בתערוכת הכרזות שליוותה את כנס "מעצבים את המחר", אפשר היה לזהות את הייחוד של האירוע ושל המשתתפים בו. 300 הכרזות, שהוכנו במיוחד לכנס, עסקו לכאורה בנושא המוכר היטב לכל מי שעוסק בתחומי העיצוב, הגרפיקה והפרסום – הלנת שכר, או בשמה הרשמי "שוטף פלוס תשעים". אלא שבשפתן של העבודות שהוצגו כאן, היה טוויסט שלימד לא מעט על העומדים מאחוריהן. "מעצב טוב קונה סנדלים בטבת", הכריזה אחת מהן, "כי אז הוא מקבל את השכר של תמוז". לא בדיוק המונחים שבהם ישתמש קופירייטר תל־אביבי מן השורה.
גם ההרצאות שנישאו באירוע, שנערך לפני כחודש בבנייני האומה בירושלים, יכלו להתקיים בכנסים מקצועיים אחרים, אך לא בדיוק באותה דרך. בין המרצים היו שמות כמו גורו הקריאייטיב גדעון עמיחי, הכתב הפוליטי עמית סגל, העתידן ד"ר רועי צזנה, שר הכלכלה אלי כהן ובכירים אחרים. את דבריהם הם נשאו באולמות שהוקצו לנשים ובאולמות אחרים לגברים, או מול שורות כיסאות המופרדים על ידי מחיצה. הקהל שישב מולם היה מגוון מבחינה מקצועית – יוצרים, מעצבים, מאיירים, אמנים, צלמים, בוני אתרים, קופירייטרים ועוד – כשהמשותף לכולם הוא ההשתייכות למגזר הדתי והחרדי, והרצון לא להתפשר על האמונה אך גם לא על האמנות.
לא כולם ראו בעין יפה את קיומו של אירוע כזה. חיים דיקמן, שיזם את הכנס יחד עם אשתו טובי, ספג איומים מצד גורמים קיצוניים. אלה זעמו על כך שרגלי חרדים דרכו ב"בנייני הטומאה", כלשונם. "דיברו נגדי באחד מקווי ההודעות של החרדים: 'היכונו למערכה הגדולה נגד חיים דיקמן'", הוא מספר. "זה לא מלחיץ אותי. אני כל הזמן מחכה להפגנה הראשונה נגדי, והיא לא מגיעה. אנחנו מצידנו הצלחנו להביא לבנייני האומה 5,000 אנשים שהצביעו ברגליים, מי שמפגין הוא בדרך כלל מובטל ומשועמם, וכשאתה מבין שאתה מייצג את הצד שכנגדו, זה דווקא מחזק".
את הגרפיקה תמיד שוכחים
מזה עשור מובילים בני הזוג דיקמן תהליך של התמקצעות בתחומי העיצוב במגזר החרדי. מה שהחל בצורך הפרטי של חיים לממש את כישרונו בגרפיקה ובפרנסה, הפך לאימפריית "פרוג" – אתר ופורום שמאפשר לכ־40 אלף המשתמשים להתייעץ זה עם זה ולחלוק מידע בתחומי יצירה שונים, ו"מכללת בית פרוג", שמציעה לימודי עיצוב גרפי ותקשורת חזותית, איור, אנימציה, צילום, קופירייטינג, עיצוב פנים ועוד. כאלף סטודנטים לומדים בשני הסניפים של המכללה – האחד בבני־ברק והשני בירושלים. עשרות המרצים המועסקים שם, מרביתם חילונים, מוחתמים על חוזה מאוד לא סטנדרטי בכל הנוגע ליחסיהם עם הסטודנטים, אך נדרשים גם שלא להתפשר על רמת ההוראה.
