האדם מחפש משמעות, גרסת הבמאי

קאנט: אבל עכשיו ברצינות, סוקרטס, מה אתה רוצה להציג? כלומר איזה מחזה?

סוקרטס: אני רוצה להציג תמונה מהשאול ולהוכיח שאדם יכול להישאר אדם אפילו בשאול.

(מתוך "סינכרוניזציה בבירקנוואלד")

אוקטובר 1946. כשנה וחצי אחרי ששוחרר ממחנה דכאו, הרביעי מארבעת מחנות ההשמדה והריכוז שנכלא בהם בזמן השואה, וחודשים ספורים אחרי שהשלים את ספרו "האדם מחפש משמעות", התיישב פרופ' ויקטור פרנקל בביתו בווינה באחד מימי ראשון החופשיים שלו, וכתב מחזה. הוא השלים אותו בו ביום, אחרי תשע שעות כתיבה רצופות ו"רק חצי תריסר כוסות קפה שחור", כפי שכתב. המחזה "התפרץ מתוכי", יספר לימים.

פרנקל, פסיכיאטר ונוירולוג שעתיד להיות בעל שם עולמי, נתן למחזה את הכותרת המשונה "סינכרוניזציה בבירקנוואלד"; שם לא שיווקי אך רב משמעות. המילה "בירקנוואלד" מצרפת את שמותיהם של שני מחנות ריכוז ידועים: בירקנאו שליד העיירה הפולנית אושווינצ'ים, ובוכנוואלד שבגרמניה, ליד העיר ויימאר, מולדת החוקה הדמוקרטית של גרמניה בין שתי מלחמות העולם. אבל יש כאן גם משחק מילולי, כי למילה "בירקנוואלד" יש משמעות משל עצמה בגרמנית. פירושה "יער עצי לבנה" – אסוציאציה פסטורלית לצירוף הזוועתי של שני האתרים.

המילה "סינכרוניזציה" מכוונת לתוכן המחזה: הוא מתאר מפגש בין שני עולמות. מצד אחד, עולמם הממשי של החיים, אסירי מחנה המוות המצויים בסכנה תמידית, ובהם שני אחים, קרל ופרנץ. מן העבר האחר – עולמם של מי שכבר מתו, הנמצא מעבר לזמן ולמקום. בצד הזה של המחזה עומדים שלושה מגדולי הפילוסופים – סוקרטס, ברוך שפינוזה ועמנואל קאנט – ומבקשים לתת משמעות לאירועים המתרחשים בעולמם של החיים. לצידם עומדים שניים: אמם של קרל ופרנץ, שכבר נרצחה (אין לה שם פרטי והיא מכונה בפשטות "אמא", כביכול מייצגת את האם האוניברסלית), ודמות אחת החוצה דרך קבע את הגבול שבין העולמות. בעולם שמעבר למציאות, הדמות הזו היא "המלאך השחור", הממונה על המשימות הנוראות ביותר. בעולם הריאלי היא מתממשת כקצין אס־אס, הרודה באסירי המחנה.

במידה רבה, המחזה הוא עיבוד תיאטרלי לרעיונות המופיעים בספר "האדם מחפש משמעות" (שטרם ראה אז אור). המילה "סינכרוניזציה" מכוונת גם לכך: בכתביו של הפסיכולוג השווייצרי קרל גוסטב יונג פירושה "מצב תודעתי פנימי החופף אירוע חיצוני", או המשמעות שאדם נותן לאירועים שהוא חווה. בספר ההגותי ביקש פרנקל לומר שהנאצים יכלו לקחת מקורבנותיהם הכול, לבד מהחופש לבחור בפשר שייתנו לאירועים העוברים עליהם. המסקנה היא שייעודו של כל אדם הוא למצוא את המשמעות לחייו בדבר שאינו תלוי בתנאים חומריים או בריאותיים, וזה אמור גם להיות המפתח להתמודדות עם כל הקשיים והתלאות.

לטקסטים יש ביוגרפיה משל עצמם, שאינה תואמת תמיד את רצון המחבר. המחזה ראה אור לראשונה כשנתיים לאחר כתיבתו, תחת שם העט של פרנקל באותם ימים, גבריאל ליאון, ומאז 1977 הוא מופיע כנספח במהדורות הגרמניות של "האדם מחפש משמעות", אף שפרנקל הדגיש שאין להתייחס למחזה כאמצעי המדגים את ספרו ההגותי

