באחד מרגעי השיא של הסרט "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה", עומדת אושרת קוטלר בחצר בית ספר בעיירה הבולגרית פזרג'יק. במקום הזה רוכזו לפני 77 שנים יהודי העיירה, וביניהם אביה של קוטלר וכל בני משפחתו. בעיניים דומעות ובקול חנוק היא אומרת: "הדברים שההורים לא מספרים לך הם הדברים שרודפים אותך כל חייך בלי שאת יודעת אפילו. עכשיו אני יודעת". אחרי פאוזה היא מוסיפה: "מה שקרה במקום הזה גרם לי לרשת את אותו הפחד". בחצר הפסטורלית ההיא, נוכח מזג אוויר סתווי, מתחברת קוטלר לנפשו בת התשע של אביה, חיים לוי, שהמתין במשך שעות ארוכות ומייסרות לרכבות המוות. על אדמת בולגריה היא לומדת להכיר מחדש לא רק אותו, אלא גם את עצמה.
"יש דברים שבהם אני לא מסכימה עם מירי רגב, אבל לטענה אחת שלה אני מסכימה מאוד: הנרטיב החינוכי והתרבותי של מדינת ישראל הוא אשכנזי. אין בי שום תחושת קיפוח, גם לא שום תלונה. הגיוני לגמרי שמי שהקים את המדינה גם יצר את הנרטיב שלה, אבל לא הכול התחיל ונגמר בעלייה הראשונה והשנייה; והשואה לא התרחשה רק בגרמניה ובפולין"
מה שאביה של קוטלר לא סיפר, הולך ונעלם גם מזיכרונו שלו. שנה וחצי לאחר צילומי הסרט, הדמנציה עושה את שלה, אבל לא היא אחראית לשתיקתו ארוכת השנים. כמו רבים מיוצאי בולגריה, בחר לוי שלא לדבר על אודות קורותיו בארץ הולדתו, עד כדי כך שאושרת לא ידעה שהיא בת לניצול שואה עד שמלאו לה 38 שנים. "כל מה שאבא הסכים לומר הוא: 'עלינו המלך שמר', שום דבר מעבר", היא מספרת. "יהדות בולגריה הייתה ציונית מאוד, ולמרות שנצלה בזכות אומץ ליבם של אחרים, הרוב מוחלט של יהודי המדינה הבינו מה צריך לעשות ועלו ארצה מיד אחרי המלחמה. ומרגע זה הם בחרו להיות ישראלים במאה אחוז, ועשו ריסטארט – בולגריה ותרבותה לא חשובים יותר. הם דיברו עברית הכי מדויקת שבעולם, ואצלנו בבית מי שלא דיבר על פי מילון בן־יהודה – נענש. רק כשלא רצו שנבין מריבות ביניהם, ההורים דיברו בולגרית ובעיקר לדינו. הדבר היחיד שנשאר מהמורשת הבולגרית זה המטבח. כל השאר נמחק".
לא שיהודי בולגריה התביישו במוצאם, להפך. קוטלר מספרת בחיוך משועשע שמבחינתם, מוצא בולגרי היה תעודת יושר, הוכחה לכך שלפניך עומד אדם חיובי, ערכי וחרוץ. ובכל זאת, לא רק תרבות בולגריה, גם סיפור השואה שלה נעלם מהתודעה הישראלית. לא תמצאו אותו בספרי הלימוד של מערכת החינוך, ואפילו ביד ושם הוא מוצנע למדי. "יש דברים שבהם אני לא מסכימה עם מירי רגב", אומרת קוטלר, "אבל לטענה אחת שלה אני מסכימה מאוד: הנרטיב החינוכי והתרבותי של מדינת ישראל הוא נרטיב אשכנזי. חשוב לי לומר: אין בי שום תחושת קיפוח, גם לא שום תלונה. הגיוני לגמרי שמי שהקים את המדינה גם יצר את הנרטיב שלה, זה טבע האדם. אבל הגיע הזמן, ואולי הוא כבר הגיע מזמן, לספר גם את הסיפור של האנשים שבאו אחר כך. לא הכול התחיל ונגמר בעלייה הראשונה והשנייה; והשואה לא התרחשה רק בגרמניה ובפולין".
הסיפור המרתק של הצלת יהודי בולגריה הונצח כבר לפני עשרים שנה. כעת חברו שני מפיקים – הבולגרי דימיטר גוצ'ב, הנחשב למפורסם ביותר בארצו, והישראלי צפריר כוחנובסקי – להציג את הסיפור מזווית ראייתם של בני הדור השני; זה שהתמודד עם צל השואה המלווה את הוריו בלי שידע על כך אפילו. את הגרסה העברית לסרט ביימה בכישרון רב איילת הלר, והוא צפוי לעלות לשידור בערוץ 8 ביום חמישי הקרוב. את הגרסה הבולגרית (The Next Generation), הארוכה יותר, ביימה נייה אלכסנדרובה, שגם חתומה על התחקיר ועל הליווי של קוטלר בכל הרגעים המרגשים במהלך הביקור שם. סרטה זכה לתשבחות רבות בארצה.
