אלפי יהודים גדשו את הנמל, מותירים מאחור את רכושם ואת בתיהם ומפליגים אל הלא נודע. עשירים ועניים, אשכנזים וספרדים, מכובדים ופשוטי עם – כולם נאלצו לעלות אל הסיפון כשבידם מזוודה אחת בלבד. זה כל מה שהתירו להם שלטונות מצרים לשאת איתם, אם ברצונם לצאת את תחומי ארצם ולהימלט משרשרת ההתנכלויות האלימות שספגו מאז הקמתה של מדינת ישראל.
בין המצטופפים על הרציף היו גם האחים הרשל, סלומון ודוד פרנקל ואביהם בצלאל, פליטים מהבירה קהיר. כמו רובם הגדול של יהודי מצרים, גם לפרנקלים לא נותרה ברירה אלא לקום ולעזוב את ביתם, אבל הם לא היו מוכנים לוותר על ציוד העבודה הייחודי שלהם. שלמונים שהועברו בהיחבא מיד ליד שכנעו את פקידי הנמל לעצום לרגע את עינם, ולאפשר לכמה וכמה ארגזים לעלות לאונייה המפליגה לצרפת. לתוכם דחסו האחים פרנקל כבודה יוצאת דופן: מכונות שפיתחו בעצמם, חומרים כימיים שרקחו ואינספור סלילים של סרטי צילום נדירים. לצד כל אלה הם לקחו איתם נכס חשוב נוסף, שעבורו לא נזקקו לתיבה או למזוודה: את דמותו של מיש־מיש אפנדי, גיבור האנימציה הראשון של העולם הערבי ושל יבשת אפריקה.
מיש־מיש אפנדי היה יצור רזה, חובש תרבוש, שמפזז בגמלוניות ושוזר הומור פיזי בערבית מצרית מתגלגלת. פניו היו אמנם אנושיות, אבל העיניים האליפטיות הגדולות, הנעליים המעוגלות, שפת הגוף ואפילו כפות הידיים בנות ארבע האצבעות – כל אלה היו מעין בבואה של כוכב קולנוע מצויר אחר, העכבר מיקי מאוס. לא היה זה דמיון מקרי: יוצריה של דמות האנימציה המצרית, שכיכבה גם בסרטוני תעמולה רשמיים של השלטונות, חלמו להיות התשובה המזרח־תיכונית לוולט דיסני, לא פחות.
"הם היו פרפקציוניסטים עד טירוף", מספר יצחק רוזנבלום, בנה של ציפורה לבית פרנקל, אחותם של יוצרי הסרטים. "בטכנולוגיה של הימים ההם, יכולת לראות את התוצר של צילום הציורים רק אחרי פיתוח סרט הצלולואיד. הרבה פעמים התעוררו ביניהם ויכוחים קולניים בשאלה אם התוצאה טובה ואמינה מספיק, או שצריך להשמיד את הסרט. אני זוכר איך במקרה אחד הם לא היו מרוצים, אז הם חתכו את הסרט בגרזן. בעיניי זה דמה ממש להוצאה להורג. היו שם הרבה רגשות ויצרים, שמצד אחד הובלו ליצירה ומצד שני למתחים. לפעמים הם היו מביאים אותי כדי שאצפה ואכריע בסוגיה. הם האמינו שאם ילד, במבט התמים והראשוני שלו, מבין מה רואים בסרטון, גם הקהל יבין.
יצחק רוזנבלום: "דוד שלי, דוד פרנקל שאף לשלמות. הוא היה מסביר לי באריכות שידיים ורגליים הן לא מקלות, ושצריך לייצר תנועה טבעית כדי שאנשים לא יבינו שזה ציור. אחת היצירות המוצלחות ביותר שלו הייתה דמות של קוף מרקד. אני זוכר אותו מחייך באושר כשראה את התוצאה"
"זכורה לי סיטואציה שהמחישה היטב את תחושת ההחמצה של דוד, ומצד שני את האמונה המיסטית שלו. בוקר אחד, כשהלכתי לשירותים המשותפים בבית, הוא עצר אותי ואמר לי: 'ילד, תסתכל מבעד לחלון, מה אתה רואה?'. עניתי בפשטות: 'שמיים וקצת עננים'. הוא תפס את הראש שלי ואמר משהו שלא אשכח לעולם: 'כל בוקר אנחנו מתעוררים לציור חדש שבורא עולם צייר, ליצירת אמנות מופלאה, יחידה במינה. ומה אנחנו עושים? מחפשים את הנעליים והבגדים, מתלבשים והולכים לבית הספר ולעבודה. כולם הולכים מתחת לציור, ואף אחד לא מרים ראש ועוצר לשנייה כדי להסתכל על יצירת האמנות הזאת'. אני חושב שבהרבה מובנים הוא דיבר גם על עצמו. באמירה הזו הוא ביטא תסכול מכך שלא ממש ראו את היצירה הגאונית שהוא היה אחראי לה".