לטקסטים יש ביוגרפיה משל עצמם, שאינה תואמת תמיד את רצון המחבר. המחזה ראה אור לראשונה ב־1948, כשנתיים לאחר כתיבתו, בכתב־העת הגרמני "דר ברנר". אז הוא הופיע תחת שם העט של פרנקל באותם ימים, גבריאל ליאון, צירוף של שמות שני הוריו שנספו בשואה. מאז 1977 מופיע המחזה כנספח בכל המהדורות הגרמניות של "האדם מחפש משמעות". זאת אף שפרנקל עצמו הדגיש שאסור להתייחס למחזה כאמצעי המדגים את ספרו ההגותי. רגע לפני שהוצג המחזה לראשונה, בברקלי שבקליפורניה בינואר 1978, עלה פרנקל לבמה ואמר לקהל: "פשוט כתבתי אותו. פירקתי אותו מתוך נשמתי תוך כתיבה. חשתי בדחף לכתוב אותו. אבל לא כדי להדגים את הלוגותרפיה", שהיא שיטתו הפסיכולוגית של פרנקל, טיפול נפשי באמצעות מציאת משמעות. מאז ההצגה הראשונה בברקלי המחזה עלה כמה פעמים על בימות ברחבי העולם, וכן בכנסי התנועה הלוגותרפית, המבוססת על תפיסת עולמו הטיפולית של פרנקל. הוא תורגם לספרדית, להונגרית, לסינית וליפנית. אף שהוצג לראשונה באנגלית, עד היום לא הופיעה גרסתו באנגלית בדפוס.

לפני שנים אחדות החליט פרופ' דוד גוטמן, ידיד אישי קרוב של פרנקל ומשפחתו, לתרגם את המחזה לעברית. בשבוע הבא הוא יועלה לראשונה בארץ ובעברית, לא בגרסה מלאה עם תפאורה ותנועה של שחקנים, אלא כ"תיאטרון קריאה". שלוש הצגות יתקיימו: ביום שני בקיבוץ לוחמי־הגטאות, ביום שלישי בתיאטרון קרוב בתל־אביב, וביום רביעי במוסד יד ושם בירושלים.

ב"סינכרוניזציה בבירקנוואלד" מתגעגעת האם המתה לשני בניה, קרל ופרנץ, והמלאך השחור יוצא למלא את מבוקשה. אלא ששני האחים מציבים לעצמם יעדים שונים זה מזה, והתמודדותו של המלאך עם הבנים מושפעת מכך. ייעודו של קרל הוא נגטיבי: הוא רוצה לא לבגוד בחבריו, שהפקידו בידיו מידע סודי. קצין האס־אס, הלא הוא המלאך, מענה אותו באופן נורא, אבל הוא לא נשבר גם במחיר מותו, ומצטרף לאמו בעולם המתים. הייעוד של פרנץ פוזיטיבי: הוא רוצה להשלים את המחזה שהתחיל לכתוב ואבד לו במחנה ההשמדה. לשם כך הוא חייב להמשיך לחיות, וכאן בא לידי ביטוי טריק תיאטרלי מבריק של פרנקל, שהוא אולי הסיבה שבגללה רצה מלכתחילה לעבד את רעיונותיו לבמה. המחזה שפרנץ רוצה להשלים הוא המחזה שאתם, הצופים, רואים ברגע זה לנגד עיניכם. היושבים בקהל, כל אחד ואחד מהם, שותפים בכתיבת המחזה, בכך שהם מפרשים את העלילה שהוא מגולל, וכמובן גם את עלילת המחזה של חייהם שלהם. בהוראות הבימוי של המחזה כתב פרנקל: "מקום ההצגה: התיאטרון הנוכחי. זמן ההצגה: מועד ההעלאה של ההצגה הנוכחית". רוצה לומר: כמו מבטו של אלוהים, גם המחזה הזה הוא מעבר לזמן ומקום מוגדרים.

סימנים מן הכתב

אמא: (ניגשת לפילוסופים, מבוישת, ענווה) סלחו לי רבותיי, אך אלו שני הבנים שלי, חוץ מהם לא נשאר לי דבר… שתדעו, פרנץ היה יכול לנסוע לאמריקה, ועוד בזמן, אבל נשאר עם בעלי ואיתי, ואני יודעת מדוע: הוא לא רצה להשאיר אותנו מאחור.

(מתוך "סינכרוניזציה בבירקנוואלד")

ויקטור פרנקל נולד בווינה ב־1905, בבית יהודי שלא היה דתי אבל בהחלט קיים זיקה למסורת; לפי גוטמן, בעיקר האם בלטה בכך. כשהיטלר סיפח את אוסטריה ב־1938 היה פרנקל בן 33, נשוי ללא ילדים, וכבר בעל מעמד בתחום הפסיכולוגיה והנוירולוגיה. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הוא קיבל את תפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי. "הנאצים אפשרו לו להמשיך בעבודתו, וזה היה חשוב, כי הוא ניצל את עבודתו להצלת מאות יהודים חולי נפש", מספר גוטמן, לשעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "הוא רשם להם בעיות אחרות מכפי שהיו להם באמת, ובכך הציל אותם מהשמדה שהנאצים ייעדו כידוע גם לחולי הנפש". אבל לפריווילגיה שאפשרו לו הציבו הנאצים תנאי: הוא יוכל להמשיך בעבודה כל עוד לא ינסה לברוח מאוסטריה. אם יעשה זאת, יוגלו הוריו למחנות הריכוז. זה היה תנאי לא פשוט בשביל פרנקל, שבכיסו כבר היה מונח כתב היד של ספרו הראשון "הרופא והנפש", הספר שהניח את היסודות לשיטת הלוגותרפיה, הריפוי באמצעות מתן פשר. לימים נודעה השיטה הזו בעולם הפסיכולוגיה כשיטה היהודית־וינאית השלישית – אחרי שיטת זיגמונד פרויד, שזיהה את העונג כדחף האנושי המרכזי, ואלפרד אדלר, שמבחינתו הדחף העיקרי הוא השאיפה לכוח. פרנקל, כאמור, ראה בחיפוש המשמעות את המניע המרכזי לפעולתם של בני אדם.

