רק קומץ מתוך מיליוני אזרחים ספוקי כפיים מצא עצמו נלהב בסתר מרצף החורפים היבשים שפקדו את ישראל. סוף שנות השמונים, הכנרת מתפוגגת לאיטה, על פניה מתחילים לצוץ איים, ובגדותיה נחשפת הקרקע שנחבאה עד אז תחת כמה מטרים של מים. והנה בקצה הדרום־מערבי של האגם מפציע מתחם מקושט בערמות של חומר שחור. ממצא מפוחם הוא תמיד חגיגה גדולה לארכיאולוגים, שאך שמעו את הבשורה וכבר החלו להשחיז מכושים. כך יצאה לדרך לפני שלושים שנה החפירה במקום, שבראש ובראשונה העניקה לאתר גיל: 23 אלף שנה – וקשה לומר שהשנים ניכרות עליו. המיקום המדויק על ציר הפרהיסטוריה הבהיר איך השתמר היישוב העתיק: בדיוק אז נוצרה הכנרת כימה בפני עצמה, כשנפרדה מהאגם הגדול הקדום שנמתח עד ים המלח, ויושבי המקום השתכנו לגדותיה. עם עליית המפלס הם היגרו למקום אחר, והכנרת מצידה דאגה לכסות את הממצאים למען החוקרים שעוד יבואו.
"אוהלו 2", כך כונה האתר הקדום. החפירה, בהובלתו של פרופ' דני נדל, נמשכה שלוש עונות. אט־אט התגלה רצף ממצאים שומטי לסת – שרידי שש בקתות מגורים שלימדו על הרגלי השינה של יושבי אוהלו, אוסף גדול של עצמות בעלי חיים, וכ־150 אלף חלקי צמחים מפוחמים, שסיפקו הצצה לתפריט הקדמון ולמזווה הפרהיסטורי.
הגשמים הכבדים של חורף 1992, שכמו באו לפצות על הבצורת הממושכת, עצרו באחת את החפירות. רק כעבור עשור יכלו החופרים לחזור למקום, לגלות עוד ממצאים – ושוב לשמוט לסת. גם בוטנאים נרתמו למשימה, ואחרי מבט מעבדתי מדוקדק על שיבולי שעורה וגרגיריה, קבעו כי במקרים רבים השעורה לא נקטפה מן הבר אלא טופחה בידי אדם. עוד זוהו שם שיבולת שועל וחיטה – אם החיטה בכבודה ובעצמה, זן קדמוני שאהרן אהרנסון הצליח לאתר ולזהות ליד ראש־פינה. עוד התגלו במקום להבי מגל ששימש לקציר התבואה, ואבן שחיקה שנועדה לעיבוד מזון. כל אלה שמטו את הקרקע מתחת למה שחשבנו שאנחנו יודעים על אחת הדרמות הגדולות בתולדות האנושות: המהפכה החקלאית.
האדם הקדמון, שנהג ללקט צמחים למאכל ולצוד חיות פרא, החליט בנקודה מסוימת בזמן לחשב מסלול מחדש ולשנות את אורחות חייו מהיסוד. הוא החל להתערב בנעשה בטבע – זרע, השקה, ניכש, קצר, ביית לעצמו חיטה ושעורה וקטניות ופירות, וגם בחר לו בעלי חיים נוחים לגידול, כי למה לרדוף אחרי שור בר אם אפשר לקחת עז מהמכלאה. ספרי ההיסטוריה, בהתייחסם לדרמה הארכימדית הזו, מיקמו אותה לפני כעשרת אלפים שנה, תלוי את מי שואלים. והנה מתברר כי כבר באוהלו, כלומר למעלה מעשרת אלפים שנה קודם לתאריך המקובל, יצר לעצמו ההומו־ספיאנס חיי חקלאות בזעיר אנפין. כיוון שמחקר המשלב בוטניקה וארכיאולוגיה הוא עסק ממושך, רק לפני ארבע שנים פורסם מאמר המסכם את המסקנה המהפכנית: בכורת החקלאות האנושית שייכת ליישוב קטן על שפת הכנרת, כאן בישראל. לא בכדי זכה המאמר להתייחסות חובקת עולם. בתחילת שנת 2016 בחר מגזין המדע הפופולרי Discover את מחקר אוהלו כאחד ממאה המחקרים החשובים של השנה החולפת, והציב אותו במקום ה־23 ברשימה.