הטלוויזיה הניידת הראשונה
סיפורה של משפחת פרנקל, חלוצת האנימציה של עולם הערבי, עומד במרכז הסרט התיעודי "בוכרא פי א(ל)מישמיש", שהוקרן לאחרונה בערוץ כאן 11 ובסינמטקים ברחבי הארץ. מהעדויות והסיפורים של הצאצאים עולה כי בתוך חמישים שנה הספיקה המשפחה היצירתית לצאת לגלות לא פחות משלוש פעמים. מסע הנדודים החל בשנת 1905, כשבני הזוג בצלאל וגנשה פרנקל החליטו לעזוב את בלארוס בעקבות הפרעות ביהודים באזור מגוריהם. הם עלו לארץ ישראל, התיישבו ביפו ופתחו בית דפוס וחנות להשאלת ספרים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, החלו השלטונות הטורקיים לגלות חשדנות כלפי יוצאי האימפריה הרוסית, ויהודים שעלו משם הואשמו כי הם סוכנים המשרתים את אויבי העות'מאנים. בשל מצבם ההולך ומחמיר נחלצה יהדות ארה"ב לסייע ליהודי ארץ ישראל: יותר מעשרת אלפים איש, ובהם בני משפחת פרנקל, עלו לאוניות אמריקניות שלקחו אותם מיפו לאלכסנדריה שבמצרים.
"כשהגיעו ליעדם, נאסר עליהם לצאת משטח הנמל תקופה מסוימת", מספר רוזנבלום (86), היום תושב חיפה. "סבתי גנשה, שהייתה אישה רבת תושייה, התגנבה החוצה, מצאה בית גדול וסגרה עם הבעלים חוזה שכירות. סבתא גם הייתה זו שפרנסה בתקופה הראשונה את המשפחה. היא ייצרה פאות לנשים חרדיות, עבדה כמטפלת ועסקה באלף דברים אחרים כדי לשרוד כלכלית ולטפל בשמונת ילדיה".
במצרים חיה באותן שנים קהילה יהודית מפותחת ומשגשגת. בתי הכנסת היו מלאים מפה לפה, היחסים עם השכנים המצרים היו מצוינים, ויהודים השתלבו בתפקידים בכירים בכלכלת המדינה ובענפי המסחר השונים. רבים מהם לבשו בגדים בסגנון אירופי ושלחו את ילדיהם לבתי ספר יוקרתיים דוברי אנגלית וצרפתית, כדי להעלות אותם על המסלול לקריירה כאנשי עסקים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים. אם הייתה מתיחות, היא הורגשה בעיקר בין היהודים לבין עצמם: הספרדים דוברי הלדינו והאשכנזים דוברי היידיש חיו בקהילות נפרדות, ואף הקפידו לא להתחתן אלה עם אלה. לימים ישבור סלומון פרנקל את המוסכמות המקומיות, כשיישא לאישה את מרסל, בת לעדות המזרח.
לאחר שמשפחת פרנקל התמקמה באלכסנדריה, פתח שם בצלאל בית מלאכה לרהיטים. הוא זכה להצלחה רבה, ופירות עבודתו הגיעו גם לחצרו של המלך פארוק. ובכל זאת, בולי העץ וסרטי המדידה לא הניבו עבורו סיפוק מקצועי, והוא חלם על סרטים מסוג אחר. עוד בבלארוס עבד בצלאל כצלם, וכעת דבק בו ובמשפחתו חיידק הקולנוע. הבן הבכור הרשל הפך למעריץ נלהב של סרטים אמריקניים בכלל, ושל צ'ארלי צ'פלין בפרט. בסוף שנות ה־20 יצא לאקרנים "מיקי מאוס" של וולט דיסני, וכשבני משפחת פרנקל צפו בו, גמלה בליבם ההחלטה ליצור בעצמם סרטי אנימציה.