ממש כמו פרנץ, בן דמותו ב"סינכרוניזציה בבירקנוואלד", גם בשביל פרנקל החוויה הקשה ביותר באושוויץ הייתה אובדן כתב היד הגמור של "הרופא והנפש". כשסיפר לחבר במחנה שזה הנכס החשוב ביותר שברשותו, התפרץ החבר בצחוק פרוע: איזה ערך יש לאוסף דפים שאיש לא ייתן תמורתם לא פרוסת לחם ולא כף מרק?

הוא קיווה מאוד להגר לארה"ב, כדי שיוכל לפרסם שם את ספרו ולזכות לתהילה הראויה. הוא אפילו קיבל כבר את אישור ההגירה משלטונות ארה"ב, והצטער על חוסר היכולת לממש את חלומו. עד שיום אחד חזר הביתה מעבודתו ופגש את אביו, שסיפר לו שהלך לבית הכנסת המרכזי של וינה, שהנאצים פגעו בו קשות. פרנקל האב הראה לבנו אבן שיש יפה שמצא בין ההריסות, ועליה האות כ"ף מוזהבת. פרנקל הבן הבין מיד מה הוא רואה: השיש והזהב סימנו שזהו רסיס מסמל עשרת הדיברות שהתנוסס בראש ארון הקודש; האות כ"ף הייתה האות הראשונה של הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". "זה היה מבחינתו סימן משמיים שאכן, עליו להישאר עם הוריו ולא להצטער על כך".

כשהתחילה השמדת היהודים גורשה משפחת פרנקל לגטו טרזין; שם נספו הוריו, אחיו ואשתו של פרנקל, טילי. רק הוא ואחותו נשארו מכל בני המשפחה. בהמשך הועבר פרנקל למחנה אושוויץ, ולימים גם למחנות קאופרינג ודכאו. את זיכרונותיו מהמחנות פירט בספר "האדם מחפש משמעות". ממש כמו פרנץ, בן דמותו ב"סינכרוניזציה בבירקנוואלד", גם בשביל פרנקל החוויה הקשה ביותר באושוויץ הייתה אובדן כתב היד הגמור של "הרופא והנפש". הוא השתדל לשמור עליו מכל משמר, בכיס הפנימי של המעיל שלבש. כשסיפר לחבר במחנה שזה מבחינתו הנכס החשוב ביותר שברשותו, התפרץ החבר בצחוק פרוע: איזה ערך יש במחנה ההשמדה לאוסף דפים שאיש לא ייתן תמורתם לא פרוסת לחם ולא כף מרק?

בוקר אחד הפתיעו הנאצים את דיירי הצריף של פרנקל, בדרישה שיתפשטו מכל בגדיהם ויערמו אותם לערימה גדולה במרכז החדר. פרנקל ידע מה משמעות הדבר, אבל בלית ברירה קיבל את ההוראה. בספר הוא כותב שהצליח להעניק פשר לאובדן שחווה כאשר קיבל, במקום המעיל היפה ודפי כתב היד שבתוכו, מעיל סחבות ישן ומרופט – אבל בתוכו דף אחד מתוך הסידור, ועליו הטקסט של קריאת שמע: "כלום לא הייתי צריך לראות ב'מקרה' זה אתגר לחיות את מחשבותיי, תחת להעלות אותן רק על הנייר?"

אבל הוא לא ויתר גם על הכתב. הייעוד שמצא לעצמו במחנה, הייעוד שלדבריו נתן לו משמעות שעזרה לו לעבור את כל חודשי הסבל, היה שחזור הספר האבוד. בכל רגע פנוי, על כל פיסת נייר שמצא, ועם כל כלי כתיבה אפשרי, הוא שחזר מזיכרונו את ראשי הפרקים של הספר. בסוף המלחמה אכן הצליח לכתוב מחדש את הספר המלא, בעזרת ראשי הפרקים שכתב.

אחרי המלחמה חזר פרנקל לווינה, ולעבודתו כנוירולוג בבית החולים הפסיכיאטרי בעיר. הוא התחתן בשנית עם אלינור, אחות לא יהודייה שעבדה עמו בבית החולים. "היא הצילה את חייו", אומר גוטמן, שהכיר את השניים במשך שנים. "למרות כל מה שכתב על אהבת החיים, היו לו הרבה מחשבות אובדניות בעקבות השואה. היא שיקמה אותו; הלכה איתו צעד אחר צעד, באהבה גדולה, עד שחזר לגמרי לחיים".

