זהו יום שמש יפה ברחוב קטן בברקלי השקטה, סמוך לסן־פרנסיסקו. אני מבקר ביקב יין כשר: האנגר מתכת ובו כל המכונות הרלוונטיות, חביות היישון וכל הניחוחות המתבקשים. זהו יקב קובננט, "ברית", שמפעיל ג'ף מורגן. בגיל 66, מורגן הוא בעל היקב הכי בלתי שגרתי שתפגשו. הוא יהודי שלא ידע דבר על יהדות, ודווקא עבודתו כמבקר יינות הביאה אותו אל הדת – בהתחלה דרך העיתונות, אחר כך דרך הייצור, וכעת הוא מתקרב יותר ויותר לרגע שבו יעלה לארץ, וישלים מסע של עשרות שנים לעבר היהדות הציונית, עם הפקת יין כשר ביקב משלו.
הוא גדל באפר־ווסט־סייד, שכונה יהודית מאוד במנהטן, שלא הייתה אז דתית כמו שהיא היום. "אשתי ואני יהודים ניו־יורקים שגדלו בלי חינוך יהודי, בר מצווה או בית כנסת", הוא מספר. "המילים רפורמי, קונסרבטיבי או אורתודוקסי היו יוונית בשבילנו. אכלנו בייגלים וסלמון מעושן, אבל זהו. כדי שתבין עד כמה הייתי נטול מושג: כשהייתי בן 18 ולמדתי באוניברסיטה, אדם חובש כיפה ניגש אליי ושאל אם אני יהודי. השבתי שכן. הוא אמר לי, 'אני הרב ג'ורג' סאליבן, רב מקומי כאן בקמפוס, אתה רוצה לבוא לארוחת ערב שאבעס?'. שאלתי אותו מה זה שאבעס. גם אם הוא היה אומר לי 'שבת' לא הייתי מבין למה הוא מתכוון".
אחרי לימודיו נסע לצרפת – בעצם, למונקו: הוא ניגן בסקסופון בקזינו במונטה קרלו. "הפכנו ללהקת הבית של בית המלוכה של מונקו באמצע שנות השמונים", הוא מעיד. "הייתי נגן החצר של רנייה השלישי, נסיך מונקו". הלהקה התפרקה כשנגן הסקסופון הנוסף הוזמן להופיע עם הרולינג סטונס, הגיטריסט התחיל לנגן עם פול סיימון, והמתופף עבר לצוות של בון ג'ובי. "היינו מוזיקאים טובים שמנגנים מוזיקה נוראית תמורת הרבה כסף. אמרתי לעצמי: לא התקבלתי לכל הלהקות, כנראה אני יותר מתלהב מהיין שאנחנו שותים אחרי כל הופעה מאשר ההופעות עצמן. אז בתמימות חשבתי, אולי אהיה יינן".
הוא חזר לארה"ב והחל לעבוד ביקב קטן בלונג איילנד ולנגן בשעות הלילה, בשביל הפרנסה. זה לא עבד, והעומס הכריח אותו לעזוב את היקב אחרי שנתיים. במקום לנטוש את אהבתו ליין התחיל לכתוב עליו בשני העיתונים הגדולים של ניו־יורק, הוול סטריט ג'ורנל והניו־יורק טיימס. ואז הגיעה ההצעה ששינתה את דרכו, והעלתה אותו על המסלול ליהדות.
מכים בפטישים
הסוד בסיקור יין, לפי מורגן, הוא דווקא האנשים מאחורי היקבים והיינות – אז הכתבה הזאת מתחילה במקום טוב. אנחנו יושבים בחצר היקב, על ספסל עץ מתחת לסככה גדולה. עמיתיו ואשתו של מורגן מציעים להגיש ארוחת צהריים כשרה, ומורגן מבקש שיביאו כמה בקבוקים כדי שנוכל לטעום מהיין תוך כדי השיחה.
"התקשרו אליי מה'ויין ספקטייטור', מגזין היין הנחשב בעולם", נזכר בינתיים מורגן בהצעה ההיא. "'יש לנו סיפור מעולה שנשמח שתכתוב לנו', אמרו לי. 'אנחנו רוצים שתכתוב על יין כשר לפסח'". זה היה בשנת 1992. "אמרתי להם: אתם צוחקים עליי? סיפור על יין כשר? הדבר היחיד שאני יודע על יין כשר הוא שאני לא אוהב אותו. אני בטח לא אכתוב דברים טובים". היין הכשר היחיד שהכיר עד אז היה היין המוכר של חברת מנישביץ האמריקנית. "איך אתם קוראים לזה בישראל? יין פטישים?", הוא אומר בעברית וצוחק.