כשקוטלר נקראה על ידי כוחנובסקי להשתתף בסרט, היא נענתה מיד. את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי – גם הוא דור שני לניצולי בולגריה, ואז עדיין אזרח מהשורה ומרוחק מהפוליטיקה – היה קצת יותר קשה לשכנע. בסופו של דבר מצאו עצמם השניים במסע שורשים בעקבות הסיפור שהסתירו מהם הוריהם, סיפור שיש בו לא רק הצלה אלא גם השפלות ורדיפות לכל אורך שנות המלחמה. "מכיוון שגדלתי לתפוצה שעקרה את שורשיה, הגילוי שכמה וכמה דברים בי מתקשרים עם התרבות הזו היה חוויה בלתי נתפסת", אומרת קוטלר. "קלטתי את זה בכל מפגש עם האנשים שדיברתי איתם במהלך הצילומים בבולגריה: החינוך לקפדנות מצד אחד והאמוציונליות מהצד השני; אהבת האדם באשר הוא אדם; והמוכנות ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלך, נגד כל העולם".
"יש דברים שבהם אני לא מסכימה עם מירי רגב, אבל לטענה אחת שלה אני מסכימה מאוד: הנרטיב החינוכי והתרבותי של מדינת ישראל הוא אשכנזי. אין בי שום תחושת קיפוח, גם לא שום תלונה. הגיוני לגמרי שמי שהקים את המדינה גם יצר את הנרטיב שלה, אבל לא הכול התחיל ונגמר בעלייה הראשונה והשנייה; והשואה לא התרחשה רק בגרמניה ובפולין"
הבישוף נשכב על המסילה
האזרחים הבולגרים – תושבי מדינה פשיסטית, בעלת ברית של גרמניה – אכן הלכו למען יהודי ארצם נגד עולם שנפל לשליטת הנאצים. היום שבו ניצלו יהודי בולגריה הוא תשעה במארס 1943, אז הם נדרשו להתכנס בנקודות איסוף בערים שונות ולהמתין לרכבות שייקחו אותם למחנות. בשלב זה של המלחמה, ליהודים לא הייתה כל אשליה באשר לגורל הצפוי להם. "החוק להגנת האומה" – הגרסה הבולגרית לחוקי נירנברג – כבר הופעל מזה זמן, ואסר עליהם ללמוד, לעבוד ואף להתנייד בתחבורה. תקנה 32 דרשה מהם לענוד טלאי צהוב, ובתיהם ועסקיהם סומנו. משרד הביטחון הבולגרי הקים ועדה ל"פתרון הבעיה היהודית", בראשות עורך הדין האנטישמי אלכסנדר בלב, וזו הובילה לאותן שעות של אימה במארס 43'.
עוד קודם לכן חתמו ראשי המדינה הפשיסטית על הסכם עם היטלר, ולפיו שטחי מקדוניה ותרקיה יסופחו לבולגריה, שעה שהשליטה בפועל על אזורים אלה תהיה בידי הנאצים. בוריס מלך בולגריה, שהיה ממוצא גרמני, העלים עין ממבצע השמדה חשאי שבמסגרתו נלקחו בתוך יומיים 12 אלף יהודים ממקדוניה ותרקיה, ונשלחו ברכבות לטרבלינקה, שם נרצחו. 8,000 יהודים נוספים מבולגריה עצמה היו אמורים להישלח אל מותם זמן קצר אחר כך. "תוכנית דומה יועדה לכל יהודי בולגריה", מסבירה קוטלר, "אבל ברגע שהגיעו השמועות על גורל יהודי מקדוניה ותרקיה, התחילה ההתקוממות המסיבית נגד המשך ההשמדה".
שיאה של ההתקוממות הגיע כשהאב קיריל – הבישוף של פלובדיב, העיר שבה גדל אביו של אשכנזי – קפץ מעל הגדר המקיפה את הכיכר שבה רוכזו יהודי העיר, ואיים לשכב על המסילה ולמנוע בגופו את תנועת רכבות המוות. משלחת של כמרים פנתה לבישוף סטפן, פטריארך הכנסייה האורתודוכסית בבולגריה, וזה פנה למלך. בסופו של יום ארוך ומתוח ניתנה ההוראה לפזר את היהודים לבתיהם. "לכנסייה היה משקל גדול בהפעלת הלחץ על הממשלה ועל המלך, אבל לאיגודים המקצועיים בבולגריה היה עוד קודם לכן חלק לא מבוטל בהתקוממות", אומרת קוטלר. "ברגע שהחוק המפלה ל'הגנת האומה' נחקק, כל האיגודים המקצועיים – מהשרברבים ועד עורכי הדין, המהנדסים והרופאים – התמידו בכתיבת מכתבים ועצומות לביטולו. זה אמנם לא עזר להם, אבל הכנסייה התגייסה לטובתם, כשהאב קיריל והאב סטפן מובילים את המאבק.