באותה שנה התפרסם בכתב־העת Nature Genetics מאמר אקדמי אחר, שערער גם הוא את אמות הסיפים על סמך ממצאים מארצנו. חוקרים שחירפו נפשם בטיפוס על המצוק הדרומי של מצדה, במטרה לאסוף דגימות צמחים מתוך מערת יורם – מערה ששימשה מחסה זמני לבני אדם לפני כ־6,000 שנה – בישרו על מיפוי גנטי דרמטי של גרגירי שעורה. הגרגירים מהתקופה הכלקוליתית השתמרו להפליא הודות לצחיחות מדבר יהודה, וזכו להיות לגנום הצמחי העתיק ביותר שרוצף בשלמותו. בעזרת השוואה גנטית הצליחו החוקרים להראות שביות השעורה, כלומר העברתה ממצב של בר לגידול תרבותי המשמש למאכל, התרחש גם הוא באזורנו – בצפון בקעת הירדן ובגליל העליון.
"יש כאן שני סיפורים מקבילים יפהפיים, המחקר של אוהלו 2 והמחקר של מערת יורם, ומה שאני אוהב בהם מאוד הוא הלוקל־פטריוטיות שלהם", מסביר בהתלהבות פרופ' אהוד ויס – איש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומי שחפר בעצמו באוהלו. "ישנה מחלוקת רבת שנים בשאלה היכן בדיוק התחילה החקלאות, אבל היה ברור שזה התרחש באזור שלנו, במסדרון הלבנטיני שעובר בחלקו הדרומי בין ישראל לירדן, ובחלקו הצפוני בין דרום טורקיה לצפון סוריה. ישנה גם רשימה מוכרת של האבות המייסדים של ראשית החקלאות – שני מינים של חיטה, שעורה, עדשים, חומוס. יש קבוצה ישראלית מכובדת שטוענת שהכול התחיל בחלק הצפוני של המסדרון, ולא כאן. אלא שמרגע שגילינו את אתר אוהלו, נטרפו הקלפים.
"הודות לאתר אוהלו 2 יכולתי לבדוק אם הדיאטה הפליאוליתית, שלכאורה אומרת לאנשים בני זמננו 'בואו נחזור לתפריט של אבותינו', אכן נשענת על המציאות. בניתוח של קלוריות מצאתי כי האמונה שלפיה ציידים ולקטים ניזונו מבשר בלבד, אין לה שום בסיס"
"אוהלו הוא סוג של פומפיי, מקום שבו הכול נשאר כפי שהיה, והוא מוכיח לנו שהכול מתרחש באזור הזה. המין האנושי של אותה תקופה מפגין יכולות גבוהות משחשבנו, ומתחיל לעסוק בחקלאות כאן בארץ ישראל מוקדם מכפי ששיערנו – גם אם ככל הנראה לא היה לחקלאות הזו המשך. במקביל, המחקר הגנטי שנעשה על ממצאי מערת יורם מוכיח שצמחי הבר שהקדמונים אספו ובייתו, הגיעו מהגליל. זה המקום שממנו נלקחה השעורה. כלומר, יש לנו בארץ שני סיפורים מכוננים של ראשית החקלאות. אגב, בעדשים ישנם שני שלבים בהתפתחות ראשית הגידול החקלאי. שלב אחד אכן מתרחש באזור הצפוני של המסדרון, אבל חפירות שנערכו בנתיב הגדוד שבבקעת הירדן הראו שהשלב השני קורה אצלנו.
