"הגזענות הגדולה היא במושבים ובקיבוצים": המושבניק שנלחם בוועדות הקבלה

זה היה אמור להיות עוד כנס בחירות שגרתי של מפלגת העבודה, אירוע שכבר מזמן לא מעורר סערות מיוחדות או התפרצויות של אמוציות. יו"ר המפלגה עמיר פרץ ויו"ר קק"ל דני עטר הגיעו למושב הדר־עם בעמק חפר כדי להסביר לחברי המושבים בסביבה עד כמה חשוב להצביע "אמת" בקלפי. אלא שכאשר עטר החל לדבר על הקיפוח שהמושבניקים סובלים ממנו ועל הניסיונות להצר את צעדי הקרן הקיימת בבואה לסייע להם, נשמעה לפתע קריאה מתוך הקהל: "טוב מאוד!".

מי שהפנו את ראשם לעבר מקור הקול ראו תושב מבוגר שעל חולצתו מודפס הכיתוב "די לוועדות הקבלה". חלקם אולי זכרו שמוקדם יותר הוא עמד בכניסה וחילק עלונים שהתקבלו באדישות מופגנת. המחאה הקולנית נמשכה כשעמיר פרץ ניסה להסביר למושבניקים שרק הוא יגן על זכויותיהם, ולכן עליהם לעשות הכול למען הגדלת הייצוג של מפלגת העבודה בכנסת. המפגין היחיד מצידו קם והכריז שממקום שבו ועדת קבלה דוחה את מועמדותה של צעירה ממוצא מרוקאי לא תהיה שום צמיחה במנדטים. המפגש הסתיים בטונים צורמים, כשהאזרח מהקהל צועק על שני בכירי המפלגה.

בשביל עמרם זהבי זה אכן היה עוד ערב שגרתי. הוא תושב הדר־עם, פעיל חברתי עצמאי שמנהל מלחמת חורמה נגד "זכויות היתר של מושבניקים וקיבוצניקים", כהגדרתו. האמצעים: עתירות סיזיפיות לבתי המשפט, משמרות מחאה, צעקות ברמקול מול חדרי ישיבות, וגם יצירת סקנדלים בכנסים ואירועים ציבוריים. את עיקר זעמו מפנה זהבי נגד ועדות הקבלה הפועלות במושבים, בקיבוצים, בהתנחלויות ובכל יישוב המבקש לסנן אנשים ומשפחות מסיבות שונות ומשונות.

הוא איש שמאל מובהק, מתנגד נחרץ להתיישבות ביו"ש ולכפייה דתית, ולעיתים קרובות תוכלו למצוא אותו בין המפגינים נגד אביחי מנדלבליט בכיכר גורן, אבל איבתו לוועדות הקבלה שולחת אותו למאבק חריף גם מול חבריו בשמאל – במפלגת העבודה, במרצ, במוסדות ההתיישבות העובדת, וגם במושב מגוריו. במפגש עם פרץ ועטר ניסה נציג בכיר של הקיבוצים לשכנע את זהבי שדרישותיו יזיקו להתיישבות: "חמישים ערבים רוצים להצטרף לקיבוץ שלי, וכניסתם תשנה לחלוטין את פני המקום", טען. "נו, אז מה?", השיב זהבי. "יגורו לידך מהנדסים ערבים ורופאים ערבים. מה רע?"

"אתה מבין מה קורה כאן?", מסביר לי זהבי בסלונו המרווח. "הגזענות הזו נגד כל מי ששונה צמחה אצלנו. התחלנו עם זה במושבים ובקיבוצים, וזה עבר להתנחלויות, כי המתנחלים רואים בעצמם את ממשיכי ההתיישבות. בנושא הזה שמאלנים וימנים הולכים יד ביד. דני עטר ובצלאל סמוטריץ' הם שני חברים שעובדים יחד. לא אתפלא אם עטר ארגן לסמוטריץ' את בעלי החיים למצעד הבהמות".

סוגיית ועדות הקבלה מזכירה לו תהליכים שהתרחשו באירופה לפני שמונים שנה. "סבתי ניצולת שואה, אמי ברחה רגעים ספורים לפני האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית – י"פ), סבא שלי נספה באושוויץ. הנושא הזה של דמוקרטיה, של שוויון, זה בדמי. ועדות קבלה זה דבר שאסור בתכלית".

