הוא מגיח מהגשם השוטף של ירושלים ונכנס בדלתות המלון בצעדים בטוחים, מלווה על ידי שלושה אנשים. נער שמצליח בקושי להדביק את הליכתו המהירה, מציג אותו בפניי. סעיד גבארי מושיט יד קדימה ומברך אותי לשלום. אני מניח את ידי בידו, והוא לוחץ אותה כשחיוך מתפשט על פניו. כשלחיצת היד החזקה משתחררת, גבארי שב ואוחז בידו של הנער הצעיר, ומתקדם לעבר החדר שבו נשב לשוחח.
השם סעיד גבארי מן הסתם לא אומר לכם הרבה, אלא אם כן אתם בני הקהילה הכורדית: בקרב חבריה הוא נחשב לגדול הזמרים והנגנים, וגם למנהיג ומקור השראה. הוא מתהלך בתלבושת הכורדית המסורתית הכוללת מדי זית ותרבוש, ומרכיב משקפי שמש שנשארים תמיד על פניו, מסתירים את העיניים שחוקרים אכזריים נטלו מהן את יכולת הראייה.
גבארי ישב בכלא העיראקי, בכלא הסורי ובכלא האיראני, עונה קשות וסבל רבות, אבל דבר לא עצר אותו מלהמשיך לקדם את מאבקו של העם הכורדי למדינה ריבונית. "החטא היחיד שלי היה השירה והנגינה למען הכורדים. לא הרגתי אף אחד ולא יריתי מעודי באיש", הוא אומר. "המטרה של השירים הפוליטיים ששרתי הייתה לעודד את העם הכורדי להילחם למען זכויותיו ולהתקומם נגד האויב הפושע".
זוהי גם מטרת ביקורו בארץ, אבל לשהותו כאן יש מבחינתו משמעויות נוספות. "אני בהחלט יכול לומר שהגשמתי חלום ילדות", הוא מספר בהתרגשות ניכרת. "לכבוד הוא לי להיות בארץ ישראל היקרה והאהובה, שנבנתה אחרי מלחמה, שדם נערים ונערות נשפך למענה. לפני הכול אני מאחל חיים טובים לישראלים.
גבארי, שכיום מחלק את זמנו בין גרמניה ובין אַרְבִּיל, בירת כורדיסטן העיראקית, נולד ב־1956 סמוך לקַמִישְלִי, בירת כורדיסטן הסורית. "לי ולחמשת אחיי הגדולים היו חיים טובים ושלווים, מלאים בחוויות מסעירות ובהרבה מוסיקה ושירים בשפה הכורדית. המנגינות הראשונות שהכרתי היו אלו שאמי שרה לי לפני השינה. היא אהבה אותי וטיפחה אותי כזמר המשפחתי. המשפחה שלי הייתה פעילה למען הרצון הבסיסי של העם הכורדי לעצמאות, ומגיל שבע התחלתי לשיר שירי התרסה כלפי מי ששולטים עלינו בכוח. כשגדלתי הבנתי את משמעות המילים, ולמדתי על ההיסטוריה והתרבות הכורדית דרך השירים".
הכורדים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעולם שאין לה מדינה עצמאית. בין 30 ל־45 מיליון בני אדם משתייכים לעם הזה, רובם מתגוררים בחבל ארץ הקרוע בין ארבע מדינות – עיראק, טורקיה, איראן וסוריה. בהסכמים הבינלאומיים שחילקו את המזרח התיכון לאחר התפרקות האימפריה העות'מנית, לפני מאה שנה, הכורדים נותרו מקופחים. בכל אחת מארבע המדינות הם מיעוט נרדף, אך נחשבים גם לקבוצה המאיימת באופן ממשי על שלמות המדינה. כל יוזמה להקמת אוטונומיה כורדית הובילה למלחמה, שפיכות דמים וסבל רב.
בשנות השבעים, העשור שבו התחוללה מלחמת עיראק־כורדיסטן השנייה, נשלח גבארי לבית הספר למוזיקה בבגדד כדי שיפתח את כישוריו האמנותיים. שם נשזר עתידו עם ההתקוממות של בני עמו. "הייתי רק בן 14 כשעזבתי את המשפחה והכפר המוכר שחייתי בו בסוריה. היה קשה להתרגל למקום חדש, אבל המוזיקה הייתה הכול בשבילי. הפתעתי את המורים בקצב ההתקדמות שלי. בשנה וחצי של לימודים הגעתי לרמה גבוהה מאוד בשירה ובנגינה בבוזוקי. כולם נהנו מהיכולת המוזיקלית שלי – אבל קצת פחות מהמילים ששרתי".