אנחנו נפגשים בשלוחה הבני־ברקית. שלוש דקות לתוך הריאיון, כבר ברור מי אחראי על מה. טובי (38) הדומיננטית שמשדרת מולטי־טאסקינג עוסקת בכל מה שקשור לניהול המוסדי, חיים (39) אחראי על הפן המקצועי־לימודי. הם הכירו כמובן בשידוך, ואז עוד לא חלמו שמלבד בית וילדים הם יחלקו גם עבודה משותפת. לאחר חתונתם המשיך חיים במסלול המקובל במגזר החרדי והלך ללמוד בכולל, אך כעבור תקופה קצרה הרגיש שהוא לא מוצא שם את עצמו. התחושה הזו, יחד עם עול הפרנסה שהלך והכביד, הביאה אותו לעזוב את הכולל ולהתחיל לעבוד כמעצב גרפי. "תמיד נמשכתי לתחומים האלו, יש לי נפש של אמן", הוא מסביר.
הוא למד באופן עצמאי עימוד, הקלדה וגרפיקה ("לגבר חרדי לא היה איפה ללמוד את המקצוע"), ומהר מאוד החל להעמיד ספרים מכריכה לכריכה. היצירות שיצאו מתחת ידיו זכו לשבחים, והלקוחות זרמו. הייתה רק בעיה אחת: "הצד החזק שלי זה האמנות, והצד הפחות טוב הוא מה שקשור לענייני כספים".
כאן נכנסה לתמונה טובי, שעד אז עבדה כמזכירה ברשות החנייה של עיריית בני־ברק. "אמרתי לו: אתה תישאר מול המחשב, אני אתנהל מול הלקוחות", היא מספרת. "כשהבטתי מהצד, ראיתי איך אנשים פשוט מנצלים את טוב הלב שלו. היו מלחיצים אותו – 'ספר הזיכרון צריך לצאת עד לתאריך הזה והזה' – וחיים היה יושב לילות ועובד כדי להשלים את המשימה בזמן. ואז הם היו זוכרים לשלם לבית הדפוס ולהפצה, אבל איכשהו את הגרפיקה הם שכחו".
כשראתה את הסיפוק וההנאה שבעלה שואב מעיסוקו, החליטה גם טובי להתנסות בתחום, ולקחה כמה שיעורים פרטיים בגרפיקה. השניים עבדו יחד תקופה קצרה בחדר הילדים בדירתם, אבל מהר מאוד טובי הבינה שעדיף להשאיר את המקצוע הזה לבעלה האוטודידקט. בסטודיו שהקימו היא הופקדה על הניהול, גיוס הלקוחות ושלבי הגבייה, וחיים על העיצוב עצמו. זו חלוקת העבודה שנמשכת פחות או יותר עד היום, רק בקנה מידה אחר לגמרי.
באותם ימים פגש חיים חבר שעוסק גם הוא בתחום העיצוב, והשניים שוחחו על היעדרה של פלטפורמה מקצועית שתאפשר להם להתייעץ עם עמיתים. כך נולד לפני 14 שנה פורום המעצבים החרדים באתר הייד פארק. בתוך זמן קצר הצטרפו אליו עוד ועוד יוצרים שהחליפו רעיונות, עזרו ופרגנו. "האמת היא שאני הייתי סקפטית", אומרת טובי. "אנשים, בפרט יוצרים, קנאים מאוד לידע שלהם. חשבתי לעצמי: מי ירצה לעזור למתחרה? אבל עם הזמן ראיתי שבפורום הזה מסייעים ומייעצים בלי סוף. גם אם נתקעת באמצע הלילה עם איזה פרויקט או שאלה, מיד אנשים נרתמו לעזור".
הפורום תפס תאוצה, אבל סביב תפעולו צצו בעיות שונות – גודל התמונות שניתן להעלות בפלטפורמת הייד פארק היה מוגבל, הגלישה הייתה איטית, ובאתר הוצגו פרסומות שלא מתאימות לקהל החרדי. "יום אחד חיים בא ואמר לי: זהו, קונים שרת לאתר משלנו", מספרת טובי, ובעלה מסביר: "רציתי לעשות את זה מתוך ראייה חברתית. הבנתי שיש צורך באתר שיהיה תועלתי ומתאים לציבור שלנו".