כדי להגשים את חלומם עברו הפרנקלים לקהיר, שם התרכזו אולמות הקולנוע הגדולים והברנז'ה האמנותית של מצרים. "הם האמינו בלמידה עצמית ועשו הכול ללא עזרה", מספר רוזנבלום. "בהתחלה לא ידעו בכלל איך לצלם ולפתח תמונות. הם ערכו ניסויים בחומרים שונים כדי להגיע לתרכובת הנכונה, וכל הבית היה מלא בריחות הכימיקלים. היינו מגיעים לפעמים לבקר אותם, ואני אהבתי את האווירה ששררה שם – של יצירה וידע, של ניסוי וטעייה".
משרד החקלאות של מצרים רכש מהאחים פרנקל סרט שנועד ללמד איכרים להתמודד עם מגפת טפילים. סמוך למלחמת העולם השנייה הזמין משרד ההגנה את הסרט "ההגנה הלאומית", שקרא להירתם לחיזוק הצבא המצרי. פועלם של האחים בשירות הממשלה אף זיכה אותם במדליה רשמית
המערך המקצועי שהקימו שלושת האחים היה מחושב ומתוכנן היטב. דוד, האח הצעיר, היה האמן שבחבורה. הוא הגה את התסריטים, צייר את הדמויות וצילם אותן פריים אחר פריים. "דוד שאף לשלמות", אומר רוזנבלום. "אני זוכר אותו מצייר במשך שעות מדי יום, ועושה הכול כדי להשיג בציורים את התנועה המושלמת. הוא היה מרצה ומסביר לי באריכות שידיים ורגליים הן לא מקלות, ושצריך לייצר תנועה טבעית כדי שאנשים לא יבינו שזה ציור. אם הדמות רוקדת או זזה לפי המוזיקה, צריך ליצור תיאום בין התמונות לקצב. אחת היצירות המוצלחות ביותר שלו, מבחינתו, הייתה דמות של קוף מרקד. אני זוכר את הדוד שלי מחייך מאושר כשראה את התוצאה הסופית".
סלומון היה אמן מסוג אחר: הוא המציא ובנה מכשירים חשמליים שונים שיסייעו לו ולאחיו בעבודתם. "בין השאר סלומון פיתח מכונות שנושאות את המצלמה כדי לצלם זוויות שונות תוך כדי תנועה. לא תמיד היה להם כסף לציוד משוכלל, ולכן לפעמים הסתפקו באמצעים תוצרת בית, כמו חבלים שעליהם נתלו ציורים באמצעות אטבים. סלומון הצליח לבנות גם מכונת הקרנה ניידת, שאפשרה להביא את הסרטונים עד לביתו של הלקוח שהזמין את העבודה. זו הייתה המצאה ממש מאפס, מעין טלוויזיה שהקדימה את זמנה. גוף המכונה הורכב מקופסה שלתוכה הוכנס סרט הצלולואיד, ומנורה הקרינה את התמונות על מסך קטן. היה שם אפילו רמקול נייד שהשמיע את הפסקול".
האח הבכור, הרשל, שימש כאיש יחסי הציבור של העסק המשפחתי. "הוא היה הולך ללקוחות עם המקרן הנייד הזה, מראה להם את הסחורה, ומנסה לשכנע אותם לקנות את הסרטונים או לשכור את שירותי ההפקה שהציעה החברה. הדודים שלי היו גאונים שלא זכו להערכה מספקת, ולמען האמת, זה העציב אותם מאוד".
מה גרם להחמצה הזו?
"כנראה לא הבינו את הגאונות שלהם. מלבד זאת, הם לא העזו לפנות לקהל דובר האנגלית, למרות שמצרים נשלטה אז על ידי הבריטים, ושהו בה הרבה חיילים אנגלים. הדודים שלי העדיפו ליצור סרטוני אנימציה בערבית, לקהל המקומי".
למה הם לא נעזרו בגורם חיצוני מקצועי כדי לשווק את הסרטים?
