בוקר שבת, חמישה בינואר 1895. את רחבת המסדרים של ה"אקול מיליטר", בית הספר הצבאי בפריז, גודשים קצינים, עיתונאים, דיפלומטים וגם סקרנים שהורשו לחזות מקרוב במה שעומד להפוך לרגע היסטורי. מעבר לגדרות המסורגות מתקבץ המון העם ומלווה את האירוע בצעקות בוז. חיוור וכחוש, עיניו שקועות מאחורי עדשות הפנסנה, מובל סרן אלפרד דרייפוס למרכז הרחבה. מזכיר בית המשפט, משופם כמו רוב הקהל, מקריא מתוך איגרת מגולגלת כי "האומה הצרפתית ובית הדין הצבאי של פריז פוסקים כי אלפרד דרייפוס נמצא אשם בבגידה". דרגותיו של הקצין נקרעות באגרסיביות מהכותפות ומהשרוולים, ונזרקות לקרקע לפי כל כללי הטקס. חרבו נשברת לשניים בדרמטיות. "אתם מבזים אדם חף מפשע", צועק דרייפוס לקהל, אבל גזר הדין כבר ניתן. בין שורות הצופים נמצא גם קצין מבטיח בשם ז'ורז' פיקאר, שעוד נועד לו תפקיד מפתח בהתרחשויות. תריסר שנים אחר כך – או 132 דקות בשעון קולנועי – תגיע הפרשה לקיצה, אבל הדיה יוסיפו ויישמעו עד ימינו.
הסצנה הגורלית שהפכה את אלפרד דרייפוס לסמל של קורבן לרדיפה שלטונית, היא גם זו שפותחת את הסרט "קצין ומרגל", המבוסס על ספר באותו השם מאת רוברט האריס (בלעז, אגב, נקרא הסרט "אני מאשים", כשם מאמרו המפורסם של אמיל זולא). הקצין הוא פיקאר, המרגל הוא דרייפוס, והבמאי הוא רומן פולנסקי שכבר גרף שבחים מכל עבר ופרס בפסטיבל ונציה. זה המקום לומר כי מי שינסה למצוא ב"קצין ומרגל" זמן מסך של ה"מרגל", יתאכזב לגלות כי חלקו די זעום ביחס ל"קצין". שמו של דרייפוס לעומת זאת ייהגה ללא הרף במסגרת מאמציו של פיקאר להשיג עבורו צדק, ומאמציהם הנגדיים של גורמים אחרים לטייח את הפללתו. גם אווירת האנטישמיות, שנאת הזרים, הסיאוב בעמדות הרמות והחברה השסועה בצרפת של שלהי המאה ה־19 עומדים במוקד העלילה, ועל אלה היללו ומיללו המבקרים.
ד"ר מיכאל ברונשטיין דווקא נע בחוסר נוחות על כיסאו בזמן הצפייה – ולא בגלל אורכו של הסרט. "המדינאי היהודי לאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת ומנהיג גוש 'החזית העממית', אמר כך: 'פרשת דרייפוס, למרות שהייתה פחות ממושכת מהמהפכה הצרפתית, הייתה לא פחות אכזרית ממנה'. אני לא בהכרח מסכים איתו בזה, אבל שימי לב שהוא מעמיד את שני האירועים באותה שורה. הנושא הזה כל כך גדול, שהוא חורג מיכולות הספרות היפה כמדיום, ומיכולות המדיום הקולנועי עוד יותר.
"המשורר והמסאי הצרפתי שרל פגי אמר ש'היו שתי פרשות, פרשת פיקאר ופרשת דרייפוס. פרשת פיקאר יפה, פרשת דרייפוס נצחית'. הסרט מתמקד בפרשה ה'יפה'. כל תפקידו של דרייפוס בעלילה, ובמידה מסוימת במציאות, הוא לא למות ולא להשתגע. זהו לא סיפורו של האיש דרייפוס, אלא הסיפור של צרפת בפרט ושל אירופה כולה שנסוב סביבו. גם ההשפעה על הציונות לא נזכרת כלל ב'קצין ומרגל'. אבל בואי נאמר שביחס למדיום, הסרט הזה עושה את המקסימום".
