתח־תקווה, אתייחס לזה. בתוך שנתיים־שלוש קמו מניינים כאלה בשהם, בגבעת־שמואל, בפתח־תקווה, בגוש עציון. זו בהחלט כבר לא בועה, ולא תופעה שאפשר להתעלם ממנה. להפך, אני חושב שמי שחי בציונות הדתית ולא נתקל בעשור האחרון באיזושהי פרקטיקה דתית שעושה אישה – לאו דווקא מניין שוויוני, אבל אישה שאומרת אחת משבע הברכות בחופה, שאומרת דבר תורה בבית הכנסת, שמברכת 'המוציא' בסעודת שבת, כל דבר שמשנה את הסטטוס־קוו שכולנו גדלנו עליו – צריך לבדוק את עצמו, כי הוא המנותק. כולם נחשפו לזה, או לפחות שמעו על זה.
"נכון שרוב היוזמות שאני מתאר בספר יוצאות מציבור אליטיסטי, אשכנזי, ירושלמי, ולא כולן חצו את גבולות הציבור הזה. גם אין ספק שמניין שוויוני הוא מקרה קצה, והוא שינוי רדיקלי מאוד בשביל אדם שרוצה להתפלל כמו אבא שלו. אבל ההתרחשות הרדיקלית בציבור הליברלי נותנת את אותותיה גם במיינסטרים הדתי. בעבר אישה שלמדה גמרא נחשבה לאוונגרד, היום היא בתוך החמ"ד. שירות צבאי של בנות דתיות בהחלט יצא מהבועה. השורה התחתונה היא שלא רציתי לכתוב ספר סוציולוגי, פרופיל ממשי של הציונות הדתית שמסתמך על סקר או מחקר. כתבתי ספר על הדיון ההלכתי והאידיאולוגי, על השיחה הדתית־לאומית, והנושאים האלה נמצאים בלב השיחה. תראה מה היקף ההתייחסות של רבנים כמו הרב יעקב אריאל או הרב שלמה אבינר לתופעות הללו. גם אם המניינים השוויוניים או הכשרות הקהילתית נמצאים בשוליים, הסיפורים של מעמד האישה והיחס לרבנות הראשית עומדים במרכז השיחה".
אין חיוב, יש מחויבות
נפתלי בנט גם הוא אחד מגיבורי "פרומים". אטינגר מזהה אותו כמי שטרף את הקלפים של הפוליטיקה הדתית־לאומית, מאז שכבש את ראשות הבית היהודי. "במערכת הפוליטית הזו היו שני חוזים מרכזיים", מסביר אטינגר. "החוזה הראשון זיהה ימניות דתית עם חרד"ליות. גם אם חבר הכנסת לא מקפיד על שלוש תפילות ביום, השפה שלו כלפי חוץ היא לגמרי דתית. החוזה השני היה הכפיפות לרבנים, ולמפד"ל היו במשך הרבה שנים גדולי תורה. בנט הפר את שני החוזים האלה. הוא ימני, אבל הוא דתי־לייט שלא מתנצל על כך ולא מסתתר, אלא אומר זאת בקול רם ומופגן. זה מה שהפך אותו לרוקסטאר, משום שהרבה דתיים, דתל"שים, דתיי רצף, דתיים־לייט ודתיים־ליברלים זיהו אותו כאחד מהם. ובנט גם בא והכריז שהוא לא עובד אצל הרבנים, מה שהטריף את רבני ישיבת הר המור – שאמנם לא היו חלק מהמפד"ל, אבל היה להם מעמד כלשהו. פתאום הם הבינו שיש כאן גורם מסוכן, אליל נוער שמביא 12 מנדטים, והייתה לזה משמעות רוחנית".
ובסוף בנט גילה שיש גבול למה שהוא יכול לעשות בתוך הבית היהודי, וככה הכול התפרק.
"נכון. בפועל, אין שום הבדל מדיני וביטחוני בין בנט, בצלאל סמוטריץ' והרב רפי פרץ. התמיכה שלהם בהתנחלויות זהה, והם יצביעו אותו דבר בקבינט. אבל יש ביניהם תהומות דתיים ותרבותיים שלא מאפשרים להם לשבת באותה מפלגה. בנט לא ידע לנהל נכון את הסיפור הזה, הוא נכנס למפלגה עם המון עסקנים שלא עשתה לו חיים קלים, ולא הצליח לנצח. אני גם חושב שהוא היה פחדן. בנט פחד בכל מה שקשור לדת ומדינה, הוא נבהל מעצמו והבין שזה כנראה לא הטיקט שלו: הוא לא מעוניין לריב על הרבנות הראשית, ואולי גם אין לו ממש דעה בנושא.
