בין המאזינים הרבים שהתקשרו לאורך השנים אל התוכנית המיתולוגית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, היו שאתרע מזלם לעלות לשידור כשעל כס המגיש ישב איתן ליפשיץ. המשמעות הייתה אחת: המתקשר עומד לחטוף. לא משנה אם הוא יביע דעה משמאל או מימין – ליפשיץ ינהל מולו קרב מוחות ודעות, שמהר מאוד יהפוך לזירת צעקות. אחרי שאחד המאזינים צעק עליו בזעם "שמאלן", ליפשיץ לא הפסיק לצחוק. הוא עלה למשרדו של מפקד התחנה דאז, משה שלונסקי, והודיע לו: "המפקד, קראו לי שמאלן. מה עוד עלולים להגיד עליי?"
הרבה דברים אפשר היה להגיד על ליפשיץ, שהלך לעולמו ב־21 בדצמבר 2019, בגיל 75. תל־אביבי שמאוהב בירושלים, איש רוח ואיש נדל"ן, ימני שרוב חבריו ובני משפחתו אנשי שמאל, חילוני שמקיים קשר ייחודי עם הטקסט התנ"כי. "איש רדיו אמיתי, אדם שידע להחזיק תוכנית", אומר עליו שלונסקי. "הוא היה מגיב וצועק על אנשים כשצריך. נתן זהבי ודומיו הגיעו הרבה אחריו. אם גוף כלכלי שנפגע ממנו ביקש התנצלות, הוא היה מתנצל – אבל עושה את זה בצורה כזו שהם יצטערו על עצם הבקשה. הוא היה אדם עם ביטחון עצמי, לא פחד מגופים בעלי עוצמה וסמכות. הוא לא היה צריך את הרדיו לפרנסה, וגם לא לצורך השפעה או כוח. הוא פשוט אהב את הרדיו, ואהב גם את עם ישראל ומדינת ישראל וצה"ל, לטוב ולרע".
"חבר ואח", כך מגדיר אותו הפרשן והמנחה יעקב ברדוגו, שניהל עם ליפשיץ זוגיות מקצועית רבת שנים. "התוכנית 'מחשבות בע"מ' כפי שהיא היום, הייתה יציר כפינו. הפכנו אותה להרבה מעבר לסתם הקראה של עיתוני סוף השבוע".
ברדוגו מספר על קשר קרוב וחברי, למרות פער גילים של 21 שנה. "החזקנו בעמדות דומות בעניינים לאומיים, ובעמדות שונות לגבי מערכת המשפט בישראל ומערכת אכיפת החוק. הרבה שופטים מבית המשפט העליון היו חברים של איתן. ראיתי את הקושי שנוצר אצלו בין החברות האישית איתם לבין הדברים שלא מצאו חן בעיניו".
בכל יום שישי, כשהתוכנית הסתיימה, השניים היו יוצאים מהאולפן לחומוס ביפו, ותוך כדי הניגוב ממשיכים את התוכנית, הפעם בלי מיקרופון. לפעמים היו מטיילים בין אטליזים בתל־אביב, "לא בשביל השיטוט אלא בשביל השיחות תוך כדי. ב־15 שנה של עבודה משותפת למדנו להכיר זה את זה. אני ידעתי להצחיק אותו ולעצבן אותו, וזה היה הדדי. וידעתי שתמיד הוא יהיה שם בשבילי. גם אם הייתה קטטה הכי גדולה בשידור, בחומוס היינו משלימים. כשהיה לי צורך להתייעץ עם מישהו חכם, תמיד הייתי פונה אליו, והוא היה נותן לי עצה חכמה ונקייה. לא תמיד העצה הצליחה, אבל תמיד ידעתי שהיא באה ממקום טוב".
עצות בתחום התקשורת, מספר שלונסקי, נידב ליפשיץ בשפע לדור העיתונאים הצעיר של גלי צה"ל. "איתן תמיד בלט ביחס החם לחיילים, וטיפח שורה של עיתונאים ואנשי מקצוע אחרים שפנו לתחומים שונים והצטיינו בהם. שנים ארוכות אחרי שסיימו את השירות, הוא שמר עמם על קשר".