"הציבור בצרפת נחלק לשני מחנות", נכתב בדף הדרכה למורים. "תומכי דרייפוס ובהם היהודים, אנשי שמאל, הליגה לזכויות אדם, הפרוטסטנטים ואנשי רוח; ומתנגדי דרייפוס – ובהם הצבא וחוגים בממשלה, אנשי ימין וקתולים". "זה לא נכון", מתרעם ברונשטיין. "מחנכים כאן שהימין היה נגד דרייפוס, והשמאל בעדו. בפועל זה לא היה כך"
ובסרט היסטורי כמו בסרט היסטורי, לא כל מה שמופיע על האקרנים התרחש במציאות, אבל אם זה צובע קצת את העלילה – למה לא. באחת הסצנות למשל נפגש פיקאר עם מתיו דרייפוס, מי שהקדיש 12 שנים מחייו למאבק על הוכחת חפותו של אחיו. "המפגש הזה לא היה יכול להתקיים באמת", אומר ברונשטיין. "פיקאר התנזר במכוון מכל מגע עם משפחת דרייפוס. אפילו את עורך הדין שלו הוא הכריח לא ליצור שום קשר איתם או עם אדגר דמאנז', עורך הדין שלהם. גם הקריאות 'מוות ליהודים' לא נשמעו בטקס עצמו: ההמון שם צעק 'מוות ליהודה', ככינוי לבוגד. אבל קולנועית היה צריך לתאר את זה כך, וזה בסדר".
דו־קרב מול קצין אנטישמי
ברונשטיין לא חיכה לסרט כדי לעשות מעשה. כבר שנתיים שהוא נובר בספרים עבי כרס בגרמנית, בצרפתית וברוסית, כדי לעשות סדר בפרשה. כמה מהם – כמו "המאבק של הרפובליקה", ספר גרמני בעל אלף דפים – סחב לפגישתנו.
הוא נשוי לציפורה, אב לשבעה וסב ליותר משלושים. לארץ עלה בשנת 1976, עבד כאיש מחשבים וממשיך לעשות זאת גם כגמלאי. בהשכלתו הוא בעל תואר דוקטור למתמטיקה מהאוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה, אבל גם העיסוק בהיסטוריה טבעי עבורו. בעבר חלם להיות היסטוריון – "ואני מברך על שבחרתי במתמטיקה. ברוסיה הכול היה מכור, לא היה אפשר לחקור באמת את ההיסטוריה".
כשהחל להתמסר לפרשת דרייפוס, תר ברונשטיין אחר חומר בעברית, אבל גילה שהיקפו דל מאוד ולפעמים הוא שגוי מיסודו. ברונשטיין מראה לי למשל כמה דפי הדרכה פופולריים שנכתבו למורים שיעבירו את המורשת לדורות הבאים. בירוק סימן שלל משפטים שגויים, שלדידו עושים עוול לסיפור. "הציבור בצרפת נחלק לשני מחנות", נכתב שם. "תומכי דרייפוס ובהם היהודים, אנשי שמאל, הליגה לזכויות אדם, הפרוטסטנטים ואנשי רוח, ומתנגדי דרייפוס – ובהם הצבא וחוגים בממשלה, אנשי ימין וקתולים". "זה משפט לא נכון", הוא מתרעם. "מחנכים כאן מראש איך מתחלקים הטובים והרעים: הימין היה נגד דרייפוס, השמאל היה בעדו. בפועל זה ממש לא עבד כך".
בריאיון שנמשך הרבה מעבר לזמן הישיבה בקולנוע, אנחנו מתחילים לצייר את פרשת דרייפוס מראשיתה. היא סבוכה, עמוסת שמות ומלאת תהפוכות, ומטבע הדברים נצטרך לעשות כמעשה פולנסקי ולתמצת.
אלפרד דרייפוס נולד בשנת 1859 למשפחה עשירה של יהודים מאלזס, חבל ארץ צרפתי שהחליף ידיים פעמים רבות בין גרמניה לצרפת. האלזסים דיברו את שתי השפות, שימרו תרבות מקומית עשירה ואפילו היו בעלי מטבח ייחודי משלהם. "גם אשתו של דרייפוס הייתה אלזסית, והמבשלת בביתם בפריז הייתה אלזסית, כי האוכל היה שונה לגמרי משל הצרפתים", אומר ברונשטיין.
אי אפשר להבין את הפרשה ואת גובה להבותיה בלי להזכיר את מלחמת צרפת־גרמניה (1870־1871), שהותירה את הראשונה חבולה ומדממת – ואת אלזס בידי האחרונה. משפחת דרייפוס מצאה את עצמה מטולטלת ממקום למקום, ועם בוא חוזה השלום בחרה שלא לחזור לחבל אלזס, אלא להישאר בצרפת. יש החושבים כי אלפרד דרייפוס פנה לחיי קצונה אחרי שראה את אלזס מפרפרת תחת עול הכיבוש הפרוסי. כך למשל סבר בנו, פייר. אחרים מעריכים שכעלם ביישן ומופנם, העניק לו הצבא ביטחון. בתקופה ההיא, סוף שנות השבעים של המאה ה־19, עוד יכלו קצינים יהודים ללבלב בצבא הצרפתי.