"התפקיד הזה נפל על קבוצה לא קטנה שפעלה במשך כעשור, אבל היום אפשר להכריז כמעט על מותה. אני מונה בה את חברי הכנסת אלעזר שטרן, שי פירון, עליזה לביא ורחל עזריה, כולם דתיים שבאו לאנשי ציונות הדתית ואמרו: אנחנו הנציגים האותנטיים שלכם. היחיד ששרד בכנסת מכל הקבוצה הוא אלעזר שטרן. מי שבישר את הגל הזה, אגב, היה ח"כ דודו רותם ז"ל מישראל ביתנו, דתי ימני מאפרת שקידם סדר יום רדיקלי בענייני דת ומדינה".
למה המגמה הזו נבלמה?
"אני חושב שאנשים לא רואים את הסוגיות של דת ומדינה ככאלה שצריך ללכת בגללן לקלפי, וזה נכון גם למי שחיי היומיום שלהם סובבים סביב דת. בהקשר של מפלגת יש עתיד, שממנה הגיעו חלק מחברי הכנסת של הקבוצה, קרתה איזו תאונה. לפני שנה יאיר לפיד הביא את תהלה פרידמן ומשה טור־פז (קינלי) והציב אותם בקדמת הבמה, אבל בהמשך הם נדחקו לשולי הרשימה. אני חושב שאחרי שבנט פרש מהבית היהודי והקים את הימין החדש, לפיד חשב שהמפלגה הזו תיתן מענה לאלקטורט הדתי־ליברלי. הוא לא הבין שבניואנסים, בנט הוא לא הכתובת לאנשים שרוצים שינוי בנושאי דת ומדינה.
"אני זוכר איך באחד המהלכים הראשונים שלהם אחרי הקמת הימין החדש, בנט ושקד דיברו על אמנת גביזון־מדן. מיד אחר כך הם נבהלו ואמרו ש'נעמיד את זה לבחינה'. לפיד אולי חשב שבנט הוא שחקן בזירה הדתית, אבל בפועל, גם אם הדמות של בנט מאתגרת את הרבנים, הוא לא באמת מתעמת עם הסטטוס־קוו. הדמויות שהזכרתי הובילו קו כזה, ואני לא רואה מי ייצג אותו בכנסת הבאה".
אף שהספר עוסק בחברה הדתית בישראל, אטינגר מתייחס מדי פעם למגמות המקבילות בזרם האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב. "כשמסתכלים על ישראל ועל ארצות הברית, אפשר לזהות תופעות גלובליות", הוא אומר. "עניינים שקשורים למעמד האישה, ללהט"בים או לבית הכנסת, קיימים בשכונת בַּקעה בירושלים, בניו־יורק ובמזכרת־בתיה. מצד שני, יש הבדלים מובהקים בין מה שקורה שם וכאן. בנושא הנשי, למשל, הליברלים בישראל מקדימים את הליברלים בארצות הברית. זה בא לידי ביטוי במניינים השוויוניים ובלימוד גמרא לנשים, שהפך כאמור למיינסטרים. באמריקה, לעומת זאת, הסיפור הלהט"בי מרכזי יותר. הרב יששכר כץ מישיבת 'חובבי תורה' הליברלית טוען שכאשר רב בישראל רואה הומוסקסואל, הוא חושב על מצעד הגאווה בתל־אביב, על ההקשר הפוליטי הישראלי, על המרחב הציבורי; את הרב בניו־יורק, לעומת זאת, מצעד הגאווה לא מעניין. הוא מתייחס לזה כסוגיה הומנית והלכתית, ולא בהכרח פוליטית.
"מלבד זאת, התפקיד של הרבנים באמריקה מרכזי יותר מאשר כאן. יהודים ליברלים בארה"ב מחכים ממש למוצא פיהם של הרבנים שלהם, בעוד בישראל יש אוטונומיה מוחלטת לפרט. זה קשור לכך שצמחו כאן כמה דורות של גברים ונשים שלמדו בישיבות ובמדרשות ויודעים לפתוח דף גמרא. למי ששפת האם שלו היא אנגלית זה מסובך הרבה יותר, והתלות שלו ברב גדלה בהתאם".