מוסטפא ברזאני, נשיאה ומייסדה של "המפלגה הכורדית־דמוקרטית", הוביל אז מלחמה כנגד השלטון העיראקי במטרה להשיג את העצמאות המיוחלת. "כל מי שנחשד באהדה לכורדים, מצא את עצמו במעצר", מספר גבארי. "מכיוון שנהגתי להאזין לרדיו בשפה הכורדית מארמניה, מעיראק ומאיראן, ולנגן ולשיר שירי מחאה, השלטונות סימנו אותי".
אני מבקש מגבארי לשיר את אחד השירים הישנים מאותם הימים. כשהוא פותח את פיו ומתחיל לסלסל בגרונו, את מקום הדיבור המהיר והקצבי שלו תופסת שירה איטית ורגועה, שנותנת תחושה של מרחבים המשתרעים עד אינסוף. השפה הכורדית זרה לי לחלוטין, אבל המתורגמן מסביר: "הוא שר על נער צעיר שמדבר עם אמו. הבן מבטיח לה שכאשר יגדל, יצטרף לכוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, כדי להגן עליה ועל אדמתם מפני האויבים, גם אם ייאלץ למות בשביל זה. זה שיר אהבה לאמא, למולדת ולפשמרגה". אפשר להבין בדיוק מה הרגיז את הסובבים אותו כששמעו את השירים האלו יוצאים מפיו, בעת שכוחות הפשמרגה נלחמים בצבא עיראק וגורמים לו אבדות קשות.
"הבנתי מהר מאוד שאני חייב לצאת מבגדד אם אני רוצה להישאר בחיים", ממשיך גבארי. "ברחתי לצ'ומאן, אזור הררי שנמצא בצפון־מזרח עיראק, ממש ליד גבול איראן. שם הייתה לכורדים שליטה וחופש פעולה".
"במקום לחוס על סדאם חוסיין ולהשאיר אותו בשלטון כמנהיג שעובד בצורה הגיונית, האמריקנים הביאו לעיראק את האיראנים השיעים, שאי אפשר לעבוד איתם. למרות כל הזוועות שסדאם עשה לעם הכורדי ולי באופן אישי, אין בי רגשות נקמה. אני שונא את הרוצח המתועב הזה, אבל הוא היה היחיד ששמר על עיראק מהאיראנים"
הצטרפת בעצמך לכוחות הלוחמים?
"הייתי אז ילד קטן שלא יכול להחזיק רובה או אקדח, אבל נגינת הבוזוקי שלי והשירה היו חזקות יותר מכל נשק. עבדתי בתחנת הרדיו 'קול כורדיסטן', והייתי שר ומנגן שירים כורדיים כדי לעודד את רוחם של לוחמי הפשמרגה – שירים ששמעתי בילדותי על גבורת הכורדים, על החלום להקים מדינה עצמאית באדמתנו ההיסטורית ועל הכמיהה של הצעירים להצטרף לצבא הכורדי".
ארבע קומות מתחת לאדמה
המשטר העיראקי הבין את עוצמת "הנשק האישי" של גבארי. בשנת 1973, כשהוא בן 17 בלבד, פגש הזמר לראשונה את כוחם האכזרי של השלטונות: המודיעין העיראקי איתר אותו, והוא נכלא באשמת בגידה. בעת מאסרו עבר גבארי חקירות קשות, בניסיון להוציא מפיו פרטים על הפשמרגה, ושילם מחיר יקר על נאמנותו.
עוד לפני הפגישה איתו ביקש ממני אחד מבני לווייתו לנהוג בעדינות כאשר אני שואל על התקופה בכלא. "עדיף לא לעסוק בזה בכלל", נאמר לי. "בכל פעם שגבארי צריך לחזור לרגעים ההם, הוא נכנס לדיכאון. הוא עמד בצומת נורא, כשהוכרח לבחור מה להקריב: את הראייה או את השירה למען העם הכורדי. כל כך אכזרים היו העיראקים".