"חודשיים אחרי ניסיון הגירוש הראשון, נעשה עוד ניסיון להוציא לפועל את השמדתם של יהודי סופיה. גם אז הפעילו הכנסייה והאופוזיציה את השפעתן על המלך, והוא לבסוף התנכר להוראות של היטלר. מיד אחרי שסירב לחתום על הצו להשמדת היהודים, זימן אותו היטלר לשיחת נזיפה. כמה שבועות אחר כך המלך מת, לא ברור ממה. יהודי בולגריה חשדו שהורעל, אבל לא היו לכך הוכחות".
יהודי סופיה אמנם גורשו ממקומם, אולם פוזרו בכעשר עיירות במדינה, מה שאפשר את הצלתם. "הסיפור של הצלת יהודי בולגריה הוא הרואי במיוחד, כי למרות שהמדינה שיתפה פעולה עם הנאצים, רבים מהבולגרים סיכנו את חייהם למען היהודים. בולגריה היא המקום היחיד באירופה שבו בסוף המלחמה היו יותר יהודים מבראשיתה. ל־48 אלף היהודים שם נוספו עוד 600".
המפגש בין קוטלר לג'יבקו (למעלה), בנו של הכפרי שהציל את אביה, הוא משיאיו המרגשים של הסרט "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה". "ג'יבקו נולד אחרי המלחמה וכמובן לא הכיר את אבי", היא מספרת, "אבל הוא נקרא על שמו בתרגום לבולגרית. הם עוד הספיקו לשוחח בטלפון, והאיש לא הפסיק לבכות כל השיחה"
במהלך הסרט נשאל האב סמואל, שמציג בפניכם את קברם של האב קיריל והבישוף סטפן, איך זה שהאפיפיור והכנסייה הקתולית בכללותה לא עצרו את השמדת היהודים, בעוד הכנסייה הבולגרית כן עשתה זאת. נראה שלא ניתנה שם תשובה מספקת.
"אני חושבת שהתשובה נעוצה בכך שהכנסייה הבולגרית היא אורתודוכסית, והיא שונה מזו הקתולית ומכנסיות אחרות באמונה ובדגשים שלה. הזרם הזה מעניק חשיבות עליונה לרעיון שהוא הבסיס לקיום האנושי בעיניי: כל האנשים נבראו בצלמו – וזה לא צלמו של ישו, מוחמד או משה. התפיסה הזו היא אחד הדברים הראשונים שאבי לימד אותי. כולנו שווים בפני הא־לוהים, והא־לוהים הוא מעל כל מבשריו. אצלנו אומרים 'כל ישראל ערבים זה לזה', ושם זה כולם, כל האנושות ערבה זה לזה. לא משנה אם אתה אינדיאני, נוצרי, מוסלמי או יהודי. זה הרעיון המכונן של הכנסייה הבולגרית, והוא חלחל לאומה הבולגרית".
סרטה של הלר מלווה, בין השאר, את חיפושיה של קוטלר אחר משפחתו של האיש שהציל את חיי אביה ודאג לו. כשאחיו הגדולים של חיים לוי נלקחו לעבודות כפייה למשך שנים, אחד מתושבי הכפר איחטימן אסף אותו לביתו למשך חודש ימים, תוך שהוא מסכן את עצמו ואת משפחתו, אך מאפשר לצעיר היהודי להיות קרוב לאחיו. המפגש בין קוטלר לג'יבקו, בנו של אותו כפרי, גם הוא משיאי הסרט המרגש הזה. "ג'יבקו נולד אחרי המלחמה וכמובן לא הכיר את אבי", מספרת קוטלר, "אבל הוא נקרא על שמו בתרגום לבולגרית. הם עוד הספיקו לשוחח בטלפון, והאיש לא הפסיק לבכות כל השיחה".
גילוי מרגש נוסף מתרחש במוזיאון מקומי, כשקוטלר מזהה בתמונה של ראשי האיגודים את סבה, שאותו הכירה רק מתמונות. "נולדתי למשפחה של שרברבים. אבי, סבי והדודים שלי – כולם שרברבים. ופתאום סבא שלי מופיע בתמונה במוזיאון בבולגריה, עם כל המיוחסים של המחוז. הבימאית הבולגרית אמרה לי שלא יכול להיות שזה סבא שלי, כי זו הוועדה הכלכלית הגדולה. צילמתי, שלחתי מהמקום את התמונה לאבא שלי, והוא זיהה את אביו. מי חשב ששרברב חשוב מספיק להיות תלוי במוזיאון. מתברר שהם היו משפחה מאוד עשירה".
