השוטרים הגיעו מהר מאוד. למעשה, לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שנכנסנו למבואת אחד הבניינים ההומים באוניברסיטת מישיגן, ועד ששוטר ושוטרת חביבים פסעו לכיווננו נחרצות וביקשו לברר על מה המהומה.
שעה קודם לכן ניגש צוות קטן של סטודנטים לחנות מאפים שכונתית, ורכש כמאתיים עוגיות. אלה ישמשו כמוצגים המרשיעים שבסופו של דבר יגרמו לגירושנו מהמקום. הנימוק להרחקה לא יהיה קיומה של פעילות הסברה פרו־ישראלית, אלא סעיף מנהלי שולי שקשור לתיאום מול הנהלת האוניברסיטה. השוטרים יכלו בקלות לאשר את המשך שהייתנו במקום – שהרי חברת הנהלה היא זו שהפנתה אותנו להקים דווקא שם את הדוכן – אבל הם העדיפו להקשיב לצעירים הנרגשים שדרשו את סילוקנו משם. קל יותר ללכת על אופציית ההשתקה, כדי למנוע התגודדות שעלולה להתפתח לתגרה. כך, בתוך זמן קצר ביותר, נפרש לנגד עינינו בקליפת אגוז אחד מאתגרי ההסברה הגדולים של ישראל בארה"ב בפרט, ובמערב בכלל: אווירה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית שהולכת וגוברת בקמפוסים, בעוד הפעילות הפרו־ישראלית שם אינה אפקטיבית כמעט.
לפני כמה שבועות הצטרפתי למסע של צוות קטן ומובחר מארגון SSI (ראשי התיבות של "סטודנטים תומכי ישראל") באוניברסיטאות המערב התיכון. מטרת הצוות הייתה לשרטט תמונת מצב עכשווית של המתרחש בקמפוסים בארה"ב, וגם לנסות לעשות משהו אחר, שיצא מהקופסה ויעיר קצת את ההסברה הפרו־ישראלית שנרדמה בשמירה.
הרעיון היה פשוט אך יצירתי. רוב הסטודנטים האמריקנים לא באמת יודעים מה קורה במזרח התיכון, ואת דעותיהם הם מגבשים לפי צו האופנה הליברלי – שרואה כרגע בישראל סוג של שטן. ב־SSI החליטו לפיכך לערוך להם היכרות עם כמה עובדות יסוד. מעל הדוכן שהקימו חברי הצוות באוניברסיטת מישיגן נתלה לוח גדול, שהכריז על "מכירת המאפים של חמאס". כל מי ששילם דולר אחד קיבל עוגייה ותעודת הוקרה הנושאת את סמל הארגון – ומיד לאחר מכן היה הצוות מסב את תשומת ליבו לכך שהתרומה מיועדת לארגון רצחני שמטרתו השמדת ישראל. לאחר העברת המסר הזה, הסטודנטית המופתעת או הסטודנט ההמום הסכימו להקשיב לדברים, ובסופו של דבר יכלו להעביר באופן סמלי את הדולר שלהם מקופת חמאס לקופת הארגון הפרו־ישראלי.
בשלושים דקות פעילותו של הדוכן, כ־15 סטודנטים עברו בהצלחה רבתי את התהליך שתואר לעיל. כמה מהם אף קראו לחבריהם להגיע ולשמוע. "סוף־סוף יש פה תשובה לפעילות של הסטודנטים הפלסטינים", אמרה סטודנטית שביקשה לא להזדהות בשמה. "חבל שאתם מגיעים מבחוץ ולא לומדים כאן, יכולתם להזיז משהו באמת".
אבל היו שהגיבו בצורה אחרת. כמה סטודנטים, יהודים דווקא, לא ראו בעין יפה את הפעילות של צוות SSI, שבאופן מאוד לא־אמריקני לא תיאם את הגעתו למקום. "אתם באים לכאן, עושים את הפרובוקציה שלכם, ואז מפליגים ליעד אחר בעוד אנחנו נשארים עם התוצאות", הטיח סטודנט שהזדהה כיהודי. סטודנטית אחרת, שכמה דקות קודם לכן רכשה עוגייה והתנצלה שלא תוכל לשמוע את דברי ההסבר, חזרה בפנים סמוקות מכעס והאשימה אותנו ברמייה ובהטעיה. הצעקות גברו, ועד מהרה הגיעו כאמור השוטרים שחיסלו באיבו את הניסוי המעניין.