מה הקשר בין קבלת מועמדים למושב ובין השואה?
"גזענות, חוסר צדק, אי קבלת האחר. אתה שומע דברים שאי אפשר להאמין. שולחים מועמדים למבחנים פסיכוטכניים, מגדירים אנשים כ'לא חברותיים', קובעים שההוא שרוצה להתקבל 'לא סימפטי'. תגידו, אתם חולי נפש? מי אתם שתקבעו מי זכאי לגור במקום ומי לא? אבל אנשים מפחדים, והולכים למבחנים הפסיכוטכניים האלה כמו כבשים.

"שיא השיאים היה כשבחורה מעדה מסוימת רצתה להתקבל למושב שלנו, והיו אנשים שלא סמפטו אותה. הוציאו על המשפחה שלה לשון הרע מטורף, כאילו מי יודע מה יקרה כשהם יתקבלו למושב. מתחילים לחצים, ויש איזה חבר ועד שלא נראה לו, וקובעים שתהיה החלטה של האספה הכללית. באים לשם ארבעים איש עם עורך דין צמוד, כדי לשמוע בחורה בת 22. כולם יושבים בריבוע סביבה, ושואלים אותה 'למה את רוצה לקנות אצלנו בית?'. אחר כך הודיעו ששולחים אותה למבחנים פסיכולוגיים. השתוללתי באותו רגע. אם היה לי טומיגן ביד, אני לא יודע מה היה קורה.

"ברור שזו גזענות. אי אפשר להעלות בכלל טיעון של חשש מפני גורמים פליליים שייכנסו למושב, כי לפי החוק אסור לוועדות קבלה לבקש מהמועמד להציג תעודת יושר מהמשטרה. אז כמו שלא מבקשים תעודת יושר, אסור לשלוח אדם למבחן פסיכוטכני. מי לעזאזל קובע מי 'חברותי' או 'לא חברותי'?"

זכותי לעשות לכם את המוות

עמרם זהבי (72), כיום פנסיונר ובעבר טכנאי מחשבים, הוא יליד הדר־עם, נשוי לזהבה ואב לשלושה. אחד מילדיו מתגורר בכפר־מונש, מושב אחר בעמק חפר.

על מדפי חדר העבודה של זהבי ניצבים אינספור קלסרים האוצרים בתוכם את הדי הקרבות ממאבקיו הרבים נגד ועדות, נציגי ציבור ועוד ועוד. בין השאר תמצאו בהם את המכתבים ששלח לכל אחד מתושבי המועצה המקומית עמק חפר, לקראת הבחירות המוניציפליות ב־2018. זהבי קרא להם לא להצביע לרני אידן, שסיים 12 שנות כהונה כראש מועצה וניסה להיבחר פעם נוספת. כהונה באורך כזה, קבע, היא מתכון לשחיתות. "נכחתי בכנס של ראשי ערים, והסברתי למשתתפים שמספיק לנו שתי קדנציות", מספר זהבי. "הם אמרו לי שאני טועה, וחייבים שלוש קדנציות ומעלה: בראשונה אתה רק לומד, בשנייה אתה עושה, ובשלישית אתה גוזר את הסרטים. תבין כמה השתן עלה להם לראש. אמרתי לאחד מהם: מי אתה שתגזור סרטים? אנחנו בוחרים בך כדי שתיהנה להשתתף בטקסים? בחרנו בך כדי שתעבוד בשבילנו".

על דבקותו של זהבי במטרה יכול להעיד יו"ר הוועד של מושב הדר־עם, מאיר רבינוביץ', ממייסדי חברת הטכנולוגיה החקלאית SCR. "אני מגיע להפגין מול הבית שלו בשעות שונות כדי שהוא לא יוכל להתרגל", מסביר זהבי את טקטיקת הגרילה הפרטית. "לפעמים אני מבקר אותו בשמונה, לפעמים בשש. אני מכריז במגפון: 'מאיר רבינוביץ', כך לא מנהלים ועד מקומי'. אני משתדל לעשות את זה כמה פעמים בשבוע". רבינוביץ' כבר הגיש נגד זהבי תביעות לשון הרע, ואף זכה לפיצוי בסך 200 אלף שקלים; זהבי מצידו טוען כי הצליח לגרום לרשויות להרוס בית שבנה יו"ר הוועד ללא היתר.

זהבי שונא גם שערים חשמליים. הוא לא מסוגל לראות איך הם "צצים כפטריות אחר הגשם" במושבים ובקיבוצים. כל מטרתם, לטענתו, היא להדיר אוכלוסיות מסוימות "לבל יעברו במקומות שלא שייכים להן". לפחות במקרה אחד, העימות שלו מול השערים הפך לפיזי.

