אם תיקחו את כל זוכי פרס סוקולוב לעיתונות בעשור האחרון, תמדדו את השפעתם הממשית על החברה הישראלית, ותכפילו בעשר – תקבלו מושג לגבי מידת השפעתה של העיתונאית לינדה גרינהאוס על החברה האמריקנית. במשך למעלה משלושים שנה סיקרה גרינהאוס ב"ניו־יורק טיימס" את בית המשפט העליון האמריקני, ואף זכתה שייטבע על שמה ביטוי שמתאר את אופי השפעתה: "אפקט גרינהאוס". משמעותו: שופטים שנוטים לתמוך בהחלטות ליברליות בסוגיות הטעונות ביותר על סדר היום הציבורי, וזאת כדי לקבל סיקור אוהד בעיתון הבית של האליטה האמריקנית. על עבודתה ארוכת השנים אף זכתה גרינהאוס ב־1998 בפרס פוליצר, החשוב ביותר בעולם העיתונות.
אנחנו נפגשים בלובי המלון שהיא שוהה בו בירושלים, כאורחת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לארץ היא הגיעה לרגל הרצאתה שתעסוק בתפקיד האקדמיה בשימור המסורת ההומניסטית, במסגרת כנס בינלאומי שכותרתו "אתגרי הדמוקרטיה הליברלית". גרינהאוס (73) נמצאת כאן בכובעה כנשיאת האגודה האמריקנית לפילוסופיה, שנוסדה לפני הקמת ארה"ב, ונחשבת לראשונת האגודות המדעיות באמריקה ולאחת היוקרתיות שבהן. היא גם מרצה למשפטים באוניברסיטת ייל, תפקיד שהחלה למלא מאז פרשה מעיתונות פעילה, לפני קצת למעלה מעשור.
גם היום יש לגרינהאוס הרבה מה להגיד על הסוגיות הבוערות בארה"ב ועל המתרחש בישראל, והיא ממשיכה לכתוב בלוג קבוע באתר הניו־יורק טיימס. ועם זאת היא חשה, כמו רבים, שכוחה ומעמדה של העיתונות המסורתית פוחתים. "האמון במדיה נמצא בירידה. בוא נדבר על טלוויזיה, כי שם זה הכי בולט. כשהייתי ילדה היו שלוש רשתות, וכולן היו פחות או יותר זהות מבחינת התכנים. כולם צפו בחדשות מדי ערב, מי ברשת הזו ומי באחרת, וראו אותו הדבר. היום יש 'חדשות מימין' ו'חדשות משמאל'. הבולטות הן פוקס ניוז מימין ו־MSNBC משמאל. אנשים שצופים רק בזו או בזו, חיים ממש ביקומים נפרדים, ללא שום מפגש. זו תופעה שקיימת גם, אך פחות, בעיתונות המודפסת. הבעיה מחריפה כשהנשיא נכנס לשדה הזה, ומדבר כל הזמן על כך ש'העיתונות היא אויב'. זה משהו חדש באמריקה, בעבר נשיאים לא אמרו את המשפט הזה. ואנשים שתומכים בטראמפ מסכימים איתו, ולא מאמינים לתקשורת.
"המצב מאוד עדין, ועיתונות המיינסטרים חשובה יותר מאי פעם. יש כיום מעט מאוד מקום להיפגש ולהסכים בעולם הידע. והלא זו המטרה של עיתונות – להסביר לאנשים מה קורה. תראה את הליך ההדחה של טראמפ: הדמוקרטים אומרים שחייבים להדיח אותו כי הוא מוכר את מדיניות החוץ שלנו למטרותיו האישיות, ואילו הרפובליקנים מתייצבים מאחוריו ואומרים שהוא לא עשה כל רע. חובתה של התקשורת להסביר מה באמת קורה, ולעשות זאת באמצעות עובדות".
את מאשימה את הנשיא טראמפ, אבל האם אין לתקשורת אחריות למצב? העיתון שלך, למשל, נוקט בקו ליברלי־פרוגרסיבי, והוא אנטי־טראמפ באופן קיצוני. כשאני קורא את הניו־יורק טיימס, התחושה היא שרוב הכותבים נתונים בתוך בועה ליברלית.
