"סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים". הציטוט הזה מפול אוסטר, שמופיע בהקדמה לספרו של הרב יעקב נָגֵן "החיים כסיפור", הולם היטב את המחבר. "כזה אני", מעיד הרב נגן על עצמו באותו עמוד, "אוהב לשמוע סיפורים, אוהב לספר אותם, וחווה על בשרי בכל יום את נכונות התובנה הזאת. סיפורים פשוט קורים לי".
מבט חטוף על תקציר רשמי של קורות חייו, דווקא לא יעורר ציפייה לסיפורים ייחודיים. כבר 23 שנים שהרב נגן מתגורר באותו יישוב ומלמד באותה ישיבה. ובכל זאת, לצד אירועים יומיומיים כמעט, אפשר למצוא בספרו גם לא מעט סיפורים מפתיעים מביקוריו בהודו ובסין, וממפגשיו הרבים עם מוסלמים בישראל ובעולם. בין הדפים נשזרים שייח' מוסלמי שמעריץ את רבי נחמן מברסלב; מורה רוחנית יוצאת תוניסיה שבעזרתה מתפענח סוד השמות הקדושים; אסירה שהסתבכה בפרשיית סמים ומצאה גאולה בין כותלי הכלא; רב זקן שמדלג בקלילות אל המעיין הקפוא באוקראינה בעוד שניים ממתנגדיו מרגלים אחריו; אלפי סינים שצמאים לדבר השם, ועוד ועוד.
"נעם אפטר ז"ל דחף אותי לצאת מהישיבה ולהביא את התורה לעם ישראל. הוא לקח אותי להעביר שיעורים לסטודנטים ולהניח תפילין לעוברים ברחובות העיר. אחרי שהוא נרצח, החלטתי שאם מבקשים ממני ללמד יהדות, לא משנה היכן, אשיב בחיוב". גם כשהגיעה אליו פנייה ללמד בפסטיבל בומבמלה, הרב נגן לא היסס
לאורך כל הריאיון איתו, הרב נגן דולה מהזיכרון רצף של סיפורים. כך גם כשאני שואל אותו איך נולד הספר. "כתבתי בעבר חוברת קטנה של סיפורים והענקתי אותה כמתנת גיוס לתלמידים שלי בישיבת ההסדר בעתניאל, אבל תכננתי בכלל לכתוב ספר על זוגיות. ואז, במהלך יום כיפור, נכנס לי לראש שזה צריך להיות ספר של סיפורים. לאורך חלק ניכר מהיום המחשבות על כך העסיקו אותי והפריעו לי להתפלל. הייתי מתוסכל. בשלב מסוים כבר אמרתי שאם לא אצליח להפסיק את המחשבות האלה, אדור נדר לא לכתוב את הספר הזה. אבל אז הבנתי שזה לא כל כך מתאים, דווקא ביום שבו אומרים 'כל נדרי'.
"בהמשך פסקו המחשבות על הספר, והייתה לי תפילה טובה. בסוף הצום ניגש אליי תלמיד מהישיבה התיכונית בעתניאל, עולה מאתיופיה, ואמר שהוא קרא את חוברת הסיפורים שלי והיא השפיעה עליו מאוד. ראיתי בזה אות והחלטתי ללכת על זה. הספר שכתבתי החל כחוברת וכל הזמן נוספו עוד ועוד סיפורים, עד שבשלב מסוים אמרתי לעורכים שיזדרזו, אחרת זה לא יסתיים".