"בניר־דוד החליטו להציב שער חשמלי, כדי שלאנשי בית־שאן לא תהיה גישה לנחל עמל, שעובר בתחום הקיבוץ", מספר זהבי. "יום אחד אני מגיע לשם, ועומדת מישהי שמכירה אותי היטב, שומרת שלא ייכנסו למקום. אני מתקרב והיא סוגרת את השער ושואלת 'לאן אתה צריך?'. אני אומר לה: 'הלו, את מכירה אותי 25 שנה, מה זה לאן אני צריך?'. אם יש משהו שהורס אותי זה האנשים האלה שתופסים שלטון על אחרים. דרשתי ממנה 'תפתחי', והיא המשיכה לשאול: 'לאן אתה צריך?'. אז העברתי הילוך ופרצתי את השער.

"הגיעו למקום שוטרים ואמרו לי שביצעתי חבלה. אמרתי להם: 'נכון, זו חבלה, ואני אתבע גם אתכם כי זה שטח ציבורי'. הסיפור נגמר בזה שהקיבוץ ביקש ממני להפסיק להילחם נגדם. מאותו יום ואילך, כשאותה אישה רואה אותי היא פותחת את השער ומתחבאת מאחורי הבודקה".

אסור ליישוב להציב שער בכניסה?
"אין דבר כזה במדינת ישראל. הדרך למושב, לקיבוץ או להתנחלות היא דרך ציבורית, לכן אסור לחסום אותה. אבל מה קורה בפועל? יש בכל מיני מקומות חברי ועד שלא רוצים שמכוניות יעברו ליד הבתים שלהם, אז הם מציבים שער. זה נורא ואיום, צריך להילחם נגד דברים כאלה. אני מנהל מאבק משפטי בדרישה שכל השערים יהיו פתוחים מהבוקר עד הערב, כולם. כל מבנה דורש טופס 4, נכון? אז גם שער חשמלי צריך היתר כזה. מהנדס המועצה, אגב, מצדיק אותי לגמרי".

בין השאר הגיש זהבי עתירה בנושא נגד המועצה המקומית עמק חפר והמושבים הדר־עם וכפר־ידידיה, שלדבריו מונעים כניסת תושבים מבחוץ, ובכך פוגעים בזכות התנועה. הוא מודה בקיומו של צורך בטיחותי, ולא מתנגד לסגירת השערים בשעות הלילה המאוחרות עד שש בבוקר, אבל לטענתו כל מטרתם של השערים הקיימים היא להילחם בווייז. "היישובים פשוט לא רוצים שייכנסו אליהם. אם היה חשש ביטחוני, היינו רואים שומרים ואנשי ביטחון בכל מקום, אבל זה לא המצב. אני לא מבין איך אפשר למנוע מאדם לעבור בדרך ציבורית. מאיפה הסמכות לחסום כביש לאנשים? נושא הגדרות והשערים היום הוא שרירותי לחלוטין, כל אחד בונה לו גדר. את המערב הפרוע הזה חייבים לעצור ועכשיו".

בראש רשימת האויבים שלו, כבר שנים, נמצאות כאמור ועדות הקבלה. "אלה דברים שמטריפים אותי. יש לי חוש צדק שגורם לי אולקוס. כשאני נתקל בעוולות, אני לומד אותן, חוקר אותן, מבין אותן, ואז נלחם נגדן עד הסוף".

"אנשים לא מעיזים לעמוד לצידי כי הם מפחדים שינקמו בהם. לפעמים אני מוצא את עצמי בימי עיון מול 300 איש, וכולם יכולים לקלל אותי, אבל בסוף אני מנצח. הם רוצים לרצוח אותי, אבל אני צועק עליהם, גומר אותם, אומר להם בפרצוף את האמת – שהם צריכים להתבייש. הגזענות הגדולה ביותר היא אצלנו, במושבים ובקיבוצים"

לדבריו, הוועדות הן שריד מימי האימפריה הבריטית, שרצתה להפלות בין תושבי הקולוניות שלה בהודו לבין המקומיים. "כל התקנון של תנועת המושבים מועתק משם, מהניסיון של הבריטים לא להיות יחדיו עם ההודים. זה נוצר מסיבות גזעניות. בראשית הציונות, כשהקימו יישובים במקומות קשים, וכולם היו צריכים לעבוד בראש אחד ובלב אחד, עוד היה בזה היגיון. היום אין. בתקנון המקורי קיים סעיף שמאפשר לסלק חולה נפש. מושבים שלא חידשו את התקנון שלהם – הסעיף הזה מופיע אצלם. אז מילא בדור הראשון, אבל דור שני? שלישי? באה חבורה ומחליטה על אנשים אחרים, מי ראוי או לא ראוי, מי מתאים ומי לא מתאים? זה שיא החלאות על פני האדמה".