בגיל 23 התמנה דרייפוס לסגן בגדוד תותחנים, ומשם החל לנוע במעלה הדרגות, זוכה לחוות דעת חיובית מכל מפקדיו. במהלך שנות שירותו הוא פגש בעיר האורות את לוסי הדאמאר, בתו של סוחר יהלומים, שהייתה ממשפחה עשירה עוד יותר. השניים הפכו לזוג, ויום לפני חתונתם התבשר דרייפוס שעבר את מבחני הכניסה לבית הספר למלחמה.
בשנה שבה סיים בהצטיינות את הלימודים, כבר נפתח בעיתון האנטישמי "לה ליברה פרול" מסע תעמולה ארסי נגד קצינים יהודים, שכביכול דוחקים את רגליהם של אנשי צבא קתולים. פה ושם אפילו התייצבו קצינים יהודים לדו־קרב של אחד על אחד מול קצינים אנטישמים, ובאחד העימותים האלה נהרג בנו של רב פריזאי ידוע. דרייפוס לעומתם שמר על שתיקה בנושאים כאלה. ככלל, נראה ששורשיו היהודיים לא טרדו את מנוחתו. הוא חי בעושר, שגרם לרבים מעמיתיו ללטוש עיניים, ובאושר, לצד אשתו וילדיו פייר וז'אן, עד שאיגרת אנונימית קרועה הפציעה בפח האשפה של הנספח הצבאי בשגרירות גרמניה בפריז.
מ־25 אלף יוצא אחד
יריית הזינוק של הפרשה היא ה"בורדרו", מכתב ששולחו מודיע כי בכוונתו להעביר לנמען הגרמני חומרים מסווגים הקשורים בצבא צרפת: מידע על הבלם ההידראולי של תותח חדיש בקוטר 120 מ"מ, על שינוי בעוצבות הארטילריה ועל תוכנית חדשה לחילות החיפוי, וכן דיווחים על הנעשה במדגסקר וטיוטה למדריך ירי לארטילריית שדה.
היו אלה ימי הסתיו של שנת 1894. פצעי המלחמה עם השכנה הגרמנית טרם הגלידו, ומחלקת הריגול הנגדי של צרפת עבדה שעות נוספות. איך הגיע לידיה הבורדרו, או ליתר דיוק קרעי נייר שהיו תחובים בפח אשפה? יש התולים זאת במארי באסטיאן, עובדת ניקיון בשגרירות הגרמנית. באסטיאן נהגה לאסוף פיסות דפים מהפחים ולהעביר אותן בתוך שקיות לידי המודיעין הצרפתי. כמי שאינה יודעת קרוא וכתוב, לא חשדו בה מעסיקיה הגרמנים במאום.
עוד לפני המשפט חרצו עיתונאים את דינו של הנאשם – "דרייפוס מכר את נשמתו לגרמניה", "יהודי שהתגייס לצבא כדי לבגוד". ב"לה ליברה פרול" נקבע כי "גרמני בזיקתו לארצו ובהשכלתו, יהודי בגזעו, הוא פעל כגרמני וכיהודי ותו לא". היו שידעו לספר על מרגלת איטלקייה מצודדת שהחומר החשאי הועבר אליה
"כשאנשי המודיעין הצרפתי קראו את המכתב, היה ברור להם שהוא נשלח על ידי מרגל", מסביר ברונשטיין. "כדי לתפוס אותו הם החליטו להשוות את כתב היד אצל מישהו שבקיא בזה, גרפולוגיסט. אלא שבאותו זמן יש בצבא צרפת 25 אלף קצינים, כך שצריך לצמצם. מתחילים לפעול בשיטת האלימינציה: הנושאים שבהם מציע האלמוני לעזור הם מגוונים, כך שזה חייב להיות קצין במטה הכללי. הוא צריך להיות שייך איכשהו לארטילריה, והנה צמצמנו לעשרים ומשהו. אנשי המטה הכללי ממודרים מחלקים שונים של המידע, למעט סוג אחד של קצינים שיודעים הכול – הסטאז'רים, והנה אנחנו עם שמונה בלבד. דרייפוס היה אחד מהם".
כך, בשעת בוקר מוקדמת באחת השבתות של חודש אוקטובר, הגיע לביתו של דרייפוס צו הקורא לו להתייצב ביום שני הקרוב בתשע בבוקר בלשכת הרמטכ"ל. הקצין היהודי צעד נטול דאגות בדרך למיניסטריון המלחמה, רב־סרן פיקאר קידם שם את פניו בשיחת חולין קצרה ואז ליווה אותו לגוב האריות. בתוך החדר המתינו לדרייפוס כמה אנשים לא מוכרים. אחד מהם שאל אם יואיל בטובו לכתוב עבורו כמה משפטים על דף. הנוסח שהכתיב היה זהה לטקסט מהבורדרו. עד מהרה מצאו הנוכחים דמיון בין שני כתבי היד, מה שהספיק כדי להרשיע. "תפרו לו תיק", אומר ברונשטיין. "זו תקופה שבה המחלקה לריגול נגדי סובלת מאפס הצלחות, ראש המחלקה חולה בעגבת ואמור לפרוש, העיתונות תוקפת אותו, והנה משמיים נופלת עליו ההזדמנות לזכות בהישג – מרגל ביד".