אבל את הסיפור שמאחורי הספר אפשר להתחיל גם באחד האירועים המכוננים של חיי הרב נגן, טרגדיה שהתרחשה השבוע לפני 17 שנה. בליל שבת פרשת שמות תשס"ג (2003) חדרו שני מחבלים למטבח של ישיבת ההסדר בעתניאל, ורצחו ארבעה תלמידים. התלמידים, שהיו תורני מטבח, גילו תושייה עילאית כשנעלו את הדלת המובילה לחדר האוכל, שבו ישבו באותו זמן עשרות תלמידים ומחנכים. בכך חרצו את גורלם, אך מנעו אסון כבד בהרבה יותר. הרב נגן מספר כי אפטר, אחד התורנים, היה תלמידו בישיבה, והיה קשור אליו מאוד. "הוא תמיד דחף אותי לצאת החוצה מהישיבה ולהביא את התורה לעם ישראל. נעם הקים מרכז למודעות יהודית, ולקח אותי איתו להעביר שיעורים לסטודנטים בבאר־שבע ולהניח תפילין לעוברים ושבים ברחובות העיר. אחרי שהוא נרצח, הבנתי שאין מי שיוציא אותי עכשיו מבית המדרש. החלטתי שאם מבקשים ממני ללמד יהדות, לא משנה היכן, אשיב בחיוב, או לפחות אשתדל".
גם כשהגיעה אליו פנייה ללמד בפסטיבל בומבמלה שהתקיים בחוף ניצנים, הרב נגן לא היסס. הוא הגיע ל"כפר אהבה ותפילה" שהוקם בתוך המתחם, ובין השאר דיבר שם על הקרבה בין המילה ההינדית "אום", שמייצגת בתרבות ההודית את השלמות וההרמוניה, למילה העברית "שלום". לאחר הפסטיבל פרסם מאמר בנושא, ובעקבותיו הוזמן לכתוב טור שבועי על יהדות ורוחניות באתר האינטרנט nrg. מהטורים האלה נולד ספרו הקודם, "להתעורר ליום חדש". הצוהר שפתח לחוכמת המזרח הביא אותו לנסוע בעצמו להודו, כדי להעמיק יותר את היכרותו עם הדתות שם. בשובו הביא עמו לא מעט תובנות וסיפורים, שמופיעים בספרו החדש.
"מיכל הייתה מעורבת בסוגיית 'פקודת השירות המשותף', ונפגשה בנושא עם הרמטכ"ל. היא הבינה שיש פה שני צדדים ערכיים: לבחורי הישיבות יש ערך של צניעות, לאחרים יש ערך של שוויון, וצריכים לחשוב איך להכיל את שני הדברים. לראות רק פן מסוים של המציאות, זו צרות אופקים"
אחת התמות המרכזיות בספר נוגעת לקשר בין הסיפור של האדם לבין השקפותיו הרוחניות. "אפילו כשאין מודעות לכך", טוען הרב נגן, "תפיסת העולם של כל אחד נובעת מסיפור החיים שלו, וסיפור החיים מנווט תחת תפיסת העולם".
כל אחד מהסיפורים שלך מביע איזשהו מסר. האם זה ספר של רעיונות שמשתמש בסיפורים ככלי כדי להעביר אותם, או ספר של סיפורים שיש בהם רעיונות?
"הסיפור הוא לא קישוט. סיפורים הם הדבר הכי חשוב בחיים, ומי שמוכן להסתכל על החיים כסיפור, חווה את המציאות באופן אחר לחלוטין וגם פועל אחרת. יש שחושבים שאנשים רציניים אמורים לעסוק בהגות, ולכל היותר לרכך אותה ולהתאים אותה לקהל באמצעות סיפור; אני חושב שההגות והרעיונות תופסים רק פן מסוים ומצומצם של הקיום שלנו, והסיפור נותן לנו את החיים עצמם. בספר אני מספר למשל על אלמנה שיוצאת לדייט עם בחור ישיבה. בפגישה היא מתארת לו את חוויית החיים שלה, ואת התחושה שלמרות כל מה שעברה, הקב"ה נמצא איתה כל הזמן. הבחור לא מבין בכלל מה החידוש בדבריה: זה נשמע לו פשוט. הוא עדיין לא מבין שהחיים גדולים הרבה יותר מהרעיון ההגותי שאומר שהקב"ה נמצא איתך בכל מקום.