בארה"ב לומדים כיום כ־20 מיליון סטודנטים בשלל אוניברסיטאות וקולג'ים, לתארים בכל הרמות. זהו מספר עצום, גבוה יותר ממספרם של כל יהודי העולם. האוניברסיטאות האמריקניות הן פס הייצור המובהק, הבלעדי כמעט, של מנכ"לים, חברי קונגרס, סנאטורים, שופטים ושאר בעלי תפקידים שמחזיקים במשרות הבכירות והמשפיעות ביותר. בעוד בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב מעמדה של ישראל טוב למדי, בדעת הקהל הסטודנטיאלית מצבנו הולך ומחמיר. לפי מחקר של ארגון AMCHA Initiative, בשנת 2018 חל זינוק של 70 אחוזים במספר גילויי האנטישמיות על רקע אנטי־ישראלי בקמפוסים בארה"ב. אחד האחראים הישירים לכך הוא ארגון SJP, "סטודנטים למען צדק בפלסטין", הפועל נמרצות בלמעלה ממאתיים קמפוסים, ומחדיר לתודעת הסטודנטים תעמולה אנטי־ציונית, לעיתים ארסית במיוחד. מולו מנסים לפעול כמה ארגונים פרו־ישראליים, עד כה בהצלחה מוגבלת. SSI, ארגון צעיר יחסית שהוקם לפני כשבע שנים, מנסה לשנות את המאזן ולהעמיד מול התעמולה הפלסטינית מענה ראוי. בעיני ראשי הארגון, אין זו מלחמה על התודעה בקמפוסים ותו לא, אלא על הדור הבא של המנהיגות האמריקנית.
החומה המדומה
אילן סינלניקוב, בן 27, נולד ברחובות למשפחת עולים מרוסיה. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לארה"ב בעקבות עבודתו של האב, והשתקעה במינסוטה. אילן סיים שם את בית הספר התיכון, והחל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. גם אחותו הבכורה ולריה צ'ייזין, ששירתה כקצינה בצה"ל, למדה באותו מוסד אקדמי.
"כשהייתי בסמסטר השני שלי, נתקלנו בהרבה מאוד פלאיירים שמזמינים את הסטודנטים ל'שבוע האפרטהייד'", משחזר סינלניקוב. "זה היה מסקרן, אז הלכנו לראות. סטודנטים פרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. בשיא האירוע, חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. זה היה מחזה מאוד לא נעים.
דניאל ראב מאוניברסיטת אילינוי: "חברי התא הפלסטיני ירקו עליי. בעולם מתוקן זה נחשב לפשע שנאה, אבל אנטי־ציונות לא מוגדרת כאנטישמיות, ולכן יריקה כזו מוגדרת כהטרדה לכל היותר. כשהסירו כאן מזוזה מפתח אחד החדרים, המעשה הוגדר כהשחתה. רק ציור של צלב קרס ייחשב לפשע אנטישמי ממש"
"למחרת התקיים אירוע נוסף שלהם, באחד מהאולמות הגדולים בקמפוס. לשם כבר באנו עם דגלי ישראל. חשבנו שזה לא הגיוני שלא תהיה תגובה ישראלית למיצגי האימים השקריים הללו. הפלסטינים הופתעו ושאלו מי אנחנו, ואז ולריה שלפה, בלי לחשוב יותר מדי, 'אנחנו קבוצה של סטודנטים תומכי ישראל'. זה היה הרגע שבו הוקם SSI. למחרת, ב־12 במארס 2012, נרשמנו כקבוצה רשמית באוניברסיטת מינסוטה".
בקהילה היהודית המקומית, מספר סינלניקוב, לא התלהבו מקיומו של הארגון החדש. "הם ביקשו בנימוס אך בחדות שנשמור על פרופיל נמוך. זה הגיוני – אנחנו באנו עם טמפרמנט ישראלי, והם כאמריקנים חששו שנחמם את האווירה והדבר יגרום למתחים מיותרים. זו הייתה הסיבה העיקרית לאחד מהמאפיינים החשובים של הארגון שלנו, מהרגע הראשון ועד עכשיו: SSI אינו 'ארגון יהודי'. הוא פרו־ישראלי ופרו־ציוני, אבל פתוח לכולם. צריך גם לזכור שבין 50 אלף הסטודנטים באוניברסיטת מינסוטה – אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב – יש בקושי אלף יהודים. הבנו שאנחנו חייבים להרחיב את מעגל התומכים והפעילים.
"עיקרון נוסף שמובנה מעצם האישיות שלנו הוא ליזום, להיות אקטיביים. לא לחכות עד לשבוע האפרטהייד, אלא לפעול כל השנה, ואז בשבוע האפרטהייד אנחנו כבר מוכנים עם תשתית משומנת. לא יודע אם שמת לב, אבל בפעילות באוניברסיטת מישיגן הנציגים שלנו עמדו לפני הדוכן, לא ישבו מאחוריו כמו בשאר הדוכנים שהיו במקום. אנחנו לא מחכים לסטודנט שיגיע אלינו, אנחנו מגיעים אליו".
במה עוד אתם שונים מארגונים פרו־ישראליים כמו הלל ואיפא"ק?
"אנחנו הארגון הפרו־ישראלי היחיד שבא מלמטה, שצומח מהסטודנטים עצמם, ולא מקבל הוראות מלמעלה. אנחנו תא רשמי של סטודנטים, וזה נותן לנו יתרונות רבים, כמו למשל היכולת לקבוע מפגש בתוך האוניברסיטה. קבוצה שאינה רשומה כתא סטודנטים, פשוט לא יכולה לעשות את זה. את המפגשים שלה היא נאלצת לקיים בבניינים של ארגונים יהודיים – מה שעלול להרתיע את תומכי ישראל הלא־יהודים".