הדר־עם הוא מושב בעל צביון מסוים, נכון?
"כן, הצביון הוא חילוני ציוני. המושב הוקם על ידי הולנדים ומזרח־אירופים".

אם למושב תיכנס למשל קבוצה גדולה של משפחות דתיות, זה לא ישנה את הצביון שלו?
"נכון, ואני אעשה להן את המוות. היה רב שניסה להקים בית כנסת מאחורי הבית שלי. גיליתי שחברי הוועד רוצים לתת לו קרוואן לשישי־שבת. אמרתי להם: אתם נורמלים? זה מתחיל בשישי־שבת ועובר לראשון־שני וגמרנו, אי אפשר לפנות אותו יותר. הודעתי שאם יעשו את זה, אני אשרוף לו את הקרוואן. לא באמת אשרוף, אבל אעשה לו את המוות".

אז בעצם אתה אומר – כל אחד יכול להתקבל להדר־עם, אבל אם יגיע מישהו שאינו דומה לי, אדאג שהוא יסבול עד שילך? 
"אני אומר, בואו נפסיק עם הצביעות. מושב הוא כמו שכונה בעיר לכל דבר ועניין. גם שכונה יכולה להשתנות, ומצד שני מותר לתושביה להיאבק למען הצביון שלה. היו פה דתיים, והם עזבו. למה? בגלל הצביון. הילדים לא יכלו ללכת לבית ספר כמו שהם רצו, השבת שלנו נראית אחרת, אז באופן טבעי הם עברו לשכונה דתית בנתניה. אם הדתיים מצליחים להשתלט על מקום – בסדר גמור. אבל אם זה מקום חילוני, והם מנסים לסגור בו רחוב, הם יחטפו מלחמה.

"מותר לך להילחם על הזכויות שלך, אסור לך להגיד להומו, לדתי או לערבי 'אתה לא יכול לקנות פה בית'. השימוש בטענת הצביון כדי למנוע כניסה של אוכלוסיות אחרות, זו צביעות אחת גדולה. אנשים במושבים ובקיבוצים כבר לא מכירים זה את זה. אני מכיר אולי עשרים אחוז מהתושבים בהדר־עם, ואני עוד בין היחידים פה שלא מקימים חומה סביב עצמם מתוך עיקרון. כולם פה עם חומות ומצלמות, למכוניות יש חלונות מואפלים, כבר לא נפגשים בצרכנייה כי קונים בחוץ. אז מהו הצביון המשותף שלנו? שאנחנו יכולים להגיד 'לא' למי שרוצה להיכנס".

אבל לפעמים יש למושב או לקיבוץ אופי שמלווה אותו מראשיתו, ויש ערך לכך שהמקום לא ישתנה. 
"שישתנה. למה לשכונה בנתניה מותר להשתנות, אבל אם יש חבורת סנובים שקיבלו אדמות מדינה בגלל זכויות יתר אסור לגעת להם בצביון? אם נולדתי מהרחם הנכון ולכן יש לי שלושים דונם, אני יכול להגביל כניסה של אנשים שלא בא לי עליהם? כשאני שומע בני מושבים וקיבוצים אומרים 'שאף אחד לא יעז לגעת באדמות שלנו', אני משתגע. מה זה 'האדמות שלנו'? למה אדם שנוסע בנתניה יכול להיכנס לאן שהוא רוצה, אבל אם הוא עובר כמה מטרים לצד השני של הכביש ומגיע לכאן, הוא צריך להיתקל בגדר חשמלית?"

מנגל ביישוב טבעוני

החוק הישראלי אינו שולל את עצם הרעיון של ועדות הקבלה. אחרי שהוגשו לבג"ץ כמה עתירות בנושא, העבירה הכנסת בשנת 2011 את התיקון לפקודת האגודות השיתופיות, ולפיו ביישובים קהילתיים בנגב ובגליל המונים פחות מ־400 משפחות אפשר להפעיל ועדות קבלה. לפי פסיקת בג"ץ, גם יישובי יו"ש רשאים להמשיך בנוהל הזה. החוק קובע כי ועדת קבלה תורכב מחמישה חברים: "שני נציגי היישוב הקהילתי; נציג התנועה שהיישוב הקהילתי מסונף אליה או חבר בה (…); נציג הסוכנות היהודית לארץ ישראל או ההסתדרות הציונית העולמית; ונציג המועצה האזורית". עוד נאמר בחוק כי אם סירבה הוועדה לקבל מועמד ליישוב, עליה להציג לו את נימוקיה – והוא יוכל לערער על כך ל"ועדת ההשגות" שימנה שר הבינוי והשיכון. ועדת ההשגות רשאית "לבטל את החלטת ועדת הקבלה, לאשרה, להחזיר את הנושא לדיון מחודש בוועדת הקבלה או לקבל החלטה אחרת במקומה".