הבת, אסנת כהן־ליפשיץ: "היה לו רצון להעניק טקסטים תנ"כיים. הייתי יודעת שאבא נקשר לאדם כשפתאום הוא היה שואל אותו 'מה הייתה ההפטרה שלך?'. הרבה אנשים סיפרו לי שהם לא חשבו בכלל על ההפטרה שלהם מרגע שסיימו לקרוא אותה בבר־המצווה, ופתאום אבא הביא להם את הפסוקים האלה כתובים וממוסגרים"
אחד מבני טיפוחיו הוא אלעד שמחיוף, כיום שליח חברת החדשות לאירופה. בעת שירותו בגלי צה"ל עבד שמחיוף עם ליפשיץ וערך את תוכניותיו. "בשונה מכל המגישים האחרים של 'יש עם מי לדבר', שאהבו לשבת ולהתכונן מראש ולהבין על מה הולכים לשוחח בתוכנית, איתן פשוט היה מגיע ונכנס לאולפן", הוא נזכר. "בהתחלה לא ממש ידעתי איך לאכול אותו, אבל כשלמדתי להכיר אותו לעומק, הבנתי שהחספוס החיצוני שלו מכסה על רוך פנימי".
שמחיוף מספר כי לליפשיץ תמיד היה חשוב להתייחס גם לדברים הקטנים שמהם מורכבים חיינו. "לא הבנתי למה הוא רוצה לדבר על ידיעה חדשותית מעמוד 26, אבל בשבילו זה היה משמעותי. הוא התייחס גם לאירועים אזוטריים והרחיב עליהם, והוא עשה את זה בתשוקה גדולה. כאדם רגיש ואכפתי, היו הרבה דברים שהפריעו לו והוא ניסה לתקן אותם. כשדרן הוא היה מדבר באופן חותך וחד־משמעי, הרבה פעמים בלי פילטרים, אבל בחיים עצמם הוא היה רגיש, אבהי ודואג. גם אחרי שהשתחררתי מגלי צה"ל, הוא היה מייעץ לי מה לדעתו נכון לעשות. איתן היה אדם של שילובים מורכבים, שלא רואים כמוהם".
אוברדרפט למען הפרות
איתן ליפשיץ נולד ב־1944 לחיים, מהנדס במקצועו, ורבקה, עקרת בית. הוא היה הנכד הזכר הראשון במשפחתו, והשמחה הייתה גדולה. הוריו התגוררו אז בשכונת מונטפיורי בתל־אביב, באותו בניין עם סבו וסבתו מצד האב, שהפעילו מאפייה צמוד לדירתם. המאפייה הזו הייתה לב השכונה, ושימשה מקור גאווה לאיתן, שאהב להציג את עצמו כ"נכד של אופה".
לאחר שסבו נפטר, מסרה הסבתא את תפעול העסק לידי אחרים, אך נשארה הבעלים והמשיכה לגור צמוד למאפייה. איתן היה קרוב אליה מאוד, ונהג ללוות אותה לכל אירוע ולארח לה חברה. "המסירות המשפחתית הזו אפיינה אותו כל חייו. הוא היה סבא מדהים כפי שהיה אבא מדהים", מספרת בתו, אסנת כהן־ליפשיץ.
ביום חורפי אחד עלה נחל איילון על גדותיו והציף את בית המשפחה במונטיפיורי. כשרבקה ליפשיץ ראתה מה עולל השיטפון, היא ביקשה לעבור לרמת־גן. במקום מגוריהם החדש הצטרף איתן לתנועת הנוער העובד והלומד, ונאלץ להתמודד עם עמדות שונות מאוד משלו, כמי שגדל בבית ימני. ועם זאת, פערי ההשקפה מעולם לא הפריעו לקשרי החברות העמוקים שרקם עם חניכים אחרים.
הוריו של ליפשיץ שלחו אותו לתיכון קלעי בגבעתיים, אך הוא לא אהב את הלימודים; את זמנו העדיף להקדיש לריקודי עם, בין השאר בקבוצה של "הפועל". עוד לפני שסיים כיתה י"ב הוא עזב את בית הספר, ולימים השלים את בחינות הבגרות באופן אקסטרני. בצבא שירת בגדוד 50 של הנח"ל ובחטיבת הצנחנים, ולקראת סיום השירות הזמין אותו הכוריאוגרף יונתן כרמון להצטרף ללהקה ייצוגית של ריקודי עם, שנסעה לפריז להופיע באולם הקונצרטים המפורסם "אולימפיה". במהלך שהותם בעיר האורות יצאה הלהקה לבלות במועדון, ופגשה שם את המלך חוסיין, שהצטרף לריקודים.