ב"ויין ספקטייטור" השיבו לו שהם מזמינים אותו לכתוב דווקא משום שבשנה שלפני כן הוזמן מבקר לא יהודי לכתוב על יין כשר, וביקורתו השלילית העלתה האשמות שהמגזין אנטישמי. "'אתה יהודי, נכון?', הם שאלו אותי. 'כתוב מה שתרצה, העיקר שאתה יהודי – וכך אנחנו בטוחים'". מורגן כתב בשבילם כתבה בת חמישה עמודים. "בוא נגיד, אלה לא היו היינות הכי טעימים ששתיתי, אבל זה היה פחות נורא ממה שחשבתי. אני זוכר בורדו צרפתי טוב", הוא אומר.
אנשי "ויין ספקטייטור" אהבו את כתיבתו של מורגן עד כדי כך שמינו אותו לעורך המגזין בחוף המערבי. במשך שמונה שנים הוא עבד בספקטייטור, כתב העת לענייני יין הנקרא ביותר בעולם, עם 15 גיליונות בשנה. כל גיליון מכיל 400 עד 1,000 סקירות יין, דירוג יינות ותיאור רשמים. "נהניתי מאוד מהעבודה שם, דירגתי יינות, כתבתי, ערכתי, אבל מה שבאמת רציתי היה ליצור יין", אומר מורגן. "עברנו לגור בנאפה ואלי, מצפון למפרץ סן־פרנסיסקו, מחוז שידוע בתעשיית היין שלו, שזכתה בשנות השישים למעמד שווה למעמדן של תעשיות היין באיטליה וצרפת. התחלתי להפיק יין רוזה, לא כשר. הילדות שלי גדלו עם עץ אשוח בבית, בלי יהדות במשפחה".
דרך עסקי היין הוא הכיר את משפחת הרצוג, הבעלים של "יקבי הרצוג" בקליפורניה. "ראיתי שהם עושים יין כשר טוב, ולמדתי קצת את הנושא. הבנתי שעניין הכשרות ביין הוא רק הידיים של מי שעושה את המלאכה, שצריך להיות שומר שבת. גם לא באמת צריך לעשות 'יין מבושל' – אף אחד לא צריך יין מבושל חוץ מהרבנים המשוגעים באמריקה. אני אמנם מייצר עכשיו ארבעה יינות מבושלים כי אין לי כוח לריב איתם, אבל אלה לא היינות שאני עושה בישראל. הרמב"ם כתב שיין מבושל הוא, טכנית, לא יין, ואמר לא לעשות על יין כזה קידוש. כשהמשיח יגיע, לא תביא לו יין מבושל".
"הייתה ביקורת גדולה על התווית של היין, שהציגה את מפת ישראל כולל יהודה ושומרון. רוב הלקוחות שלנו היו מסעדות תל־אביביות וזה הפריע להן. לצערי הסרתי את התווית המדוברת, כי לא רציתי שיעשו עניין פוליטי מהיין שלנו. רציתי רק לשתות יין"
כאשר שמע שהיינן אלי בן־זקן, מ"יקב קסטל" הישראלי, מגיע לעמק נאפה, החליטו מורגן ואשתו ג'ודי ללכת לסבב טעימות שערך. "היקב שלו לא היה כשר אז, אבל מבחינתנו – אם זה מישראל, זה בטח כשר", אומר מורגן. הוא ואשתו התלהבו מאוד מהטעמים, שערבו לחכם. "גם שותפי המנוח לסלי רוד טעם והתלהב. היו לו כרמים בנאפה בשווי גדול מאוד, והוא התחיל לדבר איתי על הקמת יקב יחד. אמרתי לו: אם היו לי 10 טונות של ענבים הייתי מכין את היין הכי טוב שהיה כאן זה 5,000 שנה, שיהיה גם כשר'. הוא השיב לי: 'ואם תפשל?'". הם החליטו למצוא כרם אחר, ולא להשתמש בכרמים של רוד. "הענבים בנאפה יקרים מאוד", מסביר מורגן, "ולמרות זאת – החלטנו לעשות יין כשר בנאפה".