דרייפוס נעצר בו במקום והושלך לתא בבית הכלא "שרש מידי". אף אחד לא טרח לעדכן אותו במה הוא בדיוק נאשם. מנהל הכלא תיאר כי מצבו של האסיר קשה, ונראה שהוא הולך ומשתגע בתאו. רק כשדלף דבר המעצר, הורשתה לוסי הנואשת להעביר הודעה לבעלה. במקביל כמו ניתן האות למסע השתלחות תקשורתי חסר רסן ואחריות. האנטישמיות יצאה מהארון וגעשה, הקריקטוריסטים פרחו.
עוד קודם למשפט חרצו עיתונאים את דינו של הנאשם – "דרייפוס מכר את נשמתו לגרמניה", "יהודי שהתגייס לצבא כדי לבגוד". ב"לה ליברה פרול" נקבע כי "גרמני בזיקתו לארצו ובהשכלתו, יהודי בגזעו, הוא פעל כגרמני וכיהודי ותו לא". היו שידעו לספר על מרגלת איטלקייה מצודדת שאליה הועבר החומר החשאי. עיתוני הימין והשמאל גם יחד השתוללו כרצונם. לבסוף הוחלט שהמשפט יתנהל בדלתיים סגורות, מה שאפשר לקברניטיו להיות פטורים מביקורת הציבור ולעשות כרצונם.
"שתי המשפחות, שהן כאמור מבוססות מאוד ומאמינות בכל ליבן בחפותו של אלפרד, מחליטות להילחם", אומר ברונשטיין. "מתוך שלושת אחיו ושלוש אחיותיו של הנאשם, מתיו נבחר לנהל את המאבק. ההחלטה הראשונה היא שצריך למצוא עורך דין, אבל אף אחד לא רוצה להתעסק בתיק הזה, הרי מדובר בחבית נפץ. פרקליט אחד ידוע ומוכשר בשם אדגר דמאנז' מסכים, אבל מציב תנאי: הוא יראה את החומר, ואם יהיה לו צל של ספק בחפותו של דרייפוס, הוא לא ייקח על עצמו את התיק. הוא אומר לבני המשפחה: 'דעו לכם שאני אהיה השופט הראשון שלו, כי אם בעולם עורכי הדין יודעים שדמאנז' מסרב לקחת תיק, זה אומר משהו'. הם מחליטים לשכור את שירותיו, וזו לא טעות".
הנבל ד'
"אני מגיע סוף סוף לסיום סבלותיי ועינויי. מחר אופיע בפני השופטים שלי בראש מורם ובשקט נפשי… תישני בשקט, יקירתי, תחשבי רק על השמחה שבקרוב נהיה מחדש איש בזרועות רעהו"
(דרייפוס במכתב ללוסי אשתו, ערב פתיחת המשפט)
למרות מאמציו של דמאנז', המשפט היה משחק מכור. לא הועילו לנאשם מילותיו על היותו אלזסי שכבר עשרים שנה חי בתחומי צרפת, וגם לא ההכרזה קורעת הלב שהוא חף מפשע. מה שכן הכריע היה פריט שנסתר מצוות ההגנה – מעטפה אחת שהועברה לאב בית הדין, תיק סודי המיועד לעיניו בלבד. שם, בין המסמכים שאסף באובססיה סגן ראש המחלקה לריגול נגדי, אובר־ז'וזף אנרי, היה מכתב המיועד לנספח הצבאי הגרמני שזו לשונו: "מצורפות בזה 12 תוכניות שהנבל ד' מסר לי בשבילך". ומיהו הנבל ד' אם לא דרייפוס?
בפתח השנה החדשה נערך כאמור טקס ההשפלה הפומבי. דרייפוס גורש בבושת פנים לרצות עונש מאסר עולם באי סלעי קטן באוקיינוס האטלנטי. ב־12 במארס, אחרי הפלגה שנמשכה שבועיים ויום, הוא הוצא מהתא שבו הוחזק באונייה, והובל לתא מחניק אחר באיי הישועה. במשך חודש שהה שם בתנאים נוראים, שהיו רק מתאבן למה שחיכה לו במשכנו הקבוע, אי השדים.