"כאשר את אוכלת חיטה באנטארקטיקה או בקליפורניה, היא בעצם הגיעה מכאן, מאם החיטה שזיהה אהרנסון. בעבר סירבו להאמין שצמח שגדל אצל הלבנטינים הוא תשתית החקלאות המערבית, אבל זו העובדה. מבחינתי יש כאן גאווה לאומית, גם אם עם ישראל עוד לא היה קיים אז. ויש לזה נגיעה גם בסוגיות אקטואליות. הרלוונטיות הזאת הופכת את הבוטניקה הארכיאולוגית לחשובה, מעניינת ומלהיבה כל כך".
ואם בהלהבה עסקינן – מתוך ארון מעוטר שולף ויס לוח מחופה זכוכית, מתנת האוניברסיטה העברית למעבדה שלו. עליו רובצות תשושות כמה שיבולים של אם החיטה, לצד כיתוב נושן ומסתלסל המציג את שמן הלטיני. מקום האיסוף הוא ראש־פינה, והשנה – 1906. "זה פשוט מרגש, להחזיק דבר כזה אצלנו. החשיבות של הממצא הזה היא לא רק היסטורית; בעיניי הוא גם חלק מהמפתח למה שאנחנו חוקרים ושואפים לעשות כאן. כשאהרנסון פרסם לראשונה את גילוי אם החיטה, הוא כתב שאפשר יהיה להשתמש בה כדי לשפר את החקלאות בעתיד. הוא למעשה חזה את העבודה הגנטית עם די־אן־איי קדום, כמו ריצוף הגנום של השעורה. רק לאחרונה העברנו מהמעבדה שלנו חמישים דגימות של חיטה ושעורה לגנטיקאים. מדברים היום המון על ביטחון תזונתי; בקצב גידול האוכלוסין הנוכחי, אם לא נצליח להגדיל בכל שנה את התוצרת באחוז אחד, אנחנו בצרות. הבשורה הגדולה יכולה לצאת מהזרעים העתיקים בני ששת אלפי השנים".
הסיפור שמחבר לקרקע
אנחנו נפגשים בקומת הקרקע של בניין הפיזיקה באוניברסיטת בר־אילן, במעבדה היחידה בישראל לבוטניקה ארכיאולוגית. המחקר הבין־תחומי הזה מתמקד בשרידי צמחים המתגלים באתרים ארכיאולוגיים, ומפיק מהם תובנות במישורים שונים כמו התפתחותם של זנים, אורחות החיים בתקופות קדומות, מהלכים היסטוריים בהתפתחות האנושית, ובגדול – הבנת הקשר האמיץ שניהל האדם עם הצמחים לאורך כל שנות קיומו.
"כאשר את אוכלת חיטה באנטארקטיקה או בקליפורניה, היא בעצם הגיעה מכאן, מאם החיטה שזיהה אהרנסון. בעבר סירבו להאמין שצמח שגדל אצל הלבנטינים הוא תשתית החקלאות המערבית, אבל זו העובדה. מבחינתי יש כאן גאווה לאומית, גם אם עם ישראל עוד לא היה קיים אז. ויש לזה נגיעה גם בסוגיות אקטואליות"
בוטניקה ארכיאולוגית היא תחום מדעי "חם" מאוד, גם אם צעיר יחסית. האגדה האורבנית מספרת שבשנת 1967, בתום הכינוס הראשון שהוקדש לנושא, חזרו כל הנוכחים למלון במונית אחת. אבי התחום בישראל הוא פרופ' מרדכי כסלו, שזכה להתחמם כנגד אורם של גדולי הבוטניקה הארכיאולוגית בהולנד ובאנגליה. מחקריו של כסלו בנושא שחזור הנוף המקומי הקדום בשילוב המקורות, ותגליותיו על אודות ראשית החקלאות, עוררו הדים בארץ ובעולם. מלבד מענה לשאלות הגדולות, הוא מצא למשל שפרי הזית אכן תואם את שיעור הנפח התלמודי, אפיין דרך לזיהוי זן לפי חרצניו בלבד, הנביט זרע עתיק בן 2,000 שנה ממצדה, והראה שזנים מסורתיים של חיטה שהיו כאן עד לא מזמן הם אלה ששימשו להכנת לחם הפנים במקדש, וכנראה גם למנחות ולשתי הלחם בחג הביכורים.
