בעת שפילסה את דרכה במי הקרח של המעבר הצפון־מערבי, ספינת משמר החופים הקנדית "אמונדסן" נעצרה פתאום לחלוטין. באחד האזורים הבלתי מוכרים ביותר באוקיינוס מצאה את עצמה הספינה אל מול קרחון שעוביו מעט יותר משלושה מטרים. היא שינתה נתיב, סבה בזווית של 30 מעלות והמשיכה הלאה, רועדת בעודה מתקדמת.
משימתה של שוברת הקרח אמונדסן הייתה לשאת מדענים למים שטרם נחקרו, הרחק באוקיינוס הארקטי מצפון לקנדה. שם הם תכננו למפות את קרקע הים ברזולוציה גבוהה, וליטול ממנה דגימת אדמה שתוכל לגלות מה קרה כאן בסיומו של עידן הקרח האחרון, לפני עשרת אלפים עד 12 אלף שנה. אבל הדילמה שניצבה בפני המדענים על הספינה הייתה קשורה פחות להיסטוריה הרחוקה, ויותר לעתיד הקרוב. בסייעם למפות אזור שנפתח לניווט ימי רק לאחרונה, הודות לשינוי האקלים, הם נוטלים חלק במאמץ רחב יותר – לפתוח לשיט מסחרי את אחת הסביבות המבודדות ביותר בכדור הארץ. יש בכך אירוניה: המדענים עורכים מחקר שישפוך אור על אתגרי הסביבה העכשוויים, אך המפות שיופקו מעבודתם יסייעו גם לפתוח את הדלת ליותר תיירות, תובלה וצורות אחרות של שיט, שעלולות לפגוע בכמה משטחי הים הזכים ביותר על הפלנטה. "אנו כחוקרים יכולים להיכנס לאזורים שלא היינו בהם מעולם", אומר מרק פורצה, גיאולוג מאוניברסיטת מק'אוון באלברטה, "אבל יש לכך מחיר".
במשך 500 שנה ניסו מגלי ארצות למצוא, בין האיים הארקטיים של קנדה, מעברים שיחברו את האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. רק בשנים האחרונות, כששינוי האקלים הסיג את שכבות הקרח, הצליחו יותר ויותר ספינות לעשות את המסע דרך קבע. בשנת 2017 הגיע מספר המסעות המלאים במעבר הצפון־מערבי לשיא של 33. משלחות ימיות רבות אחרות עשו מסע קצר יותר, בלי לעבור את הדרך כולה. בין הנוסעים היו לא רק מדענים והרפתקנים, אלא גם ספינות ממשלתיות שאמדו את האזור בעל החשיבות האסטרטגית, וכלי שיט של גופים המקווים לגרוף רווחים מפעילות באוקיינוס הארקטי.
כבר זמן רב מודים המדענים שלשינוי האקלים יש גם יתרונות, ולא רק חסרונות. מנקודת מבט כלכלית, פתיחת המעבר הצפון־מערבי נראית כאחד היתרונות הללו. בשביל מדינות כמו קנדה ורוסיה, שמחזיקות שטחים רחבי ידיים בצפון הגלובוס, הפשרת האוקיינוס הארקטי יוצרת הזדמנויות חדשות לניצול עושר משאבי הטבע ולשיווק פעילויות תיירות ושיט. עם זאת, בואם של בני אדם לאזורים חדשים בכדור הארץ נשא עמו תמיד נזקים משמעותיים: הפצת מחלות קטלניות כמו אבעבועות שחורות, חדירתם של זנים פולשים הרסניים והכחדת החיים הילידיים.
עד לאחרונה היה המעבר הצפון־מערבי קשה וקטלני מכדי שמגלי ארצות יוכלו להותיר בו חותם משמעותי – מלבד כמה ספינות טבועות שהשאירו מאחוריהם במאות השנים האחרונות. "אני חושבת שבמובנים מסוימים, מדהים למדי שהאזור הזה נפתח", אומרת פרופ' אנה פיינקובסקי מאוניברסיטת מק'אוון, החוקרת המובילה על סיפון האמונדסן. "כעת ספינות יוכלו לעבור דרכו. האם זה דבר טוב? איני יודעת. אני חושבת שאנחנו צריכים לבחון את זה בזהירות".