כשטובי ביקשה לדעת כמה זה יעלה להם, הוא ענה "לא זו השאלה, תשאלי לכמה תשלומים אפשר לפרוס". תמורת 8,000 דולר שלא היו להם, נקנה שרת שתפס חצי חדר בביתם הצנוע באלעד. חיים, מצויד באנגלית של בחור שמעולם לא למד ליבה, ישב בעקשנות שעות ארוכות עד שהצליח להקים את האתר. הדומיין שנבחר היה prog, ראשי התיבות של professional graphic. בהמשך הפך שם האתר ל־professional groups. בתוך חודשים משך האתר אלפי גולשים קבועים, ונפתחו בו פורומים ייעודיים – עיצוב גרפי, איור, עיצוב פנים, עימוד, מידע לעצמאים ועוד ועוד. כיום יש לפרוג למעלה מ־40 אלף משתמשים, כשבכל יום מתפרסמים יותר מ־2,000 פוסטים.
חיים לא הסתפק בהצלחה הווירטואלית. ב־2008, ארבע שנים אחרי השקת האתר, הוא החליט שהגיע הזמן להפגיש בין המשתמשים השונים בפורומים. הוא חלם על יום עיון, שיכלול הרצאות מקצועיות שונות והצגת תערוכות, אבל כל מי ששוחח איתו ניסה להניא אותו מן הרעיון. כולם הזהירו אותו שדבר קיומו של האתר יגיע כך לידיעתם של רבני המגזר, והם יורו להחרים אותו. חיים: "תוכנות הסינון של האינטרנט היו עוד בחיתוליהן, והרבנים אסרו על החזקת חיבור אינטרנט מכול וכול. היום אם אני בא לרשום את הבן שלי לחיידר, ומספר שכגרפיקאי אני צריך לפרנסתי אינטרנט, ושיש לי סנן – יקבלו את הילד. באותה תקופה, גם אם הייתי נשבע שיש לי אינטרנט מסונן, זה לא היה עובר. אינטרנט היה שווה אז חזיר, ולכן אמרו לי לא להתחיל בכלל לחשוב על יום עיון, ולהסתפק באתר שעבד מצוין".
אבל הוא לא ויתר. בניסיון לקבל הכשר ליום העיון, הוא החליט ללכת היישר לאיש שחרת על דגלו את המלחמה באינטרנט – הרב מוטק'ה בלוי, יו"ר "משמרת הקודש והחינוך". חיים נפגש איתו, הסביר לו את החשיבות של פלטפורמה מקצועית שמיועדת לציבור החרדי, וסיפר לו על תוכניותיו. תשובתו של בלוי הייתה: "טוב שבאת אליי. אם לא היית מסביר לי מראש, הייתי יוצא נגדך. תעשה את זה, אבל בחוכמה". ביחד סיכמו השניים את הכללים, ויום העיון יצא לדרך.
המיקום שנבחר היה אולם שמחות בבני־ברק, התאריך – באחד מימי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. "האולם אז פנוי כי לא עושים חתונות, והאנשים פנויים כי אין אירועים", מסביר חיים. ובכל זאת, הוא וטובי חששו שאף אחד לא יגיע: מציאות וירטואלית היא דבר אחד, השתתפות בכנס בבני־ברק תוך הצהרה קבל עם ועדה שיש לך אינטרנט בבית – היא כבר דבר אחר. בסופו של דבר הגיעו לכנס 1,200 איש, שיצאו מאחורי המסכים ובאו להיפגש, להחכים וללמוד.
הסטריאוטיפים נשברים
אחרי הכנס שב חיים לעבודתו כגרפיקאי שכיר בארגון "מאורות הדף היומי", כשלצד זאת עבד כעצמאי על פרויקטים שונים. בין השאר הוא עימד ספרים שדורשים ידע בשפות שונות, כמו מחזור תפילה בגרמנית ועברית. בינתיים, בעקבות הצלחת הכנס פנו אליו כמה חברים מהפורום וסיפרו כי היו רוצים ללמוד באופן מקצועי בניית אתרים. "זה לא שיום אחד התעוררתי ואמרתי 'אני פותח בית ספר'. הצורך פשוט בא מהשטח", הוא מסביר.
ההתחלה לא הייתה קלה: כדי לקיים שיעור היה צורך בכיתה, ולא סתם כיתה, אלא כיתת מחשבים. מצוידים בעיקר בברק בעיניים, ניגשו הדיקמנים אל סניף הבנק וביקשו הלוואה של 30 אלף שקלים. "הבנקאי דרש מאיתנו שנביא כערבים דווקא את ההורים", מספר חיים. "מה, אני תלמיד שצריך להביא חתימה? סיפרתי בבנק על הכנס ועל החלום שלנו, אבל זה לא עזר".