"ב־2016, כשטראמפ רץ לנשיאות, תקשורת המיינסטרים לא לקחה אותו ברצינות. לא בחנו לעומק למה וכיצד הוא צובר פופולריות, ואתה צודק שהייתה כאן בועה. זה לא הופך את המדיה לאויב. זה הופך אותה ללא חכמה במיוחד, למנותקת, אבל זה דבר אחר. מותר להגיד 'אתם לא מבינים אותי', 'יש לי סיפור לספר ואתם לא מקשיבים', אבל לא להגדיר אותנו כאויבים.
"נכון גם שהניו־יורק טיימס הפגין בטורי הדעה שלו עוינות רבה לטראמפ. אבל יש בעיתון הפרדה ברורה בין דעות לדיווח חדשותי. כשסיקרתי את בית המשפט העליון, פורסמו בעיתון מאמרי מערכת שעסקו בתחום הזה ואני לא הסכמתי איתם, אבל איש לא שאל לדעתי. כל אחד עושה את העבודה שלו. אולי זה שונה במדינות אחרות, אבל בארצות הברית לא מתבלבלים בין דעות לעבודה עיתונאית".
הצד השמרני טוען שעם כל הכבוד להפרדה הזו, כתבים לא באמת יכולים להיות אובייקטיבים. הם בוחרים על מה לדווח ועל מה לא.
"אני לא מסכימה עם הקביעה הזו. קח למשל את הוול סטריט ז'ורנל. הדעות שם נוטות ימינה, אבל הסיקור מקצועי לגמרי. הדיווחים שלי מבית המשפט העליון והדיווחים שלהם היו זהים. אני מבינה את הביקורת, אבל דוחה אותה. לדבר על הטיה פירושו לומר שאנחנו בכוונה ובזדון מחבלים בחדשות שאנו מעבירים לקוראינו. אני בהחלט לא חושבת שזה נכון".
"יש זכות אישית להחזיק נשק בבית למטרות הגנה עצמית. זה די מוגבל, וזה בטח לא אומר שאתה יכול ללכת ברחוב או לבית הספר עם הנשק. שינוי גבולות החוק תלוי בשופטים, אבל הם מפחדים. זה כמו להשאיר את חופש הביטוי פרוץ בלי שום גבול. המדינה מוצפת רובים, יש ירי המוני בכל כמה ימים, זה אבסורד"
אולי זה כי את שייכת לדור שהוא "אולד סקול", במובן הטוב של הביטוי, אבל האם הדבר נכון גם לדור החדש של עיתונאים דעתנים, שלא רוצים רק לדווח על המציאות אלא גם לעצב אותה?
"בטלוויזיה אתה בוודאי צודק. רשתות פוקס ו־MSNBC מגישות לצופים שלהן דעות שתופסות לא פעם את מקום הידיעות. אני לא חושבת שזה נכון גם לגבי העיתונות המודפסת".
השופט במילואים
לינדה גרינהאוס נולדה ב־1947 בניו־יורק וגדלה בקונטיקט. היא קיבלה תואר ראשון במשפטים מקולג' רדקליף לנשים, שהיה השלוחה הנשית של אוניברסיטת הרווארד, ושלחה ידה בכתיבה ועריכה בעיתוני סטודנטים. בהמשך סיקרה את הנעשה באוניברסיטת הרווארד עבור עיתון מקומי. כשניסתה להתקבל לתפקיד כתבת מן המניין בעיתוני בוסטון, סירבו לקבלה משום שהיא אישה. לקראת סוף שנות השישים מצאה עבודה בניו־יורק טיימס, וב־1978 מונתה לכתבת בית המשפט העליון, תפקיד שבו החזיקה כשלושה עשורים – למעט השנתיים שלאחר הולדת בתה היחידה, חנה־מרגלית פידל, כיום במאית קולנוע. בתקופה הזו שימשה גרינהאוס ככתבת בקונגרס, ולאחר מכן חזרה לסקר את בית המשפט העליון.