ובכל זאת, אני מבקש בזהירות מגבארי לספר על שהתרחש בחדרי החקירות בעיראק. הוא אכן ממעט בדברים, ומספק גרסה מקוצרת לאירועים שהפכו למיתוס בקרב הכורדים. "בכל יום הייתי עובר עינויים. באחד הימים השומרים תפסו אותי והתחילו להרביץ לי בראש. הם השתמשו בקת של רובה קלצ'ניקוב כדי להכות בי. ביקשתי שיפסיקו, אבל מהר מאוד לא הרגשתי דבר. הם כנראה גרמו לי לדימום פנימי, וכשהתעוררתי כבר לא ראיתי כלום. כמובן, לא לקחו אותי לטיפול רפואי או נתנו לי משהו כדי לטפל בפציעה ובכאבים".
הדיבור המהיר של גבארי נפסק. הוא מתקשה להמשיך. מלוויו נותנים בידו כוס מים, והוא לוגם ממנה כדי להתאושש. "לאט־לאט הבנתי שאיבדתי את הראייה", הוא אומר. "במשך חודשיים בכיתי על גורלי, על המחיר הכבד שאני משלם על האמונה שלי. היו ימים שבהם התקווה נעלמה וניסיתי להתאבד. עד שיום אחד קמתי מהאבל ואמרתי לעצמי: אלה החיים שלך. המטרה שלך לא השתנתה, תילחם בעזרת הכוחות שיש לך".
"העיראקים חשבו שיוכלו להשתמש בכוחות שלי, בשירה ובנגינה, כדי להחליש את המרד הכורדי ואת השאיפה לעצמאות. פעמיים עמדתי בפני השופט עוואד חמד אל־בנדר, ראש בתי הדין המהפכניים של מפלגת הבעת'. הוא אמר לי: אם תשיר למען סדאם חוסיין – אני מנקה אותך מכל ההאשמות, ונותן לך בית ועבודה"
עסקת חילופי שבויים בין המשטר העיראקי ובין כוחותיו של ברזאני הביאה לשחרורו של גבארי מהכלא. גם לאחר מכן הוא המשיך לתמוך במאבק הכורדי נגד עיראק, מדינת ישראל עמדה אז בצידם של הכורדים, וסיפקה להם כלי נשק ואימונים. המלחמה הכורדית השנייה כשלה כשנחתם "הסכם אלג'יר" בין שליט איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי, ובין העיראקים. הפעם מצא את עצמו גבארי בכלא האיראני, שם הוחזק במשך 17 חודשים. "על אף שבין הכורדים יש נוצרים, יהודים ויזידים, הסוהרים בכלא חייבו אותנו להתפלל חמש פעמים ביום לנביא מוחמד", אומר גבארי, שאינו משייך עצמו לדת מסוימת אלא ללאום הכורדי. "מי שסירב, קיבל מכות חשמל. ככה הם ניסו לשבור אותנו, ולהשמיד את הזהות שלנו. לעומת זאת, מי שהודיע שהוא רוצה להתאסלם, היחס כלפיו השתנה. זו הייתה דרכם: אלימות, רוע וצביעות. אין בעיה שתגנוב ותרצח, העיקר שתהיה מוסלמי".
האיראנים ביקשו למסור את גבארי לידי שלטונות עיראק, אך לוחמי הפשמרגה שחררו אותו והשיבו אותו לסוריה. ואז שוב נעצר ונכלא – הפעם על ידי הסורים. אחרי שהשתחרר בדרך־לא־דרך, חזר לעיראק. סדאם חוסיין ניהל מלחמה נגד איראן שלאחר המהפכה האסלאמית, והכורדים ניצלו את ההזדמנות כדי למרוד. "הייתי שותף ללחימה של הפשמרגה, בפן המורלי כמובן. בשנת 1984 נעצרתי, ובמשך שלוש שנים, שמונה חודשים ו־23 יום הייתי כלוא. העבירו אותי מכלא לכלא, תוך כדי עינויים וחקירות".
האחראי על דיכוי המרד הכורדי היה עלי חסן אל־מג'יד, בן דודו של סדאם חוסיין. כראש משרד הביטחון של מפלגת הבעת' במחוז הצפוני, הוא היה המושל בפועל של צפון עיראק. ב־1987 הורה אל־מג'יד על שימוש בגז קטלני נגד האוכלוסייה הכורדית, כולל ב"טבח חלבג'ה", שבו מתו אלפי בני אדם. מאז ועד הוצאתו להורג ב־2010 הוא נודע בכינוי "עלי הכימי".