מדענים וניבתנים
האמונדסן, כמאה מטרים אורכה, היא ספינה קנדית ממשלתית המארחת תריסרי מדענים הקשורים ל"ארקטיקנט" – אגודת המחקר של אוניברסיטת לבאל בקוויבק־סיטי. מעבדות רבות יושבות במכולות הפזורות ברחבי הספינה, ומנופים בסיפון הקדמי מרימים אליה כלים מדעיים. חיי השגרה על האמונדסן מופרעים בשריקה הקבועה של ציוד הסונאר ובהודעות ברמקולים, המורות מתי בטוח לעשן על הסיפון. במערכות הכריזה נשמעות גם הודעות תדירות על ניבתנים או דובי קוטב שנצפו.
פורצה עלה על סיפון האמונדסן בתחילת אוגוסט. הוא טס לספינה במסוק מיישוב אינואיטי קטן במפרץ רזולוט, נקודת יציאה מרכזית למסעות באיים הארקטיים של קנדה. הוא ציפה מאוד ליום הזה, שבו לא רק יצא לעבר אתר שטרם נחקר, אלא גם התאחד מחדש עם אשתו, פרופ' פיינקובסקי. השניים חברים בצוות מדענים שקיבל מענק עבור מחקר גדול המתמקד במיפוי קרקעית האוקיינוס הארקטי.
לפתיחת המעבר יש יתרונות וחסרונות. צילום: Alice Li – Washngton Post
סופו של עידן הקרח האחרון, לפני כ־12 אלף שנים, היה תקופה של שינוי אקלים מהיר, בדומה למתחולל כיום. באמצעות ההבנה של מה שהתרחש אז, פיינקובסקי ופורצה מקווים להגיע למסקנות על השפעת שינוי האקלים בעת הנוכחית. האתר המכונה 5.10 מעניין אותם במיוחד: הם מעריכים שבמקום הזה נקרעו זו מזו שתי יריעות קרח נרחבות, ופתחו את המעבר הצפון־מערבי כתעלה בין האוקיינוסים.
מטרתם של המדענים הייתה להוציא מקרקעית הים גליל ארוך של בוץ, "ליבה" כפי שהוא מכונה. המשקעים שבו יספקו מעין קפסולת זמן המתעדת את ההיסטוריה של האזור. "זה האתר הראשי שלנו. אנחנו מנסים להגיע אליו במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים", מסבירה פיינקובסקי. בשנה שעברה היא הגיעה למרחק של כ־6.5 קילומטרים מהאתר בשנה שעברה, לפני שהתברר שקשה מדי לחצות את הקרח.
גם הפעם, כשהגיעו למרחק שעות ספורות מהאתר, עוד לא היה ברור אם הספינה תצליח להשלים את המסע. פיינקובסקי וחבריה המדענים נאספו בחדר המפות של האמונדסן, והביטו במסך הגדול שהראה את מיקומה הנוכחי של הספינה, משייטת במים שאך מעט ידוע עליהם. בזמן שהמידע זרם למחשב ממערכת הסונאר הרב־קרני – ששולחת פעימות קול בכל הכיוונים ומתעדת את ההד שהן יוצרות – המסך הציג שטח נרחב של קרקעית הים, כשעומקים שונים של מתאר הקרקעית מסומנים בצבעים מגוונים. "אנשים רבים יתעניינו במפה הזאת, לטווח נרחב של שימושים", אמר פורצה.
המדענים הוסיפו ללמוד את המפה עד שהרמקול פצפץ: "מרק ואנה, גשו לתא הנווט". קפטן האמונדסן, קלוד לפראנס, הודיע למדענים שהמסוק של הספינה, שנשלח לסיור היכרות ובדיקה של מצב הקרח, זיהה מעבר ברור לאתר 5.10. "כבר חשבתי שהיקום קשר נגדנו קשר", אמרה פיינקובסקי לחברי הקבוצה כששמעה את החדשות. "בפעם האחרונה שהייתי כאן, בשנה שעברה, פשוט רציתי לבכות. כעת אבכה מאושר".
"ובכן, אנחנו עדיין צריכים להוציא את הליבה מהאדמה", אמר פורצה.
פיינקובסקי: "כל ליבה שאנחנו לוקחים היא כמו מכונת זמן קטנה. זו כמעט עבודת בילוש, לברר מה קרה".
פורצה: "יש לזה ניחוח של CSI – זירת פשע, רק שאף אחד לא מת".
פיינקובסקי: "טוב, המאובנים כולם מתים. הם נותנים לנו רמזים על מה שקרה בעבר. בשבילי זה החלק המרגש: לקחת את כל הראיות, לחבר את פיסות הפאזל ולהרכיב סיפור. זה הדבר הקרוב ביותר למכונת זמן שיש לנו".