"אם הייתי סופר, העובדה שבסיפורים שלי יש מסר ברור הייתה אולי הופכת אותי לסופר מליגה ב'. אבל אני לא סופר, והספר הזה הוא לא פרוזה. אלו סיפורים שהתרחשו במציאות, ואני בא אליהם כפרשן של הטקסט הכי ענק, שהוא החיים עצמם. האתגר הגדול הוא לעמוד מול החיים ולפרש אותם, והספר הזה מכיל בתוכו את הפרשנות. את ההסתכלות על החיים כסיפור אני ממשיל לחוברות הילדים שבהן צריך לחבר נקודה אל נקודה. כל יום שלנו הוא כזה – רצף של אירועים נקודתיים, והמחשבה שלי היא איך אני מחבר ביניהם. בחוברות יש רק דרך אחת נכונה, אבל בהתבוננות שלנו על החיים יש אינספור אפשרויות".
אתה כותב שהדיוק במסירת הסיפור חשוב לך מאוד, אבל כשלפרשנות יש תפקיד מרכזי כל כך, מדוע צריך להקפיד על הדיוק?
"אענה לך בסיפור. כשפרופ' בני איש־שלום פתח את בית המדרש של 'בית מורשה' בירושלים, הרב יהודה עמיטל זצ"ל שאל אותו אם המקום הזה יהיה כמו ישיבה או כמו אוניברסיטה. לשאלה 'מה ההבדל?', הוא השיב שבאוניברסיטה שואלים 'מה הרב קוק אמר', ובישיבה שואלים 'מה הרב קוק אומר לי'. פרופ' איש־שלום ענה שהוא רוצה להקים מקום שיעסוק גם במה שהרב קוק אמר, וגם במה שהוא אומר לנו, כלומר בניסיון למצוא את המפגש האותנטי בין השניים.
"בלימוד בישיבה לפעמים קוראים פסקה, ומהר מאוד זורקים החוצה את התוכן עצמו. בלימוד האקדמי, מצד שני, יש קריאת טקסט מנוכרת. הדבר הכי עשיר ומשמעותי הוא המפגש ביני לבין הטקסט, ביני לבין החיים. אם אני לא מוכן לדייק בחיים עצמם, המפגש שלי איתם הוא לא באמת מפגש אינטימי, כי אני מתעסק בעצמי. לכן אני רוצה את שניהם. אני לא רוצה חוויה סובייקטיבית, וגם לא מפגש מנוכר".
טבעת בזכות שר הטבעות
אי אפשר לטעות במבטא של הרב נגן (51). הוא נולד וגדל במנהטן שבניו־יורק, אמו אהובה הגיעה ממשפחה חרדית, אביו עזריאל ממשפחה ציונית. ב־1984, אחרי לימודים בישיבה התיכונית של "ישיבה יוניברסיטי", הגיע יעקב הצעיר לארץ כדי ללמוד בישיבת ההסדר שעלבים. "התאהבתי בתורה ובארץ, אבל הייתי בטוח שבגלל הפער התרבותי אני חייב להתחתן עם בחורה אמריקנית בארה"ב, ולכן חזרתי לשם", הוא מספר. שוב נרשם לישיבה יוניברסיטי, השלים שם תואר ראשון ושני בלימודי יהדות ותולדות עם ישראל, ואחר כך גם לימודי רבנות – כשבין לבין הגיע ארצה לשנה בישיבת "הר עציון".
לאחר שהוסמך כרב, תכנן לקפוץ לישראל לביקור נוסף, כדי להיבחן לרבנות גם כאן. "בארה"ב, אחד מחבריי הטובים עמד להתחתן, וחשבתי שאדחה קצת את הנסיעה כדי להיות בחתונה שלו. הוא אמר לי: 'אתה כל כך אוהב את ישראל, ונוסע רק לתקופה קצרה, אז אל תתעכב בגללי'. הקשבתי לו ונסעתי ארצה. ביום שבו התקיימה החתונה שלו, אני נפגשתי עם מיכל".