ויס (54), נשוי ואב לארבעה, הוא מממשיכי דרכו של כסלו. במהלך לימודי תואר ראשון במדעי החיים ולימודי ארץ ישראל, עבד כמנהל שטח בתל בית־שמש. שני מנהלי החפירה שם סיפרו לו על עבודותיו של כסלו, והציעו שיחבור אליו. "תמיד אזכור להם חסד נעורים", אומר ויס. "במידה רבה בזכותם חברתי למנחה שלי בדוקטורט, פגשתי את הבוטניקה הארכיאולוגית, והתאהבתי".
הוא היגר למכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת לונדון לצורך לימודי תואר שני, המשיך לדוקטורט בכור מחצבתו האוניברסיטאי תחת שרביטו של כסלו, ואז נסע לפוסט־דוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד. בשובו עבד במכון ויצמן על פרויקט ארכיאולוגי משותף עם בר־אילן, ולבסוף תקע את יתד המעבדה באוניברסיטה. נכון להיום הוא חבר הסגל היחיד שעוסק בבוטניקה ארכיאולוגית של זרעים ופירות. שמו מתנוסס על ה"תנ"ך" של המחקר המדעי בתחום, לצד פרופ' דני זהרי, מחלוצי המחקר על האבולוציה של צמחי תרבות. לזכותו של ויס נזקפות כמה מהתגליות החשובות ופענוחן. אחת מהן היא אבן השחיקה שעליה טחנו הקדמונים גרגירים לקמח, וממנה נלמדה קפיצת הדרך הטכנולוגית האדירה של תקופתם.
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה מעניק התחום הזה לאנושות", מספר ויס. "הרי האנושות משקיעה בי, מה אני נותן לה בחזרה? בהרווארד התחלתי לחוש שבוטניקה ארכיאולוגית היא אכן הבחירה הנכונה. שם בפעם הראשונה קיבלתי מין חיבוק, אנשים התפעלו מהמחקרים וסיפרו לי כמה התחום הזה מעניין וחשוב בעיניהם. כשחזרתי ארצה והקמתי את המעבדה, כבר צברתי הרבה יותר ביטחון עצמי משהיה לי כשיצאתי לשם. הבנתי שהבוטניקה הארכיאולוגית מספקת לנו תובנות על חיינו. היא מסוגלת לשפוך אור ולתת צבע להיסטוריה. ארכיאולוגיה ככלל היא הרבה פעמים סוג של מדורת שבט, היא מחברת אותנו לעבר שלנו. אנחנו רוצים לשמוע על הקשר שלנו למקום, לאדמה, לקהילה שלנו, לעם שלנו. אני זוכר שרגע אחרי שעזה ויריחו הועברו לפלסטינים, ראיתי בטלוויזיה איך הם כבר חופרים בארמון הישאם ליד יריחו. עוד לפני שהספיקו לשים כיסאות במשרד, הם יצאו לשטח כדי להגיד 'אנחנו פה, זה שייך לנו'. זה הכוח של ארכיאולוגיה. אני אמנם עובד עם צמחים, אבל תמיד מחפש את האדם שמאחוריהם, כי זה מה שמעניין אותנו בסופו של דבר".