"הם האמינו בשמירה על חברה סגורה של המשפחה בלבד, ולא היו מוכנים להכניס אף גורם זר לתוך הגרעין הזה. צריך גם לזכור שמדובר בחרדים אשכנזים שפתאום מצאו את עצמם במצרים. כשהגיעו לאלכסנדריה, הם הסתובבו בבגדים הבלויים ובכובעים שהביאו איתם מארץ ישראל. הסבתא, שכאמור הייתה הדומיננטית במשפחה, הורתה להם לגלח את הזקנים, קנתה חליפות לבנים ושמלות אירופיות לבנות, והכריחה אותם להתערבב בחברה המצרית. כשהיא נפטרה, בגיל צעיר יחסית, לא היה מי שינתב את המשפחה הכישרונית עד טירוף הזו. אילו נשארה בחיים עוד כמה שנים, אולי היא הייתה מכריחה אותם להכניס גורם מקצועי שכזה".
אמבטיה בתוך נוזל פיתוח
למרות הקשיים, הצליחו לבסוף האחים פרנקל לפרוץ את מחסום התודעה ולזכות להכרה מסוימת בארצם. בשנת 1935 הם יצרו סרט אנימציה קצר על קוף ושמו מרקו, שאותו ניסו למתג כתשובה המצרית למיקי מאוס. משלא השיגו את התוצאות המקוות, הם הגו דמות בשם מיש־מיש אפנדי – אדון משמש. השם הזה התכתב עם הביטוי הערבי המוכר "בוכרא פילמישמיש" ("מחר בעונת המשמש"), שמשמעותו "זה לעולם לא יקרה".
אורך הסרט הראשון שבו כיכב האפנדי – ולמעשה סרט האנימציה הראשון מתוצרת ארצות ערב – היה שמונה דקות וחצי. הוא הוקרן באולם "קוסמוגרף" בקהיר ב־8 בפברואר 1936, תאריך שנחשב מאז לציון דרך בתולדות הקולנוע הערבי. האחים פרנקל נתנו לסרט הזה את השם "מפיש פאידה", כלומר "אין בזה תועלת". הם עצמם דווקא ראו בדמות החדשה תועלת רבה, ואף הגשמת חלום. עד מהרה הפך מיש־מיש לדמות מוכרת על המסך וגם בעיתונות המצרית.
משפחתו של רוזנבלום התגוררה אז עדיין באלכסנדריה, שם החזיק אביו חנות שעונים ותכשיטים. "במלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים הפציצו את אלכסנדריה כמעט מדי לילה והחיים שם הפכו לבלתי נסבלים, אבא שלי סגר את החנות והצטרפנו לשאר המשפחה בקהיר. חיינו שם כולנו – ההורים שלי, שלושת הדודים וסבא – בבית אחד של שלושה חדרים. הצפיפות הייתה נוראית, אבל בשבילי זה היה חלום. הסטודיו שלהם היה בתוך הבית, והם עשו שם הכול ולא נרתעו מהקשיים: ציירו, צבעו, צילמו, פיתחו את הפילם. החיים שלהם היו בתוך הסרטים, לא הייתה פינה אחת בבית שלא נוצלה למטרה הזו. סיפרו לי שכאשר הייתי תינוק, אמא שלי פעם רחצה אותי בלי לדעת שבאמבטיה יש שאריות של כימיקלים ששימשו לפיתוח פילם. יצאתי עם כתמים חומים על כל הגוף".
הדירה הקטנה שימשה אפילו כאולם קולנוע פרטי. "המקרנה הוצבה בחדר האמבטיה, והוצמדה לקיר שבו נקדח חור. סביב המקרנה הוצבו זכוכיות, כדי לבודד ולחסום את הרעש. בעת הצורך היו חושפים את החור ומקרינים דרכו לסלון. החלל היה קטן, שמונה עד עשרה אנשים לכל היותר היו יכולים לצפות בסרט בו זמנית, אבל זו הייתה חגיגה גדולה מאוד. כילד ראיתי את כל השחקנים והזמרים המצרים המפורסמים מגיעים לשם. יום אחד סיפרו לי שמאדם לילה מוראד, זמרת כוכבת הסרטים הגדולה ביותר של העולם הערבי כולו, אמורה לבוא ולכן צריך להתלבש יפה ולהתנהג כיאות. אני לא יודע אם היא באמת הגיעה, אבל אני זוכר את המתח וההתרגשות באותו יום. כשגדלתי, הפכתי ליד ימינו של דוד. הייתי צובע, מנקה, חותך ומפתח את הסרטים".
אחרי הפריצה של מיש־מיש אפנדי, האחים הצליחו למכור סרטים?