מאילו טעמים תוכל ועדת קבלה לדחות מועמד? גם לכך נותן החוק תשובה מפורטת, ומספק רשימה סגורה של שיקולים שיכולים להצדיק תשובה שלילית. בין השאר מדובר שם על "מועמד שאינו מתאים לחיי חברה בקהילה (…) על סמך חוות דעת מקצועית של מי שהתמחותו באבחון התאמה; חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי־תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה; מאפיינים ייחודיים של היישוב הקהילתי או תנאי קבלה הקבועים בתקנות האגודה (…) שקיבלו את אישור הרשם". החוק אוסר על דחיית מועמדים מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית־פוליטית. גם נגד החוק הזה הוגשו עתירות לבג"ץ, אך הן נדחו.

כל זאת, כאמור, בגליל ובנגב. ביישובים במרכז הארץ נאסר לכאורה להתנות רכישת קרקע באישור של ועדת קבלה. מצדדי הוועדות טוענים כי חובה לקבל כל אחד למגורים ב"הרחבה קהילתית"; לעומת זאת, כשאדם מעוניין להצטרף לאגודה השיתופית או לקיבוץ – אין מניעה חוקית לערוך סינון.

"במבחן המעשה, גם מי שרוצה לקנות בית ב'הרחבה', נאלץ לעבור ועדת קבלה באופן התנדבותי", אומר זהבי. "לפעמים יוצרים מצג שווא כאילו זה תנאי לקניית הבית. אצלנו אומרים לרוכש שהוא לא חייב להופיע בפני ועדת הקבלה, אבל 'כדאי לו' לעשות זאת, כי יכול להיות שבבוא היום גם הוא לא ירצה לקבל תושב אחר. רוב האנשים נכנעים ללחץ החברתי. הם רוצים להיכנס למועדון האקסקלוסיבי, ובוחרים לא לנהל מלחמות. יש להם מין פחד מה'שלטונות' ומהקהילה. כמוני אין הרבה".

אז אתה טוען שמה שקורה אצלכם במושב מנוגד לחוק.
"כן, לגמרי. לכן אני רוצה להוציא צו מניעה שיאסור לשלוח אדם למבחן פסיכוטכני ולכנס את ועדת הקבלה. יותר מזה, ועדות כאלה פוגעות בזכות הקניין שלי למכור למי שאני רוצה".

מנגד יש מי שסבורים כי לא רק לשונו היבשה של החוק אלא גם הצדק והמוסר תומכים בקיומן של ועדות קבלה. "חשוב מאוד לקיים הליך כזה, כי מגורים בקהילה אינם דומים למגורים בעיר", אומר לנו דודו קוכמן, מזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי. "אדם שגר בעיר לא מחויב לאף אחד. קהילה במרחב כפרי, לעומת זאת, מתנהלת בנושאים מסוימים לפי הצבעות של האספה הכללית. מי שרוצה לחיות שם, זה מחייב נכונות שלו ושל משפחתו לוותר על חופש בחירה כשיש החלטות רוב. זה לא מתאים לכל אחד. פעמים רבות נכנס אדם חדש לקהילה, ואומר 'אתם לא יכולים להחליט בשבילי'. בתוך קהילה כפרית לאמירה הזו יש משמעות רבה, ולפעמים הרסנית.

"כשאתה חבר קהילה או אגודה, יש לך קשר לנושאים הכלכליים והחברתיים ולכל דבר שקורה בתוכה. אם מתרחש אסון, יש שותפות של חברי הקהילה, וכך גם אם יש שמחה. אנשים שבוחרים לגור במקום כזה מבינים שהם חלק ממשהו, הם עושים דברים יחד. לכן אם אדם רוצה להצטרף לקהילה הוא צריך להתאים את עצמו אליה, ולא לנסות לשנות אותה מבפנים. אם זו קהילה שאינה מתאימה לו, הוא לא צריך לבוא לשם מלכתחילה".