שופט בבית המשפט העליון האמריקני מכהן לפי החוקה עד יום מותו. העובדה שיש במדינה דמוקרטית משרה כה בכירה, שאדם מחזיק בה לתקופה בלתי מוגבלת, היא סבירה בעינייך?
"אני לא חושבת שזה מצב טוב, ויש צדק בביקורת על הכהונה הבלתי מוגבלת. אחרי שברית המועצות נפלה וקמו על חורבותיה שלל מדינות חדשות, הן לקחו סעיפים מכל מיני חוקות, ובין השאר הזמינו מומחים מארה"ב לייעץ להן. אף אחת מהמדינות האלה לא אימצה את הסעיף הזה. למעשה, אנחנו המדינה היחידה בעולם שזה קיים אצלה. כל האחרים מגבילים את משך הכהונה – או בקיצוב קדנציות או בגיל. האבות המייסדים שיזמו את זה, רצו לשמור על עצמאות מערכת המשפט, אבל לא חשבו שיהיה לה מקום כה חשוב בחברה. וזו אכן הייתה הפתעה. אחרי ניסוח החוקה אלכסנדר המילטון כתב שהרשות השופטת תהיה הכי פחות מסוכנת, כי 'אין לה חרב ואין לה ארנק'".
את חושבת שיש סיכוי לשינוי החוקה בעניין הזה?
"קשה מאוד לראות שינוי כזה קורה. קשה לראות בכלל שינויים בחוקה, וטוב שכך, אבל הנושא הזה יהיה קשה במיוחד כי יש בו אינטרסים פוליטיים סותרים. יש דבר אחד שכן אפשר לעשות בנושא בלי לשנות את החוקה: לכל שופט יהיו 18 שנה של שיפוט בפועל, ואז הוא יעבור למעין מערך מילואים, כשתשעת הצעירים ביותר יהיו השופטים בפועל. הנוהל הזה קיים בבתי המשפט בערכאות הנמוכות: כששופט מגיע לגיל 70 יש לו אפשרות לפרוש, או להפוך למעין שופט במיל' שעובד ברבע משרה ומקבל את כל המשכורת. זה חשוב, כי יש תיקים שנדרש בהם ניסיון רב".
העניין נמצא על שולחנה של החברה האמריקנית?
"בעיקר בקרב הוגים. הציבור לא ממש מתעניין בזה, גם כי זה משהו עתידי ותיאורטי, שאין סיכוי שיחול על מי שיושב עכשיו בכס השיפוט. מעניין להזכיר שמי שהעלה את הרעיון מלכתחילה לפני עשרים שנה היו השמרנים, שראו איך בית המשפט העליון נשאר ליברלי למרות תקופות ארוכות של נשיאים רפובליקנים בבית הלבן. עכשיו, כשבבית המשפט יש רוב שמרני ברור, הדרישה באה בעיקר מצד הליברלים. זה הקיטוב הפוליטי הידוע והמוכר".
הסטטיסטיקה הדמוגרפית של בית המשפט העליון האמריקני מדהימה: מתוך תשעה שופטים יש שישה קתולים ושלושה יהודים. לרוב הפרוטסטנטי בארה"ב אין נציג אחד במוסד השיפוט הבכיר, ואילו היהודים, שהם שני אחוזים מהאוכלוסייה, הם שליש מהשופטים.
"אני מסכימה שזה מדהים. רק נחדד ונאמר שמתוך שישה קתולים, רק חמישה הם שמרנים. השישית, סוניה סוטומאיור, היא ליברלית ממוצא לטיני, ולא דתית. איך זה קרה? נתחיל עם הקתולים: כולם חוץ מסוטומאיור מונו בידי נשיאים רפובליקנים שעלו לשלטון בהבטחה לנסות למחוק את פסק הדין 'רו נגד וייד', שהתיר הפלות. מכיוון שהנשיא לא יכול לשאול את המועמד מה עמדתו בסוגיה הספציפית הזו, היותו קתולי היא העדות הנאמנה ביותר לכך שיתנגד להפלות".