ב־1965 התחתן ליפשיץ עם תמר גיבלי, בתו של בנימין גיבלי, ראש אמ"ן שנודע במעורבותו בפרשות מאיר טוביאנסקי ו"עסק הביש". לאחר נישואיהם עברו בני הזוג ללמוד באוניברסיטה העברית – הוא כלכלה, היא ספרות אנגלית. עבור ליפשיץ, ירושלים הייתה אהבה ממבט ראשון. "אבא ניהל רומן משמעותי עם העיר", מגדירה זאת אסנת. "להרבה חילונים יש רגשות מעורבים כלפי ירושלים במקרה הטוב, ורגשות קשים במקרה הרע, אבל אבא אהב את העיר הזו והתגעגע אליה. לשנה אחת הם עברו לגור בשכונת צהלה בתל־אביב. מזג האוויר של מישור החוף היה שנוא על אבא, אבל זה עוד היה הדבר הקל עבורו בשנה הזו", היא מחייכת.
יעקב ברדוגו: "החזקנו בעמדות דומות בעניינים לאומיים, ובעמדות שונות לגבי מערכת המשפט בישראל ומערכת אכיפת החוק. הרבה שופטים מבית המשפט העליון היו חברים של איתן. ראיתי את הקושי שנוצר אצלו בין החברות האישית איתם לבין הדברים שלא מצאו חן בעיניו"
כסטודנט הדריך ליפשיץ נוער בסיכון בשכונת קטמון ז'. באחד הימים ראה מודעה מטעם המקומון הירושלמי "שער", שחיפש כתב לענייני כלכלה. הוא פנה למערכת, התקבל, ומשם הדברים התגלגלו לקריירה תקשורתית ארוכת שנים.
איתן רף, יו"ר בנק לאומי לשעבר, הוא אחד מחבריו הקרובים של ליפשיץ מאותם ימים ירושלמיים. הם הכירו כשליפשיץ היה כתב כלכלה בעיתון הארץ, ורף סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית. תשע מדרגות הפרידו ביניהם ברחוב כרמון מספר 20 בשכונת בית־הכרם, וגם תהום אידיאולוגית – האחד ימני ממשפחה שהיהדות תמיד נכחה בה, האחר איש שמאל שגדל בקיבוץ. "גם כשהיינו מתווכחים זה היה ברוח טובה. אפשר היה להתווכח עם ליפשיץ, אבל לא לכעוס עליו", מספר רף.
חבורתם הירושלמית כללה גם את הבמאי והמפיק מיכה שגריר ואת העיתונאי דני רובינשטיין, שעבד אז ב"דבר". "ליפשיץ היה עיתונאי מוכשר וזריז מאוד, שהתבלט בלשונו הישירה", מספר רובינשטיין. "הוא היה פרובוקטור מעורר מדנים, ויחד עם זאת אהוב מאוד. זה היה פרדוקס שלא תמיד הצלחתי להבין. פעם נפגשנו בתערוכת אמנות, והוא אמר לי על ערביי יפו דברים שלא מצאו חן בעיניי. אמרתי לו: 'אני לא רוצה שתשמיע באוזניי דברים כאלו'. אחרי שעה קיבלתי ממנו מייל – הוא לא בדיוק התנצל, אבל ראה צורך להסביר את עצמו".
יוני אסנהיים מתל־עדשים הכיר את ליפשיץ משירות מילואים משותף לאורך למעלה מעשרים שנה. לדבריו, אהבת הארץ של חברו הביאה אותו לגדוד קרבי, על אף שהיה לו סיכוי להתקבל לגלי צה"ל. "הוא היה חכם ושנון, חבר שמדבר עם כולם בגובה העיניים – איתי, המושבניק מתל־עדשים, ועם איתן רף מבנק לאומי".