"אני ישראלית, אני הכי ישראלית שיש, אבל אנחנו רק בני 70; המסע לבולגריה נתן לי פתאום בניין ובו מאה קומות של אנשים שחיו שם במשך 500 שנה, מאז גירוש ספרד, וקודדו לעצמם קוד אנושי, מוסרי, שאני מרגישה לגמרי חלק ממנו. זה מאוד עזר"
בזמן צילומי הסרט, שהתקיימו בשלהי 2018, אביה עדיין היה צלול דיו ועצמאי בתנועותיו. ובכל זאת, בשיחה שקוטלר מקיימת עמו בביתו שבבת־ים, הוא ממעט לדבר. "אבא שלי לא אדם שמדבר, בטח שלא על עצמו", אומרת לי קוטלר. "הוא גם מגמגם בגלל מה שעבר עליו במלחמה. לשמחתי, את התחקיר לספר הראשון שלי ("סיפור שמתחיל בדמעות", המתייחס בין השאר לקורות יהודי בולגריה – א"ג) עשיתי כבר לפני 14 שנה. זה הוליד שיחה משמעותית מאוד עם אבא, שבה בפעם הראשונה ממש אילצתי אותו לדבר על מה שהיה במלחמה.
"אבא אהב מאוד את הספר, שהוא פילוסופי בעיקרו. זה שהבת שלו לקחה את ברוך שפינוזה המורכב ותרגמה אותו לספר שאפשר לקרוא, מאוד ריגש אותו. אבא הוא שרברב פילוסוף", היא אומרת בחיוך. "ממנו למדתי על גלילאו, שפינוזה ואפלטון; על הבעל־שם־טוב ועל הרמב"ם, שאני לא יודעת מאיפה הכיר אותם בכלל. היו לנו לאורך השנים הרבה מאוד שיחות על פילוסופים ופילוסופיה. למרות שהוא מגדיר את עצמו כאתאיסט, הוא החליט שאני צריכה חינוך דתי. בגיל חמש נשלחתי לגן ממלכתי־דתי, כשאבא אומר: 'את צריכה להכיר את המורשת היהודית שלך. אנחנו לא עושים קידוש בבית, אבל אני אוהב שמישהו אחר עושה'. אז באותה שנה לא נסענו בשבת, אני קידשתי, ואבא לימד אותי את הדבר הכי חשוב באמונה: כששאלתי איפה אני מוצאת את א־לוהים, הוא אמר: 'לא בשמיים. א־לוהים בלב שלך, רק תקשיבי טוב'".
ואיך את מגדירה את עצמך?
"אני לא מגדירה את עצמי. ברור שאני אדם מאמין. במה אני מאמינה – הקב"ה, אלוהי הטבע, 'האחד' – זה פחות חשוב. מה שנהיר לי היום, בגיל 55, זה ששום דבר לא מקרי. אני לא יודעת אם יש תוכנית גדולה, ויושבת איזו דמות אדם שמסדרת את העולם. זה לא נראה לי הגיוני. אבל יש דינמיקה מאוד מסוימת שאפילו קמצוץ ממנה אנחנו לא מצליחים לראות. את הרוב אנחנו לא יודעים, לא רואים, לא מבינים. אבל זה קיים, מרגישים את זה. והכי מרגישים את זה בטבע. לכן אני כל כך אוהבת להפליג. כי כשאני מפליגה או כשאני מטפסת הרים, ברור שיש א־לוהים".
בגלל המבט של ההורים
הקריירה הטלוויזיונית של קוטלר, אם לשתי בנות ותושבת אזור השרון, החלה בראשית שנות התשעים, ככתבת ועורכת בחברת החדשות של ערוץ 2. מהר מאוד היא התקדמה להגשה של חדשות השבת, ובמקביל הקימה וערכה את "פגוש את העיתונות". הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית שתוכנית ראיונות פוליטית הובלה על ידי אישה. הריאיון המפורסם ביותר שלה מאותה תקופה התקיים בעזה, עם אחמד יאסין. קוטלר נפגשה גם עם שורה של מנהיגים אזוריים, מחוסני מובארכ ועד הנסיך הירדני חסן. בזמן רצח רבין היא הגישה את המהדורה המרכזית יחד עם יעקב אילון.