יש התנגדות כלפיכם מצד ארגונים אחרים, שחשים אולי שתפסתם להם את המקום?
"לצערי כן, וזו נקודה כואבת. כולם אהבו אותנו כשהיינו קטנים. כשהפכנו לעמותה גדולה, התחילו הבעיות. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יצאנו לא פעם בהלם מפגישות שהסתיימו בטונים צורמים ובהודעה ברורה שלא מעוניינים לעבוד איתנו. התגברנו על זה. התרכזנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזק את ישראל בקמפוסים, ולא במריבות בתוך העולם הפרו־ישראלי. אנחנו באים לעבוד".
כמו כל ארגון שצמח מלמטה, SSI התחיל להתבסס בשיטת חבר מביא חבר. "פתחנו שולחן הרשמה, אבל לא היה לנו שום דבר לחלק, היינו נטולי אמצעים לחלוטין. לאירוע הראשון שערכנו הגיעו שמונה אנשים. גם זה היה מאוד מרגש, כי מבחינתנו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. היום, רק בצוות המנהל של SSI באוניברסיטת מינסוטה יש 16 חברים".
במשך שנתיים הם פעלו רק במינסוטה, בלי לשאוף להפוך לארגון כלל־מדינתי. ואז הגיע קיץ 2014, ואיתו מבצע צוק איתן, שגרר שורה של הפגנות והחלטות אנטי־ישראליות בקמפוסים. "הבנו שאת מה שאנחנו מצליחים לעשות אצלנו – לצאת מהמגננה, לחוקק חוקים בעד שת"פים עם מוסדות אקדמיים בישראל ועוד – חייבים לשכפל. מכיוון שהיינו חזקים יחסית בפייסבוק, קלטו אותנו בקונסוליה הישראלית בשיקגו והזמינו אותנו לכנס סטודנטים. הצגנו שם את הארגון ואת הדרך שלנו, ואז נפתחו שני סניפים נוספים, באוניברסיטת אינדיאנה ובקולג' קתולי בשיקגו. מכאן זה כבר הפך לשיטפון: מהר מאוד הוקמו סניפים בקנזס, באילינוי, בסן־דייגו ועוד. בסוף 2014 כבר היו לנו 16 שלוחות".
ועכשיו צריך גם כסף. מה עושים?
"היה לנו ברור שאם לא נשיג תקציב, הכול יימחק מהר מאוד. הקמנו עמותה באמצעות הלוואה שלקחנו מההורים, קיבלנו את האישורים והתחלנו לעבוד. עשינו אירוע התרמה קטן בסלון במינסוטה, והנה יש 250 דולר למדבקות וחולצות. ידענו שפעילות תביא תקציב, תקציב יביא פעילות, וכך נרחיב כל הזמן את המעגל.
"ככל שמספר הסניפים גדל, כך היינו נוקשים יותר לגבי הפעילות בהם. חייבנו כל סניף לערוך לפחות אירוע אחד בחודש, לעדכן את הדפים ברשתות החברתיות, להראות פעילות. בשלב מסוים נפתח סניף של SSI בקנדה, מה שאומר שהפכנו לארגון בינלאומי. בשנת 2016 כבר היו לנו יותר מארבעים סניפים, והיום אנחנו נמצאים ב־52 קמפוסים. יש גם לא מעט תאים שהוקמו אך פרשו מהארגון ממגוון סיבות, בעיקר בגלל הדרישות הגבוהות שאנחנו מציבים. המצב כיום הוא שכאשר סטודנטים צעירים מגיעים לאוניברסיטה שיש בה סניף שלנו, SSI הוא כבר דבר מובן מאליו. פעם, ממש לא מזמן, היינו צריכים להיאבק על עצם הקיום שלנו בתודעה".
כמה סטודנטים יהודים במישיגן לא ראו בעין יפה את הפעילות הפרו־ישראלית. "אתם מגיעים לכאן, מעוררים פרובוקציה ואז מפליגים הלאה, בעוד אנחנו נשארים עם התוצאות", הטיח אחד מהם. הצעקות גברו, ובתוך זמן קצר הגיעו שוטרים וסילקו את הדוכן הציוני מהמקום
כיום הארגון מונה כ־700 סטודנטים פעילים וחמישה עובדים בשכר. נאור ביטון, אחד מבכירי SSI, הוא נציגו בישראל. לדברי סינלניקוב, "יש עוד הרבה פעילים שקטים שבאים כשצריך אותם, וזה בסדר גמור". הסכומים הדרושים לפעילות העמותה חרגו מזמן מגבולות הסלון וההלוואות מההורים. "התקציב שלנו עומד על כ־700 אלף דולר בשנה, ואנחנו מגייסים תרומות דרך מימון המונים ברשת, דרך קרנות ובאמצעות הכנס השנתי של הארגון. חלק מהתורמים הם הורים של סטודנטים, ויש תרומות גדולות יותר וקבועות, למשל מ־IAC (ארגון הקהילה הישראלית בארה"ב – א"ש) שתורם עשרות אלפי דולרים בשנה, מקרן אדם וגילה מילשטיין, וגם מכמה תורמים פרטיים ממינסוטה. התאים עצמם, בתור קבוצות פנים־אוניברסיטאיות, יכולים להגיש בקשות לתקציב מהאוניברסיטה".