"בצמחים כל שנה היא דור, ובכל דור יש שינויים ומוטציות. הממצאים הארכיאולוגיים מאפשרים לנו להיכנס למכונת זמן: אני יכול לשלוח יד ולקחת זרע שנחסכו ממנו 2,000 או 6,000 או 800 אלף שנה של מוטציות. אם בתקופה הזו נוצרו מוטציות שהפכו גן מסוים לבלתי פעיל, אולי אנחנו נוכל לשחזר אותו"
ואם האדם נמצא בראש מעיינינו, אז הנה הוא משוגר אלינו במלוא תפארתו היישר מהתקופה הרומית. באחד הימים הגיעה אל ויס בקשה מעניינת מאנשי רשות העתיקות, שעבדו על ממצאי ההיפודרום – מסלול מרוצי הסוסים בעיר הנמל קיסריה, בבת עינו של הורדוס. "מתברר שאוהדי המרוצים היו כמו אוהדי מכבי והפועל, כלומר – או שאת בעד הקבוצה הירוקה, או שאת מעודדת את הקבוצה הכחולה. חלק מהעניין היה לקלל את היריבים. בקרקע של ההיפודרום מצאו לוחיות מתכת מגולגלות שעליהן חרוטות קללות. את כצופה מגיעה להיפודרום, קונה כרטיס, מתיישבת במקום שלך, ואם הסוס של הקבוצה השנייה מוביל – את מוציאה מהכיס לחש קללה שהכנת בעוד מועד, וזורקת אותו אל מתחת לרגליים של הסוס. אחד מהחבר'ה רצה כנראה להוסיף עוד נדבך לטקס, ובתום כתיבת הקללה נגד 'הקבוצה הירוקה' הוא גלגל פרח לתוך לוחית הנחושת. כעבור 2,000 שנה פותחים את הלוחית במעבדה, ומגלים את שרידי הצמח שאת רואה כאן. אני התבקשתי לזהות אותו, ומצאתי שזהו פרח של מרווה דגולה, שבשמה הלטיני נקראת מרווה ירוקה. זאת אומרת, שֵם הצמח שיחק כאן תפקיד, בגללו גלגלו אותו בלוחית וזרקו אותו. אני חושב שזה סיפור נהדר", מתרגש ויס.
והנה יש לי הכבוד להביט מבעד לעדשות הבינוקולר, מיקרוסקופ בעל שתי עיניות היוצר תצוגה תלת־ממדית, ולראות את עלי הגביע של המרווה הירוקה ששימשו למטרה הקדושה. אחר כך מתאפשר לי לחזות מקרוב מאוד בשעורה מאוהלו, זו שתיארכה מחדש את ימי המהפכה החקלאית, וחוגגת 23 אלף שנה לקצירתה. ומכאן למבט על צמחי מערת יורם, שנראים כאילו נקטפו רק אתמול. ראשונה להיות מונחת בצלחת היא החיטה, והיא רעננה (וכלקוליתית) מתמיד. בהמשך מגיע תורו של השיכרון המדברי, צמח שעלי הכותרת שלו הם דמויי משפך. "יוספוס פלביוס כותב שכובע הכוהן הגדול נראה כמו שיכרון", אומר ויס. "הוא מתרגם את השם 'שיכרון' ללטינית, ואין שום ספק שהכוונה היא לשיכרון שלנו. עכשיו בואי תסתכלי על זה", מצביע ויס לעבר הקיר, שם תלויה תמונה גדולה של הממצא על רקע שחור. אם הופכים אותה, אפשר לדמיין בנקל כובע מאורך עם שפיץ, והרי לכם פריט לבוש מבית המקדש.
לידנו שוקד הדוקטורנט מאיר הורדן על חרצני זיתים מהאתר הארכיאולוגי "תל צף" שליד קיבוץ טירת־צבי. מצידו השני של השולחן עובדת חנה דן־דאובה על ממצא מפתיע שצץ מתוך הפִּיטָסִים, כלי האגירה הגדולים שנתגלו בהרודיון. חפירות שנערכו שם במהלך 2017 הראו כי הורדוס ייסד בארמונו יקב ומרתף יינות מלכותי, שהיה הראשון מסוגו בארץ. שם, בין חרצני הגפן שמצאו החופרים, הגיח גם מין חדש של צמח שמלמד משהו על תרבות הפנאי של המלך – אלא שעד שיתפרסם המאמר בנושא, הכול אפוף סודיות. "זו מעבדה של המון וואו. כל פעם מתגלה מין חדש שמספר לנו סיפור רלוונטי מאוד לחיינו", אומר ויס.