יודעי פשר

פרנץ: כן, הכנתי לי כבר מזמן רשימה בראש… רשימה ארוכה של אנשים שעדיין לובשים מדים, המדים האלה שאנחנו שונאים כל כך. אבל מתחת למדים האלה הם שמרו על לב פועם. תאמין לי, לעיתים קרובות מישהו נשאר בן אדם למרות הכול… כן, זהו זה: יש לי רשימה לבנה.

(מתוך "סינכרוניזציה בבירקנוואלד")

איך, אחרי כל מה שעבר, חזר פרנקל לאוסטריה, תאומתה של גרמניה שהיטלר עצמו בא ממנה; איך חזר לחיות בשפה הגרמנית? גוטמן, שבניגוד לפרנקל דווקא עלה אחרי השואה לארץ, מבקש להסביר את חברו באנקדוטה: "אישה אחת שאלה אותו פעם בהרצאה בדיוק את השאלה הזו: איך חזרת לחיות בגרמנית? והוא ענה לה: גברת, ואיך את משתמשת במטבח שלך בסכינים, ששימשו כבר כל כך הרבה רוצחים לאורך ההיסטוריה?". בספרו אומר זאת פרנקל במפורש: הוא לא מאמין בדטרמיניזם אישיותי או מוסרי. אדם שאנחנו רגילים לזהותו כרע לא תמיד יהיה רע, ואדם שאנחנו רגילים לזהותו כטוב לא תמיד יהיה טוב. חופש הבחירה מונח לפתחנו בכל הכרעה מחדש. במחזה מובעת ההשקפה הזו בחדות מפיו של פרנץ, בן דמותו של פרנקל. מול האמירה של חברו למחנה, פאול, ש"איש מאיתנו אינו מלאך", הוא משיב: "אבל עלינו לבחור שוב ושוב, בכל פעם מחדש, בכל רגע ורגע. כי איש מאיתנו גם אינו שטן מלכתחילה. אפילו לא אנשי האס־אס". האמירה הזו מקבלת חיזוק בדמותו של קצין האס־אס עצמו, הרוצח של האח קרל, כשהוא חוזר מהעולם הממשי אל תפקידו כמלאך השחור בעולם המטאפיזי ומייבב: "זה עתה סיימתי. לא ייאמן! דווקא לי זה צריך היה לקרות".

בספרו, פרנקל מביא לכך דוגמה מחייו שלו: הסיפור של ד"ר י', שכונה "רב הטבחים משטייהוף", בית החולים לחולי נפש שבו עבד פרנקל. כשהחלו הנאצים בהמתת חולי הנפש, שנחשבו בעיניהם כמסכני הגזע הארי "המשובח", י' היה הרופא הקנאי ביותר למלאכה. לאחר המלחמה י' נעלם, ופרנקל היה בטוח שכמו רבים מחבריו הוא נמלט לדרום אמריקה. אבל אחרי שנים הוא טיפל בדיפלומט אוסטרי, שבתקופת המלחמה הקרה נאסר במשך שנים ארוכות בברית המועצות. הדיפלומט שאל את פרנקל אם הכיר את ד"ר י', ולתדהמתו סיפר שהאיש היה אסור יחד איתו בבית הסוהר, ומת בגיל צעיר ממחלת הסרטן – "אבל לפני מותו נתגלה כחבר הטוב ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך".

זה, אגב, עוד הבדל גדול בין הספר למחזה. ב"האדם מחפש משמעות" התמקד פרנקל בעולמם של הקורבנות, בעוד במחזה הוא התפנה לחקור גם את נפשותיהם של הרוצחים, ואת היחס הראוי אליהם. ושוב הוא שם זאת בפיו של פרנץ, המבקש להכין לימים שאחרי המלחמה "רשימה לבנה" של נאצים, שבצד מעשי הזוועה עשו פה ושם גם מעשים טובים, כדי להצילם מנקמה. הגישה הזו מקוממת את פאול, והוויכוח מתגלגל לסיבה שבגללה הוטבע במצחו של קין, הרוצח הראשון בתולדות האנושות, אות מיוחד. פאול גורס: "זה ברור. כדי שידעו שהוא רוצח, פושע. כדי להזהיר את בני האדם". ואילו לפרנץ יש גישה שונה: "טעות! האות הוטבע כדי להגן על קין, כדי שבני האדם לא יוסיפו להעניש אותו לאחר שנענש על ידי אלוהים. וכדי להבטיח שיניחו לו. תאר לעצמך מה היה קורה לולא הוטבע האות. הרציחות לא היו פוסקות לעולם. רצח היה גורר רצח. אי צדק היה גורר אי צדק… חייבים לשבור את החוליות של שרשרת הרוע אחת ולתמיד". הגישה הזו שחררה את פרנקל מהשנאה, האפליה והרעל שספג, ואפשרה לו להמשיך בחייו.