בגלל דעה בסוגיה אחת מונו שופטים עליונים?
"כן. לא ייאמן, אבל ככה זה".
והיהודים?
"שניים מהם מונו בידי ביל קלינטון – סטיבן בראייר ורות ביידר־גינזבורג. השלישית, אלנה קגן, מונתה בידי אובמה. למה? לנשיאים הללו פשוט לא היה אכפת מהי הדת שלהם. הם סברו שאלה המועמדים המתאימים ביותר מבחינת כישורים, והדת לא העלתה ולא הורידה".
ומה לגבי שחורים? הם כ־13 אחוז מהאוכלוסייה בארה"ב, אבל בכל ההיסטוריה של בית המשפט העליון כיהנו בו רק שני שחורים – ת'ורגוד מרשל וקלרנס תומאס, שמכהן גם כיום.
"עד 1981 לא הייתה אישה שופטת בבית המשפט העליון, וכאן מדובר בחמישים אחוז מהאוכלוסייה. בית המשפט אף פעם לא היה מקום לייצוג שווה. תיאורטית אתה צודק שצריך גיוון, אבל בפועל, רוב האמריקנים לא יודעים כמעט שום דבר על המוסד הזה. עצוב לומר שאם תעצור אמריקני ממוצע ברחוב ותבקש ממנו לנקוב בשם של שופט מבית המשפט העליון, הוא אולי יציין את רות ביידר־גינזבורג שנמצאת בחדשות בגלל מצבה הבריאותי, אבל מעבר לזה – כלום. הוא בטח לא ידע מי עומד בראש בית המשפט. אנשים מקבלים את החדשות שלהם בעיקר מהטלוויזיה, ובית המשפט העליון לא מצולם. ראיתי כבר אנשים עוצרים ליד בית המשפט העליון, ניגשים לאחד מהשופטים שבמקרה עבר במקום, ומבקשים ממנו שיצלם אותם".
וושינגטון משנה חיים
בשנת 2006, כשעדיין סיקרה את תחום המשפט בעיתונה, נשאה גרינהאוס הרצאה באוניברסיטת הרווארד ובה פרשה את משנתה הליברלית בשלל נושאים. הדבר עורר עליה ביקורת רבה, והיא התנצלה על כך מעל דפי העיתון. בראיונות קודמים הסבירה שהיה זה מקרה חריג, ושהיא חשה חובה "לדבר מהלב".
"תהליך ההדחה של טראמפ לא יצליח. אבל בין שזה צעד חכם ובין שלא, הדמוקרטים היו חייבים לנסות. כשמסתכלים על מה שטראמפ ניסה לעשות למדיניות החוץ שלנו, זה כל כך קיצוני שהם היו חייבים לפעול. מדובר בהצהרה היסטורית. והרפובליקנים? הם יישארו בצד הלא נכון של ההיסטוריה"
גרינהאוס מודעת היטב לשמועות רבות השנים בדבר השפעתה הכבירה על מערכת המשפט האמריקנית. כשאני שואל אותה לגבי אותו "אפקט גרינהאוס", היא מניפה ידה בביטול שיש בו יותר משמץ של מחוות אבירות השמורה למנצחים. "הביטוי הזה נולד כתוצאה מהכעס של הימין במהלך שנות התשעים. בשמונה שנות שלטונו של רונלד רייגן ובארבע שנות ג'ורג' בוש האב, שני הנשיאים הללו הצליחו למנות שופטים עליונים, אבל לא הצליחו לשנות את אופי הפסיקות. הם לא הבינו איך זה קורה. במקום לחשוב שגם בשמרנות יכולים להיות רעיונות טובים יותר וטובים פחות, הם המציאו את התיאוריה שלפיה השופטים מונעים מהכוח הליברלי התקשורתי שיגדיר את מקומם בהיסטוריה. את הכוח הזה מייצג הניו־יורק טיימס, ואני במקרה הייתי הכתבת בתחום".