כשאסנהיים עוד עבד כרפתן, הוא נקלע פעם לסכסוך עם הנהלת המושב, וזו סירבה להעביר לו את אספקת המזון המיועד לפרות. "לא ידעתי מה לעשות. ב־12 בלילה דיברתי עם איתן, שהיה אז כתב כלכלי מתחיל, והוא אמר לי: 'אתה צודק בסכסוך הזה, אל תיכנע. מחר בבוקר יהיה לך כסף בחשבון הבנק לקנות הכול. אני אעביר לך'. ידעתי שאין לו גרוש. שאלתי מהיכן ישיג את הכסף, והוא ענה 'אל תדאג, בבנקים מכירים אותי מהעיתונות, הם ייתנו לי להיכנס לאוברדרפט'. וכך אכן קרה".
"פטריוט ישראלי", כך מוגדר ליפשיץ בפיו של העיתונאי רון בן־ישי, ששירת גם הוא באותו גדוד מילואים. במלחמת יום הכיפורים היה ליפשיץ בצוות של אריאל שרון, וצלח איתו את תעלת סואץ. בן־ישי זוכר במיוחד כיצד פגש אותו אחרי הקרב בחווה הסינית. "ליפשיץ, שסבל עוד קודם מבעיות בברך, היה כאוב מאוד. אמרתי לו 'איתן, הברך שלך דפוקה, מה אתה עושה כאן?', והוא ענה: 'אחרי מה שראיתי, אני לא יכול לא להיות כאן'".
שלום על השולחן
בפרק הירושלמי של חייהם פתחו רף, שגריר וליפשיץ סטייקייה ברחוב עזה בעיר. "מהמשכורת של ליפשיץ ככתב או מהמשכורת שלי כעובד משרד האוצר, אי אפשר היה להתפרנס", מספר רף בחיוך. מהר מאוד הפכה הסטייקייה למקום מפגש פופולרי, אך היא נסגרה ב־1974, כשרף מונה ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בוושינגטון. בהמשך עברו משפחות ליפשיץ ורף לתל־אביב, כל אחת מסיבותיה.
בשנות השמונים עבד ליפשיץ עם התעשיין סטף ורטהיימר, שגייס את עזרתו לצורך כתיבה עסקית. בהמשך העלה ורטהיימר רעיון שמטרתו לחשוף את התעשייה הישראלית לקהל הרחב: להפיק סרט שיוקדש לה. הוא ביקש מליפשיץ שימליץ לו על מישהו שיודע ליצור סרטים, וכך הם חברו למוטי קירשנבאום ולמפיק אלי בואנוס. "לסטף היה חשוב שאנשים יבינו מה עושים תעשיינים, ולא רק מה עושים עורכי דין או רואי חשבון. וכך יצרנו את הסרט 'תעשייה זה יפה'", מספר בואנוס.
מן העבודה בצוותא נולדה גם חברות ארוכת שנים, שתוחזקה בארוחות שבת משותפות אצל קירשנבאום. "ליפשיץ היה מגיע במרצדס הישנה שלו עם צידנית־מזוודה שחורה, מלאה בבשרים איכותיים. ישבנו, אכלנו, התווכחנו ותמיד נשארנו חברים. בין קירשנבאום לליפשיץ היו לא מעט ויכוחים פוליטיים, אבל גם הרבה הערכה וכבוד. איתן ידע להציג את דעותיו בצורה משכנעת, כך שגם שמאלני יקשיב ויאמר לעצמו 'אולי יש משהו בדברים שלו'".
במקביל לעבודתו ככתב "הארץ" לענייני כלכלה, הגיש ליפשיץ ברשות השידור את התוכנית "שיחה בשניים". ב־1985 החליף את אלכס אנסקי בהגשת תוכנית הבוקר של גלי צה"ל "שבע־אפס־שבע". בהמשך, משנת 1990 ועד 2010 הגיש את "יש עם מי לדבר", התוכנית המיתולוגית שהזמינה את המאזינים להתקשר ולשוחח עם המנחה על ענייני השעה ועל בעיות המטרידות אותם ואת הציבור. עם מגישי התוכנית נמנו גם דליק ווליניץ, גדעון רייכר ויעקב אחימאיר. אחר כך הגיעה התוכנית השבועית "מחשבות בע"מ", שאותה הגיש ליפשיץ בצוותא עם משה שלונסקי, ובהמשך עם יעקב ברדוגו. הצמד באולפן היה מדבר ומתווכח על הכתבות המתפרסמות בעיתוני סוף השבוע, על אירועי השעה וגם על העדפות תרבותיות.