תובלת קוטב
הפלגתה של האמונדסן במעבר הצפון־מערבי ב־2017 התרחשה בזמן שהאוקיינוס הארקטי ראה, קרוב לוודאי, את תנועת הספינות הגדולה ביותר במימיו מאז שחר ההיסטוריה. לקראת סוף המאה ה־61, מגלי ארצות אירופים ובריטים בפרט החלו לנסות למפות את הנוף הימי הזה, כשהם מגששים בעיוורון במרחבי הקרח. כך הושגה סדרת התקדמויות קטנות, רצופה בנסיגות ובטרגדיות, שנמשכה מאות שנים. המגלים הביאו ספינות קטנות מדי, לא היו להם די בגדים חמים למלחים, הם נעזרו בבני אדם שמשכו את המזחלות במקום כלבים, ועוד ועוד.
אבל כשהקרח הארקטי נסוג והספנות העולמית הפכה למפלצת המודרנית שהיא כיום, המעבר באזור נעשה לבסוף אפשרי. 33 ספינות עברו הקיץ, כאמור, בין שני האוקיינוסים, ובכך נשבר השיא הקודם, משנת 2012, שעמד על עשרים.
יוזמות תיירות הן שאחראיות לפריצת הדרך. בשני מסעות מוצלחים בשנים 2016 ו־2017 נשאה הספינה "קריסטל סרניטי" העצומה 1,500 נוסעים דרך המעבר. כל אחד מהם שילם לפחות 22 אלף דולרים תמורת התענוג. שלוש ספינות נוספות העבירו נוסעים במקום בשנת 2017. "יותר ויותר ספינות נופש יוצאות לאוקיינוס הארקטי", מסביר דניס היינס, מנהל שירות ההידרוגרפיה של קנדה.
בשנים האחרונות גברה גם פעילותן של ספינות משא בקנה מידה גדול. לפי סקר המעברים שערך מכון המחקר "סקוט פולר" מאוניברסיטת קיימברידג', ספינות מחוזקות לצורכי ההפלגה בקרח שפעלו בשירות החברה ההולנדית "רויאל וגנבורג" הובילו דרך המעבר הצפון־מערבי בשנים 2016 ו־2017 מטעני אלקטרודות אלומיניום מסין לקוויבק. בשנת 2017 חצתה את המעבר גם שוברת הקרח הסינית "שאולונג" – "נמר השלג" במנדרינית – כחלק ממסע מחקר במימון ממשלתי, שנועד כנראה גם לחיפוש נתיבי שיט חדשים. "נפתח נתיב ימי חדש לסין", דווח אז ב"יומון העם" שבשליטת המדינה. סין כבר מעבירה משלוחים דרך המעבר הצפון־מזרחי, שעובר לאורך חופי צפון רוסיה ויש בו פחות קרח לעומת הארכיפלג הקנדי. "אם אתה מחבר את כל הפיסות הללו, הן מצביעות על ראשיתו של שינוי משמעותי", אומר רוברט יוברט מאוניברסיטת קלגרי, מומחה לאזור הארקטי של קנדה.
לדברי מומחי שינוע, אף שהמעבר הצפון־מערבי נעשה קל יותר לניווט, כמות הקרח שבו הופכת אותו לעביר רק בחודשים החמים ביותר. משמעות הדבר היא שהנתיב הזה אינו יכול לתמוך עדיין בסחר רחב־היקף – כך אומר טים קיין, מנהל הפעילויות הארקטיות של "פדנב", חברת מטען קנדית בעלת ניסיון של עשרות שנות הפלגה באזור. ב־2014 שלחה פדנב לסין, דרך המעבר הצפון־מערבי, ספינה הנושאת ניקל שמקורו במכרה גדול במפרץ דיספשן, הרחק בצפון קוויבק. "זה היה הגיוני בגלל עונת השנה ובגלל המרחק", מסביר קיין. "בדרך חזור עברנו בתעלת פנמה, כי זה היה כבר שלב מאוחר הרבה יותר של השנה".
הדוגמה הזו מראה שהמשאבים החדשים שמנוצלים כעת באזור הארקטי, בהם משאבי גז ונפט, יצטרכו למצוא כל נתיב אפשרי כדי להגיע לשווקים העולמיים. ממשלת טריטוריית נונאווט הקנדית – החולשת על מרבית האיים הארקטיים – ואגודת האינואיטים "קיטיקמיאוט" הציעו מיזם לבניית כביש ונמל מים עמוקים, שיאפשרו לשלוח צפונה יהלומים ומינרלים אחרים. היוזמה הזו תגדיל עוד את השימוש המסחרי במים הארקטיים.