בהמשך ערכה קוטלר והגישה תוכניות נוספות, דוגמת "חמש עם אושרת" ואולפן שישי. ב־2004 עזבה את חדשות 2 כדי להקדיש את זמנה ללימודי פילוסופיה ולכתיבה. שלושה ספרים פרי עטה ראו אור עד היום – "סיפור שמתחיל בדמעות", "איז'ה מיה", ו"אהבה תשוקה וזוגיות – הדיאלקטיקה של האהבה". ב־2006 שבה לעשייה דוקומנטרית, עם הסדרה "סודות הקבלה החדשה". בהמשך הצטרפה לערוץ 10, שם ביימה וערכה שורה ארוכה של תוכניות תחקיר שעסקו בין השאר בשחיתות שלטונית לדורותיה ובתעשיות הביטחוניות. לאחר מכן הפכה לעורכת האחראית ולמגישה של "המגזין" במוצאי שבת, מהדורה אישית־דעתנית שנתפרה למידותיה. לסירוגין הגישה גם את מהדורת החדשות של הערוץ בכמה תקופות.
אנחנו נפגשות לשיחה בסלון ביתה החמים, כשבחוץ משתוללת סופת הגשמים של היום הכי קר השנה. הריאיון עם קוטלר, לקראת צאתו של הסרט, מגיע אחרי חודשים ארוכים שבהם בחרה להתרחק מאור הזרקורים. "עברתי גיהינום בשנה האחרונה בגלל דברים שאמרתי. והיכולת שלי לעמוד בכמויות הרעל שספגתי נעוצה שם, בתרבות הבולגרית החותרת לאמת בכל מחיר. זה טבוע בי. משם גייסתי את כוחות הנפש להתמודד עם מה שעבר עליי. הרבה יותר קל לעבור משברים וקשיים כשיש לך עוד מאה קומות עומק שלא התחילו פה לפני 150 שנות ציונות, אלא הרבה קודם. אני ישראלית, אני הכי ישראלית שיש, אבל אנחנו רק בני 70; המסע הזה נתן לי פתאום בניין ובו מאה קומות של אנשים שחיו בבולגריה במשך 500 שנה, מאז גירוש ספרד, וקודדו לעצמם קוד אנושי, מוסרי, שאני מרגישה לגמרי חלק ממנו. זה מאוד עזר".
השנה הקשה של קוטלר כללה תלונה ותביעת לשון הרע שהוגשו נגדה, סערה תקשורתית גדולה ואב מזדקן שריחף בין חיים ומוות ("פעמיים אבי מת וקם לתחייה, אחרי שכבר חיבקנו ונפרדנו ממנו"). את התביעה הגיש איש התקשורת אלכס גלעדי, לאחר שקוטלר חשפה כי הטריד אותה מינית. "רבע שעה אחרי שהתקשורת מפרסמת כי במסגרת הסכם הגישור עם גלעדי הוא חוזר בו מהתביעה, מתפרסם ב־ynet שתחקירנית שלי הגישה נגדי תלונה במשטרה על תקיפה", אומרת קוטלר. "לכי תתמודדי עם זה. מדובר בשקר גס, כמובן, אבל זה לא עוזר לי".
שיחה מוקלטת בינה לבין התחקירנית, שעבדה עמה בחדשות 10, עלתה עד מהרה בכל האתרים. "זו הייתה אחת מאותן מעידות רעות של העיתונות בישראל", אומרת לי קוטלר. "גיליתי על דבר התלונה זמן קצר קודם לכן, כשב־ynet ביקשו תגובה. אין גוף שלא העלה והתייחס וציטט את הסיפור הזה. התלונה הייתה תלונת שווא, במשטרה אפילו לא טרחו להתקשר אליי, שלא לומר לפתוח בחקירה. אבל בעיתונות הורשעתי מיד, כמובן. מדובר היה בשיחת נזיפה בעובדת לא טובה, שזומנה לבקשת העורך שלי, שהייתה לו בעיה איתה. אני בכלל לא עבדתי מולה.
"הוצאה מהקשר היא עוול, כי הכי קשה להגיד 'לא אמרתי' על מה שכן אמרתי. תוסיפי לזה את התיוג האוטומטי שלי כשמאלנית, כשאני לא. אנשים שומעים מתוך הדעה הקדומה שלהם, והפוליטיקאים מנצלים את מה שהם רוצים לעוות. שימי את המשפט שלי על החיילים בנפרד – הוא נורא ואיום. תכניסי אותו לתוך ההקשר של הכתבה, והמשמעות שלו מתהפכת"
"חצי שנה הייתי בלימבו של כל אתרי האינטרנט. כל עיתוני הנשים הפכו אותי לאיזו מפלצת שמתעמרת בעובדיה. דברי עם כל האנשים שעבדתי איתם במשך שלושים שנות קריירה, לא תמצאי אחד שיגיד עליי דברים כאלה, בטח לא 'הבוסית המתעללת'. בדיוק להפך. ב־12 השנים שניהלתי את 'המגזין', אין עוד מערכת שטיפחה, גידלה והוציאה אנשים כפי שהתוכנית הזו עשתה.