"הם הצליחו, אבל היו הרבה אנשים שניצלו את תמימותם. אני זוכר מקרה אחד של סוכן שהזמין סרט עבור לקוח שלו, ושילם להם מקדמה. האחים עבדו יומם וליל, וכשסיימו הוא נפגש איתם ואמר שהלקוח לא מעוניין בסרט, ושהוא עצמו מוכן לשלם חצי מהסכום. שמעתי את השיחה הזאת, ואחר כך את הוויכוח בין הדודים שלי – האם להסכים לתשלום המופחת כדי להכניס קצת מזומנים הביתה, או לשמור על העקרונות ולהישאר רעבים. בסופו של דבר הם העבירו לידיו את הסרט".
בנוסף ליכולותיו כיוצר אנימציה, דוד היה גם נגר מוכשר מאוד. "הוא ואחיו עיצבו ובנו את עמוד התפילה של החזן בבית הכנסת הגדול בקהיר. אגב, אני זוכר שהיינו הולכים גם לבית הכנסת של הרמב"ם בקהיר. הייתה שם באר גדולה, ואנשים היו שותים ממנה ואז שוכבים על מחצלות ונרדמים. האמונה הייתה שאם אתה שותה מהבאר, שואל שאלה ונרדם, התשובה מתגלה לך בחלום".
הדודים שלך שמרו על אורח חיים דתי?
"בוודאי. אני זוכר את דוד מסתובבים עם התפילין בין הסרטים, המכונות והציורים, ותוך כדי תפילה רושם לעצמו מדי פעם רעיון שצץ בראשו. לסבא היה חדר שבו הוא היה לומד תורה וכותב סת"ם. בשבתות היו מפנים את הבית מכל מה שקשור לעבודה, ואנחנו הילדים שמענו הרבה פעמים את המילים 'אסור', 'מוקצה'".
התרבוש הוחלף בברט
כשלושים סרטונים קצרים יצאו מתחת ידיהם של האחים פרנקל בעשור שלאחר המצאת המיש־מיש. בדרך כלל הם הוקרנו כפתיח לסרטים באורך מלא. חברות מסחריות הזמינו מהאחים פרסומות מאוירות למוצרים שלהם, ואפילו המשטר המצרי שכר את שירותיהם לצורכי תעמולה וחינוך. משרד החקלאות רכש סרט שנועד ללמד איכרים איך להתמודד עם מגפת טפילים שפגעה בגידולי הכותנה, וסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הזמין משרד ההגנה סרט בשם "ההגנה הלאומית", שקרא להירתם לחיזוק הצבא המצרי. פועלם של האחים פרנקל בשירות הממשלה אף זיכה אותם במדליה רשמית. מבחינה כלכלית הם לא ממש הצליחו להרים ראש, אבל חלומותיהם על הכרה וכבוד נראו כהולכים ומתגשמים.
אלא שאז הגיעה ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, ומעמדם של יהודי מצרים הידרדר במהירות. "היחס כלפינו התהפך כמעט לחלוטין", מספר רוזנבלום. "עד אז חיינו שם כאירופים לכל דבר; אני למדתי בבית ספר נוצרי־קתולי ודיברתי צרפתית. יום אחד הגיע אליי ילד שהיה חבר טוב שלי, ואמר לי מילה שלא בדיוק הבנתי. שמעתי משהו כמו 'סאחה', שזה בריאות בערבית, ו'עינוני', עיניים שלי. אז עניתי לו 'סאחה עינונאכ', בריאות לעיניים שלך. הוא הגיב בכעס ונתן לי אגרוף. כשאבא שלו הגיע ושמע מה קרה, הוא הבין ששטפו לילד את המוח נגד ה'צהיונים', הציונים. הוא כעס על הבן שלו ודרש שיתנצל.
"התברר שאחד השייח'ים, שלימד באקדמיה המוסלמית אלאזהאר, סיפר לילדים שהיהודים הציונים הם רעים. הכרתי את השייח' הזה. פעם הוא נכנס לחנות של אבא שלי, וביקשו ממנו שיברך אותי. השייח' לקח אותי אליו קרוב־קרוב, עד שיכולתי להריח את הטבק מהפה שלו. הוא היה ענק, ואני פחדתי ממנו פחד מוות. הוא אמר לי בקול נמוך וכועס 'הכי חשוב שתמיד תהיה אדם ישר'. אחרי הקמת המדינה הוא הגיע אל אבא שלי ושאל: 'כמה החנות שלך שווה? אני אמצא מישהו שיקנה אותה, ואתם תברחו ממצרים'. אבא שלי לא היה צריך רמז נוסף".