גוטמן אומר שלא במקרה בחר פרנקל בשפינוזה, בסוקרטס ובקאנט לפילוסופים שילוו את המחזה שלו. "הם מייצגים שלוש פנים של ראיית העולם האישית והטיפולית שלו. שפינוזה מייצג את חשיבות החופש, ואת העובדה שבידינו נמצאת הבחירה במשמעות שניתן לחיינו. קאנט מייצג את חשיבות המחשבה הרציונלית, וגם את המוסר הרציונלי, שמבוסס על העיקרון 'נהג כפי שהיית רוצה שכולם ינהגו', בדומה לאמירה המקבילה של הלל הזקן, 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך'. סוקרטס מייצג את חשיבות הדיאלוג. שיטת הטיפול של פרנקל מבוססת על דיאלוג שבו המטפל מבקש לברר באמצעות שאלות מנחות מה יכול להיות הפשר שהאדם ייתן לחייו ולסבלו".

ב"האדם מחפש משמעות" התמקד פרנקל בעולמם של הקורבנות, בעוד במחזה הוא התפנה לחקור גם את נפשותיהם של הרוצחים. למשל, מול האמירה של חברו למחנה, "איש מאיתנו אינו מלאך", משיבה דמותו של פרנץ: "אבל עלינו לבחור שוב ושוב, בכל פעם מחדש, בכל רגע ורגע. כי איש מאיתנו אינו שטן מלכתחילה. אפילו לא אנשי האס־אס"

"האדם מחפש משמעות", ספרו המפורסם ביותר של פרנקל (לפי ויקיפדיה, נמכרו עד היום 9 מיליוני עותקים ממנו ברחבי העולם), משלב בין זיכרונות השואה שלו ובין תיאור עקרונות הלוגותרפיה. מופיעות בו כמה דוגמאות טיפוליות לשיטתו, המבקשת לא להדחיק את הסבל אלא לתת לו משמעות. פעם טיפל בקשיש שלא היה יכול להתגבר על פטירת אשתו האהובה, שנתיים קודם לכן. פרנקל לא ביקש לנחם אותו או לסייע לו להדחיק את הכאב, אלא שאל בפשטות: מה היה קורה אילו אתה היית מת ראשון והיא הייתה מאריכה ימים אחריך? הו, אמר האיש, זו הייתה מכה נוראה בשבילה. ואז אמר פרנקל: אתה רואה, הסבל הזה נמנע ממנה בזכות העובדה שהארכת ימים אחריה. זה משפט שכנראה רק אדם שהיה באושוויץ יכול להרשות לעצמו להוציא מהפה, אבל התוצאה, לפי פרנקל, הייתה ש"הוא לא אמר מילה אלא לחץ את ידי ויצא בשקט ממשרדי. הסבל חדל איכשהו להיות סבל ברגע שהוא מוצא לו פשר, כגון פשר של הקרבה".

חלק מכישרונו של פרנקל היה להתאים את פענוח הפשר לזהותו ולתפישת עולמו הספציפית של המטופל. הוא טיפל פעם ברב ששכל את אשתו הראשונה וששת בניו באושוויץ. אחרי שהתחתן בשנית, התברר לו שאשתו השנייה עקרה. פרנקל אמר לו שטעם החיים לא יכול להיות קשור בלידת ילדים בלבד, שכן לשיטתו משמעות חייו של אדם אסור לה שתהיה תלויה בשום גורם חיצוני. אבל אז התברר לו שלא עצם ההמשכיות בלבד מטרידה את הרב, אלא העובדה שלא יהיה מי שיאמר אחריו קדיש. פרנקל ניסה שנית. הוא שאל את הרב את השאלה הקשה האם אין הוא מקווה לראות את ילדיו בשמיים, לכשיבוא יומו. הרב פרץ בבכי ואמר שייאושו האמיתי נובע מכך שלילדיו, שמתו על קידוש השם, יזכו לחיי העולם הבא, ואילו הוא, שחטאיו מרובים, בוודאי לא יזכה לכך. על כך ענה לו פרנקל: אולי זו עצמה הסיבה להישארותך בחיים אחרי מות בניך; כדי שהייסורים שאתה עובר בכך יכפרו על חטאיך, ותוכל גם אתה להיות ראוי להצטרף לילדיך בעולם הבא. אז הוקל לו מסבלו.

הגישה הזו נועזת מאוד: היא תובעת מהאדם למצוא משמעות וטעם לסבלו, דווקא בנקודות הקשות והפרדוקסליות ביותר. בהקדמה לספר מספר אחד מעמיתיו של פרנקל שהוא נהג לא פעם לשאול את מטופליו את השאלה הישירה ביותר: מדוע אינך מתאבד. דווקא מתוך השאלה הזו הוא הצליח לפענח את הנקודה שנותנת משמעות לסבל. בתרגיל אחר שלו ביקש מהמטופלים לנסות להשקיף על חייהם מנקודת סופם, על ערש דווי, ולשאול אם נקודת הסיכום הזו תהיה חיובית או שלילית, ויותר מכך: אם יוזכרו בה נקודות שליליות, הרי אפשר כבר עכשיו לנסות לתקנן, וממילא להגיע בעתיד הממשי לסיכום חיובי יותר.