הבדל נוסף מוצא אטינגר בַּיחס לממסד הדתי. "אמנם בישראל יש לרבנות מעמד שמוגדר בחוק, והיא זו שקובעת מה כשר ומי נשוי ומי גרוש, אבל לדתיים הליברלים אין בעיה מבחינה נפשית לצאת למלחמה נגדה. הרבנות הראשית יכולה לא לאהוב את מה שעושה מניין מסוים בשהם, אבל זה לא ישנה לאף אחד. בעבר הרבנות הייתה קונצנזוס בציונות הדתית, היא הייתה 'שלנו', ואילו ב־15 השנים האחרונות זה משתנה. היום הציבור הדתי חצוי בסוגיה הזו, כי חלחלה אליו ההבנה שהגוף הזה לא באמת שלנו – הוא מחמיר הלכתית, הוא מושחת, הוא נשלט בידי החרדים. הוא בעצמו לא ממלכתי, אז למה שאנחנו נהיה ממלכתיים? למה שלא נפתח כשרות אלטרנטיבית? למה שבנות לא יתגייסו? המרד ברבנות הפך למובן מאליו כמעט".
ובארצות הברית?
"שם מי שלא קשור לממסד לוקח סיכון ממשי. ארגוני הרבנים הגדולים, או ישיבה יוניברסיטי – אלה מונופולים שכל רב מפחד להתנתק מהם, כי האלטרנטיבה היא להיות מבודד. בישראל דווקא היעדר החופש, קיומו של מונופול רבני על פי חוק, הוא שמאפשר לאנשים למרוד בו. באמריקה זה וולונטרי, ולכן באופן פרדוקסלי גם מחייב יותר".
אתה מאמין שבעניין הרבנות הגענו לנקודת אל־חזור? אם בפעם הבאה ייבחר מועמד של ארגון "צהר", המגמות האלה ייעצרו?
"אני לא חושב שהן ייבלמו, כי ההפרטה של הדת חזקה מהכול. זה לא עניין זמני, סיפור של כמה רבנים חרדים שנבחרו ואפשר לצאת מזה. מדובר בשינוי עמוק ביחס כלפי הרבנות".
כל בית כנסת צריך שוליים
אטינגר, נשוי לסיון ואב לשלוש בנות, מתגורר בירושלים. הוא נולד ב־1972 למשפחה ירושלמית שורשית ודתית, ולאחר שירותו הצבאי החל לעבוד במקומון "כל העיר" ככתב לענייני צבא ושטחים. ב־1997 עבר ל"הארץ", שם שימש תחילה בתפקיד הכתב לענייני הציבור הערבי, ובהמשך ככתב לענייני דתות.
"באופן מסורתי, כתבים לענייני דתות לא עוסקים בדת", הוא אומר. "העיסוק התקשורתי בדתיים הוא בדרך כלל סוציולוגי, פולקלוריסטי, עם כתבות על מיניות, על חסידות, על אומן, על פוליטיקה. הציונות הדתית, במידה רבה בגלל עצמה, נתפסת כמעין שלוחה של מפעל ההתנחלויות, ולכן העניין בה הוא פוליטי בלבד. בשלב מסוים הבנתי שהדרמה שמתחוללת במגזר הזה היא דרמה דתית, ולכן חייבים לכתוב על דת, על הלכה. היה לי חשוב לשדר לקוראים החילונים שהפוליטיקה היא בכלל לא הסיפור – יש כאן דיון דתי, אתי, תרבותי, ובו הדברים קורים. עיתון כמו מקור ראשון הוא הזירה שבה אנשים כותבים וקוראים את הסיפור הזה, אבל בשונה מעיתונים אידיאולוגיים אחרים, כמו למשל 'הארץ', זו זירה שמניעה אנשים לפעולה. הדיונים אינם תיאורטיים, אלא יגרמו לך להקים מניין או לעלות להר הבית. אני לא אומר שלא צריך לדבר על ההתנחלויות, אבל אם רוצים להבין את הציונות הדתית, צריך קודם כול לדעת שהשיחה נמצאת במקום אחר".
אף שאידיאולוגית וחברתית הוא שייך לציבור הדתי־ליברלי, אטינגר מקפיד לנוע בין בתי כנסת, מרגיש בבית בשטיבל חסידי כמו במניין מרכזי ביישוב עלי. "אני מרגיש בר־מזל לחיות בדור שלי ובסביבה שלי, ושמח בשביל הילדות שלי שגדלות בעולם הזה אבל גם לומדות בבית ספר שמרני, וחוות את הקונפליקט. אני מקפיד לקחת אותן לא רק למניין השוויוני שאנחנו חברים בו, אלא גם למניין אחר, שדומה לבית הכנסת שבו אני גדלתי. הקונפליקט הזה טוב בעיניי".