"העיתונאי היחיד שלא נפל בפח הזה הוא העורך הראשי של חדשות 12, אבי וייס. גם אליו הגיעה ההקלטה, אבל שלא כמו חבריו, הוא ביקש לשמוע את כל השיחה ולא רק את החצי־דקה שבה צעקתי עליה. וכשהוא שמע, הוא זרק את עורך הדין שלה מכל המדרגות. הוא הבין מיד שזה לא סיפור, ובוודאי שלא התעללות".
אולם הפרשה המדוברת ביותר בשנה האחרונה בהקשר שלה, נולדה על מרקע הטלוויזיה. בסיומה של כתבה שעסקה בהתעללות של כמה מלוחמי "נצח יהודה" בפלסטינים, אמרה קוטלר למצלמה: "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם".
גם היום, חודשים ארוכים אחרי הסערה שפרצה, הכאב והטראומה ניכרים בדבריה ובפניה של קוטלר. "זו הייתה כתבה שערכתי באופן אישי, יחד עם אריק וייס. במקרה הייתי העורכת בפועל של 'המגזין' באותו שבוע, ולא רק המגישה. ידעתי שזה חומר נפץ, לכן רציתי להשגיח על הכתבה מקרוב. יש לנו בעיה, וזו בעיה שאי אפשר להימלט ממנה, ולא משנה שבעיניי אין לה פתרון. אנחנו משלמים מחיר מוסרי כבד מאוד על העובדה שאנחנו חייבים להשתמש בילדים שלנו – כולל בילדות שלי – כדי לשלוט על עם אחר. דבר כזה שנמשך כמעט 53 שנה, בסוף נותן את אותותיו בנפשם של ילדינו. זה מה שניסיתי להגיד לאורך 14 דקות של כתבה, מתוך שאני מבינה לגמרי את המורכבות הבלתי אפשרית של כל אדם כאדם מוסרי, יהודי, להיות בסיטואציות הביטחוניות כפי שהן קיימות בשטח. זו משוואה שקשה מאוד לעמוד בה.
"הכתבה כולה דיברה עם רעים לנשק של החיילים שהורשעו בהתעללות בעצורים פלסטינים. דיברנו עם ההורים של הלוחמים, התחננתי בפניהם במשך שבועיים שידברו איתנו, כי אני מבינה מה עובר על ההורים. אני גם מאוד־מאוד מעריכה את חיילי נצח יהודה – שעליהם עשיתי בעבר כמה כתבות אוהדות מאוד – בגלל המחיר שרבים מהם שילמו על עצם התגייסותם לצבא. אני הייתי הראשונה להסיר בפניהם את הכובע ולהצדיע. אבל בשנים האחרונות קרו דברים רעים בגדוד הזה, ולשם רציתי שכולנו נסתכל, ונבין שיש לנו בעיה. כי זה לא בגללם. זה לא בגלל שהם חיות אדם. לא הם אשמים. האחריות היא עלינו".
מה הביא אותך להתנסח כך?
"מה שגרם לי לומר את המשפט – שלצערי לא היה כתוב, ואם הייתי כותבת אותו הייתי עושה זאת באופן שגם יקשיבו – היה ההורים. ראיתי את עיניהם הכלות, והיה לי ברור לגמרי שהם גידלו את הילדים שלהם אחרת, כפי שאני מגדלת את בנותיי אחרת, כפי שכל אחד מאיתנו מגדל אחרת. אני באמת מחזיקה מהעם היהודי ציבור של אנשים שהמוסר הוא נר לרגליהם. לכן כשאני רואה בסוף הכתבה את המבט הכבוי של ההורים, האמא שבי באה לתבוע את כבודם ולהגיד: זה מה שקורה. אם הייתי מרחיבה את המשפט, הייתי אומרת: תראו מה קורה לנו. אנחנו מגדלים את ילדינו להיות אזרחים טובים, אנשים מוסריים, יראי שמיים, לא משנה איך נקרא לזה. אנשים טובים. ואז אנחנו שולחים אותם אל הצבא ואל השטחים להתמודד עם מצב שהוא מלכוד 22, ומצפים מהם להיות חסידי אומות עולם. זה לא יקרה, נקודה. כי המציאות שם לעולם לא תאפשר לזה לקרות. אז אנחנו שולחים את ילדינו ומקבלים אותם חזרה חיות אדם, כן. לא ככה אני רוצה לראות את הילדים שלי מתנהגים בשום מצב. וזו התוצאה של הכיבוש. אין מה לעשות".