גם את השהות בכלא העיראקי לא קל לגבארי לתאר. "היינו אלפי אסירים כורדים, והוחזקנו בצפיפות נוראה. בכל יום היו לוקחים עצורים לחקירה והם לא היו חוזרים. אני זוכר את זה עד היום: בארבע לפנות בוקר היו מוציאים אנשים, עורכים משפט מזורז בשביל הפרוטוקול, ומוציאים אותם להורג. 230 איש שהכרתי הלכו ולא חזרו. הפשע היחיד של רובם היה שהם כורדים. סדאם חוסיין רצה להשמיד את העם שלנו. כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בצפון עיראק, הוא ניסה לחסל את הנערים הכורדים. הכול כדי לגדוע את עתיד העם שהעז לדבר נגד שלטונו".
על מה חושבים כשנמצאים במשך כל כך הרבה זמן בכלא?
"חשבתי על המטרה שלשמה הגעתי לשם. על המשפחה שלי, על העם שלי שבשמו אני נלחם. כשראיתי שמוציאים להורג את החברים שלי, התחזקתי והבנתי שאסור לי לוותר, כדי שהמוות שלהם לא יהיה לחינם. ידעתי שהשלטונות רוצים להעביר אותי צד. הם חשבו שיוכלו להשתמש בכוחות שלי, בשירה ובנגינה, כדי להחליש את המרד הכורדי ואת השאיפה לעצמאות. פעמיים עמדתי בפני השופט עוואד חמד אל־בנדר, ראש בתי הדין המהפכניים של מפלגת הבעת'. הוא אמר לי: אם תשיר למען סדאם חוסיין – אני מנקה אותך מכל ההאשמות, ונותן לך בית ועבודה. השירים שלך חזקים יותר מחמישים פצצות".
וכשהבינו שלא תשרת את מטרותיהם, מדוע בעצם השאירו אותך בחיים?
"היה לי הרבה מזל. איתי בתא היה אסיר שנלחם גם הוא נגד סדאם חוסיין, ואשתו הייתה פעילה פוליטית שוודית בשם כריסטינה וולף. ממשלת שוודיה הפעילה לחץ על שלטונות עיראק כדי שיאפשרו לוועדה רפואית לפגוש את האיש הזה ולדווח מה מצבו. חמישה נציגים שוודים נכנסו לתא הכלא שלנו, בחסות האו"ם. אותו אסיר כבר היה חבר טוב שלי, והתעקש שאשתחרר יחד איתו. ממשלת שוודיה נכנסה לעניינים והצליחה להוציא אותי מהכלא, אבל מכיוון שלא היה לי דרכון זר גורשתי למקום הולדתי, סוריה. וגם שם חיכה לי הכלא", הוא צוחק. "המודיעין הסורי קיבל מידע על כך ש'הזמר המסוכן' של הכורדים חזר, ומיד נעצרתי".
גם הממשל בדמשק ניסה לגייס את גבארי לשירותו. "עברתי חקירות קשות בניסיון לשבור אותי. הכלא היה ארבע קומות מתחת לאדמה, לא היה אוויר לנשום. במשך שעה ביום היו פותחים חלון שממנו נכנס אוויר, וזהו. הם דרשו ממני להפסיק לשיר למען הכורדים, וניסו לשכנע אותי לעבור צד ולתמוך בשלטון אסד. הבטיחו לי חופש וחיים טובים, הציעו לי לעבוד בתקשורת הממשלתית הסורית בתמורה לסכומים גדולים, אבל לא הסכמתי לנטוש את הדרך שלי".
איך הצלחת לצאת משם?
"היו אנשים שתמכו בי. הם הצליחו להוציא אותי מהכלא ולהעביר אותי לידי כנופיות סוריות ולבנוניות שחיו בקרבת הגבול. שילמו להן, והן עזרו לי לצאת מסוריה. ארגנו לי דרכון מזויף, שאיתו הגעתי לצ'כוסלובקיה. הייתי שם יומיים, ואז אנשי המפלגה הירוקה של גרמניה המערבית, שהכירו את סיפור חיי, העבירו אותי לגרמניה. כשהגעתי לשם הייתי עיוור, עם פצעי ירי שלא טופלו מעולם. הם הצילו את חיי".