גוטמן אומר על כך: "אחת הנקודות היפות בלוגותרפיה היא קבלת האחריות האישית. בפסיכואנליזה נוסח פרויד יש נטייה להשליך את הכול על ההורים, אך בלוגותרפיה האדם עצמו צריך לקבל אחריות על מעשיו ומחדליו. זו גם גישה שמחנכת לצניעות. אתה בדרך כלל מגיע באמצעותה למסקנה שמה שחשוב באמת בחיים אינו הכסף והכוח שצברת, אלא איזה מין בן אדם היית. כי הרי היא תובעת מהאדם שהמשמעות של חייו לא תהיה תלויה בגורם חיצוני, ואילו כסף וכוח תמיד תלויים גם באחרים".

פשוט ארץ

שפינוזה: שמעתם אותו? הוא מוותר על השלמת המחזה.

סוקרטס: וזוכה בהשלמת עצמו – לאחדות שלמה.

קאנט: אתה תראה, ברוך, ככה זה.

(מתוך "סינכרוניזציה בבירקנוואלד")

סיפור חייו של גוטמן עצמו מרתק גם כן. הוא נולד בבודפשט שבהונגריה ב־1932, ובהיותו בן 12 פלשו הנאצים למדינה והשמידו את מרבית יהודיה, למעלה מחצי מיליון בני אדם. הוא עצמו היה אז בגטו בודפשט, ושרד את השואה, אבל היא טבעה בו את חותמה. אחרי המלחמה ביקש לעלות מהר ככל האפשר לארץ, והגיע לכאן על סיפונה של ספינת המעפילים אקסודוס, שגורשה כידוע בחזרה לאירופה בידי הבריטים. נוסעיה, רובם ככולם ניצולי שואה, הורדו שוב לאדמת אירופה, היבשת שנמלטו ממנה. זה היה אחד האירועים הדרמטיים ששכנעו את חברי ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם, שהגיעה לארץ ישראל באותם ימים, שיש להמליץ על מתן האפשרות ליהודים להקים מדינה עצמאית משלהם.

כשהגיע לבסוף ארצה הצטרף גוטמן לקיבוץ מצובה שבגליל, אבל פרש כעבור עשור, כאשר אספת החברים סירבה לאפשר לו לצאת ללימודים אקדמיים כדי להפוך למורה בישראל. הוא עזב את הקיבוץ ועלה לירושלים; שם למד, עוד לפני האוניברסיטה, בסמינר למדריכים של עליית הנוער. הייתה לו שם קבוצת מורים מרתקים, אנשים שטרם השלימו את תאריהם האקדמיים ולכן התפרנסו מהוראה מחוץ לאקדמיה. לימים הם הפכו לגדולי המרצים בישראל: נחמה ליבוביץ' בתנ"ך, צבי יעבץ בהיסטוריה וגרשון שקד בספרות.

הוא עשה תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ואז יצא לשליחות של הסוכנות היהודית בארה"ב, מתוך כוונה להישאר שם אחרי שתי שנות השליחות ולהשלים לימודי תואר שני ודוקטורט בארה"ב. הוא עשה זאת באוניברסיטה הקתולית של וושינגטון, והצליח עד כדי כך שמיד בסיום הדוקטורט כבר הוזמן לכהן שם כסגן דקאן. התמחותו הראשונית הייתה גרונטולוגיה, חקר הזִקנה, והוא אף ערך שני כנסי מחקר לאומיים בתחום הזה.

כשחיפש חומר לאחד הקורסים שלו, נתקל ב"האדם מחפש משמעות", ונכבש מיד. "אמרתי לעצמי שאני חייב לפגוש את האדם הזה. אבל ההזדמנות באה רק כעבור הרבה שנים, ב־1984. התקיים אז כנס גדול על לוגותרפיה בסן־פרנסיסקו, בהשתתפותו של פרנקל, והחלטתי לנסוע לשם. כשנגמרה ההרצאה של פרנקל חיכיתי עד שכל המשתתפים יתפזרו, ואז ניגשתי אליו ואמרתי לו: שלום, הבאתי לך דרישת שלום מירושלים. פתאום אורו עיניו, והוא אמר לי: 'מה, אתה מארץ?'. ככה הוא קרא לישראל: לא ארץ ישראל, אלא פשוט 'ארץ', בעברית.

"הוא כל כך שמח לפגוש מישהו מישראל, ומיד ביקש שאבדוק אם הוא זוכר נכון את ברכת הכוהנים. זה לא שהוא היה כוהן, אבל זה היה כנראה אחד הטקסים הזכורים לו מילדות, והוא רצה לרענן את זיכרונו. אחרי שאמר את נוסח הברכה אמרתי לו שזכר יפה, אבל יש גם כמה שגיאות. הראיתי לו איפה השגיאות, ומיד הפכנו לידידים. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון".