מיכל נגן היא בתו של פרופ' אוריאל סימון, חוקר המקרא ופרשן, ונכדתו של חתן פרס ישראל פרופ' עקיבא ארנסט סימון. "הנס הגדול של החיים שלי", מגדיר אותה הרב נגן. "מי ששידך בינינו לא פגש אותי בחיים, ולכן ניסיתי להתחמק מההצעה. הבעיה היא שאני לא טוב בלהגיד לא, וגם כבר דיברתי עם מיכל, אז החלטתי להיפגש. חברים ששמעו על ההצעה, אמרו שזה ממש לא קשור. אני בחור ישיבה אמריקני, היא צברית, קצינה בצה"ל שגדלה במשפחה של שמאל דתי. גם מיכל מצידה לא ממש הבינה שאני מתקשר אליה כדי להציע שניפגש. היא הייתה מנומסת מאוד בשיחת הטלפון, ועד שקלטה מה קורה, כבר היה מאוחר מדי. כשנפגשנו, תוך כמה רגעים נתפסתי לגמרי. אני זוכר שהיא סיפרה על הספר 'שר הטבעות' שהיא בדיוק קראה, ויכולתי ממש לראות בעיניים את הסיפור". את ספרו החדש הוא מקדיש לה, כמי שלימדה אותו "שהחיים הם ספר".
כיום עומדת מיכל נגן בראש "צהלי", המכינה הקדם־צבאית הראשונה שהוקמה עבור צעירות דתיות. היא תומכת כמובן בהתגייסות בנות לשירות צבאי, אך גם חתמה בעבר על מכתב רבנים נגד השירות המעורב ביחידות קרביות. "יש אצל שנינו משהו דומה, היציאה הזו מהקווים", אומר הרב נגן. "מיכל הייתה מעורבת בסוגיה של 'פקודת השירות המשותף', ונפגשה בנושא עם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. היא הבינה שיש פה שני צדדים ערכיים, וזה לא סיפור של שחור ולבן. לבחורי הישיבות יש ערך של צניעות, לאחרים יש ערך של שוויון, וצריכים לחשוב איך ניתן להכיל את שני הדברים. אני מזדהה איתה בראייה החברתית הזאת.
"הזוהר כותב ששלום מכיל אש ומים. צריך לראות את הפנים השונים, ולא באופן שטחי אלא בצורה הכי מדויקת. לראות בכל קבוצה גם את הבעיות וגם את הדברים הטובים. בדרך כלל, כל אחד רואה את הערך שמייצגת הדרך שלו, ואת המחיר שדורשת הדרך של האחר. אנחנו צריכים לראות את הערך ולא להתעלם מהמחירים, גם אצלנו וגם אצל אחרים. לראות רק פן מסוים של המציאות, זו צרות אופקים. זה הדבר שהכי מחריב אותנו".
לאחר חתונתם התגוררו בני הזוג במשך כשלוש שנים בדירות האברכים של ישיבת הר עציון באלון־שבות, ובשנת 97' עברו לעתניאל. "ראש הישיבה, הרב בני קלמנזון, התקשר והציע לי לכהן בישיבה כר"מ. לא הכרתי אותו, וגם לא את הישיבה או את היישוב, ובכל זאת הסכמתי".
גם את שיעוריו בישיבה בעתניאל מתבל הרב נגן בסיפורים. "אני לא מתאפק. המשפט 'זה מזכיר לי סיפור', חוזר אצלי אינספור פעמים. גם הדרך שבה אני מלמד תורה היא סיפורית. כשאני נכנס לסוגיה, אני מתחיל מהפסוקים ואז ממשיך לתנאים, ראשונים, אחרונים, ועד למה שאני אומר ברגע זה. אני רואה הכול כרצף סיפורי. בשבילי זו לא השתלשלות במובן המחקרי, אלא כל סוגיה היא סיפור מרתק, והזרימה בין הדברים היא עצמה סיפור".
מבחן גל גדות
בשנות האינתיפאדה השנייה, וגם במהלך העשור האחרון, ספג היישוב עתניאל אבדות רבות. ברדיוס של ארבעה בתים בלבד ממעונם של בני הזוג נגן ושבעת ילדיהם, מתגוררות כמה משפחות למודות טרור – משפחת מאיר, שאיבדה את האם דפנה בפיגוע דקירה בתוך הבית; משפחת מרק, ששכלה את אבי המשפחה הרב מיכי בפיגוע ירי, ואת הבן שלומי בתאונת דרכים; ויהודה גליק, שנפצע אנושות בניסיון התנקשות, והתאלמן מאשתו יפי.