"שיא השיאים היה כשבחורה מסוימת רצתה לגור במושב, והיו אנשים שלא סמפטו אותה. הוציאו עליה לשון הרע מטורף. באו לאספה הכללית ארבעים איש עם עורך דין צמוד, כולם יושבים סביבה ושואלים אותה 'למה את רוצה לקנות אצלנו בית?'. אחר כך הודיעו ששולחים אותה למבחנים פסיכולוגיים. השתוללתי. אם היה לי טומיגן ביד, אני לא יודע מה היה קורה"

בית המשפט, אומר קוכמן, הגן בכמה פסיקות על זכותן של קהילות לשמר את אופיין התרבותי. "אין סיבה שיגיע אדם חילוני ליישוב דתי ויתחיל לחלל את יום השבת ולהפריע למנוחת האנשים. במקום כזה, שמירת השבת צריכה להיות מכובדת בתוך הקהילה. גם לקהילה טבעונית יש זכות לשמור על ערכיה, ולא יכול להיות שיבוא לשם מישהו שיחליט שהוא עושה מנגל, ויפגע בכך בתפיסת העולם הערכית של הסובבים אותו.

"בנוסף, רבים בקהילה הכפרית עובדים במקומות מרוחקים מבתיהם, הם חוזרים בשעות מאוחרות, ולכן חשוב להם לדעת שהם חיים בין אנשים נורמטיביים, ולא צריכים לחשוש מגורמים עברייניים. ללא ועדות קבלה אין לקהילה אפשרות לשמור על עצמה מפני גורמים כאלה. אגב, זו לא המצאה ישראלית; במערב יש גופים כאלה, ובצדק. ברבים מגורדי השחקים בניו־יורק יש איגוד קואופרטיבי של חברי הבניין, ומי שרוצה להתגורר שם צריך לעבור את ועדת הקבלה".
במבחן התוצאה, אנשים רבים טוענים כי הופלו לרעה על ידי חבורה מצומצמת שקובעת מי ראוי ומי לא ראוי להיכנס לקהילה.

"95 אחוזים מהבקשות להתקבל ליישובים נענות בחיוב. אחרי ערעורים וכדומה, פחות מחמישה אחוזים מהמועמדים נדחים. המספרים האלה מוכיחים שאין באמת אפליה נגד אוכלוסיות מסוימות או מיעוטים. בסוף השאלה המרכזית היא ההתאמה, וזכותה של קהילה לשמור על עצמה, על אופייה ועל מרקם החיים בה".

"בכל מקום שלא הקפידו על ועדות קבלה, יישובים נפגעו אנושות", אומר לנו גם יו"ר קק"ל, דני עטר. "משפחה שלא מתאימה יכולה לרסק את כל הקהילה. הרצון להבטיח את שמירתם של מאפיינים תרבותיים ארוכי שנים – שיכולים להיות קשורים לדת, לעבר, להווי – אינו גזעני. הניסיון לאפשר אורח חיים לקהילה קטנה, בדרך כלל מבודדת, הוא נכון ומוצדק. אדרבה, צריך להסיר את המגבלות על ועדות קבלה, ולאפשר את קיומן ביישובים של עד 1,500 משפחות.

"היום גם מי שרוצה לגור במגדלי בבלי או אקירוב בתל־אביב צריך לעבור ועדת קבלה: הבנק. אם אין לו כמה מיליוני שקלים, הוא לא יכול לחיות בחברת האנשים האלה. למה שם זה מותר? כי הכסף הפך להיות הנביא הגדול של העידן הזה? לקהילה ביישובים קטנים יש תפקיד ציוני של ישיבה על אדמה, של שמירה על שטחים פתוחים ועל גבולות המדינה, של אחיזה בקרקע. הבחירה לגור ביישוב קטן בפריפריה גובה מחירים כבדים מאוד, ולא צריך לאתגר גם את הקהילה פנימה, ולהכניס אליה אנשים שלא רוצים לקבל את כללי ההתנהגות".

עמרם זהבי טוען כי בתמיכה שלך בזכויות המושבים, אתה למעשה משתף פעולה עם הימין והמתנחלים.
"יש כאן זהות אינטרסים של אנשים שבחרו לחיות במרחב הכפרי, תוך אמירה לגבי עומק הציונות המפעמת בתוכם. אלו מקומות אחרים, ללא הנוחות הקיימת במרכז הארץ ובסביבה שיש בה מכל טוב שהמדינה הזו יודעת להרעיף. אז כן, הימין והשמאל מצאו את עצמם נאבקים יחד נגד פגיעה בקהילתיות ובמאפיינים קהילתיים".