ב־1987 חזר גוטמן לארץ, למשרת ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, תוך שהוא משנה את התמחותו האקדמית מגרונטולוגיה ללוגותרפיה. הרבה לפני שתרגם את המחזה של פרנקל, הוא תרגם לעברית שניים מספריו: את ספרו הראשון "הרופא והנפש" (הוצאת דביר), ואת ספר הזיכרונות שפרנקל כתב בערוב ימיו (בהוצאה עצמית). מלבד זאת כתב בעצמו חמישה ספרים העוסקים בלוגותרפיה, שאחד מהם משלב בין אהבתו הישנה לחקר הזקנה ובין אהבתו החדשה: הספר נקרא "האם איחרתי את הרכבת", וכותרת המשנה מסבירה שהוא עוסק ב"משמעות החיים במחצית השנייה של החיים".

גוטמן: "פרנקל כל כך שמח לפגוש מישהו מישראל, ומיד ביקש שאבדוק אם הוא זוכר נכון את ברכת הכוהנים. זה היה כנראה אחד הטקסים הזכורים לו מילדות, והוא רצה לרענן את זיכרונו. אחרי שאמר את נוסח הברכה אמרתי לו שזכר יפה, אבל יש גם כמה שגיאות. מיד הפכנו לידידים. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון"

שנה אחרי שחזר לארץ, ב־1988, כבר ארגן גוטמן לחברו החדש קבלת תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה: "הוא מאוד התרגש מהתואר הזה, כי הגיע ממוסד ישראלי, וגם היה בדיוק תואר הכבוד הח"י שהוא זכה לו". באותה שנה היה פרנקל בן 83, ובמקביל לכך ארגן לו גוטמן גם "בר מצווה שנייה", כולל ביקור בכותל המערבי וקבלת ספר תהלים מרב הכותל דאז, הרב מאיר יהודה גץ.

"הבית של פרנקל לא התאפיין בהכרח בחיים יהודיים, אבל גם לא היה בעל אופי נוצרי", אומר גוטמן. "פרנקל לא הרגיש קרבה לשום דת ממוסדת, אבל בהחלט התגאה ביהדותו. הוא נפטר ב־1997, בגיל 92, ואז אשתו סיפרה לי שהם מצאו ארון קטן וסודי שבנה לעצמו ובו הניח את החפצים הכי קרובים לליבו: חתיכה קטנה של גדר תיל מהמחנה האחרון שבו היה בשואה; משקפיים שהרכיב במחנה; הטלית והכיפה שקניתי לו בירושלים, ספר התהלים שקיבל מהרב גץ – ושקית תפילין, שהתברר שהקפיד להניח מדי יום, בלי שאיש מבני משפחתו ידע זאת".

הקשר החם עם פרנקל נשמר מ־1984 ועד מותו. גוטמן ובת זוגו מיכל לא רק שמרו על קשר מכתבים רצוף, אלא גם השתדלו לבקר בווינה בכל פעם שהוזמנו לאחת מבירות מרכז אירופה לכנס אקדמי זה או אחר. גם אחרי מותו נשאר גוטמן בקשר קרוב עם אלמנתו של פרנקל, אלינור, כיום בת 94 (היא הייתה צעירה מפרנקל בשנים רבות), ועם הבת והחתן, פרופ' פרנץ ויסלי, שהופקד על עזבונו של פרנקל ועל זכויות היוצרים לכתביו.

במילים אחרות

סוקרטס: יפה, אז פשוט יציגו כל מה שאמרנו עד כה. (בחגיגיות) ועכשיו אנו מעבירים את עצמנו להצגה סינכרוניזציה בבירקנוואלד על הבמה של… בתיאטרון…

שפינוזה: זה לא יצליח, מדברים שם עברית.

סוקרטס: אז מה?

(מתוך "סינכרוניזציה בבירקנוואלד")

גוטמן, בעצמו ניצול שואה מהונגריה, לא הרגיש שהוא בקיא מספיק בגרמנית כדי לתרגם את המחזה משפת המקור, ולכן נשען על התרגום האנגלי של המחזה מאת ג'וזף פאברי, שתרגם גם את "האדם מחפש משמעות", והפך לדמות מרכזית בחשיפתו של פרנקל לעולם הרחב. כדי להיות בטוח בדיוק התרגום חיפש גוטמן איש תיאטרון דובר גרמנית שיוכל לערוך השוואה למקור. הוא מצא אחד כזה בירושלים: ד"ר יאן קינה, דוקטור לתיאטרון, גרמני שאינו יהודי שחי כבר 14 שנה בישראל.

את עבודת הדוקטורט שלו כתב קינה על מחזותיו של סמי גרונמן, יהודי גרמני שמחזהו המפורסם ביותר, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הועלה כמה פעמים בישראל בתרגומו של נתן אלתרמן, וזכה להצלחה עצומה. קינה אכן עבר על התרגום שתרגם גוטמן, השווה לשפת המקור, תיקן מה שתיקן, ואז הרגיז את גוטמן בכך שהתחיל לפרסם את המחזה באופן עצמאי. הוא דאג שקטע ממנו יודפס במדור "תרבות וספרות" של עיתון הארץ בלי שהודיע על כך מראש לגוטמן, וכתב למחזה אחרית דבר משלו המתייחסת להקשריו ההיסטוריים והספרותיים, ולמעשה מתחרה במבוא שגוטמן עצמו כתב למחזה. הוא אף החל להרצות בנושא, ובמידת מה הציג את המחזה כגילוי שלו. ברוב הפרסומים הוא הציג את התרגום כעבודה משותפת שלו ושל גוטמן, מה שבעייתי בפני עצמו לנוכח העובדה שתפקידו הסתכם בבדיקת נאמנות התרגום למקור הגרמני. יתר על כן: בת זוגו של גוטמן, מיכל יהלום, נתקלה יום אחד בפרסום הרצאה של קינה, שבה הוא מופיע בלעדית כמתרגם המחזה.