אירועי הטרור נוכחים ברקע של רבים מהסיפורים בספרו של הרב נגן, הוא בוודאי אינו מתכחש להם, ובכל זאת חלק ניכר מזמנו מוקדש למפגשים בין־דתיים עם מנהיגים מוסלמים. יחד עם האימאם חליל אלבז הוא משמש כיו"ר הוועד של "איחוד מורשת אברהם" – ארגון של יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, תושבי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, שפועלים יחד לייצר שלום. במסגרות שיח שונות הוא נפגש עם אישי דת מצרים, כמו ד"ר עומר סאלם מאוניברסיטת אל־אזהר, שייח' ד"ר עומר סאלם וד"ר עלי אל־סאמאן, שהיה יועץ בכיר של נשיא מצרים אנואר סאדאת. בנוסף פעיל הרב נגן בקבוצת "שורשים" בגוש עציון, שבמסגרתה יושבים יחד מתנחלים ופלסטינים לשיח ולימוד משותף. מיד אחרי שיחתנו הוא נסע להעביר שיעור לקבוצה דומה שמתרקמת בימים אלו.
את ראשית העשייה שלו בתחום מייחס הרב נגן להשפעתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, שלימד שנים רבות בישיבת עתניאל. הרב פרומן האמין שמכיוון שהדת היא חלק מהבעיה בסכסוך הישראלי־ערבי, היא חייבת להיות גם חלק מהפתרון.
לא מעט אנשי ימין רואים את המפגשים האלה כנאיביות.
"נאיבי פירושו תמים – מילה שיש לה בעברית משמעות נוספת. תמים יכול להיות גם שלם, כמו 'תמים תהיה עם השם אלוקיך' או 'תורת השם תמימה'. מי שחי באזור כמו הר חברון לא יכול לחשוב שהכול ורוד ושאין רצח, שנאה ורוע בעולם, אבל השאלה היא אם אתה רואה תמונה שלמה או שאתה נתפס לפן מסוים, גם אם אין ספק בחשיבותו.
"אלו שרואים רק את הרע, את השנאה והרצח, לשיטתם אין באמת עם מי לדבר. אבל יש עוד פנים למציאות. בתקופת האינתיפאדה הייתי מעורב בתאונת דרכים, ועשרות פלסטינים רצו אליי כדי לעזור, וגם התקשרו לצבא והזעיקו עזרה. יש פלסטינים שמגנים פיגועים, וצריכים לזכור שלגנות אצלם זה לא כמו לגנות אצלנו"
"הדברים הרעים נכונים כולם, ואנחנו חווינו אותם על בשרנו בעתניאל. אני בעצמי אחראי על טקסי הזיכרון ביישוב. יש רוע, אבל בכל סיפור יש שני פנים לפחות, והתמימות היא לראות את התמונה השלמה. הציניקנים ואלו שאומרים שאני נאיבי, רואים רק חלק מהמציאות של מיליוני הערבים ביו"ש".
בקרב הציבור הפלסטיני, התמיכה בטרור היא לא בשוליים. יש שם חינוך לשנאה שמתחיל כבר בתוכני הלימוד בבתי הספר, ויש הפגנות שמחה ברחובות אחרי רצח של יהודים חפים מפשע.
"יש כל מיני מעגלים. אפשר להתווכח כמה אחוזים מוכנים לרצוח בעצמם, כמה שמחים בעקבות רצח וכמה אדישים, אבל צריך לראות את הקשת השלמה ולשאול מה אני יכול לעשות כדי להשפיע באופן חיובי על המציאות הזאת. אלו שרואים רק את הרע וחושבים שהכול שנאה ורצח, לשיטתם אין באמת עם מי לדבר. אני יכול להעיד שיש עוד פנים למציאות, ואני אומר את זה מתוך היכרות. ראינו את זה גם בהרבה מקרים באזור שלנו. הייתה קבוצה של מתנחלים שכמעט נעשה בהם לינץ' אחרי הרצח של המשפחה בדומא, והם ניצלו בזכות פלסטינים. היה פלסטיני שסייע לחוי מרק וילדיה בפיגוע שבו נהרג מיכי. בתקופת האינתיפאדה אני עצמי הייתי מעורב פעם בתאונת דרכים בין עתניאל לבית־חגי, ועשרות פלסטינים רצו אליי כדי לעזור לי, וגם התקשרו לצבא והזעיקו עזרה. יש פלסטינים שמגנים פיגועים, וצריכים לזכור שלגנות אצלם זה לא כמו לגנות אצלנו".