הסכנה: זיהום
אך הגידול בסחר מסכן מאוד אזורים רגישים שמכילים סביבות ייחודיות של חי וצומח, המשמשות גם מעין מוזיאון טבעי, ששימר ספינות טבועות וחפצים אחרים מעשה ידי אדם שמקורם במאות שנות מסעות גילוי אירופיים.
ככל שיותר ספינות ישייטו דרך האזור הזה, הן ישרפו יותר דלק "כבד" ויגדילו את חלקיקי "הפחם השחור" שעשויים ליפול על קרח ושלג ולהגביר את קצב ההתמוססות. גם בואן של ספינות מיעדים נידחים מעלה את הסיכון לייבוא זנים פולשים. כל תאונה מגבירה את הסיכון להרס ניכר שייגרם מדליפות של דלק, גז, כימיקלים או חומרים אחרים.
הסכנה הזאת נעשתה ברורה ב־2010, כש"קליפר אדוונצ'רר", ספינה בנפח 4,376 טונות שמניפה דגל של איי הבהאמה, עלתה על שרטון שהתנשא מקרקעית הים. ההתנגשות גרמה נזק למכלי הזיבורית והדלק של הספינה, וכתוצאה מכך זוהמו מימיו הזכים של מפרץ קורוניישן, בקצה הדרומי המרוחק של רזולוט. 128 הנוסעים ו־69 אנשי הצוות שעל הסיפון נתקעו במקום עד שהאמונדסן עצמה באה לחלץ אותם. היא הגיעה לזירה יומיים אחרי התאונה, והתקרבה לספינה האחרת תוך מיפוי זהיר של האזור, כדי לנוע בבטחה.
בהמשך התברר שהקליפר תכננה את נתיבה בהתבסס על מדידות משנת 1965 שערכה ספינה יחידה שהשתמשה בטכנולוגיות ישנות. חוקרי התעבורה של ממשלת קנדה מצאו שפורסמה התרעה מפני סכנת התנגשות ימית באזור, אך מנהלי כלי השיט לא היו מודעים לה.
סכסוך משפטי שהתגלע בעקבות התאונה הוכרע לבסוף לטובת קנדה. בעלי הספינה נאלצו לשלם כמעט חצי מיליון דולרים קנדיים על הנזק הסביבתי שנגרם בגלל עליית כלי השיט על שרטון ודליפת המכלים.
וזו עשויה להיות רק ההתחלה. "הקרח נמס בראשית האביב, ומתחיל להיבנות מחדש מאוחר לתוך הסתיו", מסביר קפטן לפראנס, שהיה הקצין הראשון של האמונדסן בזמן משימת החילוץ של הקליפר. "לפני עשר או 15 שנה, היה יותר קרח משאנחנו רואים היום. עכשיו, לא כל הספינות כאן הן שוברות קרח. יש ספינות תענוגות שמגיעות, ספינות נופש. התנועה המוגברת באוקיינוס הארקטי תגרום בוודאות ליותר אירועי הצלה וחילוץ בשנים הבאות".
כל תאונה עשויה גם להגביר את הצורך בסיועו של משמר החופים הקנדי, המסייר באזור רחב ידיים. הכוח ייאלץ להגדיל את טווח השיט שלו כדי להוביל משימות חילוץ קשות במיוחד. הסיכון במעבר הצפון־מערבי נובע מ"היעדר תשתיות ויכולת איתור וחילוץ, תגובה סביבתית, אמצעי סיוע לניווט ואפילו נמלים", מסביר לוסון בריגהם, מומחה לתעשיית הספנות מאוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס.
טילים לקרקע הים
לאחר שפילסה את דרכה בשדה של קרח ימי במגוון צבעים, זרוע בשלוליות מים, הגיעה האמונדסן לאתר 5.10. בדרך היא עלתה על פיסות הקרח הגדולות יותר לפני שצנחה למטה וביקעה אותן. הספינה שייטה מעל שקע בעומק 215 מטרים בקרקעית הים, שבו לפי אמונתם של פורצה ופיינקובסקי ניתקו זו מזו שתי יריעות קרח אדירות – הקרויות "לורנטידה" ו"אינואיטיאן" – כשתם עידן הקרח.
אז החל המיפוי. החוקרים השתמשו בטכנולוגיית הסונאר של הספינה כדי למצוא אזור של בוץ עמוק ועבה, שלא הופרע בהתחככותם של קרחונים עתיקים. הם עטו את חליפות ההצלה ופנו לסיפון הקדמי של הספינה.