שישים עוגיות וסניף אחד
המערב התיכון האמריקני מוכר מעט פחות לישראלים, לעומת אזורים אחרים בארה"ב. מרחבי השדות והאגמים שבו אינם המגדלים המרשימים במנהטן או החופים הזוהרים בשמש של לוס־אנג'לס. אבל בכל מה שקשור להשפעה חברתית ופוליטית, לאזור הזה יש משמעות קריטית. בבחירות 2016 ניצח דונלד טראמפ בין השאר בזכות ניצחונות דחוקים למדי בשלוש מדינות באזור שנחשבו למתנדנדות: מישיגן, ויסקונסין ואוהיו. זו גם הסיבה לכך שעם כל הכבוד לאוניברסיטאות בחופי המזרח והמערב, המאבק על תדמיתה של מדינת ישראל בפנים היבשת, חשוב לא פחות ואולי אף יותר. לתהליכים שמתרחשים במוסד אקדמי במישיגן יש השפעה שחורגת הרחק מעבר לגבולות הקמפוס עצמו.
יום לאחר חוויית הסילוק מאוניברסיטת מישיגן באן־ארבור אנחנו ממשיכים לאוניברסיטת המדינה של מישיגן. שרידי עלי הסתיו המרהיבים עדיין צובעים את שבילי הקמפוס המטופח והשלו באיסט־לנסינג. לא צריך להסתובב פה הרבה כדי לחוש בהבדלים בין האוניברסיטה הזו ובין המוסד האקדמי באן־ארבור, מוקד תוסס של פעילות פוליטית. לאוניברסיטת המדינה של מישיגן, הסטודנטים באים בעיקר כדי ללמוד. היא נחשבת יוקרתית פחות מאחותה שזה עתה עזבנו, אך רשומים בה יותר מ־50 אלף סטודנטים, והיא משפיעה מאוד על המדינה כולה.
חברי הצוות של SSI מקימים את הדוכן במקום מרכזי בקמפוס, והכול מתנהל כשורה, בלי שום תקרית שתזכיר את שהתחולל אך אתמול. הסטודנטים והסטודנטיות, ברובם המוחלט, מאירים פנים לפעילים, ואחרי שיחה איתם רוכשים עוגייה או שתיים – הפעם כתרומה ישירה להסברה הישראלית – וממשיכים ללימודיהם. ניכרת כאן גם אמפתיה מצד רבים מאנשי הסגל האקדמי, שמשבחים את הפעילות הפרו־ישראלית. באוניברסיטת מישיגן זה לא היה קורה, אומרים לי חברי הצוות המנוסים. אחרי כמה שעות, כשהם כבר מתכוננים לקפל את הדוכן, ניגשת אלינו סטודנטית שפגשנו כאן בתחילת היום. "אתם מעוררים בי השראה. החלטתי לחזור אליכם ולהודיע שאני רוצה לפתוח בקמפוס סניף של SSI ולעמוד בראשו", היא אומרת בנחישות. סינלניקוב מחייך מאוזן לאוזן. "אתה רואה", הוא אומר לי כשאנו ממשיכים משם, "חמש שעות ושישים עוגיות, בשביל הדבר הזה. ככה בדיוק אני רואה את הפעילות שלנו. שטח, שטח ועוד פעם שטח – זה מה שמביא תוצאות".
אופיר דיין מאוניברסיטת קולומביה: "בעבר, כשהטיחו בנו 'אפרטהייד', ענינו שיש לנו עגבניות שרי וטפטפות. זה לא פתרון, אנחנו לא עונים לשאלה. בקולומביה השאלה היא לא 'שטחים כן או לא', אלא 1948, כלומר אם לישראל יש זכות קיום. כשזו השאלה, עגבניות השרי לא רלוונטיות
ביום הבא, אחרי שסגרנו פחות או יותר את הקמת הסניף ה־53 של SSI, אנחנו יוצאים לכיוון אינדיאנה. היעד: אוניברסיטת נוטרדאם בסאות'־בנד. מרחק הנסיעה הוא שעתיים וחצי בלבד, אבל זהו עולם אחר לגמרי: לעומת מישיגן המתנדנדת, אינדיאנה היא שמרנית, אדומה ורפובליקנית להפליא. האוניברסיטה שאליה מועדות פנינו היא מוסד קתולי פרטי, יוקרתי ואליטיסטי, בעל הון עצמי של כ־14 מיליארד דולרים. לומדים בה רק 12 אלף סטודנטים, והיא אינה מזכירה במאום את תעשיית התארים באוניברסיטאות שפגשנו עד כה, אבל זה בדיוק יתרונה.