הבעיה היא שהמנהיגות שלהם לא מגנה את הפיגועים.
"המנהיגות הזו אינה פופולרית אצלם, בלשון המעטה. אני מכיר היום לא מעט פוליטיקאים פלסטינים בגיל ארבעים פלוס, שהשיח שלהם שונה לגמרי. אני חושב שאפשר לראות את הטוב גם אצל האוכלוסייה הזו, ולהגיע למפגש שמשנה את המציאות. אם חושבים שהמציאות היא שחור־לבן אפשר באמת להתייאש, אבל כשאתה רואה את המורכבות, מתעוררת תקווה שיכול להיות אחרת.
"אני לומד עם קבוצה של מוסלמים סופים, שהם שוחרי שלום. רוב הישראלים לא מכירים את ההבדל בין סלפים לסופים, ולא יודעים שיש גם הבדל בשיח בין חברון לבין רמאללה, או בין מדינות ערב השונות. כשטסתי במטוס של חברת התעופה הירדנית כדי להשתתף בכנס שהתקיים בעמאן, מצאתי מגזין שעל השער שלו הופיעה תמונה של גל גדות. בלבנון, לעומת זאת, החרימו את הסרט שלה. כך שיש הבדלים, והעניין הוא לא רק לחפש כמה נקודות טובות, אלא להבין שזו מציאות מורכבת ואפשר לשנות ולפעול. אני שומע אנשים רבים שמעידים כמה המפגש גורם לשינוי".
רוחניות באיחור
הרב נגן לא מסתפק בשיח עם שכנינו המוסלמים: הוא מאמין באחווה בין כל העמים והדתות, ומשתדל לפעול לקידום הרעיון הזה. בספרו החדש מוקדש "שער" שלם לנושא. גם העלייה בגילויי האנטישמיות באירופה ובארה"ב אינה מרפה את ידיו: "יש בעולם 7 מיליארדי בני אדם. האירועים האנטישמיים שמתרחשים הם נוראים, וצריך להילחם נגד תופעות כאלו – אבל אם פותחים עיניים רחבות, רואים שיש כל כך הרבה אהבה. פעמים רבות, המיעוט הוא זה שתופס את הכותרות. להבדיל, כשאני משוחח עם אנשי השמאל הרדיקלי על המתנחלים, הם מיד מדברים על ברוך גולדשטיין ועל תג מחיר. הם מביאים עובדות וציטוטים מדויקים, אבל כשמייצרים מזה תמונה כללית, מתקבל שקר. יש בעולם בעיות של BDS וקיצוניות, אבל צריכים להסתכל על הסיפור הגדול ולזכור שארה"ב ומדינות מערב אירופה הן רק חלק קטן מהעולם. תושבי אסיה הם שני שלישים מהאנושות; הסתובבתי בסין ובהודו, והאהבה והאחווה כלפי ישראל שם הן עצומות. החוויה ההישרדותית, שרואה רק את הבעיות הנקודתיות, היא מטעה".
מסקנה נוספת שאיתה חזר הרב נגן מהודו, היא שהיהדות ממצעת בין מזרח ומערב. בעוד איש המערב יבקש תמיד לעשות משהו (“doing”) ואיש המזרח יחפש מה להיות (“being”), היהודי מתמודד עם שתי הדרישות הללו כל הזמן, ונדרש לאזן ביניהן. "כתבתי על כך כבר בספר 'להתעורר ליום חדש', ולאחר מכן גיליתי שכל התפיסה ההגותית הזאת נוצרה אצלי בעקבות שני פיגועים קשים. את החשיבות של העשייה הפנמתי בעקבות הפיגוע שבו נהרג נעם אפטר, מי שדחף אותי כאמור מהוויית בית המדרש לפעולה בחוץ. חשיבות ההוויה נולדה אצלי מהתבוננות ברצח של תלמידי אבי סבאג הי"ד, בפיגוע ירי לפני 18 שנה. המחשבה שליוותה אותי אז הייתה – כל כך הרבה משקיעים כדי לבנות חיים של אדם, וברגע אחד אפשר להרוס את הכול. ההבנה שכל יום הוא עולם בפני עצמו, אפשרה לי להעניק משמעות לחיים הקצרים שלו. הספדתי אותו במילים 'מעט שנים, הרבה ימים'. למחרת בבוקר הבנתי שב'מודה אני' אנחנו אומרים תודה על החיים של היום הזה, כל יום מחדש".