מנגד, צריך להודות שקינה דאג לשיווק המחזה באופן שגוטמן בן ה־87, המתגורר בחיפה והמנותק מעולם התיאטרון הישראלי – היה מן הסתם מתקשה לארגן. קינה הביא לפרסום הטקסט המלא בכתב העת "תיאטרון", ויזם את העלאת המחזה בעברית ובישראל בשבוע הבא. זו הייתה עוד הזדמנות לחיכוך בין גוטמן לקינה: גוטמן כועס גם על כך שאיש לא טרח להזמינו להצגות בשבוע הבא, כדי שיאמר כמה מילות ברכה ויציג את המחזה – מחווה מתבקשת למתרגם שהיה גם חברו הקרוב של המחזאי.

קינה, מצידו, טוען שרעיון התרגום עלה דווקא ממנו. "פניתי לפני כמה שנים לוויסלי, האחראי על העיזבון, וביקשתי רשות לתרגם את המחזה לעברית", הוא מסביר. "הרשות ניתנה לי, אבל לא הגעתי לעסוק בזה. ואז סיפר לי ויסלי שהוא קיבל פנייה מגוטמן, שרצה גם כן לתרגם לעברית, ושאל אם זה מפריע לי. אמרתי שלא, ואז, בעידודו של ויסלי, גוטמן פנה אליי כדי שאעבור על התרגום שלו ואשווה למקור הגרמני.

"לגבי הקרדיט המשותף – התרגום האנגלי שגוטמן התבסס עליו היה מקוצר, מעובד ומשובש. כך שלמעשה שכתבתי מחדש את כל התרגום של דוד. הפרסום של הטקסט ב'הארץ' התגלגל במקרה. חיפשתי מישהו שיעזור לי לערוך את התרגום, מכיוון שחששתי שהעברית שלי לא מספיק טובה. בין השאר, שאלתי את בני ציפר (עורך מוסף 'תרבות וספרות' של העיתון, י"ש) אם יוכל להמליץ על מישהו, והוא, כעורך מוכשר, הבין מיד את חשיבות הטקסט וביקש ממני לפרסם קטע ממנו. אבל אני מסכים שטעיתי בכך שלא יידעתי על כך את גוטמן. לגבי הופעתו באירועים בשבוע הבא – דווקא מאוד השתדלתי שהבמה תינתן לו, אבל המוסדות המארחים עצמם מתנגדים לכך, כל אחד מסיבותיו. ביד ושם אמרו לי שהם רוצים שההקדמה למחזה תינתן על ידי אדם ידוע יותר מגוטמן, והם פנו לד"ר שמעון אזולאי (פילוסוף ומחנך, י"ש]. בלוחמי הגטאות שובצנו בערב שתוכניתו סוכמה מזמן, והם לא רצו להוסיף עוד הקדמה. מכיוון שבשני המקומות הרגשתי שעושים לי טובה, לא הרגשתי נוח ללחוץ יותר על שיתופו של גוטמן. ואולי זו גם טעות".

מכל מקום, גם מבחינת גוטמן הקרדיט שלו, שבהחלט חשוב לו, אינו הדבר החשוב ביותר. הוא בעיקר רוצה שהמחזה עצמו, והמבוא הקצר שכתב לו, שנותן קצת רקע גם על הרעיון שמאחורי המחזה וגם על השקפות שלושת הפילוסופים שמופיעים בו, יהיו מוכרים יותר. מלכיאל השכל, מעריץ צעיר של פרנקל שהתנדב לעזור לגוטמן במגעיו בנושא, מספר שכבר פנה להוצאת "דביר", שמחזיקה בזכויות הפרסום של "האדם מחפש משמעות", והציע להם שמכאן והלאה יפרסמו את המהדורה העברית עם התרגום העברי של המחזה, כפי שנעשה במהדורות גרמניות של הספר. "הם אמרו לי שהם לא נוהגים לפרסם מחזות, גם לא כחלק מספר אחר. ובכלל, אם הספר מצליח כבר הרבה שנים כמות שהוא, למה לשנות את אופי ההדפסה שלו".

התקווה השנייה של גוטמן היא שהמחזה אכן יוצג עוד ועוד; לא רק כתיאטרון הקראה חד־פעמי כמו בשבוע הבא, אלא גם בבמות רשמיות וממוסדות של התיאטרון הישראלי. התקווה הגדולה ביותר שלו היא שהמחזה של פרנקל ישולב בתוכנית הלימודים הכללית של הוראת השואה במערכת החינוך, ממש כמו "האדם מחפש משמעות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il