ארוחת הצהריים מגיעה: קערה מלאה ירקות מאודים ואטריות אורגניות. "מה שותים?", מורגן שואל, ואז מבקש שיביאו לי את הפינו־נואר שלהם. "זה הענב היחיד שלא אגדל בישראל. אם כי 'יקב ויתקין' עושים אותו טוב, וגם 'גבעות'. בעיניי זה לא האקלים לפינו־נואר – אבל מאידך, לסירה האקלים הישראלי מדהים".
את היינות הכשרים הראשונים שלו התסיס מורגן ביקב הרצוג בקליפורניה בשנת 2003. "אמרתי להם שאני צריך ידיים שומרות שבת. ידעתי איך לשמור כשרות כי כתבתי על זה, למרות שלא היה לי שום קשר לדת".
במשך חמש שנים ייצר יין ביקבי הרצוג, תחת המותג "קובננט". אחד הייננים שעבדו אצל הרצוג, ג'ונתן היידו, הפך בהמשך ליינן הראשי שלו. "התחלנו לעבוד ביחד כדי לפתוח יקב משלנו. הוא שומר שבת, ואני ממש לא. בעיקר עסקתי בניקיון ובמה שמסביב", אומר מורגן ומוזג לי מהפינו־נואר. הוא מבקש ממני לברך, ואנחנו שותים לחיים. גם אנשי הצוות מודים על האתנחתא האלכוהולית: מורגן נעדר מהיקב זה שלושה שבועות, ובזמן הזה הם לא התירו לעצמם לשתות בארוחת הצהריים.
"מה אתה חושב?" הוא שואל אותי בעברית.
על מה?
"על היין! זה הקובננט הראשון שלך".
האמת, מרענן וטעים.
"אפשר לטעום את ארזי הלבנון".
על המפה
את היקב בברקלי הקים מורגן ב־2014. "השם 'קובננט' בכלל עלה בטעות, הרי לא ידעתי שהמשמעות היא 'ברית'. ידעתי שזה נשמע תנ"כי אבל לא התעמקתי בכך". כשפתחו את הזרוע הישראלית של היקב, השם "קובננט" נשאר. "פחות התחברנו למילה 'ברית'", הוא מודה. ""למדתי לקרוא עברית, התחלתי ללמוד תורה, התחלתי ללכת לחב"ד, לטוס יותר לארץ, נכנסתי לזה. כשהגענו לישראל, פתאום ראיתי שיש שם אזורים שנראים כמו דרום צרפת, וכרמים שנראים כמו בנאפה. כשיהודי חוזר לישראל הוא גם מרגיש את הקשר. זה לא קרה לי כשהייתי בן 19 וביקרתי בארץ לראשונה, אבל מאז שחזרתי לישראל כבר לא היו אצלנו בבית עצי אשוח. בתי זואי למדה באוניברסיטת חיפה במשך שנה, ואז החליטה להישאר בארץ, לפני 5 שנים". כיום זואי בת 28, נשואה לישראלי, ומנהלת את מרכז המבקרים של קובננט ביפו.
לא בכל יום קם יקב כשר מחוץ לישראל, בטח בברקלי שבקליפורניה, אזור ללא הרבה יהודים אורתודוקסים. "לעשות יין כשר באמריקה היה אתגר. כיום אני מבין שהיין פתח לי את הדלת להתחבר למורשת, להיסטוריה, לקהילה היהודית וגם לישראל".
אתה מייצר יינות יקרים, 100 דולר לבקבוק. לפניף היו בכלל יינות כשרים במחיר כזה?
"ליקב הרצוג היו יינות כשרים טובים, אבל לא בקבוק ב־100 דולר. אני אמרתי: אם כל הבקבוקים מנאפה עולים 100 דולר, למה שאנחנו לא נגבה תשלום כזה? הרעיון היה ליצור יין מהטובים בעולם. בהתחלה היה כתוב על התוויות שלנו 'כשר' בגדול, היום כבר לא. כי אני לא רוצה להיות בקטגוריה של יינות כשרים. מאחור מופיעים הסמלילים הרלוונטיים של הכשרות, ומי שיהודי ומחפש כשרות – ימצא אותם. כשהייתי באסיה, כמה אמריקנים אמרו לי שיש שוק ליין כשר באסיה. אמרתי להם: לא אכפת לי, כי היין שלי מעולה, והוא במקרה גם כשר".
לפני 15 שנה יהודים היו קונים יין ב־100 דולר?