שיטוט בקמפוס מהמם את החושים. הבניינים, הכיתות והאולמות מבהיקים בניקיונם ובעיצובם האנין. הסטודנטים לבושים באלגנטיות יוקרתית, כאילו הם בדרך לחתונה, ואווירה של סולידיות בטוחה בעצמה שורה על הכול. כאן אין תא פרו־פלסטיני ואין שום החלטת BDS, אומרים לנו סטודנטים בעת הקמת דוכן ההסברה, ומוסיפים: מהר מאוד תגלו שהעבודה שלכם מיותרת, כולם כאן אוהבים את ישראל. למרות הבשורה הזו חברי הצוות לא נכנעים, ומנסים למצוא מישהו לשכנע. זה יהיה קשה מאוד. במקרה הגרוע ביותר ניתקל באדישות, שמקורה בחיפזון לשיעור או לארוחת צהריים. למרות הקור הגובר ופתיתי השלג שמתחילים ליפול מהשמיים, ההרגשה חמימה ונעימה. בהחלט אוהבים אותנו כאן.
התחנה הבאה שוכנת מערבה משם, באילינוי. שוב מחכה לנו עולם חדש: אם מישיגן מתנדנדת ואינדיאנה אדומה, אילינוי היא מהמעוזים הדמוקרטיים והליברליים ביותר בארה"ב. במדינתו של ברק אובמה, אנחנו יודעים, לא הולך להיות לנו קל.
התאחדות המיעוטים
אוניברסיטת אילינוי באורבנה־שמפיין היא עוד מוסד ציבורי גדול מאוד, ולומדים בה כ־40 אלף סטודנטים. בין ההמונים נוצר גרעין יהודי אורתודוקסי חזק, שחברים בו למעלה ממאה סטודנטים. אלה אינם מתביישים בזהותם הדתית: הבנים הולכים עם כיפה לראשם כל העת, ולחלקם אפילו ציציות המתנפנפות ברוח.
לפני כחודשיים וחצי, ב־16 באוקטובר, התקבלה בסנאט מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה החלטה הקובעת כי אנטי־ציונות אינה אנטישמיות. הדיון נערך כשימוע ציבורי בדלתיים פתוחות, כשבאולם יושבים מאות סטודנטים. אלא שאז קרה דבר שטרם התרחש באוניברסיטה ב־150 שנות קיומה: 400 סטודנטים יהודים קמו כאיש אחד ויצאו החוצה, תוך כדי קריאות רמות שנשאו מסר ברור – "לא ננהל משא ומתן על אנטישמיות". המחאה עוררה הדים באוניברסיטה עצמה ובקהילה היהודית באילינוי, שאינה מורגלת באקטיביזם סטודנטיאלי של יהודים הנקהלים על נפשם. מאחורי הרגע הדרמטי עמד שיתוף פעולה בין כל הארגונים היהודיים באוניברסיטה, פרי יוזמתו של תא SSI בקמפוס. כשסינלניקוב פוגש את ראשי הסניף והפעילים, הוא מחבק אותם כאילו היו ילדיו, וניכר שהוא גאה בהם מאוד.
דניאל ראב, בן 20, הוא סגן נשיא תא SSI באוניברסיטת אילינוי. לדבריו, תא הפעולה הפרו־פלסטיני במקום הוא קטן יחסית, "אבל יש לו שיתופי פעולה רבים עם קבוצות מיעוט אחרות. שחורים, פעילי אקלים, ארגונים נגד הטרדה מינית – הם יוצרים קשרים עם כל קבוצה שאפשר להעלות על הדעת. ב־20 הקבוצות הללו יש אולי 40 חברים. אבל הם יוצאים לציבור ביחד, ותמיד נראים הרבה יותר מכמה שהם באמת. אנחנו הוכחנו שכל תהליך החקיקה בסנאט הסטודנטים היה מושחת ומכור מראש, כשארבעים אחוז מהסנאטורים במועצה היו שלהם, בלי שום פרופורציה. לכן חשוב לנו לצאת החוצה, להראות מי באמת הרוב".
מעבר לחקיקה, אתם חווים כאן אנטישמיות באופן אישי?
"העניין המרכזי כאן בשנה האחרונה הוא שינוי ההגדרה של האנטישמיות, אבל יש לכך השפעה גם על החיים שלנו, בוודאי. חברי התא הפלסטיני ירקו עליי אישית".
זו ממש אלימות.
"בעולם מתוקן זה היה פשע שנאה. הבעיה היא שברגע שאין הגדרה של אנטי־ציונות כאנטישמיות, נוצרת הגנה אוטומטית על כל פעילות אנטי־ציונית – ולכן יריקה כזו נחשבת להטרדה, לכל היותר. גם כשהסירו כאן מזוזה מפתח אחד החדרים, המעשה הוגדר כ'השחתה' בלבד, ולא כפשע שנאה או אנטישמיות. רק ציור של צלב קרס ייחשב לפשע שנאה אנטישמי ממש. זה אבסורד".