אין קורטוב של אמת בטענה שכלי תקשורת נחשבים בעלי הטיה שמאלה מצליחים להשפיע על אנשים בעמדות מפתח?
"אני חושבת שיש להם אפס השפעה. למה אנטונין סקאליה (אחד מהשופטים השמרנים ביותר בהיסטוריה האמריקנית – א"ש) לא הושפע מהמדיה השמאלנית? או ויליאם רנקוויסט, או קלרנס תומאס? אתן לך את הפרשנות שלי: מי שדעותיו השתנו במהלך כהונתו כשופט, הוא מי שבא מחוץ לוושינגטון. פתאום הוא חווה משהו חזק, שמטלטל אותו, שמשנה חיים וכנראה גם קצת אופי. אנשים נעשים פתוחים יותר לשינויים בדעותיהם. לעומתם אנשים שכל חייהם היו בתוך המיליה המשפטי, מימין ומשמאל, מתרגשים פחות, ולכן דעותיהם לא משתנות. סמואל אליטו הארכי־שמרן, למשל, חי כל חייו בתוך המערכת. ג'ון רוברטס, הנשיא השמרן של בית המשפט, לא עזב את וושינגטון מאז לימודיו באוניברסיטה. מי שמגיע ממקום שבו מעולם לא ניצב בפני מחלוקות חוקתיות, וכעת הופך לשופט עליון, מגלה לפתע שדה משפטי חדש לגמרי, שבמסגרתו הוא לא מתחשב בי אלא במצפונו, בחינוכו ובמחשבותיו. האנשים האלה חכמים מאוד, ואם הם משנים את דעתם זה בגלל הרבה דברים, לא בגלל מה שיכתבו עליהם בניו־יורק טיימס. בנוסף, אני חושבת שפשוט הציפיות מהשופטים, מבחינה אידיאולוגיות, היו מוגזמות".
כשכתבתי עבודה אקדמית על בית המשפט העליון האמריקני, גיליתי שמתוך תשעה שופטים שעברו צד במאה החולפת, רק אחד נע משמאל לימין, והשאר מימין לשמאל. בעקבות כך שיערתי שבעשורים האחרונים נשיאים משתדלים לבחור שופטים קיצוניים במיוחד לכיוון השמרני או הליברלי, כדי להקטין את הסיכוי ש"יערקו" בהמשך הקריירה.
"זו תיאוריה מעניינת, אבל אני חושבת שהעניין מורכב יותר. לאייזנהאואר, שהתלונן על מעברו של השופט ארל וורן מימין לשמאל, בכלל לא היה אכפת מהאידיאולוגיה שלו. הוא רצה את וורן מחוץ למפלגה כדי שלא ירוץ נגדו לנשיאות, אז הוא מינה אותו לשופט. ויליאם ברנן, עוד אחד שעבר משמרנות לליברליות, היה קתולי, ואייזנהאואר רצה למנות אותו כדי לקבל קולות מהקתולים בבחירות. זה היה עידן אחר. אבל נכון לומר שמאז הנשיא רייגן, כלומר מאז שבית המשפט הפך להיות סולל מדיניות משמעותי, נשיאים רפובליקנים ילכו עד הקצה הימני כדי למצוא מועמד שעדיין יקבל רוב בסנאט. אני קוראת עכשיו ספר על ברט קוואנו, שכמעט לא זכה למועמדות כי הזהירו את טראמפ שהוא לא מספיק ימני, ושאולי יעבור בהמשך לשמאל".
במבט על הפסיקות שניתנו לאורך ההיסטוריה, החברה מובילה את בית המשפט או שבית המשפט מוביל את החברה?