"שאלה מעולה. יהודים ישלמו על כל מה שיש לו ערך בעיניהם, כולל יין. אבל יהודים מעריכים יהלומים ונדל"ן יותר מיין. הם טועים, כי אי אפשר לעשות קידוש על נדל"ן או יהלומים. אי אפשר להתחבר דרכם לאלוהים. אבל לאט־לאט היהודים לומדים להעריך יין. כבר לא שואלים אותי על המחיר הגבוה. יש התקדמות. אל תטעה, גם אני מעריך נדל"ן, אבל הוא לא יקרב אותי לאלוהים. מה שכן, הוא יכול לקרב אותי לבניית יקב בישראל. וזה הולך לקרות בקרוב".
את היין בישראל החל להפיק רק בשנת 2013, אחרי שנתיים של תכנונים – עדיין לא ביקב משלו. "אנחנו מפיקים כעת 100 חביות בשנה, דרך 'יקב אדיר' בדלתון. אנחנו משתמשים בכל הציוד שלהם – אבל בענבים שלנו, ובצורת העבודה שלנו".
למה חשוב לך לייצר יין בישראל?
"כי זה הבית שלנו. קליפורניה היא לא באמת הבית. היא אמריקה. זו תחנת מעבר נחמדה, מקלט נחמד ליהודים לכמה מאות שנים. כשאני יורד מהמטוס בישראל אני מרגיש בבית. כאן אני מרגיש בנוח כי יש לי אנגלית טובה, בטח יותר מהעברית שלי. אבל הפכתי לציוני קצת אובססיבי. יש לי הרבה בני משפחה בישראל, והם יותר בשמאל ממני. יש לנו הרבה דיונים לוהטים על מה צריך לעשות בישראל ומהי מטרת קיומה".
אז מה ישראל צריכה לעשות, בעיניך?
"היא צריכה להיות מוכרת בעיני כל היהודים וכל העולם כבית העם היהודי. כדי לעשות את זה צריך גבולות בטוחים, ולהכיר בכל השטחים של ישראל ככאלה של מדינת ישראל, כולל יהודה ושומרון. לא כל קרובי המשפחה שלי אוהבים את זה".
הוא מספר שעל אחד הבקבוקים הראשונים שהפיקו בישראל הוא הציג את מפת ישראל הכוללת את יהודה ושומרון, "הייתה ביקורת גדולה על התווית דווקא באזור תל־אביב. רוב הלקוחות שלנו היו מסעדות תל־אביביות, וזה מצחיק, כי לא היה אכפת להם מה יש בבקבוק, אבל התווית הפריעה להם. לצערי הסרתי את התווית המדוברת, כי לא רציתי שיעשו עניין פוליטי מהיין שלנו. רציתי רק לשתות יין".
אז החלטתם להסיר את המפה משיקול כלכלי?
"אם אתה רוצה להרוויח כסף – אל תיכנס לעסקי היין. זו הרפתקה. אם רוצים להרוויח כסף, צריך להיות בתחומים אחרים, כמו נדל"ן ויהלומים".
ברכת האדמה
אחת הסיבות לכך שמורגן החליט לעבור ב־2015 מעמק נאפה לברקלי הייתה החיפוש אחר קהילה יהודית. "בת אחת שלנו עלתה לישראל, אחרת עברה לניו־יורק, והיינן הראשי שלנו ג'ונתן היה צריך לנסוע בכל יום מרחקים מאוד גדולים כדי להגיע ליקב. במסע היהודי שלי הגעתי לשלב שבו אמרתי לעצמי: אני חייב בית כנסת, אני חייב להיות חלק מקהילה. היה באזור נאפה בית כנסת רפורמי אבל הייתי מקבל בחילה כל פעם שהייתי נכנס לשם. זה היה טוב לחברים שלי, אבל לא בשבילי. אני צריך מחיצה. אני לא כל כך אורתודוקסי. אבל לא הרגשתי שם בנוח".
כיום הוא מתפלל בבית כנסת "בית ישראל" האורתודוקסי־מודרני בברקלי. "יש שם הרבה ישראלים שלומדים באוניברסיטה בברקלי, אז מצד אחד זו קהילה מאוד ליברלית אבל במקביל מאוד פרו־ישראלית. לא הכל כאן שלילי, יש נקודות אור. מאידך, יש כאן אינטלקטואלים עם פה גדול כמו מייקל שייבון, שמבחינתי אין להם כל זכות להכנס ליקב הזה. לא הוא ולא אשתו הישראלית (הסופרת איילת ולדמן, צ"ק)".