איך היית ממפה את הסטודנטים מבחינת היחס אליכם?
"80 אחוז הם אמריקנים רגילים, שגדלו עם רגשי הזדהות כלפי ישראל ברמה כזו או אחרת, גם אם הם חולקים על התנהלותה הפוליטית. תומכי ישראל הם כעשרה אחוזים, וכך גם הפלסטינים ותומכיהם, כולל כל בני הברית הקשורים והלא קשורים. בקמפוס תמצא בעיקר אדישות לנושאים כאלה. רק למעט אנשים יש זמן להתעסק בפוליטיקה".
אתם שואפים להגיע לאותם 80 אחוז "אדישים", או שאתם מתמקדים בסטודנטים היהודים והפרו־ישראלים?
"גם וגם. יש לנו כמה מטרות. קודם כול, להרחיב את הבסיס היהודי שלנו. יש לנו למעלה ממאה פעילים, שזה מעולה, אבל יהיה טוב יותר אם נגדיל את המספר. המטרה השנייה היא דיאלוג עם אותם שמונים אחוז. ליצור איתם שיח פורה, לשנות דעות מעוותות שמופצות בידי הפלסטינים או נוצרות כתוצאה מהחדשות. אנחנו רוצים לתת להם מידע בסיסי על מה שבאמת קורה בישראל".
יש הבדל בין החוויה של הוריך, כשהיו סטודנטים, לבין מה שאתה פוגש כאן?
"אבי, שלמד באוניברסיטת מישיגן, מספר שארגונים כמו SJP היו אז ידועים בקיצוניות ובחוסר הלגיטימיות שלהם. באקלים של היום התחושה היא שאין גבולות, אין קו אדום שיגדיר מה לא מקובל. הארגונים האלה משקרים שוב ושוב, והשקר הופך לאמת. השיטה שלהם היא שטיפת מוח, נרטיב רגשי שלא מבוסס על עובדות, רק 'מילות באזז'. הבעיה היא שהאמריקנים לא לומדים כלום על ישראל בתיכון, ובעידן שבו לכל אחד יש אמת משלו, זה מסוכן. אני לא מאמין בעובדות אלטרנטיביות, אלא בעובדות ברורות ובהיסטוריה. התפקיד שלנו הוא לומר את זה בקול צלול כאן בקמפוס. אם לא נציב אופוזיציה לדעה הפלסטינית שמוצגת כאן, היא תהפוך לאמת של הדור הבא, וזו סכנה גדולה.
"כולנו יודעים שהקשר בין ישראל לארה"ב מצוין, בעיקר עם הממשל הנוכחי. אבל בעוד עשרים שנה, כשבוגרי המוסד הזה יתחילו להיות משמעותיים בחברה, מה שהם שומעים כאן יקבע את דעתם על הקשר הזה. אם לא תהיה להם כאן ועכשיו חשיפה גם לצד שלנו, זה יהיה גרוע מאוד".
ממשלת ישראל או ארגונים מבוססים יכולים לעזור לכם במשימה הזו?
"זו דילמה גדולה. יהודי ארה"ב צריכים להכיר את השורשים שלנו, לדעת מה קורה היום מתוך קשר לעבר. בני דור המילניום שומעים כל הזמן שמעשיה של ישראל רעים, ואין להם פרספקטיבה. זה מתסכל, אני יודע, אבל זה לא בהכרח באשמתם. החיים בגלות מזמנים דילמות שאין בישראל. חייבים ללמד אותם, והשאלה היא מי יעשה את זה. אסור למדינת ישראל לוותר על יהודי אמריקה. אני יודע שאכפת לכם, אבל לדעתי צריך קצת יותר מהצהרות. בואו לפגוש את הדילמות בעצמכם. אשמח מאוד לראות פוליטיקאים וקצינים ישראלים שיבואו לדבר בקמפוס, שיראו שאכפת להם. התרבויות שלנו שונות מאוד, וזה גורם לקצרים בתקשורת. כששר בממשלת ישראל מדבר על ההתבוללות כשואה, אני אישית מסכים עם זה, אבל בתרבות היהודית־אמריקנית זה גורם להטלת וטו שאחריה האוזניים נסתמות. תלמדו עלינו, תכירו אותנו, תבינו מה אפשר להגיד שייכנס ללב שלנו, ומה אסור לומר כי זה ייצור בלגן".
אתה חושב שישראל צריכה לתקצב ארגונים יהודיים ופרו־ישראליים בקמפוסים?
"ברוך השם, תקציב פנים־אמריקני לא חסר, זה לא העניין. מספיק שאיזה שר היה מתייחס למה שעשינו אחרי ההחלטה האנטי־ישראלית של מועצת הסטודנטים, מספיק שמישהו בכיר היה רואה אותנו ואומר שזו דוגמה לא רק לאמריקנים אלא גם ליהודים – זה היה מאוד מועיל".