"אני חושבת שהחברה היא זו שמובילה בדרך כלל. ב־1986, במשפט שעסק בהתרה חוקית של הומוסקסואליות, בית המשפט הכריע נגד. זה היה מוקדם מדי מבחינה ציבורית, ומגפת האיידס הייתה בשיאה. 17 שנה לאחר מכן, כשעלה לדיון אותו נושא ממש, הומוסקסואליות הפכה לחוקית ברוב גדול של שישה נגד שלושה. מה השתנה? החברה. למעשה, היה קשה מאוד למצוא ב־2003 מקרה שיובא לבית המשפט, כי אף אחד כבר לא העניש על הומוסקסואליות. התיק שבו דנו היה מזויף למחצה, ורוב המדינות כבר שינו לפני כן את החוקים. ב־2015, כשנישואי גאים הוכרו כחוקיים בכל רחבי ארה"ב על פי פסיקת בית המשפט העליון, הנושא היה נתון בוויכוח רק בין נוצרים אוונגליסטים. אצל כל השאר זה כבר לא היה עניין.
"אבל בוא נלך רחוק יותר: כל הסיפור של ההפלות, שהוא אחד הנושאים הנפיצים ביותר בחברה האמריקנית, בכלל לא היה עניין גדול לפני 1973, כשבית המשפט נכנס לעובי הקורה וקבע עמדה בעד ב'רו נגד וייד'. גם בקרב קתולים, אגב. הרפובליקנים ראו שאפשר לעשות מזה הון פוליטי ולאחד את ה'בייס', וגם אז לקח להם עשור להפוך למפלגה שמתנגדת להפלות".
גם היום יש מאבק איתנים בין שמרנים לליברלים בנושא ההפלות, אבל בפועל, חוץ מאשר באלבמה, בכל מדינות ארה"ב יש אפשרות חוקית להפיל.
"זה נכון תיאורטית, אבל בכל מדינה שיש בה מושל שמרן או קונגרס שמרן, עושים הכול כדי לצמצם את הזכות הזו ולסגור מרפאות באמצעות רגולציה מחמירה. אינדיאנה היא דוגמה עכשווית: יש בה חוק שדורש בדיקת אולטרסאונד, פענוח הצילום על ידי רופא, ואז המתנה של שלושה ימים לפני הפלה. בכל המדינה רחבת הידיים הזו יש רק ארבעה מקומות שבהם אפשר לעבור את בדיקת האולטרסאונד, וזה הופך את העניין לבלתי אפשרי. הרבה מאוד נשים לא יכולות לקחת שבוע חופש, שזה מה שדורש כל ההליך שתיארתי. הוא גם יקר ומסובך טכנית. השמרנים עושים הכול כדי לחבל בזכות האישה להפיל, הם מעבירים חוקים שמצמצמים בפועל את הזכות הזו, בידיעה שבית המשפט העליון עם הרוב השמרני לא יבטל אותם".
בית המשפט בהרכבו הנוכחי יכול לדעתך לבטל את פסיקת "רו נגד וייד"?
"אני לא חושבת שהם יבטלו, אבל אין להם צורך בכך – הם פשוט יאשרו את כל הרגולציות, וכך יהיה קשה מאוד להפיל במדינות שמרניות".
להציל את בית המשפט מעצמו
שני נושאים בוערים בחברה האמריקנית, שמציקים במיוחד לליברלים דוגמת גרינהאוס, הם הזכות לשאת נשק, והאפליה שחווים שחורים בתוך מערכת המשפט. אני שואל אותה אם לבית המשפט העליון אין מה לומר בקשר לאפלייתם המוכחת של שחורים בבתי המשפט הזוטרים. "זה באמת בלגן מאוד גדול", עונה גרינהאוס. "לפני 25 שנה הגיע לבית המשפט העליון מקרה של אזרח שחור שנידון למוות, ועורכי הדין הוכיחו באותות ובמופתים כי שחורים מקבלים את העונש הזה הרבה יותר מלבנים, וטענו כי זו הפרה של עיקרון השוויון. העתירה נדחתה ברוב של חמישה נגד ארבעה, בנימוק שעקרון השוויון מופר רק כשמוכיחים שהדבר נעשה בכוונה. מכיוון שאי אפשר להוכיח כוונה גזענית בפסקי דין של שופטים במקומות שונים ובמקרים שונים, בית המשפט העליון לא יכול להתערב בעניין. אבל כל אמריקני רואה את העיוות".
