לפי וייז, המרחק מתל־אביב לטבריה הוא כמאה דקות. אבל הכבישים המהירים של נתניהו כמו מקצרים מאוד את המרחק. המחלפים והמנהרות של ישראל כ"ץ עושים את הארץ לקטנה משהייתה. אוטוסטרדות מהודרות מובילות מיקנעם משגשגת אל צומת גולני מחודשת. כך שתחת השמיים התכולים של הבוקר המוקדם, הנסיעה בארץ הירוקה של ינואר 2020 מהירה וחלקה. וכעבור פחות משעה וחצי: טבריה. מגדל המים הנישא של העיר העילית. הצבעוניות השמחה של מרכז BIG הגדול והחדש. רכבות הדיור האפורות, הדחוסות, של שיכון ב', שיכון ג', שיכון ד'. המבט עוצר הנשימה על אגם המים המתוקים היחידי של הארץ המובטחת. מעברו האחד הדממה הנישאת של הר מירון, הר כנען, צפת. מעברו האחר הרי גולן כחלחלים וחרמון של שלג ראשון. יופי שאין כמותו בשום מקום אחר בארץ. יופי שאין כמותו בעולם.
* * *
האיש שאני נקרא על שמו חי רוב ימיו בטבריה. אריה לייב שטרנברג נולד בצפת, למד בביירות, השתלם בקאירו והיה לרוקח הראשון על חוף הכנרת. בעשור השני של המאה ה־20 הוא ראה כאן מלחמה, עוני, ייאוש וכולרה. בעשור השלישי של המאה ה־20 הוא ראה כיצד הבריטים מציעים קִדמה ומודרנה לעיר היהודית־ערבית העתיקה. בעשור הרביעי של המאה ה־20 הוא ראה כיצד מטוסים ימיים כבדים נוחתים במי הכנרת, ומביאים לעיר תיירים אנגלים אמידים העושים את דרכם להודו. בעשור החמישי של המאה ה־20 הוא ראה כיצד הפריחה המוזרה של שנות מלחמת העולם השנייה מקימה בטבריה בתי מלון מפוארים ומרחצאות מטופחים ומסעדות יוקרה. ואז כ"ט בנובמבר 1947. פינוי הערבים באפריל 1948. הפיצוץ של בתי העיר העתיקה שהערבים השאירו אחריהם. והעלייה ההמונית. ההקמה של אחת המעברות הגדולות ביותר בישראל, על ראש ההר.
טבריה אינה ישראל. בעוד ישראל היא סיפור של הצלחה, טבריה היא סיפור של כישלון. אבל חלק מהתהליכים המתרחשים בטבריה הם בבחינת אזהרה מפני העתיד. הם חושפים את חולשותיה של המדינה היהודית והם מצביעים על חלק מהסכנות הפנימיות הנשקפות לה
אבל היום אני כאן לא כדי לזכור את סבא, אלא כדי לפגוש את האדם אשר שכר ממני את החנות של סבא. אבי דהן. אבי, אשר אמו עלתה ארצה מאיזמיר בשנת 1951, והובאה על ידי הסוכנות אל המעברה שעל ההר. אבי, אשר הוא עצמו נולד ב־1965 בבית החולים פוריה, וגדל בשיכון ב', ויצא לעבודה בגיל 13, ונמלט בעור שיניו מהעוני, העבריינות והסמים שהקיפו אותו. ועבד במלצרות, ועבד בקליית פיצוחים, ועבד בהחלפת כספים. וחיפש כל הזדמנות שלא ניתנה לו. וניצל כל הזדמנות שלא הייתה לו. ופתח מינימרקט קטן. ועבר לסוכנות נדל"ן. ורכש בית אבות צנוע. והשקיע מסביב לכנרת. והשקיע באמריקה. וקנה ומכר ושוב קנה ושוב מכר. וצבר הון לא גדול, לא משהו של טייקונים, רק משהו שיאפשר לו לפרנס בכבוד את אשתו ולתת לשלושת ילדיו את שלא היה לו. ולסעוד את אחיו. ולתמוך באחייניותיו (שהתייתמו). ולחיות חיים מלאים של לאכול ולשתות ולהאמין ולשמור מסורת. לדבוק בטוב. ולנהוג במרצדס 300 דיזל חדשה שבה הוא בא לקראתי. ומתוכה הוא יוצא לחבק אותי. אחשלי. כמה טוב לראות אותך בטבריה אחשלי.