למה לא רצית לשתף את ההורים ולבקש שיבואו לחתום?
"פחדתי מזה לא מתוך מחשבה שאבא שלי יתנגד לרעיון, אלא כי הוא היה עובד בנק, שכיר בדם שלו, ולא רציתי פתאום להלחיץ אותו עם עסקים חדשים שאני מקים כעצמאי. למעשה לא ידעתי שאני מקים עסק, מבחינתי זו הייתה בסך הכול כיתת לימוד".
טובי: "בבנק פשוט ניסו לכבות אותנו. זרקו אותנו מהמדרגות".
השניים לא התכוונו לגנוז את החלום. הם חצו את הכביש, נכנסו לבנק אחר, וביקשו להיפגש עם המנהל. טובי: "סיפרנו לו שאנחנו רוצים להקים כיתת לימוד מקצועית לחרדים, והוא אמר לנו 'הגעתם למקום הנכון, יש לנו עניין מיוחד בתעסוקת חרדים'. לא יצאנו משם עד שהוא אישר לנו הלוואה בתנאים שיכולנו לעמוד בהם. רק אחר כך הבנו שחתמנו על ריבית גבוהה מאוד", היא צוחקת, "אבל לפחות קיבלנו את הכסף".
הם שכרו מרתף, סיידו אותו בעצמם, וב־2009 יצא לדרך הקורס הראשון. בשלב ההוא היו הסטודנטים גברים בלבד, אך מהר מאוד הגיעו פניות גם מנשים שהתעניינו, וכך נפתח קורס מקביל. בעקבות הביקוש הגבוה הורחבה תוכנית הלימודים, וכיום מציע בית פרוג כמה עשרות קורסים במגוון תחומים של עיצוב, תקשורת וטכנולוגיה.
אני מגיעה לביקור בבית הספר, שכבר מזמן יצא מהמרתף והשתכן ב"מגדלי שקל" בבני־ברק. במשרדים המעוצבים שולט הצבע הירוק, צבע הלוגו של פרוג. זהו יום של קורסים לנשים, ובכיתות אפשר למצוא תלמידות מזרמים חסידיים לצד צעירות ליטאיות, וגם דתיות־לאומיות. חלקן סיימו זה עתה את הסמינר או את האולפנה, אחרות הן כבר בעלות משפחה שבאו לממש כישרון חבוי.
כשטובי מוליכה אותי בין הכיתות, אני מבחינה שאחד האגפים נקרא "זיכרון נאה" – על שם בני הזוג נעמה ואיתם הנקין ז"ל, שנרצחו בפיגוע ירי לפני כשנתיים. נעמה, מתברר, למדה בפרוג בניית אתרים, והרב איתם ערך עבור הדיקמנים סילבוסים וחוברות שונות. "נעמה גם הייתה פעילה מאוד באתר פרוג", מספרת טובי. "התחברנו אליה באופן אישי. היא הייתה תלמידה מהטובות שיש, כישרונית וכריזמטית במיוחד. הרב איתם היה מקצועי מאוד בעבודה שלו. הערכנו וחיבבנו אותם כל כך. כשאירע הרצח המזעזע, הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להנציח את זכרם".
בין המרצים המלמדים כאן ניתן למצוא את מומחה המיתוג איתמר גור, את הקופירייטר הבכיר יאיר וייס, את איציק רנטי שמלמד צילום, ועוד שמות רבים ומוכרים איש־איש בתחומו. רוב מוחלט של המרצים הם חילונים, מה שמצריך הבנה ותיאום ציפיות בינם לבין הקהל שלהם. "מדובר כאן על אנשים מבוגרים שרוצים ללמוד מקצוע, לא ילדים, ועדיין חשוב לנו שהם ירגישו הכי בנוח", אומר חיים. "שלא ייאמר משהו לא לעניין. לכן אנחנו מקיימים פגישה עם כל מרצה לפני תחילת העבודה שלו פה, ומסבירים כמה חשוב לנו לשמור על שפה נקייה ועל גישה מתאימה".