מיכל דוד, שעבדה על ממצאי מערת יורם, מתעמקת כעת בממצא מתמנע, אתר ייחודי מתקופת בית ראשון המרוחק כ־25 ק"מ מאילת. אני בוהה מבעד לעדשות בשעורה שעשתה את כל הדרך מדרום הארץ ומלפני 3,000 שנה. את חרצני הגפן, שנראים כאילו הרגע נאכלו הענבים שבתוכם שכנו, רואים גם ללא עזרה טכנולוגית. אבל לא אלה זקני השבט: לצד אם החיטה, בתוך קופסת זכוכית צרה, שמורה אלה אטלנטית מצופה זהב שנתגלה סמוך לגשר בנות־יעקב – האתר הארכיאולוגי הקדום ביותר שנחקר בישראל. הממצא הבוטני, שגילו 780 אלף שנה(!), לא צופה בזהב לצורך מתן כבוד ויקר, אלא על מנת שניתן יהיה לראות אותו ברזולוציה גבוהה במיוחד בסורק אלקטרונים. האתר עצמו, אגב, מהווה אחת העדויות העתיקות בעולם לשימוש באש. הקדמונים שחיו בו אפילו לא השתייכו למין שלנו, אלא להומו ארקטוס, שכנראה פרגן לעצמו עצירה ארוכה על שפת האגם באחד המעברים מאפריקה לכיוון אירופה.
ותודה לפירומנים
אם כבר מדברים על מיני אדם נכחדים, ואם ויס ממילא פותח דלתות מזווה מהפרהיסטוריה, בואו נדבר רגע על דיאטת הפליאו שאמורה להיות מבוססת על התקופה הפליאוליתית. "הודות לאתר אוהלו 2 יכולתי לחקור האם הדיאטה הזו, שלכאורה אומרת לאנשים בני זמננו 'בואו נחזור לתפריט של אבותינו', אכן נשענת על המציאות. ניתחנו מבחינה קלורית את התזונה הקדומה של אנשי האתר, והתברר ללא ספק שאנשי אוהלו, שחיו למעשה בתקופה הפליאוליתית, אכלו גם בשר וגם צמחים במידה דומה למומלץ בימינו. כך שהרעיון שלפיו ציידים ולקטים התבססו בתזונתם כמעט רק על בשר, אין לו כל בסיס".
מחקרי הבוטניקה הארכיאולוגית עשויים לסייע בכיוונים בלתי צפויים נוספים. כך למשל עמלה ד"ר סו פרומין, מנהלת המעבדה דהיום, על ממצא שהגיע מתל צפית, הלא היא גת פלשתים. במחקרה התברר שהפלשתים לא רק פלשו אלינו ונלחמו בנו בשעות הפנאי, אלא גם השאירו לנו מורשת חקלאית שכללה צמחים שקודם לא נראו כאן. שקמה, כמון ופרג למשל, לא גדלו בארץ כצמחי בר, והופעת הבכורה שלהם מתרחשת עם בוא האורחים מחו"ל. כאן נציין שאחד השימושים של צמח הפרג הוא הפקת אופיום, ואילו ניצלו את היישום הזה, אולי הביוגרפיה של שמשון הייתה נראית אחרת. כך או כך, למחקר יש אפשרות לתרום לאחד הנושאים המאוד מדוברים היום – תופעת המינים הפולשים.
אנחנו נכנסים לחדר בעל טמפרטורה נמוכה מאוד, כדי לדבר קצת על האיך. את החדר ממלאת מכונת ההצפה, מתקן מתכת גדול שכל תפקידו להפריד בין הסדימנט, הקרקע, לבין הממצא הבוטני. שרידי הצמחים המגיעים מהשטח מפוחמים כמעט תמיד, הודות לפירומנים דוגמת נבוכדנאצר, ומשקלם הסגולי נמוך. הם צפים מעל פני המים במתקן, והזרם מסיע אותם למעין נפה שעליה הם נאגרים. חומרים אחרים שוקעים במים ונאספים בנפרד.