אנחנו בשיפודייה של רחמים שמחה ובניו. על השולחן חמש עשרה צלוחיות קטנות של מאזטים, וקערה גדולה של סלט ישראלי קצוץ דק עם בצל, וחומוס נפלא. על הקירות תצלומי שחור־לבן מטבריה של סבא שלי: בתי בזלת שחורים על חוף אגם. ובשולחנות שסביבנו, טבריה של אבי דהן: עושים עסקים, סוגרים עניינים, חיים את החיים. בחוץ השמיים הולכים ומאפירים וגשם קל מתחיל לרדת. כשאנחנו זוללים את שיפודי העוף ושיפודי הקבאב העסיסיים המוגשים לנו באהבה, אני אומר לאבי שהשאלה שהביאה אותי לטבריה הפעם פשוטה מאוד. זה עתה ירדתי לכאן מהעיר העילית, ובכל מקום עזובה. בכל מקום הזנחה. תחנות אוטובוס מנופצות, גני משחקים נטושים. מרכז העיר שומם. הטיילת רפאים. ובכל זאת, העיר המוכה הזאת נאמנה באופן מוחלט למנהיג. לראש הממשלה. לביבי. כ־49 אחוז מהקולות הוא קיבל באפריל 2019. כ־46 אחוז הוא קיבל אפילו בספטמבר. ובהתמודדות מול גדעון סער בפריימריס של הליכוד הוא זכה ב־82 אחוז. איך זה יכול להיות. הרי זה לא יכול להיות. תסביר לי מה קורה כאן.
זה המהפך, אבי יורה מיד. אתה לא תבין את זה. אתה לא תבין איך חיינו כאן בשנות השישים והשבעים. היה עלינו פחד. היינו אנוסים. אמא שלי, פרלה, הייתה עובדת בבקרים, חדרנית בבית מלון פלאזה, ואחר הצהריים בניקיון של בתי ספר. את החיים שלה נתנה בשבילי ובשביל חמשת אחיי ואחיותיי. היא תמיד הייתה ליכודניקית – אז קראו לזה גח"ל, חירות – אבל בעבודה היא הייתה אומרת שהיא מצביעה מערך. כי אם היו יודעים שהיא לא מערך, היו מפטרים אותה. והיא גם לקחה פנקס אדום, הוא נמצא אצלי עד היום. כי אנחנו היינו אז בחולשה גדולה. לא הייתה לנו מילה מולכם, לא היה לנו מקום לידכם. היינו צריכים לתחמן ולשקר כדי להסתדר עם המערכת שלכם. אבל מדי פעם בגין היה מגיע לשיכון. היה נואם ברחבה ליד קולנוע חן, וכל השיכון היה מגיע, מצעיר ועד זקן. כי הוא הבין אותנו. היה לו לב אלינו, עשה לנו כבוד. ואז, פתאום, ב־1977, מהפך. לא יודע איך לתאר לך את זה. כמו מה שאומרים על כ"ט בנובמבר, כששמעו ברדיו את ההחלטה של האו"ם וספרו קולות ויצאו לרחובות לרקוד, ככה אנחנו היינו. כשחיים יבין אמר מהפך, כל שיכון ב' היה בחוץ, וכל שיכון ד' היה ברחובות. אני זוכר את זה כמו היום. צעקו, שרו, שתו. הייתה גם אלימות. כמעט שרפנו את הפיג'ו 404 של המערכניק שחי בשכונה. כי בבת אחת כל הזעם יצא, כל השנאה על מה שעשו לנו, אבל גם תחושת השמחה הזאת. חירות. יציאה מעבדות לחירות. כשבגין סוף־סוף ניצח אתכם, יצאנו מעבדות לחירות.
אז אם אתה שואל אותי עכשיו – כך אבי אומר לי – למה ביבי, אני עונה לך: בגין. ביבי זה המשך ישיר של בגין. ומה שהשמאל מנסה לעשות לביבי, זה מה שהמערך עשה לנו. התקשורת זה כמו ההסתדרות. הפרקליטות זה כמו הקיבוצים. וכמה שאתם יותר תרדפו את ביבי, אנחנו נהיה יותר ביבי. רק ביבי. ביבי עד הסוף.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון.