איך מתרחש עיוות כזה? ממה הוא צומח אם לא מגזענות?
"אתן לך דוגמה. לפני כעשרים שנה, בתי המשפט התחילו להחמיר בענישה של אנשים שסחרו בסם מסוג קראק־קוקאין או צרכו אותו. הסם הזה היה פופולרי מאוד אצל השחורים; אצל הלבנים הייתה נפוצה יותר אבקת קוקאין, והעונש על צריכה שלה וסחר בה היה נמוך פי עשרים. הדבר הזה לבד דפק דור שלם של שחורים. הם לא יכלו להשיג עבודה אחרי ההרשעה, ונכנסו למעגל שקשה מאוד לצאת ממנו. אובמה ניסה לשנות את זה, ואפילו הצליח, אבל הבעיה הסוציאלית שנגרמה קיימת עד היום. בית המשפט העליון הוא לא שחקן במגרש הזה. החוקה, לצערנו, לא נותנת לו מקום להתערב בכך".
לגבי התיקון השני לחוקה, המבטיח את הזכות לשאת נשק, כתבת לאחרונה בבלוג שלך פוסט שכותרתו "האם בית המשפט יציל את עצמו מעצמו". דעת הקהל נמצאת כנראה הרבה יותר שמאלה, במקום הרבה פחות שמרני מאשר החוק, ובכל זאת איש לא מצליח לשנות את אמריקה, שיש בה יותר כלי נשק מאשר אזרחים.
"אתה צודק. קשה להבין את זה. לדעתי הסיבה היא כוחו הפוליטי העצום של ה־NRA (איגוד הרובאים הלאומי – א"ש). יש לארגון הזה חברי קונגרס שממומנים על ידו, הם ממש 'שלו'".
זו האשמה חריפה.
"נכון, אבל כך אני חושבת. חלק מחברי הקונגרס בימין ממומנים בידי ה־NRA, ומפחדים מאנשיו. כשאובמה רצה למנות את סוניה סוטומאיור לבית המשפט העליון, הוא ביקש לקבל תמיכה גורפת מכל צדדי הסנאט. היא הייתה מאוד מתאימה, כמעט יותר מכל מועמד בהיסטוריה. היא לא מאוד פוליטית, יש לה סיפור אישי מעניין, למה שלא תזכה לרוב גדול? ואכן, היו לא מעט סנאטורים רפובליקנים שהודיעו על תמיכה בה. מיץ' מקונל, מנהיג הרפובליקנים בקונגרס, התעצבן. מבחינתו המטרה הייתה לא לאפשר לשום יוזמה של אובמה לעבור. אז הוא בא ל־NRA ואמר שהוא צריך מהם טובה: צאו נגד סוטומאיור. היא לא פסקה מעולם בנושא הנשק, אבל הליברליות שלה הספיקה. וברגע שהנושא הפך לחשוב בעיני ה־NRA – לחברי קונגרס רפובליקנים ממדינות אדומות פשוט לא הייתה ברירה. כל הרפובליקנים הצביעו נגד, מלבד תשעה שבאו ממדינות שלאיגוד הרובאים אין בהן השפעה. לא הייתה להם שום סיבה אחרת להצביע נגד מינויה.
"צריך לזכור שהתיקון השני לא נותן זכות אישית לשאת רובה. לפחות עד 2008, כשהשופט סקאליה הציע פרשנות מרחיבה לזכות הזו, שהתקבלה ברוב של חמישה נגד ארבעה. וגם אז, יש זכות אישית להחזיק נשק בבית למטרות הגנה עצמית. זה די מוגבל, וזה בטח לא אומר שאתה יכול ללכת עם הנשק ברחוב או בבית הספר. אלא שבית המשפט לא אמר יותר מזה, כבר עשר שנים".
למה? הם מפחדים?
"אני חושבת שהם מפחדים. הם גם מאוד מפולגים בנושא. אחרי שנות שתיקה ארוכות הם לוקחים עכשיו כמה תיקים שקשורים לנושא, וזה תלוי בהם. אחרת, זה כמו להשאיר את חופש הביטוי פרוץ בלי שום גבול".