על פי הערכתם של ארגונים יהודיים, בתחילת שנת 1948 חיו במצרים בין 70 ל־80 אלף יהודים. הערכות אחרות מדברות על מספרים גבוהים עוד יותר. מיד לאחר הקמת המדינה הם החלו לסבול מהתנכלויות פיזיות וממעשי רצח. במקביל לאלימות הספונטנית, הטילו עליהם השלטונות סנקציות קשות: עסקיהם של האזרחים היהודים הולאמו, הם פוטרו ממשרדי הממשלה, מהבנקים, מהמפעלים וממוסדות החינוך, והוכרחו למכור את רכושם במחיר מוזל לשכניהם. רק מוצא אחד עמד בפניהם: לעזוב את מצרים לבלי שוב.
גם בני משפחת פרנקל נטלו כאמור את מקל הנדודים. "אני, שהייתי בהכשרה מטעם 'עליית הנוער' במצרים, עליתי ארצה ראשון, בגיל 16", מספר רוזנבלום. "מיד אחריי עלו אבא, אמא ואחי. הדודים היו אמורים להגיע בהמשך".
יצחק רוזנבלום: "המקרנה הוצבה בחדר האמבטיה, והוצמדה לקיר שבו נקדח חור. רק עשרה אנשים היו יכולים לצפות בסרט במקביל, אבל זו הייתה חגיגה גדולה מאוד. כילד, ראיתי את כל השחקנים והזמרים המצרים המפורסמים מגיעים לשם"
כמי שעבדו עם המשטר, לא היו להם קשרים שיכלו לאפשר את הישארותם במצרים?
"אענה לך על השאלה הזאת במילה אחת: שחיתות. כל המערכת השלטונית אז הייתה מושחתת. אנשים דאגו רק לאינטרסים שלהם, רצו לעשות כסף מהיר, ולא היה אכפת להם מה יהיה העתיד של מצרים".
בשנת 1951 עלו בצלאל פרנקל, שלושת בניו וכלתו מרסל על אונייה למארסיי שבצרפת. תוכניתם הייתה להמשיך משם לישראל, ולפתח את תעשיית הקולנוע של המדינה הצעירה. רוזנבלום מספר כי על פי הידוע לו, אחד הסבלים בנמל לא הבין מה מכילים הארגזים, וסירב להעלות אותם לאונייה המפליגה ארצה. האחים לבית פרנקל, שהקדישו את כל חייהם לאמנות האנימציה, היו צריכים לבחור – האם לנסוע לישראל בלי רכושם, או להישאר בצרפת. הם החליטו לדבוק בחלום הפרטי, ולדחות בינתיים את החלום הלאומי. מרסל הייתה הנפגעת העיקרית מההחלטה להישאר בצרפת. בישראל היו לה בני משפחה שאיתם קיוותה להתאחד, אבל בעלה לא יכול היה לעזוב את אביו ואת שני אחָיו, שנותרו רווקים ערירים. "שוב הם חיו יחד כמהגרים לא חוקיים, ללא ניירות וללא זכויות, ומצאו עצמם מתחילים הכול מהתחלה", אומר רוזנבלום.
שלושת האחים ניסו לשחזר את ההצלחה בארצם החדשה. את הדמות המצרית המפורסמת שלהם, מיש־מיש אפנדי, הם "צרפתו": כעת היה שמו מימיש, והתרבוש שעל ראשו הוחלף בברט. אלא שאם במצרים הם נחשבו לחלוצים ולפורצי דרך בתחום האנימציה, כעת הם מצאו עצמם משתרכים הרחק מאחור. מבחינה טכנולוגית אולפני הקולנוע בצרפת היו מתקדמים הרבה יותר מכל מה שהכירו, ותרבות האיור, הקריקטורות והאנימציה הייתה מפותחת ולא התרשמה מהם. ובכל זאת הם לא נטשו את החלום, והאמינו כי גם הפעם ימצאו כיצד לפרוץ לתודעת הקהל הרחב.