המדריך לליברל היהודי
צוות SSI המשיך מאילינוי לעוד כמה קמפוסים, ובסופו של דבר חזר לבסיס־האם במינסוטה, להתייצב אל מול המפגש השנתי של הארגונים הפלסטיניים שם, האירוע שחותם את "קמפיין הסתיו" שלהם במערב התיכון. אני נפרדתי מהם ונסעתי לניו־יורק, שם נפגשתי עם אופיר דיין, יו"ר תא SSI באוניברסיטת קולומביה. דיין היא בתו של הקונסול הישראלי דני דיין, ואישיות ציבוריות בזכות עצמה: היא כותבת מאמרי דעה בעיתון ישראל היום, פעילה מאוד ברשתות החברתיות, וקולה הוא אחד מהמרכזיים שנשמעים במאבק ההסברה הישראלית בקמפוסים. "יש הבדל תהומי בין מה שקורה אצלי למה שראית באינדיאנה או באילינוי. אני שומעת על דברים שמצליחים לעשות במערב התיכון ונהיית ירוקה מקנאה", היא מתוודה. "בשנתיים וחצי האחרונות דיברתי מול מועצת הסטודנטים שלנו שלוש פעמים, נגד החלטות BDS קשות מאוד. פעמיים ניצחנו, פעם אחת לא. אנחנו בכלל לא נמצאים באותו מקום כמו הקמפוסים באזורים השמרניים. להיות אקטיביסט פוליטי זה כמעט חלק מהתואר בקולומביה. מצופה ממך להביע דעה, ועדיף ליברלית.
"כשקיימנו שבוע הסברה באוניברסיטת קולומביה, אם לא קראו לי 'נאצית' כמה פעמים ביום זה נחשב יום מוצלח. כשזה המצב, צריך ארגון שלא מתעקש על החלטות אחידות שיורדות מלמעלה למטה. בהרבה מהארגונים האחרים יש אופי קצת יותר מבוגר, כל דבר תלוי בהחלטת מועצת המנהלים: נשקול, נראה ונודיע לכם. אמריקני מאוד. ככה עבדה כאן ההסברה הישראלית עד לפני ארבע שנים בערך. הטיחו בנו 'אפרטהייד', ואנחנו ענינו שיש לנו עגבניות שרי וטפטפות. אבל זה לא פתרון, אנחנו לא עונים לשאלה. בקולומביה השאלה היא לא 'שטחים כן או לא', אלא 1948, כלומר אם לישראל יש זכות קיום או אין. וכשזו השאלה, עגבניות השרי לא רלוונטיות. זה מוביל אותי לסיבה נוספת שבגללה בחרתי לעמוד בראש תא SSI: כשמערערים על זכות הקיום של ישראל, אין לנו פריווילגיה להתחלק לימין־שמאל – ו־SSI הוא אכן ארגון א־מפלגתי, גם מהבחינה הישראלית וגם האמריקנית".
את מזוהה פוליטית כימנית – גם בגלל אביך, שכיהן כיו"ר מועצת יש"ע, וגם בגלל הדעות שאת מביעה.
"אני מאמינה בלדבר על הכול, לא חושבת שנכון להסתיר. צריך לגדל כאן דור של סטודנטים שתומכים בישראל מתוך הבנה של מה שקורה בה, לא מתוך אשליות. לכן אני אתאר את המצב כפי שהוא. יש לי גם דעות משלי, ואם אתה רוצה לשמוע אותן – בשמחה, אבל זו לא הדעה של הקבוצה.
"במועצה שלנו יש תשעה אנשים, ולפחות שלושה מהם היו עולים מחר בבוקר עם דחפור D־9 על הבית שלי במעלה־שומרון. זה לא פשוט, אבל אין לי פריווילגיה לוותר עליהם. כששאלת זכות הקיום של ישראל לא תהיה רלוונטית, נוכל להתפצל. והנה סיבה נוספת להצטרפות שלי ל־SSI: אנחנו לא ארגון יהודי. 20 אחוז מהפעילים לא יהודים, ושניים מתוך תשעה במועצה. יש הרבה קבוצות אתניות שיכולות ורוצות לקבל השראה ממה שהציונות עשתה, ואסור לנו לוותר גם עליהן".
במערב התיכון מי שיוצא נגד ישראל הם בעיקר סטודנטים פלסטינים שגוררים אחריהם בני ברית מקבוצות מיעוט. השמאל הלבן לא משתתף כמעט בפעילות כזו. וכאן?
"אצלנו זה כמובן אחרת. אחוז הסטודנטים הפלסטינים שמעורבים בעשייה האנטי־ישראלית הוא קטן מאוד, ומנגד יש הרבה אמריקנים לבנים שמנסים להרגיש טוב עם עצמם דרך תקיפה של ישראל. לא נעים להם עם מה שארה"ב עשתה לאינדיאנים ולשחורים, אז משליכים הכול עלינו. בעיניי כמובן יש כאן ממד אנטישמי. הרבה חולקים עליי, אבל המבחן הוא פשוט: אם אתה תומך בהגדרה עצמית לכל עם בעולם מלבד היהודים – אתה אנטישמי. אם יש לך סטנדרט אחד לכל המדינות, וסטנדרט אחד לישראל – אתה אנטישמי. תנועת ה־BDS שפועלת כאן עונה לגמרי על שתי ההגדרות האלה.