צעירים ישראלים רבים מספרים כי גילו את הרוחניות שלהם רק בהודו. מדוע זה לא קורה להם בארץ? החוויה הרוחנית שם באמת ייחודית כל כך?
"כתוב 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', ועַם חכם לומד מכל העמים. אני מאמין שיש הפריה משמעותית בין העולם הרוחני של היהדות לבין העולמות האחרים. האם בחור שלא למד שום דבר ביהדות צריך להגיע להודו בשביל פיתוח רוחני? זו כבר שאלה אחרת לגמרי. היו תקופות שבהן היהדות לא עסקה בפן הרוחני. גם החסידות וגם הקבלה לא היו חלק מהחוויה היהודית בישיבת הר עציון כשלמדתי שם, בשנות השמונים. עכשיו אנחנו במציאות אחרת לגמרי. היהדות נכנסה לתחומים האלה קצת מאוחר, ואיבדנו בדרך המון אנשים שלא מצאו מענה, אבל היום אני לא חושב שצריכים לחוות את כל זה דווקא בהודו. אפשר לעשות גם בארץ יוגה וסוגים של מדיטציה, ולחוות דברים רוחניים אחרים.
"נפגשתי בהודו עם גורו בן 92 , בן של רב בדרום צרפת. בצעירותו הוא הפך לאתאיסט, ולהודו הגיע בעקבות ספר על פילוסופיה הודית שהשפיע עליו. כשנכנסתי לחדר שלו מצאתי בארון הספרים תנ"ך, תניא, שפת אמת וספר סיפורי חסידים של שמחה רז. הגורו בעצמו סיפר לי שבעבר לא הכיר את הפנים האלה של היהדות"
"נפגשתי בהודו עם גורו בן 92, שנולד כבן של רב בדרום צרפת. בצעירותו הוא הפך לאתאיסט, ולהודו הגיע בעקבות ספר על פילוסופיה הודית שהשפיע עליו. כשנכנסתי לחדר שלו מצאתי בארון הספרים תנ"ך, תניא, שפת אמת וספר סיפורי חסידים של שמחה רז. הגורו בעצמו סיפר לי שבעבר לא הכיר את הפנים האלה של היהדות". וכמובן, מיד מגיע סיפור נוסף: "לאשתי יש קרוב משפחה שהפך לבודהיסט. הוא הגיע לארץ אחרי שסבתא שלו נפטרה, ודיברתי איתו קצת על יהדות. ואז הוא אמר לי: 'אם הייתי יודע את כל זה, לא הייתי הולך לבודהיזם'".
קשה להתעלם מההסתכלות האופטימית שלך על המציאות, שניכרת גם בפרשנות החיובית שלך לכל סיפור. היכולת הזאת נובעת ממבנה אישיותי, או שהיא תכונה נרכשת?
"אני מודה שיש לי נטייה אישיותית כזו, אבל התקווה שלי היא לפתוח לכל אדם את העיניים לאפשרות אחרת של ראיית המציאות. אחרי עשרות שנים של עיסוק בחינוך, אני מאמין שגם אלו שהמבנה האישיותי שלהם לא כולל את ההסתכלות הזו, יכולים לכוון לשם את המבט; ולצידם, רבים מאלו שהיכולת קיימת אצלם, צריכים את השפה ואת הכלים כדי לממש אותה. זה נכון לגבי הרבה ספרים שמשפיעים על הקורא. הם אומרים בעצם את מה שהאדם כבר יודע בפנים, רק שהוא לא ידע איך לבטא את זה – לא רק במילים אלא גם בחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