טובי מציגה בפניי הסכם שעליו חותמים המרצים. מלבד דרישות "רגילות" כמו סדר בכיתה, יומן נוכחות וכדומה, ישנם כללים ייחודיים למקום – למשל, "אין להציג תמונות לא צנועות/פרובוקטיביות, או טקסטים המעבירים מסרים ישירים או עקיפים המזלזלים ו/או מתנגשים בערכי התורה והדת, או באופי ותפיסות העולם של המגזר החרדי"; או "אין לפתח עם תלמידי המכללה שום קשר ידידותי או כל מערכת יחסים שאינה מקצועית ועניינית נטו וקשורה לתוכן הלימודים בלבד". ההסכם גם מטיל סייגים על נושאי השיחה בין מרצים לתלמידים: אלה צריכים להיות "ענייניים ומקצועיים בלבד, אין לפתוח בשום אופן כל דיאלוג בנושאי דת ומדינה, השקפות עולם, פוליטיקה, תרבות, המגזר החרדי וגווניו". כשמדובר בגבר המלמד בכיתת נשים, קיימות הגבלות נוספות: "אין לפנות לתלמידה בשמה הפרטי; אין לנהל עם תלמידות שיחות שאינן קשורות לתוכן הלימודים; אין לדבר עמן על מצבן האישי (הריון/משפחה/זוגיות וכו'); מיותר לציין שאסור כל מגע עם בנות, ואף לחיצת יד אסורה".
"יש לנו היום שבעים מרצים, חילונים ודתיים, והמפגש הזה בינינו לבין המגזר החילוני יוצר קידוש השם גדול", אומרת טובי. "מדהים לראות את התגובות של המרצים החילונים, שרובם מכירים את החרדים רק מהתקשורת. הרבה פעמים הם אומרים לנו "וואו, איזה תלמידים אינטליגנטים, כנראה בדיוק נפלתי על קבוצה טובה במיוחד'. עם הזמן הם מבינים שיש במגזר לא מעט אנשים מוכשרים".
חיים: "יש סטריאוטיפים, קיטוב ושנאה משני הצדדים, ויותר מזה – גם בתוך המגזר החרדי יש מלחמות. אחד הדברים שמרגשים אותי זה לבוא לכאן ולראות חסידים, ליטאים, ספרדים, אשכנזים, דתיים־לאומיים – כולם לומדים יחד וחיים בהרמוניה, כי כולם שמים את המקצועיות לנגד העיניים".
כישורים של שדכן
כשאני תוהה אם יש צורך בכל כך הרבה מעצבים במגזר ומחוצה לו, מבחינת חיים התשובה מובנת מאליה: "יש גם כל כך הרבה עסקים שזקוקים לגרפיקאי. בנסיעה מכאן עד לביתך תראי אינספור שלטים, פרסומות, עיתונים, פלאיירים – בכל מקום שאת מסתכלת, תמצאי טביעת אצבע של גרפיקאי".
איך עוקפים במקצועות האלה את מגבלות הפרסום המגזרי, כשהמרכזית שבהן היא כמובן האיסור על תמונות נשים?
"התלמידים כאן לומדים אפילו לפרסם שמפו בלי להראות שיער נשים. ברור שהכי קל לפרסומאי לשים תמונה של דוגמנית עם שיער שופע, אבל החיים כאן יותר מורכבים. ההתמודדות עם אי־פרסום נשים רק מועילה לנו והופכת את התלמידים ליצירתיים יותר. זה תרגיל שהייתי ממליץ עליו גם לבתי ספר רגילים".
מצד שני, כשאיקאה הוציאו קטלוג המיועד לקהל החרדי ובו רק דמויות גברים, הם נתקלו בתגובה ציבורית זועמת. איך נמנעים מלהיכנס לפינות כאלה?