את התהליכים שעוברים על הציונות הדתית הוא מתאר באופן מאופק וענייני, נזהר שלא להסגיר עמדה פרטית או להזדהות עם אחד הצדדים. "חשוב לי מאוד לשמור על אובייקטיביות. אני לא מספר כאן סיפור של טובים ורעים, אלא נותן קרדיט לכל הצדדים ומעריך את התרומה שלהם לדיון. זה לא אומר שאין לי דעה, כמובן. יש לי דעה, יש לי קהילה, אבל אני רוצה להישאר בלתי משוחד, כדי לאפשר לאנשים לצלול אל המחלוקת ולהבין אותה על כל ההיבטים שלה. אנחנו חיים בעולם שיש בו המון דעות, ורציתי לעשות סדר, לספר את הסיפור. הרגשתי שאם אתפוס צד, אחטא לנטיות האישיות שלי אבל גם אפספס את המחלוקת".
ואם בכל זאת אבקש ממך לתפוס צד? אתה שלם עם העולם הדתי־ליברלי שסביבך?
"יש לי ביקורת על הציבור הליברלי בירושלים, שהולך לפעמים רחוק מדי. אני חושב למשל על המניינים השוויוניים באזור שלי, שחלקם עושים בשנים האחרונות צעדים רדיקליים יותר. בסופו של דבר, מניינים כאלה קיימים כשיש שפע רחב של אפשרויות. לא קשה באזור שלי להקים מניין – יש מסה של אנשים, יהיו שיבואו אחריך, וככה תוכל לייצר מניין של אנשים כמוך. אבל זה לא מאוד שונה מ'התנחלות לאנשים כמוך'. נוצר כך אליטיזם, מעין פינוק מול ההיסטוריה ומול החברה. ברגע מסוים אתה יכול למצוא את עצמך לא מדבר עם המחנה, ובמובן העמוק כבר לא מעניין אותך לנהל שיחה עם אחרים. אני מבין שאנשים רוצים לעשות את מה שהם מאמינים בו ולטשטש את הפערים בין גברים לנשים בבית הכנסת, אבל כשהולכים למקום הזה, מפסיקים את השיחה".
את זה היית יכול לומר גם למי שהקימו את המניינים השוויוניים מלכתחילה, לפני 15 שנה.
"ייתכן מאוד. אבל הנה, רבנים אמרו את זה עליהם, העריכו שהם תופעה חולפת, וטעו. המניינים האלה לא נעלמו, להפך. המגמה הזו מתעצמת. אבל יש רגע שבו אתה הולך רחוק מדי, ולמעשה אתה חותך את השיחה ומכריז 'נשבר לי'.
"בית כנסת הוא מקום שבו אף אחד לא מרוצה עד הסוף. לא מקובלת עליי המחשבה שבית כנסת צריך להיות מותאם בדיוק למבנה הנפשי שלי; חייבים להשאיר שוליים רחבים, ליצור בגד שלא יתאים במאה אחוז לכולם. ברגע שאתה מקים מניין שוויוני אליטיסטי – שוב, כמו ביישוב אליטיסטי – אתה יוצר את הבגד שיתאים לך ולקבוצה קטנה של אנשים שנראים בדיוק כמוך. כשגרתי בתל־אביב, הסתובבתי בבתי כנסת שמלאים בשוליים. זו עיר עזובה מבחינה דתית, ואחת התוצאות היא שאנשים שונים מאוד מתפללים יחד, כי זה מה יש וצריך להשלים מניין. יש בזה משהו גדול".
הפרק האחרון בספר נקרא "דור הפילוג". אתה מאמין שהציונות הדתית עומדת לקראת פיצול?
"אני נמנע מלתת נבואות, ואני לא יודע לאן זה הולך. בסך הכול, יש הרבה דברים שמאחדים את הציבור הזה. אני כן חושב שהשמרנים שקיוו לראות את התופעות הליברליות נעלמות, והליברלים שחשבו אותו דבר על החרד"לים – מתבדים שניהם. לא זה יקרה ולא זה יקרה, שני הזרמים האלה כאן כדי להישאר, והם ילכו ויתחזקו. היה פילוג אחד באורתודוקסיה, כאשר הציונים התפלגו מהחרדים. אני לא בטוח שהפילוג השני מתרחש לנגד עינינו, אבל קורה כאן משהו. פילוג, אגב, הוא לא בהכרח דבר רע. כל מי שגדל בישראל, במיוחד בחברה הדתית, ספג אתוס של אחדות, אבל זו אוטופיה. בפועל, פילוג מייצר חיים, תחרות, תסיסה. לא צריך להיבהל ממנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