כתף קרה מארה"ב
אנחנו עוצרים שוב את השיחה להפסקה מוזיקלית. גבארי שר הפעם שיר קצבי, שגם הוא מדבר על הפוליטיקה והצבא. אחד מבני פמלייתו מלווה אותו בתיפוף קל על השולחן, האחרים מצטרפים בשירה בפזמון החוזר. גבארי מסיים לשיר, ומחייך שוב. קשה להבין איך אדם שעבר כל כך הרבה סבל בחייו ואיבד את מאור עיניו, מפזר אופטימיות כזו לאוויר.
מאז מפלתו של סדאם חוסיין ידעה עיראק טלטלות רבות, שהגרועה שבהם הייתה התבססות דאעש. אחרי שארגון "המדינה האסלאמית" הובס, הכורדים, שלחמו נגדו ואיבדו רבים מאנשיהם בקרבות, ביקשו לנצל את המצב החדש ולהכריז על עצמאות. במשאל עם שהוביל מנהיגם, מסעוד ברזאני, החליטו הכורדים של צפון עיראק לכונן מדינה עצמאית – אך התגובה הצבאית העיראקית אילצה אותם לסגת מכוונותיהם.
"מכיוון שנהגתי להאזין לרדיו בשפה הכורדית, ולנגן ולשיר שירי מחאה, השלטונות סימנו אותי. הבנתי שאני חייב לצאת מבגדד אם אני רוצה להישאר בחיים. ברחתי לצ'ומאן, אזור הררי בצפון־מזרח עיראק, ושם עבדתי בתחנת הרדיו 'קול כורדיסטן'. הייתי מנגן ושר כדי לעודד את רוחם של לוחמי הפשמרגה"
"יותר מתשעים אחוז מהכורדים הצביעו בעד עצמאות, ואני כמובן ביניהם", אומר גבארי. "למרות התוצאות, הממשל שלנו בארביל התלבט אם להכריז על הקמת מדינה ולהיכנס לעימות עם בגדד. חיברתי שיר מיוחד, 'אל תפחדו', שבו אני אומר: 'אל תפחדו, הכריזו על המדינה. זאת האדמה שלך, בה תחיה ובה תמות. הפוך אותה למדינתך ששמה כורדיסטן'.
"הבעיה הייתה שהאמריקנים שוב הפנו עורף לכורדים, ונטשו אותנו במלחמה. ארה"ב לא מתנהלת נכון, והיא מוכיחה שקשה לסמוך עליה בשעת מבחן. היא כשלה במזרח התיכון בכלל, ובעיראק בפרט. המדיניות האמריקנית הוכחה ככושלת, וזה נכון גם לגבי הוצאתו של סדאם חוסיין להורג. במקום לחוס על חייו ולהשאיר אותו בשלטון כמנהיג שעובד בצורה הגיונית, הם הביאו לעיראק את האיראנים השיעים, שאיתם אי אפשר לעבוד. מי שהגיע אחרי סדאם, לא היה מכובד ממנו. המיליציות השיעיות ששולטות עכשיו בעיראק, הן האויבות הכי גדולות של כל העיראקים, ובתוכם הכורדים. הן יובילו להרס של בגדד והעם העיראקי. לולא שלטונו של ברזאני, לולא הלוחמים הנועזים של הפשמרגה, גם אנחנו היינו עכשיו בידיהם".
מה הרגשת כשהוציאו להורג את סדאם חוסיין?
"זאת שאלה קשה. למרות כל הזוועות שהוא עשה לעם הכורדי ולי באופן אישי, אין בי רגשות נקמה".
והיית מסכים שהוא ימשיך לשלוט בעיראק?
"זה לא שאני מחבב את סדאם. אני שונא את הרוצח המתועב הזה שנאת מוות, אבל הוא היה היחיד ששמר על עיראק מהאיראנים. בחישוב קר, האפשרות הזאת טובה יותר מהמציאות של היום. עיראק נהרסה. בקיץ שעבר הייתי בצפון המדינה, ובמשך ארבעה חודשים חמים לא היו מים ראויים לשתייה. אני לא מגן על סדאם, אבל אני בטוח שהאו"ם וארה"ב בחרו באפשרות רעה ממנו".
מוכרח להמשיך לנגן
היום מרבה גבארי לנוע על קו גרמניה־ארביל ולהופיע במדינות שונות. בקרב הכורדים הוא נחשב כאמור לכוכב־על. "מבחינה אמנותית הוא נמצא ברמה בינלאומית", אומרת הדסה ישורון, זמרת ישראלית ששרה בכורדית, מופיעה בארצות ערב וזוכה לפרסום רב. "הוא ממלא בתוך רגע אולמות. הופעות שלו לא מגיעים רק כמה אלפים, אלא 100 אלף איש ויותר".