עשר דקות אחרי תום שידור הכתבה, כשקוטלר עדיין מגישה את התוכנית, הודיעה לה דוברת חדשות 13 שהרשת בוערת בעקבות הדברים. "ואז אני ממש מתרגזת", מספרת קוטלר, עדיין זועמת ופגועה. "ברור לי לגמרי שנעשתה פה מניפולציה. אני מבינה שמישהו מדליק קמפיין רשת כבר בשעה עשרה לתשע. ברור לי ששום דבר לא יכול להידלק כל כך מהר. עם כל הכבוד, הרייטינג שלנו לא יכול להדליק את המדינה. מי התחיל את הקמפיין משם? אני לא יודעת. אני יודעת רק מי העלה את הפוסטים הראשונים כשהוא מוציא את דבריי מההקשר, וזה הפשע. בנט היה הראשון לצייץ, אחריו ביבי – ואז נפתחו שערי הגיהנום. מישהו הדליף את מספר הטלפון שלי בדף הפייסבוק של 'הצל', ומאותו רגע אני בלינץ'. הודעות, טלפונים, איומים.
"ברור לי שמי שהדליק את העליהום ברשת לא ראה את הכתבה, לא צפה בהקשר. אנשי צבא בכירים מאוד הבינו מה אמרתי. לא הייתה בעיה להבין. מי שרצה ומי שהקשיב – הבין. לכל אותם מתלהמים שקיללו אותי ושלחו אותי למות, ושסיפרו לי שאני יכולה לישון בשקט רק בגלל שהחיילים עושים את עבודתם, כדאי לדעת: שתי הבנות שלי היו במכינות קדם־צבאיות וחזרו לשם בהמשך כמדריכות בעצמן. הגדולה הייתה קצינת מבצעים בחטיבת נח"ל לוחמת; חבר שלה, שהוא כבן יקיר לי, היה מפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל ועבר כל גזרה אפשרית – עזה, חברון, לבנון, רמאללה. זה עד כמה אני בדיוק האדם שישנא את חיילי צה"ל. אבל כששמים את דבריי בלי הכתבה שקדמה להם, מבינים אותם הפוך ממה שהתכוונתי. לא אמרתי שהם חיות אדם, בדיוק להפך".
עשרות אלפי איחולי מוות
קוטלר לא נבהלת מהמחלוקת, אבל היא בהחלט מבוהלת עד היום מהרדיפה ומאינספור האיומים שספגה על חייה ועל חיי בנותיה. גם יריקות ברחוב היו מנת חלקה. היא קיבלה אמירות בסגנון "נבוא לחפש אותך", איחולי אינוס איומים לבנותיה, קריאות נוסח "תחזרו לאושוויץ" ועוד מיני הודעות שגם היום מעלות דמעות בעיניה וגורמות לה לשקול מילים אפילו בשיחה בינינו. "אבא שלי ניצול שואה, אתם מחזירים אותי לאושוויץ?" היא שואלת. "זה בסדר גמור להתווכח. היהדות לא הייתה שורדת אלפיים שנות גלות בלי להתווכח. אין גיבור אחד בתנ"ך שלא מתווכח עם א־לוהים – אברהם, יעקב, משה. זה בדי־אן־איי של היהדות. אבל אנחנו מדברים עכשיו כמו מקהלת אוניסונו, וזה מה שיביא עלינו את הכליה התרבותית, הרוחנית, החברתית. זה מה שיקבור אותנו. לשמחתי, העיתונאים היותר אמיצים שהגנו על זכותי לנהל ויכוח, היו בכלל עיתונאי הימין – אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד. והיו גם אמיצים אחרים כמו עמיחי שיקלי, ראש מכינת תבור דאז, ועמית דרעי, שהיה המנכ"ל שלה".
גם השמאל לא חסך לאורך השנים את שבטו מקוטלר, שכבר מזמן לא מגדירה עצמה חלק ממנו, אבל לדבריה המתקפות מהאגף הזה מתונות בהרבה. "גם בשמאל מקללים אותי. לפני שנתיים הבעתי את דעתי שזה בסדר גמור שנתניהו יבקש לנאום בטקס המשואות. תנו לו לדבר, הוא ראש הממשלה. אז מה אם בפרוטוקול כתוב שרק יו"ר הכנסת נואם בהר הרצל? נתניהו רוצה להתגאות בהישגיו, מה אתם רוצים. מיד התחילו לתקוף ולומר שאני מתקרנפת.
"אני כבר מזמן־מזמן לא שמאל. ואני מקבלת נאצות ומילים קשות כעיתונאית כבר 15 שנה מימין ומשמאל. השמאל יודע לקלל במילים מאוד מאוד רעות, אבל מעולם לא איימו עליי ברצח בשמאל".
"חצי שנה הייתי בלימבו של כל אתרי האינטרנט. כל עיתוני הנשים הפכו אותי לאיזו מפלצת שמתעמרת בעובדיה. דברי עם כל האנשים שעבדתי איתם במשך שלושים שנות קריירה, לא תמצאי אחד שיגיד עליי דברים כאלה, בטח לא 'הבוסית המתעללת'"
התעמתת עם מי מכותבי הפוסטים החריפים בפרשת חיילי נצח יהודה? לפחות עם הפוליטיקאים שביניהם?