"בעברית בחרו לתרגם את שם המקום ל'אי השדים', שם שנשמע חביב למדי. אלא שהתרגום הנכון הוא 'אי השטן', כמו בשפות אחרות – דיאבלה", אומר ברונשטיין, ומספר סיפור מעניין. "רחוק מפריז, בחבל ברטאן, ישב באותם ימים רופא בשם אמיל ג'ובר, שעסק בשיטות טיפול שהיו אז באופנה, כמו היפנוזה. אחת המטופלות שלו הייתה איכרה פשוטה שראתה כל מיני דברים, מעין חזיונות, והתחילה לספר לו סיפורים על דרייפוס. ג'ובר, שהכיר את בני המשפחה מאלזס, יצר איתם קשר, ומתיו בייאושו הגיע לפגוש את האיכרה הזו. בשיחתם היא סיפרה לו שלאחיו אלפרד יש בעיות עם משקפיים. מתיו לא האמין, כי הרי אלפרד תמיד היה עם הפנסנה שלו – עדשות שיושבות על האף. כשחזר הביתה, לוסי סיפרה לו שבזמן המעצר בפריז נשברה לבעלה הפנסנה, ובכלא הציעו לו משקפיים. מתיו הבין שאולי האיכרה ההיא אכן רואה משהו, ושב אליה. היא הודיעה לו: 'קודם כול, אחיך יחזור. אנחנו החוזים לא יודעים מתי, אבל הוא יחזור'. ואז היא הוסיפה שאלה – 'מה עם המסמכים האלה שהשופטים ראו ואחיך לא ראה? אם הוא היה רואה אותם, הכול היה אחרת'. הסיפור הזה מופיע בכתובים בדרך כלל בצחוק, כי הרי לא ראוי למלומד של היום להאמין בשטות שכזו. אני סבור שגם אם דברים כאלה אינם נפוצים, הם יכולים להתקיים".
מעודד מהתחזית שקיבל, המשיך מתיו להנהיג את המשפחה במאבקה המייאש. "מבחינת השלטונות הצרפתיים, הכוונה הייתה שדרייפוס ימות. זה יפתור הכול – אין בן אדם, אין בעיה. מי שהחזיקה אותו הייתה אשתו, שכתבה לו מכתבים. דרייפוס עצמו קיבל רק העתקים שלהם, לא את המקור. תביני איזו נבזות זו הייתה: הוא אפילו לא יכול היה להתעודד מכתב ידה".
צרפת הלכה ושכחה את דרייפוס האיש, אבל הלהבות האנטישמיות המשיכו לבעור. כאן נכנס לתמונה באלגנטיות הקצין הצעיר ז'ורז' פיקאר, ראש המחלקה הטרי לריגול נגדי, אחרי שקודמו בתפקיד מת מעגבת. "מה שמעניין הוא שמדובר באנטישמי 'רך'. פיקאר לא חס על היהודי; המלחמה שלו למען דרייפוס נועדה לעשות צדק. הוא נוצרי קתולי שכנראה לא מקפיד על ביקור בכנסייה, אבל כן התחנך על ברכי האמונה שהחוטא ייענש", מסביר ברונשטיין.
פיקאר, חדור מוטיבציה והגינות, ארגן מחדש את המחלקה, הסתכסך בשקט עם הסגן שלו אנרי שרצה בעצמו לאייש את העמדה הבכירה, ואז הגיעה נקודת המפנה. לידי המחלקה נפל מסמך חדש של הנספח הגרמני. "אתה לא מביא תועלת, אני שוקל להפסיק את הקשרים איתך", נכתב במברק. הפעם הופיעה על המעטפה כתובת ושם: קומנדן (רב־סרן) ואלסן אסתרהאזי, ששימש מפקד גדוד 74 של חיל הרגלים. המשמעות המיידית היא שיש מרגל נוסף. כדי לנסות למתוח קווים בין שני הבוגדים, ביקש פיקאר את התיק של דרייפוס, וגילה לתדהמתו כי כתב היד שמופיע בבורדרו זהה לכתב ידו של אסתרהאזי. לא קרוב, לא דומה, זהה. שנית – התיק של דרייפוס ריק. הראיה הרעועה של כתב היד הספיקה כדי להרשיע את הקצין היהודי.
חקירה קצרה העלתה כי אסתרהאזי נוהג לפקוד לא מעט את השגרירות הגרמנית. פיקאר לא היסס לרגע, ניגש לממונים עליו וביקש לחקור את האיש לאלתר. מלמעלה הבהירו לו שמוטב כי ישכח מפרשת דרייפוס ומהר. "סגן הרמטכ"ל אומר לו: מה אכפת לך שהיהודי הזה נשאר באי?", מספר ברונשטיין. "פיקאר משיב – 'אבל הוא חף מפשע'. כשהקצין הבכיר מורה לו להרפות ולא לעסוק בעניין, פיקאר עונה במשפט שמופיע גם בסרט: 'אני לא אקח את הסוד הזה איתי לקבר'. במטכ"ל יודעים שמשפחת דרייפוס עושה משהו, חוקרת ונוברת. קיים פחד מהיהודים – יש להם כסף, יש להם השפעה, יש להם כוח אפל שחור ומאיים. מבחינת הפיקוד הבכיר, אם פיקאר מתעקש שדרייפוס חף מפשע, המשמעות היא שהיהודים קנו אותו. אין אופציה אחרת".