"אז יש כאמור מעט ערבים בקבוצות האלה, ולעומתם המון יהודים שמעורבים. לפני החלטת BDS שהתקבלה במועצת הסטודנטים, התקיימה ישיבה בהשתתפות ראשי הארגונים הפרו־ישראליים והאנטי־ישראליים. שלושה מתוך ארבעת האנטי־ישראלים היו יהודים. זה עצוב מאוד. יש היום פירמידה שמודדת כל אדם לפי ה'פריווילגיה' שיש לו, ובהתאם לכך נקבע איזה משקל יינתן לדבריו וכמה זמן ייתנו לו לדבר. התנועות האנטי־ישראליות עשו עבודה טובה מאוד בכך שהכניסו לסל הערכים הפרוגרסיבי־ליברלי את התמיכה בעניין הפלסטיני. אתה חייב לשנוא את ישראל כדי להיחשב לליברל אמיתי. וכך היהודים נכנסים למצוקה: רובם גדלו בבתים אוהבי ישראל, ואז הם מגיעים לאוניברסיטה, רואים את שבוע האפרטהייד, ואין להם כלים להתמודד איתו. כתוצאה מכך הם מסתגרים בתוך עצמם. מעטים מהם מנסים ללמוד את העובדות, ולצערי רבים פשוט מאמינים לתעמולה ומצטרפים לפעילות אנטי־ישראלית".
אילן סינלניקוב מייסד SSI: "הסטודנטים הפרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. לאירוע שהם קיימו למחרת, כבר באנו עם דגלי ישראל"
מה לגבי ישראלים בקמפוס?
"יש פחות מחמישים ישראלים שלומדים לתואר ראשון בקולומביה. לדעתי אני היחידה שמעורבת פוליטית, וזה חורה לי. רבים מהישראלים שמגיעים לכאן מרגישים שהם חייבים להיות הכי אמריקנים – לצאת עם בחורה לא יהודייה, לאכול במסעדות לא כשרות. בשבוע ההסברה, כשעמדנו עם דגלי ישראל, ניגשו אליי שני ישראלים. אחד מהם אמר שעושה לו רע לראות את הדגלים האלה, השני שאל 'למה את צריכה את זה?'. לצערי זהו הספקטרום שעליו נעים הישראלים כאן".
חוצפה ישראלית בקמפוס
כשחזרתי ארצה טלפנתי לסינלניקוב, שנשמע מרוצה מהמסע במערב התיכון. בסופו של דבר, אמרתי לו, בכל המסע הזה נפגשו אנשי SSI עם כ־500 איש באופן ישיר. טיפה בים. "הגישה שלנו אומרת שגם אם גרמנו לאדם אחד לנטות יותר לכיוון ישראל, זה עולם ומלואו", נשען סינלניקוב על מאמר חז"ל הידוע. "אנחנו יודעים שלא נגיע לכולם אף פעם, אבל זה לא מרפה את ידינו".
בך ובאחותך ולריה יש קצת מהישראליות וקצת מהאמריקניות. SSI הוא בדמותכם.
"אנחנו קול מיוחד, ארגון שקם כי היינו קצת חצופים. אמרו לנו: אתם ישראלים, מה אתם מבינים באמריקה? ענינו: מי אם לא ישראלים יעשה את העבודה בעד ישראל? ראית איך הפעילים שלנו מסתערים על כל מי שמגיע. אנחנו לא יושבים מנומסים ומחכים שיפנו אלינו. האמריקנים הרבה פעמים מקובעים, אנחנו הרבה יותר גמישים ויודעים לתת פתרונות למצבים משתנים. זה מאפיין ישראלי. מצד שני, למדנו מה הצעיר האמריקני רוצה וצריך. השילוב הזה בהחלט מוכיח את עצמו".
מה החזון להמשך הדרך?
"יש כמה יעדים. ראשית, שכל סטודנט שירצה לדעת משהו על ישראל ויגיע לקמפוס, ידע שיש לו לאן ללכת. ואם אין, שיקים סניף. שנית, אנחנו רוצים להביא את SSI לכמה שיותר מקומות. בוסטון, פלורידה, קולורדו ואיידהו – לשם עוד לא הגענו, והרי בכל מקום אפשר למצוא מישהו שאוהב את ישראל. בטווח הארוך אנחנו רוצים לגדל את המנהיגים הבאים של הקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו כבר רואים שבוגרי התאים שלנו נחטפים לעבודה בארגונים פרו־ישראליים. זה דור פעילים ש־SSI יצר. האנשים האלה, שנלחמים כיום בקמפוסים שלהם למען ישראל, הם אלה שיובילו בעוד כמה שנים את העולם היהודי־אמריקני. ובזכותם הוא ייראה אחרת לגמרי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