"לאט־לאט הבנתי שאיבדתי את הראייה. במשך חודשיים בכיתי על גורלי, על המחיר הכבד שאני משלם על האמונה שלי. היו ימים שבהם התקווה נעלמה וניסיתי להתאבד. עד שיום אחד קמתי מהאבל ואמרתי לעצמי: אלה החיים שלך. המטרה שלך לא השתנתה, תילחם בעזרת הכוחות שיש לך"
אבל לא רק כישרונו המוזיקלי של גבארי מעורר הערצה בקרב בני עמו. "סיפורו האישי ופעילותו הבלתי פוסקת למען עצמאות כורדיסטן מקנים לו כבוד מצד הכורדים בכל העולם. כל מי ששומע את השם שלו מתרגש", מספרת ישורון. "הוא אף נחשב לבן בית אצל נשיא כורדיסטן מסעוד ברזאני, ונפגש איתו באופן קבוע".
לדף הפייסבוק של גבארי יש עשרות אלפי עוקבים, שזוכים לראות אותו גם בפייסבוק־לייב. כעת הוא מדגים לי כיצד הוא יוצר את הסרטונים שלו, בעזרת שני מכשירי טלפון חכמים. באמצעות אפליקציה מיוחדת הוא מחליק את האצבע בין התפריטים השונים עד שהוא מגיע לצילום וידאו בפייסבוק, ואז מצלם את עצמו במיומנות לסרטון בן דקה, שבו הוא מספר על השהות בישראל. מיד אחר כך הוא שולח לפרסום, ופונה לכיווני מרוצה מתצוגת התכלית.
את ההתלהבות שלו מהארץ גבארי לא מנסה להסתיר. "אני שמח להיות כאן, אני לא מאמין שאני באמת בירושלים", הוא אומר. "מדינת ישראל עזרה לכורדים. היא סיפקה להם נשק במלחמה נגד סדאם חוסיין, שלחה יועצים צבאיים שעזרו לכוחות הפשמרגה וניהלה עמנו קשרים חשאיים עד הסכם אלג'יר. בקמישלי, עיר הולדתי, חיינו יחד עם היהודים. היינו כמו אחים. אני זוכר את דוד מוסא, דוד אברהם ודוד אליהו, שהיינו נפגשים איתם ועם משפחותיהם באופן קבוע. אכלנו יחד, שרנו יחד, עשינו הכול יחד חוץ מלהתחתן. בביקור שלי עכשיו אני מתכוון להיפגש עם חבר ילדות שלי מסוריה, סעיד עזרא, ולהעלות יחד זיכרונות מהעבר".
גם את ביקורו בארץ מעוניין גבארי לנצל לקידום השאיפות הלאומיות של הכורדים. "אני מנצל את הפרסום שלי בתור זמר ואמן כדי לעורר השפעה בכל דרך", הוא מעיד. "עד עכשיו נפגשתי עם כמה גורמי מפתח שיכולים אולי לעזור לעם הכורדי, ולחזק את הקשר שלו עם ישראל. יש יוזמה לשלב אנשי עסקים מישראל בפרויקטים בכורדיסטן – זה יועיל לשני הצדדים, ואולי ידחק קצת את האיראנים. עם קצת סיוע מישראל וארה"ב נוכל להעיף אותם מעיראק, להחזיר את השפיות ולקדם עצמאות כורדית".
לקראת סיום, ואחרי שהתרשמתי מקרוב מהמיומנות המופלאה שלו בבוזוקי, אני שואל את גבארי איך הוא מסוגל לנגן כך למרות המום שהוטל בו. "אני לא צריך לראות כלום. אני שולט בכלי כאילו היה היד שלי", הוא אומר ומדגים את האחיזה. "אובדן הראייה גם שיפר אצלי את תחושת המרחב. אחרי סיבוב אחד במלון הזה, אני יכול להסתדר ולהגיע מהקבלה לחדר שלי בלי עזרה. אני פשוט רואה בראש את המקום, זוכר את הצעדים ומסתדר. יש גם דברים אחרים שאני זוכר, כמו איך נראים צבעים, או אנשים שהכרתי לפני שנים רבות. כשאני מדבר איתם היום, בראש שלי הפרצוף שלהם נשאר צעיר. זה אפילו יתרון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