"נכון, צריך לחשוב בחוכמה איך לפנות לקהל היעד בשפה ובסגנון שלו, ומאידך גיסא לא להצטייר כמדיר נשים. בסופו של דבר פרסום הוא הליך עסקי־שיווקי. כדי שבני החברה החרדית יבואו לאיקאה צריך לפנות אליהם בשפתם, ולכן פרסום תמונות של נשים יעשה נזק. אם מפרסמים קטלוג רהיטים – עם קצת היגיון ושכל אפשר לעשות אותו מעניין, מכובד ומדליק גם ללא דמויות אדם מצולמות, כדי לא להדגיש את העובדה שיש רק גברים ללא נשים. איקאה כחברה בינלאומית, ראתה צורך להתנצל, ואישית אני חושב שהיא נסחפה".
גם קורס עריכת סרטים דורש מטבע הדברים צנזורה כבדה על חומרי הלימוד. בין הסרטים המעטים שאושרו אפשר למצוא את "נאום המלך" ואת "הערת שוליים" הישראלי. "גם בנושא הזה אפשר למצוא את היתרון", אומרת טובי. "אנשים שמגיעים לקורס הזה מהמגזר החרדי לא רוויים בתכנים שכבר ראו, אלא באים כמו דף חלק".
המשותף לרבים מהמקצועות הנרכשים כאן היא האפשרות לעבוד מהבית, ולשלב את הקריירה עם גידול ילדים או לימוד תורה. בקורס עימוד ספרים, למשל, לומדים בעיקר אברכים שמחפשים השלמת הכנסה, בלי לעזוב את הכולל. "לאחרונה נבחר עיצוב חדש לפחיות של קוקה קולה, ומי שעמד מאחוריו זו לא חברת פרסום גדולה, כמו שהיית מצפה, אלא מעצב שעובד מהבית", מספר חיים. "גם אנשי מקצוע כאלה יכולים להגיע ללקוחות הכי גדולים".
"פרוג", לדבריו, מבטא חלק ממהפכה שעובר המגזר החרדי בכל הקשור לעיצוב ואמנות. "אני הרי חיפשתי היכן ללמוד גרפיקה, ולא היה מקום כזה. אם היית מספרת לי אז שאני עוד אעמוד בראש בית ספר לעיצוב, הייתי צוחק ולא מאמין. היום יותר אנשים במגזר מכירים את המקצועות האלו ומבינים את המקצוענות הנדרשת ממעצב. יש היום הרבה יותר הערכה לאמנות, לדברים שפעם לא ידעו להעריך.
"אני מראיין אנשים שרוצים ללמוד עיצוב, והם מספרים לי על האח או האחות שיודעים לצייר. כשאני מתעניין אם יש גנים כאלה במשפחה, ושואל 'היה לך גם סבא שצייר יפה?', הם לא יודעים לענות לי, כי בעבר לא הייתה במגזר שום גישה לאמנות. היום נותנים לזה הרבה יותר ביטוי, ויש היכן לפתח את הכישרונות".
בבית הספר מעסיקים גם אדם שדואג להשמת הבוגרים, או "שדכן" כפי שקוראים לו כאן. "מקצוע השדכנות דורש מיומנות מיוחדת – להתאים בין הציפיות והדרישות השונות של המיועדים", אומר חיים. "כמו בעולם השידוכים, גם בעולם התעסוקה יש צורך בכישורי חיים מיוחדים, כדי להשכיל לחבר בין המעסיק לעובד, או בין מזמין העבודה למבצע. לכן שכרנו את עקיבא, שהתגלה כשדכן מוצלח. רק בשנה האחרונה הוא העביר לתלמידים ולבוגרים של פרוג כאלף פרויקטים והצעות עבודה במגוון תחומים".
הוא הבלון, היא החוט
איך המשפחות שלכם קיבלו את הצעד הזה?
"ההורים שלנו מעריכים אותנו ואת המשפחה שהקמנו. מבחינתנו העיקר שיש קו אחיד בחינוך לילדים, ומוסדות לימוד טובים".
טובי: "בכנס האחרון הגיעו ההורים של שנינו והסתובבו שם בגאווה. הם מאוד התרגשו לשמוע אנשים מספרים איך שינינו להם את החיים ונתנו להם יכולת לפרנס משפחה".
בעבר גרו הדיקמנים באלעד, עד שלפני שנים אחדות עברו לדירה בבני־ברק, סמוך למכללה, כדי שיוכלו לשלב בית ועבודה בלי לבזבז יותר מדי זמן על נסיעות. חמשת ילדיהם מעורבים מאוד במפעל החיים שלהם. לפני פתיחת הסניף החדש בירושלים הגיעו גם הילדים למקום, וסייעו בהתקנת המחשבים החדשים, כשהקטנה בת החמש אחראית על חיבור העכברים.