בריחה לצורכי יח"צ
"מתי אוכל לישון שוב בשקט ובמנוחה? ייתכן לא לפני שאהיה בקבר, כשאישן שנת עולמים. הה! זה יהיה טוב לא לחשוב על השפלות ומורך הלב של האנשים".
(מתוך יומנו של דרייפוס באי השדים)
בקיץ 1896 התפרסם בעיתונות צילום ראשון של הבורדרו כמות שהוא, וסוף־סוף חזה הציבור באקדח המעשן. הקצונה הבכירה תלתה בפיקאר את האשם בהדלפה, גם אם ידו לא הייתה בדבר. המאמצים העילאיים שעשה כדי להוכיח את חפותו של דרייפוס, הביאו את מפקדיו לשלוח אותו למזרח צרפת ולתוניסיה, אולי במקרה ייהרג בשטח. בינתיים ניסה מתיו להעלות את אחיו מתהום הנשייה, ובעצה אחת עם מומחים בדה סיפור של בריחה מאי השדים. בסתיו של אותה שנה שילם אחיו את מחיר ההרפתקה היח"צנית, ומעתה הוא גם נכבל למיטתו בתאו המחניק. בינתיים סגן אנרי, מי שבנה את התיק הסודי, דאג ביצירתיות לראיה חדשה: בכישרונו הוא הצליח לשתול את השם "דרייפוס" במרכז מסמך אותנטי של הנספח הגרמני, כך שהפעם יהיה ברור במי מדובר. אז דאג אנרי כי ראשי המדינה והצבא ידעו על קיומו של המסמך החדש שנתגלה כביכול, ויקבלו עוד גושפנקא לפסק הדין שניתן.
"מבחינת שלטונות צרפת, הכוונה הייתה שדרייפוס ימות. זה יפתור הכול – אין בן אדם, אין בעיה. מי שהחזיקה אותו הייתה אשתו, שכתבה לו מכתבים. הוא עצמו קיבל רק העתקים שלהם, לא את המקור. תביני איזו נבזות זו הייתה: הוא אפילו לא היה יכול להתעודד מכתב ידה"
פיקאר מצידו לא התכוון להיהרג כפי שציפו ממנו; את מותו הוא ימצא רק 18 שנים אחר כך, כשייפול מגבו של סוס. נרדף אבל חדור מטרה הוא יצר קשר עם חבר לספסל הלימודים, עורך הדין לואי לבלואה, ודרכו הגיע לאנשי מפתח בחברה הצרפתית וביקש את עזרתם במסע לטיהור שמו של דרייפוס. כך הלכה והתפתחה תנועת הדרייפוסארים – אלה התומכים בחפותו של הקצין, ומצביעים על ריקבון ושחיתות במערכת המשפטית והצבאית. בין המצטרפים אליהם היו גם אישים משורות הרוח – הסופר והפובליציסט אמיל זולא היה אחד מהם. מולם המשיכו לשלוט בכיפה יריביהם, האנטי־דרייפוסארים, שהפכו ממילא למגיניו של אסתרהאזי. לצורך העניין בוים בחודש ינואר 1898 משפט צבאי שלם לעילא ולעילא – ושלא במפתיע, אסתרהאזי יצא ממנו ללא רבב. את ה"אני מאשים" המפורסם שלו, שנדפס בעיתון ל'אורור, כתב זולא מיד לאחר משפט אסתרהאזי, ולא במהלך משפט דרייפוס כפי שחושבים רבים.
"אחד משני העורכים של ל'אורור היה אנטישמי ממש", מפתיע ברונשטיין. "עשר שנים אחר כך הוא אפילו תרגם לצרפתית את הפרוטוקולים של זקני ציון. אז למה לפרסם את 'אני מאשים'? כי המאמר הזה מופנה בעיקר נגד הצבא, והעורך הוא אמנם אנטישמי אבל גם סוציאליסט אנטי־צבאי, וכרגע לצאת נגד הצבא יותר חשוב לו, גם אם במקרה זה יעזור ליהודי".
כ־300 אלף עותקים מהעיתון נחטפו תוך שעות ספורות. זולא הועמד למשפט על הוצאת דיבה, והורשע. הוא נידון לקנס כספי ולשנת מאסר, אבל מיהר להימלט לאנגליה וכך חמק מעונש. משפטו עורר תשומת לב רחבה בעולם, וב"טיימס" האנגלי נכתב כי "צרפת הוציאה את עצמה מרשימת המדינות בנות התרבות". כמה חודשים אחר כך נמלט מצרפת חסר תרבות אחר – אסתרהאזי בכבודו ובעצמו.