באופן טבעי, ממצא בוטני לא היה יכול להישאר בשטח אחרי כל כך הרבה שנים. הרימון, הגפן או התאנה היו אמורים להיאכל על ידי יונקים וחרקים, או להירקב הודות לפטריות וחיידקים. משהו צריך לקרות כדי שהמכרסמים השונים לא יוכלו לפעול את פעולתם – כמו שרפה, שמפחמת את הממצא והופכת אותו לבלתי אכיל. גם אזורי לחות קבועה, כמו קרקעיתם של אגמים, בארות ונהרות, לא מאפשרים למחרבֵי הממצאים לפעול בשל חוסר חמצן. ומלחות לצחיחות: תנאי יובש קיצוניים מנטרלים גם הם את המפרקים הטבעיים, ולא מאפשרים להם לעבוד. "בזכות הצחיחות ששוררת לאורך מדבר יהודה ודרומה משם עד אילת, ישראל הפכה לתיבת האוצר של הממצא היבש. בתחום הזה השמיים הם הגבול, הן מבחינת הערך ההיסטורי והן מבחינת החזון העתידי של המעבדה", מסביר ויס.
לצד מכונת ההצפה ישנו דסיקטור, מעין ארון ייבוש המשמש לאחסון חומרים ומבודד אותם מלחות חיצונית. מעצמת הממצא היבש זקוקה תמידית לדסיקטור. "הבידוד לא מספיק; נדרשת גם טמפרטורה נמוכה. במקום להצטייד במכשיר כזה עם קירור, אני פשוט מפעיל מזגן 24/7", מסביר ויס.
אנחנו עומדים לצד הארון שממנו נשלפו קודם אם החיטה והממצא המוזהב מגשר בנות־יעקב. "זה הלב והמוח של המעבדה", הוא אומר. הארון מחזיק בתוכו מאגר בלתי נדלה של מידע בוטני – אוסף הזרעים הלאומי. כל זרעי ארץ ישראל והסביבה שוכנים כאן זה לצד זה. בארון סמוך נשמר אוסף נדיר וחשוב מאין כמותו, שליקט האגרונום ד"ר לודוויג פינר. בשנות העשרים הסתובב פינר בין חקלאים בלבנט, ותוך שימוש בסגולותיו היקיות אסף צמחים, ערך על פתקיות רישום מדויק של המין, הזן, התאריך ושאר מידע רלוונטי, קטלג באופן מסודר לעילא ושמר את הדוגמאות בביתו בקופסאות קרטון – שחלקן אגב שימשו במקור לגרבוני נשים. הוא הספיק לפרסם חוברת אחת בנושא לפני שאנשי הסוכנות, שהתפעלו מהיכולות הארגוניות שלו, מינו אותו לתפקיד ראש המחלקה להתיישבות. המעמד החדש גרם לו לזנוח את העיסוק בצמחים, ובשנות השבעים הוא יצר קשר עם כסלו והאוסף הועבר למעבדה. ב־1979 הלך פינר לעולמו עוד לפני שהושלמה העבודה. אגב, כעבור שנים אחדות נקרא על שמו היישוב פי־נר בגליל התחתון, שמאז כבר הפך ל"נופית".
ויס, שבזמן הדוקטורט שלו שמע באופן מעורפל על קיומו של האוסף, גילה בפועל רק לפני שלוש שנים את האוצר רב־החשיבות המסתתר בארון. יתרונו הגדול של האוסף בכך שהוא מספק מידע על צמחים מסורתיים מקומיים בשלב ה"טהור" שלהם, לפני כל התערבות גנטית. החיסרון הגדול הוא שהאוסף לא הוקם לתחייה, כלומר לא גודל מחדש כפי שנוהגים לעשות עם זנים מסורתיים, אלא נשמר כמות שהוא.