טובי, שכאישה קרייריסטית נחשבת קצת חריגה במחוזותיה, מעידה על עצמה ש"אין לי טיפת ייסורי מצפון. הילדים רואים שאבא ואמא חוזרים לפעמים מאוחר מהעבודה, אבל הם יודעים מה אנחנו עושים, והם מקבלים את זה בהבנה ומרגישים חלק ממשהו גדול. ילדים שרואים שלאמא שלהם טוב, גם להם טוב". יחד עם זאת היא דואגת לניהול השוטף של הבית גם כשהיא בעבודה, ובמהלך פגישתנו היא מפצירה בילדים לחמם לעצמם אוכל ("בישלתי טרי, מה פתאום משבת!").
הילדים שלכם מגלים כישרונות אמנותיים?
חיים: "כן, בהחלט. לכולם יש נטייה אמנותית שהם ירשו ממני, והקטנה ירשה את כישרון הניהול של טובי, והיא מנצחת על הגדולים".
ימים אחדים לפני פגישתנו נקלטו עובדים חדשים בבית הספר, מה שאילץ את בני הזוג לחלוק משרד, והפך את העבודה המשותפת לצפופה מתמיד. "אנחנו עובדים על דברים שונים, ועושים זאת יחד", אומר חיים. "הגדרת התפקידים מאוד ברורה, וכל אחד יודע מה תפקידו".
טובי: "לקח לנו זמן ליצור את החלוקה הזו. בהתחלה אם היינו צריכים משהו מהבנק, היינו מתחילים להתווכח – 'אתה תתקשר', 'לא, את תתקשרי'. היום ברור שזה התפקיד שלי. לא מזמן חיים הלך לבנק למסור מעטפה, והפקידים לא זיהו אותו, לא ידעו מי הוא. הוא חי בהכחשה בכל מה שקשור לכספים, ולא יודע את מספר חשבון הבנק. חיים עצמו אומר שהוא הבלון שעף למעלה, ואני החוט שמחבר אותו לקרקע למטה. יש לו רעיונות בלי סוף, ראש יזמי, אבל לפעמים הוא שוכח את הקטע הכלכלי, ואני צריכה להוריד אותו למציאות".
חיים: "אני אחראי על הקשר המקצועי־לימודי עם המרצים ועל הקשר עם הסטודנטים. אם עובדת באה ואומרת לי שמחר היא תאחר, אני מבקש ממנה לעדכן את הבוסית של שנינו. העובדים כאן אומרים שלטובי יש פרוז'קטור בעיניים כשמתחיל קורס – כי היא רואה את התשלומים ואת הכיתות המתמלאות. לי יש פרוז'קטור כשנגמר קורס. אז אני מסתכל על הבוגרים, רואה את כברת הדרך שהם עשו, ורווה נחת".
על מה אתם כן רבים?
טובי: "על עמידה בתקציבים. חיים עמד ראשון בתור כשאלוקים חילק את טוב הלב. אם זה היה תלוי בו, לכל הסטודנטים הייתה הנחה, לכל העובדים הייתה העלאה, והיינו מביאים לכאן את המרצים הכי יקרים בארץ. אני כמנהלת מאזנת אותו. מצד שני, הוא דואג שהקורסים יהיו הכי איכותיים, בלי פשרות".
רגע לפני פרדה אני שואלת אותם מה החלום שלהם, וטובי, כמעט כרגיל, עונה בשם חיים: "הוא רוצה לפתוח סניף בניו־יורק", היא צוחקת.
"גם כשאמרתי שנפתח סניף בירושלים צחקת עליי, ובסוף זה קרה", עונה לה חיים. "בדקתי ואין בריכוזים היהודיים בניו־יורק בית ספר כזה. ליהודים שם אין בעיה ללמוד במוסדות מקצועיים רגילים, אבל יש להם התנגשות עם לימודים בחגים ובשבתות. בית ספר כמו שלנו יכול לתת להם מענה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