זהה את התאילנדי

כפי שאפשר לנחש, זהבי הוא אחד התושבים הפופולריים פחות בהדר־עם. אבל המעמד הזה לא מרגש אותו יותר מדי. "יש לי תמיכה מסוימת, גם אם אנשים לא מעיזים לעמוד לצידי כי הם מפחדים שינקמו בהם. בכל מקום שאני מגיע אליו אני נמצא במיעוט מזהיר, או לא אהוד בכלל. לפעמים אני מוצא את עצמי בימי עיון מול 300 איש, וכולם יכולים לקלל אותי, אבל בסוף אני מנצח. אנשים נאלצים להכיר בכך שהכול קשקוש, חוסר צדק וחוסר היגיון. הייתי למשל בכנס של הקיבוצים בלהבות־חביבה, ונראה כאילו הם רוצים לרצוח אותי. אבל אני צועק עליהם, גומר אותם, אומר להם בפרצוף את האמת – שהם צריכים להתבייש. הגזענות הגדולה ביותר היא אצלנו, במושבים ובקיבוצים".

לדבריו הוא מגלה ליקויים רבים בהתנהלותם של חברי הוועד המקומי, אך אלה מסרבים לשמוע את עמדותיו, ואף דואגים לקיים את ישיבותיהם בסתר, בבתים פרטיים, כדי שלא יוכל להפריע. פעם גילה זהבי את מיקום הישיבה, הגיע למקום עם מגאפון והחל להשמיע קריאות. שוטרים הוזמנו למקום, ונגד זהבי הוגשה תלונה בגין הטרדה מאיימת. נציגת התובעים הייתה מרב יובל, מזכירת היישוב. "בשנים האחרונות התגלעו סכסוכים בין המשיב לבין הוועד", סיפרה בבית המשפט. "הוא מוציא אחת לשבוע לפחות מכתבים מכפישים. כותב לתושבים להימנע מלהגיע לאירועים, הולך ברחובות עם מגאפון כמעט בכל ערב. פנו אליי לא מעט משפחות שאמרו שהילדים הקטנים מפחדים מהאיש הזה, הרועש והמפחיד".

השופטת סמדר קולנדר־אברמוביץ' קיבלה את טענותיה של יובל, וקבעה כי אף שזכותו של זהבי להפגין, התנהלותו "מטרידה" את אנשי הדר־עם. "השופטת אמרה לי שאני מפריע לדיוני הוועדה", מספר זהבי. "אמרתי לה שזו בדיוק המטרה". קולנדר־אברמוביץ', כאמור, פחות התחברה, ועל זהבי נאסר להפגין עם מגאפון במשך שמונה חודשים.

במזכירות המושב מספרים גם שהמשטרה החרימה אקדח שהיה ברשותו של זהבי, לאחר ש"איים להרוג את יו"ר הוועד רבינוביץ' ולהתאבד". "מישהי שאלה אותי מה אעשה אם יו"ר הוועד יזכה שוב בבית המשפט מולי, ואמרתי לה 'אני אוציא לו את הנשמה, אני אהרוג אותו'. זה היה במובן שאוציא לו את המיץ. ואז היא רצה אליו – אולי נשלחה על ידו, אינני יודע – והוא הלך למשטרה ולבית המשפט. בסוף השופטת אמרה לנו בסך הכול לשמור מרחק של שני מטרים זה מזה. בעקבות התלונה שלו במשטרה לקחו לי אוטומטית את הנשק, אבל אני אקבל אותו בחזרה".

מה לגבי הטענה שאיימת להתאבד?
"רק אמרתי להם שההתנהלות שלהם עוד תיגמר באסון. אולי יש כאלה שהיו רוצים שאתאבד, אבל מה לעשות, אני לא הטיפוס".

בחגיגות יום העצמאות במושב שלו, זהבי כבר לא משתתף. הוא מעדיף את טקס המשואות האלטרנטיבי, המזוהה עם השמאל הרדיקלי. אחת הסיבות לפרישתו מהציבור היא המדיניות של המושב ש"מקיף את עצמו בתלתליות" וקובע הנחיות מי יכול להשתתף באירועים ומי לא. "דרשו אפילו לזהות את התאילנדים המקומיים של הדר־עם, שמא יסתננו למסיבה תאילנדים מהמושב השכן, ניר־יצחק. זה הטריף אותי".

בלי ועדת קבלה, ייתכן שיום אחד לא נחגוג פה את יום העצמאות. מה יקרה אם משפחות ערביות יצטרפו למושב וירצו לציין את הנכבה?
"חגיגות העצמאות לא ישתנו. כמו שאני לא בא לנצרת, הם לא יבואו לכאן. ואגב, יש לי חברים ערבים שאני מעדיף פי עשרה על פני שכנים שאני לא מדבר איתם".

את יום העצמאות הם לא יחגגו איתך.
"גם אני לא אחגוג איתם את החגים שלהם. יש לי ידידה מג'סר־א־זרקא, אנחנו מוזמנים למסיבות שלה והיא מוזמנת למסיבות שלנו, אבל ליום העצמאות היא לא תבוא, וגם אני לא אלך לרמדאן. אני כן חושב שהם צריכים למלא חובות כמו כל אזרח אחר פה".