את דורשת מהם להגדיר את גבולות אחזקת הנשק?
"הפרשנות של סקאליה הייתה טעות מבחינה היסטורית, ואני מצפה שהם יקבעו גבולות לחוק הזה. המדינה מוצפת רובים, יש ירי המוני בכל כמה ימים, זה אבסורד".
כשהאמונה באדם שבירה
גרינהאוס היא יהודייה המשויכת לזרם הקונסרבטיבי. כרבים מחברי הקהילה היהודית בארה"ב, היא חווה את תהליך ההתנגשות האידיאולוגי בין יהודי ישראל, הפונים ברובם ימינה ותומכים בנשיא טראמפ, ובין חבריה ושכניה שמצביעים לדמוקרטים ברוב עצום, ומתעבים את הנשיא המכהן. כמי שאחד משיאי הקריירה שלה היה סיקור הליך הדחתו של ביל קלינטון, אני שואל אותה אם לדעתה יש סיכוי שהליך ההדחה נגד טראמפ יצליח והוא יסולק מהבית הלבן. תשובתה חדה: "לא".
אז למה הדמוקרטים מתעקשים לנהל את ההליך? זה צעד חכם מבחינתם?
"חכם או לא, הם חייבים לעשות את זה. אני תומכת בהליך. כשמסתכלים על מה שטראמפ ניסה לעשות למדיניות החוץ שלנו, זה כל כך קיצוני שהם היו חייבים לפעול. הדחה נמצאת בחוקה כתהליך חוקתי. את ההצהרה היסטורית הם חייבים להצהיר: לומר בראש חוצות שהדברים הללו לא מקובלים. אם הסנאט יחליט שלא אכפת לו, חבריו יעברו על מה שמתחייב מהם לעשות. זו הבעיה של הרפובליקנים. הם יישארו בצד הלא נכון של ההיסטוריה".
בישראל התהליך שונה, אבל עדיין יש כאן שני מנהיגים מהימין, טראמפ ונתניהו, שנמצאים במעין הליך של הדחה משפטית. איזה מהתהליכים יותר נכון או טוב, לדעתך?
"שניהם תלויים ביושרה של המנהיגים. חשבתי פעם שתהליך פרלמנטרי כמו בארה"ב נכון יותר, כי המנהיג צריך להיות בקשר עם העם, אבל היום אני כבר לא בטוחה. שתי השיטות יכולות להיות טובות ושתיהן יכולות ליצור בלגן, אני לא רואה כיום עדיפות לאחת מהן".
מה לגבי שיטת בחירת השופטים העליונים בישראל – שמתנהלת דרך ועדה של נציגים מכמה רשויות – לעומת ארה"ב, שבה השופט ממונה בידי הנשיא ובאישור הסנאט?
"גם כאן הדבר תלוי ברצון הטוב של האנשים שבוחרים. לשתי השיטות יש בעיות. אם אצטרך לבחור, לא אבחר כרגע. ההחלטה תלויה באמונה שלי בטבע האדם, ובתקופה האחרונה האמונה הזו שלי קצת שבירה".
את רואה בעידן טראמפ סכנה לדמוקרטיה?
"אישית, כיהודייה, אני מודאגת – אבל אני לא חושבת שאנחנו במשבר קיומי. העובדה שאנחנו כבר לא יכולים לדבר אלה עם אלה ולמצוא מכנה משותף לדיון בבעיות שלנו היא מדאיגה".
את מבקרת לא מעט בישראל. איך את רואה את הקשר בין שתי הקהילות? יש התרחקות?
"כן, וזה מצער מאוד. תראה, נולדתי באווירה פרו־ישראלית, כך גדלתי, ודעתי לא תשתנה. אבל לדור היהודי הצעיר בארה"ב קשה לחשוב שלישראל יש תפקיד מרכזי בעתיד שלו. כל אחת משתי החברות צריכה לעשות מאמץ לגשר על הפער הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