הלהקה התפרקה כשאחד הנגנים הוזמן להופיע עם הרולינג סטונס, הגיטריסט התחיל לנגן עם פול סיימון, והמתופף עבר לצוות של בון ג'ובי. "היינו מוזיקאים טובים שמנגנים מוזיקה נוראית תמורת הרבה כסף. אמרתי לעצמי: כנראה אני יותר מתלהב מהיין שאנחנו שותים אחרי כל הופעה מאשר ההופעות עצמן"
שייבון, סופר אמריקני־יהודי מוערך, תהה לפני כמה שנים באירוע הסמכה של רבנים רפורמים אם גדר ההפרדה אכן הוקמה מטעמי ביטחון, או שנועדה לתחזק את הכיבוש; הוא גם הביע תמיכה בנישואי תערובת, טען שסיפור יציאת מצרים הוא "מפוברק", והבהיר שכאתאיסט הוא לא רק אינו מתאמץ לקיים מצוות אלא ממש מתנגד לכך. "ולדמן ושייבון חושבים שמכיוון שהם היו קצת בישראל הם יודעים הכול. להתחתן עם יהודי או יהודייה זו בעיה? הוא איש חולה", אומר מורגן בזעם. "הם זוג מפורסם, אז כל מה שהם אומרים עושה הרבה רעש. זה קשה לי. אנחנו ביקב הזה נלחמים באנשים כמוהו עם יין, כי יין הוא מבחינה מסוימת לא פוליטי. לא ננצח רק דרך הייטק ונשק, אלא דרך החקלאות, האדמה; נתחבר לארץ ונקבל בעלות חדשה על האדמה".
ליקב קובננט יש כמה סדרות. היינות היקרים ביותר הם אלה שיוצרו בעמק נאפה, והסדרות שלהם עולות כ־100 דולר לבקבוק ויותר. המותג העממי יותר נקרא C, האות הראשונה של היקב: ה־C האדום הוא מארה"ב, וה־C הכחול מישראל. בקבוק מיוחד של זינפנדל, שנקרא Cuvée Chabad Zinfandel, נוצר בשיתוף פעולה עם חב"ד בעמק נאפה. היין הישראלי היקר ביותר שלהם הוא סירה, שעלותו 85 דולר בארה"ב.
מורגן מקווה כאמור להקים בקרוב בישראל יקב משלו. "זה כנראה לא יהיה בשומרון, כי לדעתי יש אדמות טובות יותר לגידול ענבים. אולי באזור זכרון־יעקב או פרדס־חנה – לא בגליל, כי אני רוצה להיות קרוב לענבים שלי, ואני מתכוון לחיות בתל־אביב. זו העיר שלי, מבחינה תרבותית. הרי אני במקור ממנהטן. כאן בברקלי קצת שקט לי מדי".
אז אתה מתכנן לעלות ארצה.
"ממש עכשיו אני פותח תיק עלייה דרך 'נפש בנפש'. יש לי כבר עסק בישראל, שמעסיק חמישה ישראלים, כולל בתי. נמאס לי לחכות בתור במעבר הדרכונים בנתב"ג. לאחרונה הסתובבתי באסיה ושיווקתי את היינות שלנו לשגרירויות ישראל, ונמאס לי להציג שם דרכון אמריקני. במידה מסוימת עבדתי בשביל מדינת ישראל, כי בכל מקום דיברתי על הקסם שביין הישראלי. אז אמנם העברית שלי על הפנים כרגע – אני לומד באולפן אינטרנטי עם מורה שגרה בראש־פינה – אבל הייעוד שלי הוא בישראל.
"בעיניי, ליקבים שלנו בארה"ב ובישראל יש אמירה: זו הצהרה על החוויה היהודית בתפוצות, ואיך שהיין עוזר לנו לחזור למדינה שלנו. אם לפני 27 שנים, כשכתבתי על יין, היית אומר לי שבעתיד אפיק יין כשר, הייתי מתגלגל מצחוק. עכשיו זה נורמלי בעיניי. אבי, שנפטר לפני שנה, אמר לי: כשמסתכלים קדימה שום דבר לא מסתדר, אבל ברגע שמסתכלים לאחור – הכול הגיוני".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