ואם הם יהיו הרוב במושב? 
"אז יהיו. זו מדינה דמוקרטית, וגם אחרים הם בני אדם. אני לא יכול לקבוע לך איפה לגור. זה הבסיס של הבסיס של המין האנושי".

וזה נכון גם ביישוב צ'רקסי שמעוניין לשמור על המסורת שלו, ומתנגד לכניסת תושבים ערבים? אין למיעוט זכות לשמור על זהותו?
"אז הם רוצים לחיות בגטו? אף אחד לא מפריע להם להיות צ'רקסים. ואם יפריעו להם, הם יצטרכו להילחם על המקום שלהם בדרכים דמוקרטיות מקובלות, אבל לא דרך ועדות קבלה, שהן כלי אנטי־דמוקרטי ומעודד גזענות".

השלב הבא במאבק שלו הוא הקמת אתר אינטרנט שיפורסמו בו שמותיהם ותמונותיהם של חברי ועדות הקבלה בכל יישוב. הדרך לביטול המוסד הזה, הוא אומר, עוברת בביוש ובלחץ חברתי ממוקד. "כן, אני אקרא לאנשים ללכלך על חברי הוועדות האלה. כל העסק הזה הוא לשון הרע, וכך צריך להתמודד איתו. אני רוצה לחסל את ועדות הקבלה, לגרום לכך שתהיה פסיקה שאוסרת עליהן להתכנס. היום אנשים לא רוצים להילחם, אבל צריך לקום מהכורסה ולעשות מעשים, עד שלא יהיו ועדות קבלה במדינת ישראל".

ממזכירות היישוב הדר־עם נמסר בתגובה לטענותיו של עמרם זהבי:
"נושא ועדות הקבלה באגודות נבחן ואושר בבית המשפט העליון. תושבים בהרחבות אינם מחויבים לעבור ועדת קבלה, והדבר מובהר למבקשים לגור במושב. התושבים מסכימים, לטובתם, על קיום ועדת הקבלה, וקשה להאמין שהנוהל 'מצנן' אנשים מלגור בהדר־עם. ההליך נועד אך ורק כדי למנוע ממשפחות 'מסוימות' להיכנס למושב, כפי שקרה ביישובים אחרים.

"מר זהבי מופיע כמשקיף קבוע (ולעומתי) בישיבות הוועד המקומי, ואף ניתן לו לשטוח את טענותיו. הוא עשה זאת במשך שעה ועשרים דקות, ללא הפרעות כמעט, אף שרבים מדבריו לא היו מדויקים בלשון המעטה. פרט לכך, הוא מפרסם את עמדותיו וטענותיו ברשימות תפוצה רחבות, בקצב של פעם־פעמיים בשבוע.

"באשר ל'בחורה הצעירה' שהייתה מעוניינת ברכישת נחלה ובחברות באגודה החקלאית: לבקשתה קמה התנגדות מחשש שהרכישה היא למען מישהו אחר ולמטרות אחרות. אי לכך גובשו הסכמות בין עורך הדין של המושב ובין המבקשת, שבמסגרתן היה עליה להפקיד ערבות בנקאית להבטחת שימוש ראוי בנחלה. לאחר שהושגו ההסכמות נסוגה הבחורה מכוונתה לרכוש את הנחלה.

"הקפת היישוב בגדרות לשם קיום אירוע עצמאות, שבו משתתפים כ־3,000 איש, היא אילוץ על פי הוראות משטרת ישראל. האירוע מיועד לתושבי כמה יישובים באזור ואורחיהם, ללא הבדל מין, גזע וכיוצא בזה.

"הבית שמזכיר מר זהבי הוקם בהיתר בשנת 1977. מאחר שמאיר רבינוביץ' ביקש לפתח את חצר ביתו, הוא יזם מעצמו את הריסת המבנה. בעניין השער החשמלי, בית משפט השלום בנתניה פסק לחובת עמרם, וכן נפסק בעתירה בבית המשפט המחוזי. בהליך אחר, בית המשפט אסר על מר זהבי להסתובב עם מגאפון במושב, מאחר שהפריע לקיום אירוע שבועי של בית חם לוותיקים".

מתנועת המושבים נמסר:
"תנועת המושבים רואה במוסד ועדת הקבלה אבן יסוד בהתיישבות, ורואה חשיבות עליונה ביכולת של המושבים לקבוע את צביונם, בכפוף לחוק ועדות הקבלה ובלי להפלות איש"."הבהרנו למועמדים שהם אינם חייבים לעבור ועדת קבלה"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il