על הפרק הזה בקורותיה של המשפחה מספר בנם של שלמה ומרסל, דידייה, שהגיע לביקור חטוף בארץ. "אני נולדתי חמש שנים אחרי המעבר לצרפת. גרנו בבית אחד בן שלוש קומות. ההורים שלי, אחי הגדול ואני חיינו בקומה האמצעית, וסבא שלי והאחים דוד והרשל גרו למעלה. הקומה שלהם הייתה עבורי עולם קסום, מלא בצבעים, תמונות ואורות מוזרים. עולם החלומות. כשהייתי בן 10 רציתי להרוויח קצת כסף, אז דוד נתן לי עבודה, לצבוע סרטי צלולואיד. אהבתי את זה מאוד. הייתי מוקסם מתהליך היצירה, והרגשתי פתאום שאני חלק מהעולם של הדודים שלי".
כמו בן דודו יצחק, גם דידייה זוכר אווירה של עבודה ויצירה תמידית, ובעיקר צורך של הפרנקלים לזכות בהכרה אמנותית ולהרוויח סוף־סוף כסף גדול. "הם היו משוכנעים שישיגו את זה. אמא שלי, שהייתה פרקטית יותר, דיברה בסקפטיות על סיכויי ההצלחה. היא חיה איתם מספיק שנים כדי להבין שקשה מאוד להתעשר מאמנות שכזאת. אבל הם עבדו בלי הפסקה, והשקיעו את כל מרצם וכוחם בסרטים. בבוקר היו מציירים, צובעים וחותכים את סרטי הצלולואיד, ובלילה היו יורדים למרתף לצלם. אני זוכר את דוד יושב ליד מכונת צילום מיוחדת שאבא שלי בנה. כשהוא היה לוחץ על הכפתור, אור גדול היה נדלק במצלמה. באותו רגע האורות בכל שאר הבית היו מתעמעמים בגלל ירידת המתח החשמלי, ואמא שלי הייתה צועקת מלמעלה".
בצרפת הפיקו האחים עשרים סרטוני אנימציה, אבל לא זכו להצלחה כלכלית. "העיסוק העיקרי שלהם היה יצירת פרסומות, ודוד הכניס לתוכן רמזים להיסטוריה הפרטית של המשפחה. כך למשל בפרסומת למותג הלבשה בשם 'גלוב', שנועדה להמחיש עד כמה הבגדים הללו עמידים. בסרטון, שנקרא 'ניסוי אטומי', מדען משוגע בונה פצצה גדולה שמתפוצצת לו בפנים. אתה רואה את מגדל אייפל מתעופף, הפירמידות של מצרים נעלמות, ורק החולצה העמידה שורדת את הפצצה.
דידייה פרנקל, בנו של סלומון:"אחת הפרסומות שהם יצרו מראה מנהל מיואש, שכבר מחזיק אקדח כדי להתאבד. כשהוא לוחץ על ההדק, יוצא מהקנה דגלון ועליו שמה של חברת יחסי הציבור שתוביל אותו להצלחה. זאת תמונת מראה לסיפור שלהם: הם לא ידעו לייחצן את הכישרון שלהם"
"בפרסומת אחרת דוד המחיש את המצב הפסיכולוגי שבו הוא היה שרוי. רואים שם מנהל שמיואש ממצב המפעל שלו, וכבר מוציא מהמגירה אקדח כדי להתאבד. כשהוא לוחץ על ההדק, יוצא מהקנה דגלון ועליו שמה של חברת יחסי הציבור שתוביל אותו להצלחה. זאת תמונת מראה לסיפור של אבא ואחיו: הם לא ידעו איך לשווק את עצמם, איך לעשות יחסי ציבור לכישרון שלהם. הצרפתית שבפיהם הייתה מיושנת, והם חשבו ודיברו כמו במצרים, עם הרבה הגזמות ותיאורים שלא ברור אם הם מציאותיים או בדויים. מנהל מקומי היה יכול לעזור להם, אבל הם רצו להישאר חופשיים ועצמאיים. גם העובדה שהם היו דתיים ולא יכלו לעבוד בשבת מנעה להם להשתלב".
הדנובה העצובה
בשנת 1970 החליטו הפרנקלים לעשות ניסיון אחד אחרון, פרויקט קולנועי גדול שיסלול את דרכם אל השוק הצרפתי. את כל מה שהיה להם, את כל האנרגיה והכישרון והתשוקה, הם השקיעו בסרטם החדש, שנקרא "הדנובה הכחולה". הסרט הוקרן בכמה בתי קולנוע, אבל זכה לתגובות צוננות מאוד. בסטנדרטים הצרפתיים, לא הייתה זאת יצירת מופת.