באביב 1898 נערכו בצרפת בחירות שהסתיימו בניצחון לימין, ושורה של אירועים פוליטיים התרחשו סביב הפרשה המסרבת לגווע. ראש הממשלה ביקש להמשיך בקו ההשתקה, ושר המלחמה, אנטי־דרייפוסארי מושבע, עבד יפה על דעת הקהל. אירוע אחד מכונן טרף את הקלפים: במסגרת המערבולות הפוליטיות התבקש קצין בשם קפטן קינייה לפתוח שוב את תיק דרייפוס. 400 מסמכים יש בו, רובם לא קשורים כלל לפרשה עצמה. יושב קינייה ומסתכל לאור המנורה בדף ה"חדש" שגילה אנרי, ולפתע הוא מבחין במשהו מעניין: המסמך נכתב על נייר משבצות, אך במרכזו ישנן משבצות בצבע אחר. המשמעות – ראיה פיזית חד־משמעית לזיוף. לא יעבור זמן רב עד שאנרי יצטייד בתער וישסף לעצמו את הגרון. יהיו שיגידו שמישהו סייע לו במעשה, בלי שאנרי עצמו חפץ בכך.
המערכת הפוליטית רעשה וגעשה בעקבות התגלית. שלושה שרי מלחמה התחלפו, ראש ממשלה חדש עלה על הכס, ולבסוף גם נקבע מועד למשפט חוזר. ביוני של שנת 1899 נלקח דרייפוס החבול והתשוש להפלגה בת שלושה שבועות, ומהנמל הוסע לכלא צבאי בעיר רן. בני משפחתו המתינו לו, נחושים לטהר את שמו ברוב פאר והדר. במשך ארבע שנים וארבעה חודשים לא ראו אותו. "הוא דיבר באיטיות", כתב מתיו על הפגישה עם אחיו. "רואים שעדיין לא התרגל לדבר, לאחר שנים של שתיקה. (…) הוא רזה מאד, חיוור, ולא היה מסוגל לאכול אלא חלב, ביצים וצנימים".
רן, עיר קתולית שקטה, הפכה למוקד התעניינות תוסס. ראשי סיעות, עיתונאים, דרייפוסארים ואנטי־דרייפוסארים מילאו את הרחובות. בבוקר של אחד מימי המשפט צעד פרנאן לאבורי, חבר בצוות הסנגורים, על הגשר המקשר בין פרוור העיר למרכזה. מתנקש הגיח משום מקום וירה בו. אחר ניסה לחטוף ממנו את תיקו. פיקאר ואחד מידידיו עמדו באותו זמן לא רחוק משם, על הגשר. הם ניסו לתפוס את היורה, אבל ללא הצלחה.
ההתנקשות עוררה תדהמה וזכתה לכותרות ראשיות. מאנגליה נשמע לפתע קולו של אסתרהאזי, ונראה שאף אחד לא התגעגע. הגולה קיווה לזכות בתשומת לב על ידי הודאה חוזרת ונשנית שהוא־הוא מחבר הבורדרו. אסתרהאזי כתב מאמרים, הרוויח מהם כסף, אבל לא הצליח לעורר עניין בקרב המשפיעים בצרפת.
34 ימים נמשך המשפט, ויותר ממאה עדים עלו לדוכן. נראה שהשופטים איבדו ידיים ורגליים בתוך גבב העובדות, השקרים וחצאי האמיתות שהושמעו להם. בשורה התחתונה, שוב נמצא דרייפוס אשם. הפעם נידון לעשר שנות מאסר, בתנאים מקלים. כשהוכרז גזר הדין, לא היה איש אחד מרוצה באולם. הדרייפוסארים נדהמו מההרשעה, ואילו האנטי־דרייפוסארים חשבו שהעונש קליל מדי לבגידה כה חמורה. מספרים כי דמאנז' פרץ בבכי, ולא היה מסוגל להביא את הבשורה המרה למרשו, שישב בחדר סמוך כמקובל.
זמן קצר אחר כך החליט נשיא צרפת, אמיל לובה, להעניק לדרייפוס חנינה. "הממשלה החדשה רצתה להציל את דרייפוס", אומר ברונשטיין. "מעבר לזה היא הייתה צריכה להתמודד עם הבידוד התרבותי, הצבאי והכלכלי שצרפת ספגה בעקבות הפרשה. זו הייתה מחילה, אבל המשפחה רצתה טיהור מלא. הדרייפוסארים כבר לא התעניינו בדרייפוס, הם רצו את המאבק".