השעה הייתה אחרי עשר בלילה כשתריסר מדענים ואנשי משמר החופים התאספו לצורך משימת הקידוח. צמד "טילים" באורך 12 מטרים, המכונים "בוכנות ניקוב", יצללו כל הדרך עד לקרקעית הים, ייתקעו בה בעוצמה אדירה, וישאבו לתוכם חרוט ארוך ועבה של בוץ.
פיינקובסקי הובילה את המחקר. היא נקשרה לצד הספינה בכבל כדי שלא תיפול למים הקפואים. מזג האוויר החריף ככל שהתאחרה השעה, וגשם ורוח ניתכו משמיים ועוררו צינה בנוכחים. זאת אף שהיו אלה חודשי הקיץ: האור היה מלא, שכן השמש לא שקעה. אנשי הצוות ידעו: יש להם רק ניסיון אחד.
הטילים צנחו למים, והכבלים שחוברו אליהם הסתחררו ככל שצברו מומנטום. כ־15 דקות אחר כך משכו המדענים את הטילים החוצה, שטפו אותם בצינור ופתחו את בורגי המכלים. מתוכם יצאו חרוטי הבוץ, "הליבה", שנחו בתוך צינור פלסטיק ארוך.
המדענים ניסרו כל גליל בערך בגובה של 1.3 מטרים. בסך הכול נראה שהיו להם מעט פחות משלושה מטרים של בוץ – שיהיה נתון כעת לבדיקה כימיקלית, כדי לקבוע בני כמה המשקעים שהוא מכיל. אבל פרט מרכזי אחד כבר הסגיר את החדשות הצפויות: המדענים זיהו חתיכות קטנות של סלע מרוסק בתוך הבוץ, ולדברי פורצה הן מרמזות על שפוכת ששקעה לקרקעית הים מקרחונים עתיקים. הגילוי אישר: הם מצאו מקום שיוכל לספר להם מה קרה כאן לפני יותר מעשרת אלפים שנה, ואולי ילמד אותם לקחים על מה שמתרחש כיום. "בכנות, אני חשה הקלה", אמרה פיינקובסקי.
המדענים מנסרים את הגליל ומוצאים תגליות מהים. הפקת לקחים מהעבר והווה. צילום: Alice Li – Washngton Post
"יש נרטיב עמוק יותר, מעבר למה שאנחנו רואים על פני השטח", אומר פורצה. "לעולם יש סיפור עצמאי, שגורם לך לחוש שפלות רוח. הרבה תהליכים סביבתיים פועלים בקנה מידה של מאה שנה או אלף שנה. לאדם אחד קשה מאוד להבחין בהם. אבל אם אנחנו מחליפים בין זמן למרחב, אנחנו יכולים להביט אל הסביבה כפי שהיא הייתה בעבר, ומתוך כך להשוות אותה למה שעשוי לקרות בעתיד".
פיינקובסקי: "מה קרה אז? איך יריעות הקרח הללו נפרדו זו מזו, וכמה מהר השתנו המערכות האקולוגיות? בסוף עידן הקרח האוקיינוס היה מכוסה כולו בקרח, וכלום לא חי כאן. כך שהאזור הזה בעצם היה מקום חדש להתפתחות חיים. זה מה שאני מתעניינת בו, מצד אחד, אבל גם איך אוקיינוסים מתחברים כשאתה פותח מעבר ביניהם. לכן אנחנו מוציאים את בוץ הקרקעית הזה".
משם פנתה האמונדסן דרומה. במסעה שובצו עוד כמה מיזמים מדעיים, כולל מחקרים אקולוגיים שיסייעו לקבוע אילו אורגניזמים חיים במים הללו בזמן שהם עוברים שינויים דרמטיים. "כמדען זה מרתק. מדהים שאנחנו יכולים להסתכל ולהשקיף על זה", אומר פורצה על השינויים הדרמטיים שנוצרים עם התמוססות הקרח הארקטי. "בה בעת, כשיודעים מה גורם לכך, זה עצוב ומטריד. שינוי הוא חלק מהאוקיינוס הארקטי. אין דבר כזה סביבה קבועה, מערכת במצב יציב. הטבע תמיד משתנה. אבל מה שמדהים הם העוצמה והמהירות של השינוי שאנחנו רואים, בידיעה ברורה שמה שגורם לכך הוא פעולה אנושית. השינויים הגדולים האלה באוקיינוס הארקטי יכולים להשפיע על זרמי המים באוקיינוסים, על התחממות האטמוספירה, אפילו על מערכות מזג האוויר. הבנת האוקיינוס הארקטי היא המפתח להבנת המערכת הגלובלית כולה".
תרגום: אלי קלוטשטיין
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
