ככל הנראה טרם נכתבה יצירה אמנותית משמעותית המבוססת על ביקורת תיאטרון, אבל חלקים אחרים של העיתון שימשו השראה לכמה יצירות. אריך קסטנר סיפר שהייתה לו קופסה מיוחדת שבה שמר גזרי עיתונים, וידעה קצרה שטמן בה הייתה ההשראה לספרו "פצפונת ואנטון". יוצרי "סיפור הפרברים" הפכו את הדמות הראשית מנערה יהודייה לפורטוריקנית בעקבות כתבה על מלחמת כנופיות שבה היו מעורבים נערים שמשפחותיהם היגרו מהאי. פדריקו גריסיה לורקה, המחזאי הספרדי שנרצח על ידי הפשיסטים בספרד ושיצירתו צונזרה במדינה במשך עשרות שנים, כתב את "חתונת הדמים" בעקבות כתבה בעיתון שתיארה מקרה עצוב, שבו כלה ברחה ביום חתונתה עם בן זוגה הקודם. החתן ומשפחתו השיגו את הזוג הנמלט, ושני הגברים המאוהבים הרגו איש את רעהו בדו־קרב.
הסיפור האקטואלי ההוא, מעבר פטריאכלי אפל, נראה לכאורה רחוק מעמודי החדשות של ימינו. אבל למרבה הזוועה עיון בעמודי החדשות בחודשים האחרונים מראה שהוא קרוב יותר ממה שהיינו רוצים להודות.
עירא אבנרי ביים ועיבד את המחזה ואת שיר הקינה "בכי על איגנסיו סנצ'ס מחיאס", שניהם מאת לורקה ובתרגומה של טל ניצן. הוא מפקיד את כל התפקידים בהצגה, כ־15 – מהכלה ועד אבי החתן וחוטבי העצים – בידי חמש שחקניות נהדרות: אפרת ארנון, שירי גולן, מיכל ויינברג, ענת פדרשניידר ונעמי פרומוביץ'.
החמש נפגשות על הבמה כשהקהל עוד מתיישב. הבגדים האפורים שלהן כמו עומדים בניגוד לשפע הצבעים והריחות שממלאים את היצירות של לורקה, היסמין והאזמרגד והארגמן, כך גם כלי הפלסטיק החד־פעמיים המשמשים בסעודת החתונה. וההצגה כולה נראית כמו מעין עבודה בתהליך – השחקניות מכריזות על התפקידים שהן ממלאות, ומזיזות קוליסות ופנסי תפאורה. ההצגה נפתחת בשיר הקינה, שנגמר בכך שהשחקניות חוזרות על שורה גורלית מתוכו שוב ושוב, במה שהופך למין מלמול, פטפוט "נשי" או תפילה חוזרת, אבל מכאן והלאה האווירה השולטת היא של חומרה ושל חקירה רציונלית של חומרי המחזה ושל התיאטרון בכלל, המנוגדת במידת מה לרגשנות הסוערת של מחזותיו של לורקה ולסטריאוטיפ המייחס רגשנות כזאת לנשים.
לעומת זאת דווקא אפקט ההזרה המרכזי שנועד לעורר מחשבה בנוגע ליחסים בין המינים – ליהוק נשים לתפקידים המרכזיים – מתמסמס די במהרה. אמנם חיוך עולה כששירי גולן, בתפקיד אם החתן, אומרת לנעמי פרומוביץ' בתור החתן "הלוואי שהייתָ אישה". אבל השחקניות כולן כה מיומנות ומוכשרות, שתוך זמן קצר אני עיוור למינה של השחקנית ופרומוביץ' מבחינתי היא החתן למרות שאין פה שום ניסיון לחקות הליכה, יציבה או דיבור גברי. גם כך המסרים של לורקה בנוגע לתפקידן של הנשים בדרמה האלימה מורכבים מראש; אם החתן היא זו שדוחפת אותו בסופו של דבר לנקמת הדם, ובחלק השלישי והאגדתי של ההצגה מוצגת הלבנה כקנאית, והמוות עצמו מגולם בקבצנית זקנה.
בכל אופן מעניין לעקוב אחרי המהלך שמגוללים אבנרי והשחקניות, גם אם הוא לעיתים ארכני ומאתגר. ובעיקר מדובר במפגש עם חמש שחקניות מעולות, שמציגות מגוון משחקי מרתק, בשלל התפקידים והמינים שהן עוטות על עצמן.
הלוואי שהייתָ אישה /// תמונע