שלולית בדרך לנילוס
נקפוץ שבע שנים קדימה: ביולי של שנת 1906 נפל דבר בצרפת. אחרי עתירה של לוסי דרייפוס בדרישה למשפט חוזר, ודחיפה פוליטית מהמנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס, החליט בית המשפט העליון לבטל את גזר הדין ממשפט רן. זמן קצר אחר כך יקבל דרייפוס בחזרה את הדרגה שלו, בטקס שייערך באותה חצר מסדרים של האקול מיליטר. ז'ורז' פיקאר ימונה לשר המלחמה החדש.
קצין ששמו קינייה התבקש לפתוח שוב את תיק דרייפוס. 400 מסמכים היו בו, רובם לא קשורים כלל לדרייפוס האיש. יושב קינייה ומסתכל באחד הדפים לאור המנורה, ולפתע הוא מבחין במשהו מעניין: המסמך נכתב על נייר משבצות, אך במרכזו יש משבצות בצבע אחר. המשמעות – ראיה
בין העתירה של לוסי לבין החזרת כבודו האבוד של בעלה, התרחש אירוע בעל משמעות רבה לתנועה הציונית: בנימין זאב הרצל, שחייו נקשרו גם הם בפרשת דרייפוס, הלך לעולמו. את לידת הפתרון המדיני שהגה וחזה הרצל, מייחסים ספרי הלימוד לחוויותיו כשסיקר את משפט דרייפוס עבור העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". אלא שלמעשה, ניצני הרעיונות נראו שנים אחדות קודם לכן. כבר ב־1892 הגיע הרצל לעיר האורות, ונתקל בספר "צרפת היהודית" מאת אדואר דרימון – עורך העיתון "לה ליברה פרול", שכאמור היה אחראי לליבוי ההסתה האנטישמית בפרשת דרייפוס. הרצל החל להתעמק בבעיה היהודית, ובאוקטובר של שנת 1894 כתב אחוז אמוק את המחזה "הגטו החדש". המסר שלו ביצירה הזו היה כי גם לאחר שחרורם הרשמי מהגטו, ממשיכים היהודים מבחינה נפשית לחיות בגטו שאליו מכניסה אותם הסביבה. כשפרצה פרשת דרייפוס, הרצל כבר היה שקוע בתהיות על גורל עמו. טקס שלילת הדרגות בבית הספר הצבאי השאיר עליו ללא ספק רושם עז: "מה טיבן ומה משמעותן של צהלות השמחה הללו?", כתב. "אין ניצוץ של חמלה על היהודי הזה, שלא פסק להכריז בקול רצוץ שהוא חף מפשע. (…) מה טיבו של היהודי, שמותר לגנות ולבזות אותו בדרך כזו על סמך חשד שווא? מה טיבו, שבכל מקום שואפים לגרשו ולהרחיקו מתוך החברה? ומה נותן ליהודי כוח לשאת ולסבול את הגורל הזה?". את האירוע הוא כינה: "טקס הקבורה של כבודו של דרייפוס". חיבורו "מדינת היהודים" ראה אור בזמן שדרייפוס כבר כילה את ימיו באי השדים.
"קיימת עכשיו אסכולה שטוענת שהרצל שיקר כשאמר שהפך לציוני בעקבות הפרשה", אומר ברונשטיין. "מראים גם שהוא לא הדגיש מספיק בדיווחיו את היותו של דרייפוס חף פשע. אבל מה שטוענים עכשיו זה סילוף היסטורי. עוד קודם, במחזה, הוא כתב על יהודי שלחם בדו־קרב על כבודו, ושם יש משפט שאומר שליהודים אין מקום בעולם עד שיהיו מוכנים למות על כבודם. המרכיב של הכבוד חשוב מאוד להרצל בציונות שלו. אם ניכנס למוחו הקודח של הרצל, שמבין שצריכה לקום מדינה ליהודים – איך תהיה מדינה? העולם הנאור יתאחד נגד האימפריה העות'מאנית המתפרקת, וילחץ עליה. יש לזה תקדימים, כך הוקמה יוון. האם העולם הנאור ידאג ליהודים? כן, כי הנה, עובדה שהוא לחץ על צרפת כל כך חזק בפרשת דרייפוס, וזה הצליח. כל תנועה פוליטית צריכה להתחיל עם הצלחה. השאלה המעניינת היא איך הייתה נראית הציונות המדינית, אילו סיפור דרייפוס היה נגמר בכישלון.
"המשוררת הרוסייה מרינה צבטייבה מתארת באחד השירים שלה את הציונות כמסע של גמל. יש שם שורה כזאת: 'לחלום על נילוס – לשמוח על שלולית'. זו דרך הציונות, כל הזמן קשיים וניצחונות. החלום של הרצל להתחיל במסע נוצר כאן, בניצחון הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