הממצא היבש מחזיר אותי לחזונו של אהרנסון. במאמר שפרסם בשנת 1910 בקובץ "מחקרים חקלאיים ובוטניים בפלשתינה", כתב: "בדרך הבירור וההכלאה נוכל לקבל ממנו (מדגן הבר החדש – י"פ) זנים לאזורים חרֵבים מחד גיסא, ולאזורים רמים וקרים מאידך גיסא (…). מחקרים אלה לא ישמשו רק את ההיסטוריה והבוטניקה. תהא בהם גם תועלת כלכלית, ומותר אולי לומר – חברתית. מטרתם להקל על ייצור של קצת יותר לחם ובמחיר זול יותר, במקומות שייצור הלחם קשה ויקר, ולאפשר את ייצור הלחם במקומות שם לא היה אפשרי כלל עד כה".
"את מגיעה להיפודרום, מתיישבת במקום שלך, ואם הסוס של הקבוצה השנייה מוביל – את מוציאה מהכיס לחש קללה וזורקת אותו אל מתחת לרגלי הסוס. מישהו לא הסתפק בזה, וגלגל פרח לתוך לוחית הנחושת שנשאה קללה נגד הקבוצה הירוקה. מצאתי שזהו פרח של מרווה ירוקה"
מים רבים זרמו בנחל ראש־פינה מאז תר אהרנסון בהרים ובגיאיות אחר אם החיטה. כלים חדשים התווספו לסל המטפחים, והעריכה הגנטית שנכנסה לתמונה שינתה את כללי המשחק. לא רק הכלאות עומדות היום לרשות המטפחים, אלא גם האפשרות להחדיר לצמחים גנים ספציפיים – בכפוף לרגולציה המדשדשת כמובן.
"בנושא הזה, הסיפור של מערת יורם הוא דרמטי", אומר ויס. "אם הצלחנו לקחת כמה זרעים שהשתמרו אלפי שנים ולפענח את כל הרצף הגנטי שלהם. ויש לנו יכולת לראות לא רק את הגנום השלם של השעורה אלא אפילו גנים בודדים ממנה, זה פורץ את הדרך להרבה מאוד יישומים. אנחנו והקולגות שלנו פתחנו את הדלת למחקר בצמחים קדומים. יש כאן קודם כול פוטנציאל להפקת ידע היסטורי והעלאת תובנות באשר לעבר, אבל החלום שמניע אותי, החזון המחקרי הגדול, הוא למצוא בתוך הגנום של החיטה והשעורה והזית והרימון שהוצאנו מהחפירות הארכיאולוגיות, גנים שמסיבה כלשהי לא עברו לצמחים של ימינו: גן לעמידות כנגד פטרייה, כנגד יובש או כנגד מגוון שלם של מחלות וצרות שאנחנו מתמודדים איתן היום.
"החזון הזה יקר מאוד, והתקציבים שלנו לא משהו, אבל אילו יכולתי הייתי לוקח את כל המינים האלה שכאן, מרצף אותם וחוקר אותם בעזרת גנטיקאים, כדי לתרגם את המידע לשינויים בחקלאות העולמית. אני לא גנטיקאי, אבל אני יכול להניע את המחקר כי אצלי נמצא המפתח – הצמחים. תחשבי על זה שבצמחים כל שנה היא דור, ובכל דור יש שינויים ויש מוטציות. הממצאים הארכיאולוגיים האלה הם קפסולות זמן: אני יכול לשלוח יד ולקחת זרע שנחסכו ממנו 2,000 או 6,000 או 800 אלף שנה של מוטציות. אם בתקופה הזו נוצרו מוטציות שהפכו גן מסוים לבלתי פעיל, אולי אנחנו נוכל לשחזר אותו. מובן שעוד חזון למועד, אבל מבחינתי הוכחנו במחקרים האלה שזה יכול להתגשם. אמרתי לך מהתחלה: אני עוסק במקצוע הכי מעניין בעולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