"כשעוברים כזה לינץ', כשבמשך שבועיים את מקבלת עשרות אלפי איחולי מוות, את פשוט יורדת למחתרת. לא מגיבה, לא עונה, לא קוראת. עד היום אני לא פעילה בפייסבוק. ירדתי מהרשת. ארבעה חודשים אחרי השידור הזה עזבתי גם את התוכנית, ובניגוד למה שאוהבים לומר, אף אחד לא ביקש ממני ולא פיטר אותי. נמאס לי. קצתי בסחי ובאיומים. כי פחדתי על חיי. כי ברחוב אנשים ירקו עליי. אני יכולה לקחת את הסיכון שהוא או היא לא יסתפקו ביריקה בפעם הבאה שאצא?
"גם עכשיו אני מנסה להיות יותר זהירה. אני חוששת לדבר. זו הסיבה לכך שאני לא חוזרת כרגע לעיתונות. עכשיו אני מאושרת וטוב לי. נפשי שקטה. אני כותבת ספר שכבר שלוש שנים רציתי לכתוב ולא היה בידי הזמן; אני מבלה ומטיילת ומלמדת תקשורת בבינתחומי".
הטענה שלך על הוצאת דברים מהקשרם היא אמירה שעולה פעמים רבות כלפי התקשורת. יש איזה לקח שאנחנו כעיתונאים צריכים ללמוד מהפרשה הזו?
"אין 'אנחנו'. אני מדברת על עצמי. אחד החוקים הראשונים באתיקה עיתונאית זה לא להוציא דבר מההקשר. אני עיתונאית שמעולם לא הוציאה דבר מהקשרו. עמדתי שלוש פעמים בבית משפט וניצחתי, כי אני בודקת את עצמי שוב ושוב. הפייק ניוז הוא של הפוליטיקאים. אין לי עצות לפוליטיקאים, אבל יש לי עצה לאנשים מהשורה ולמי שרוצה להיות עיתונאי בעידן הרשת: תיזהר בכל ניסוח שלך. בכל מה שאתה אומר. אתה צריך להתנהל בעולם החד והעצוב הזה כאילו כל אחד יכול לחתוך משפט שלך ולהפוך אותו על פיו. כי אנחנו חיים בעידן שבו הפוליטיקאים מחפשים לעוות את האמת. לכן אני הולכת ללמד עיתונות מהי, כי זה חוק שאסור לעבור עליו.
"הוצאה מהקשר היא עוול, כי הכי קשה להגיד 'לא אמרתי' על מה שכן אמרתי. תוסיפי לזה את התיוג האוטומטי שלי כשמאלנית, כשאני לא. כשאני אומרת 'כיבוש', מיד הבנאדם שומע שצריך להחזיר את כל השטחים – ואני הרי לא חושבת שזה מה שצריך לעשות, בטח לא ככה ולא עכשיו. ואין לי שום בעיה עם ההתנחלויות, שבכלל רבין ופרס הקימו אותן. אבל אנשים שומעים מתוך הדעה הקדומה שלהם, והפוליטיקאים מנצלים את מה שהם רוצים לעוות. פה זה מתחיל ופה זה נגמר. הייתה פה כוונת זדון בעיוות הדברים שלי. שימי את המשפט הזה שלי בנפרד – הוא נורא ואיום. תכניסי אותו לתוך ההקשר של הכתבה, והמשמעות שלו מתהפכת".
אז מה עכשיו, לאן ממשיכים מכאן, אני שואלת אותה. קוטלר שוקלת מילים. בצל טראומת ההתקפות שעברה, היא מנסחת ומתחרטת ומנסחת מחדש. אל תטעו בה, היא עדיין אותה אישה חזקה שהכרנו, מציגה היטב את דעותיה ונחושה לשמור עליהן. ובכל זאת, בצער, היא מסתפקת בתשובה זהירה ומדודה. "אני לא יכולה לשים את הידיים שלי בשיח הפוליטי עכשיו. איבדנו את כל הברקסים. כשליברמן אומר למירי רגב, ולא משנה מה אני חושבת עליה, 'אני אומר שבוע טוב רק לבני אדם' – תגידי לי, לאן הגענו? אני לא רוצה להיות שם. אפילו לא קרוב לשם. המציאות הפוליטית הידרדרה לתהומות של שפל ערכי ומוסרי שאני לא זוכרת כמותו. כל מי שמעז לבקר את השלטון או לא לנהוג כמצוותו, נרדף. לא רק עיתונאים, כולם. זה עושה אותי חולה. כשאבריא, אחליט מחדש. אחרי שחוויתי על בשרי לינץ' כזה, אני מודה שהרמתי ידיים מהמקצוע. הרבה יותר נעים לכתוב ספרים ולשוט עם הרוח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