"אחרי כישלון הדנובה הכחולה אבא שלי התייאש", מספר דידייה. "הוא החליט להפסיק עם ענייני הסרטים והלך לעבוד במפעל. הוא כבר לא רצה שום קשר עם מה שהיה, לא דיבר יותר על מצרים ולא על קולנוע, פשוט מתח קו על החיים שלו. גם הרשל מצא עיסוקים אחרים, ודוד המשיך לצייר עד מותו בשנת 1994".
אביו של דידייה האריך ימים, והלך לעולמו לפני 19 שנה, בגיל 89. "בשנותיו האחרונות הוא התעקש שאני חייב להשמיד את כל הסרטים שהיו במחסן שלהם. מצאתי שם עשרות קונטיינרים של סרטים היסטוריים, שאת חלקם לא ראיתי מעולם. לא הייתי מסוגל לשרוף את זה. התחלתי לפתוח דברים, להסתכל. היו שם למשל אוספים של סרטים ישנים, כמו לורל והארדי, ששימשו להם השראה לעבודה. מצאתי הר של ניירת – מאמרים בעיתונים מצריים שעסקו בסרטים שלהם, או פרסומות של סרטי משפחת פרנקל לצד כוכבי הענק של מצרים, כמו אום־כולתום. גיליתי גם תשעה סרטים מלאים שהם צילמו, וכן סרטים שמתעדים את חיי המשפחה ואת הקהילה היהודית המצרית".
יום אחד קיבל דידייה שיחת טלפון מפתיעה: על הקו הייתה במאית ישראלית שביקשה לשמוע ממנו את קורותיה של משפחת פרנקל. "קראתי מאמר על תולדות האנימציה, והיה שם פרק על האנימציה בעולם הערבי, שהחלה בשנות השישים", מסבירה לנו טל מיכאל כיצד הגיעה לסיפור הזה. "פתאום ראיתי ציטוט של מישהו בשם דידייה פרנקל, שמספר שהמשפחה שלו הייתה חלוצת האנימציה במצרים בשנות השלושים. זה נשמע לי מוזר – גם השם האשכנזי, וגם הפער של השנים. אמרתי לעצמי – או שמדובר בשקרן מטורף, או שיש פה סיפור.
"נכנסתי למדריך הטלפונים של צרפת, חיפשתי 'דידייה פרנקל' ומצאתי חמישה מספרים. בניסיון השלישי הגעתי לאדם הנכון. הוא התרגש מאוד לשוחח איתי, יהודייה מישראל, וממש בכה מרוב אושר. כשהוא סיפר לי על החומרים שנמצאים אצלו במרתף, הבנתי שאני חייבת לנסוע לצרפת. שבוע אחר כך נחַתי אצלו בבית. למדתי צרפתית כדי לתקשר עם האנשים סביב הסיפור ולבצע תחקיר על המשפחה ועל הסרטונים. כשהתחלנו לנבור בחומרים הבנו שיש כאן אוצר, גם מההיבט האמנותי וגם ברמת התיעוד הייחודית של הקהילה היהודית במצרים".
במרתף של בית משפחת פרנקל בפריז נתגלו עשרות סלילים של סרטי 9.5 מילימטר, ובהם תיאור אותנטי של עולם יהודי־מצרי שהיה ונעלם: מסיבת פורים, שיט רומנטי באלכסנדריה, תהלוכה לכבוד המלך פארוק, חתונה בבית הכנסת בקהיר ועוד עוד. כל אלה עברו תהליך שימור ודיגיטציה, והועלו לאתר של כאן 11.
"במובן מסוים זאת קפסולת זמן שמשמרת בתוכה גם את חיי הקהילה היהודית במצרים וגם את האופי של משפחתי", אומר דידייה. "כל השנים בער בי הצורך להראות את האמנות של אבא ואחיו, ואת הדרך שבה נוצרה. זה מדהים בעיניי, איך שלושה אנשים שעשו הכול בעצמם, ביקשו להתחרות בוולט דיסני הגדול. הם חיו בעוני, לא היה כמעט אוכל, בחורף לא היה חימום וקרח הצטבר על החלון. אבל כשהייתי עולה לדירה שלהם – הצבעים, הצורות, היופי והחלומות היו ממלאים את הבטן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