ב־1990 נפרד ליפשיץ מתמר. במשך למעלה מעשרים שנה הוא חי עם ליהי חנוך, בת זוגו לשעבר של הזמר שלום חנוך. למרות זאת המשיכו להתקיים אצל תמר ארוחות השבת במתכונת משפחתית מלאה שכללה את שלוש בנותיהם. הבכורה, אפרת, עבדה עם אביה בעסקיו; הצעירה, יעל, היא מורה וסגנית מנהל בית ספר; והאמצעית, אסנת, היא מנהלת המחלקה המשפטית ב"גישה", ארגון זכויות אדם שמטרתו "הגנה על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים, במיוחד תושבי רצועת עזה", כך לפי אתר האינטרנט שלו. כל השלוש ממוקמות בצד השמאלי של המפה הפוליטית, והן אקטיביסטיות שלא פעם יוצאות להפגנות.
"היו לנו הרבה ויכוחים סוערים עם אבא, ועם זאת חיינו טוב ביחד", מספרת אסנת. "באיזשהו אופן זה גרם לכל צד לחשיבה עמוקה יותר והבנה ברורה יותר של המקום שבו הוא נמצא. לא הייתה לכך שום משמעות במערכת היחסים המשפחתית. לפעמים זה היה מתלהט ומתיש, אבל אבא אהב להקשיב לאנשים ולנהל איתם דיון".
מה הוא חשב על העבודה שלך?
"לא היו התנגשויות סביב זה. אבא הפריד בין אידיאולוגיה לפרקטיקה. כשמדובר בבני אדם, הוא האמין שחייבים לתת להם כל מה שהם צריכים, ושישראל נוקטת לפעמים גישה נוקשה מדי. הוא שמח לדעת שחשוב לנו איך ייראה המקום שאנחנו גרות בו".
בעוד ליפשיץ היה חובב מושבע של בשר איכותי, שתיים מבנותיו הן טבעוניות והשלישית צמחונית. כמו בדיונים הפוליטיים המשפחתיים, השלום נשמר גם על השולחן. "אנחנו לא מאלה שקשה להם לראות אחרים אוכלים בשר", אומרת אסנת. "כל אחד אכל מה שהוא רצה".
משה שלונסקי: "פעם הוא אמר לי: 'הצבעתי ליברמן כי לא היה משהו ימני יותר'. אבל כשהוא היה מדבר עם מאזינים, אי אפשר היה להסיק במי הוא תומך, והוא אתגר את כולם. הימניות שלו הייתה ליברלית, חופשית, ממלכתית, ימין קלאסי. הוא היה אוהב אדם, וזו לא הייתה הצגה"
"הוא היה אומר בחיוך שמוזר שלאדם כמוהו, ימני וחובב בשר, יש שלוש בנות כאלה", מספר שלונסקי. "איתן עצמו היה ימני מאוד בדעותיו. פעם הוא אמר לי 'הצבעתי ליברמן כי לא היה משהו ימני יותר'. אבל כשהוא היה מדבר עם מאזינים, אי אפשר היה להסיק במי הוא תומך, והוא אתגר גם אנשים מהימין. הימניות שלו הייתה ליברלית חופשית ממלכתית, ימין קלאסי. הייתה לו מערכת יחסים מדהימה גם עם העובדים הערבים שלו. הוא היה אוהב אדם, וזו לא הייתה הצגה. רכילות על אנשים לא עניינה אותו. כעיתונאים אנחנו מתעסקים בהרבה רכילות בחדרי המערכת, אבל הוא ריחף מעל זה, לא התערבב ולא נתן שזה יגיע אליו".
במשפחה מספרים כי בשתי מערכות הבחירות האחרונות, ליפשיץ לא הצביע לגוש הימין. האידאולוגיה שלו נשארה במחנה, אבל הפתק לא. "עד לרגעיו האחרונים אבא באמת כאב את המצב", מספרת אסנת. "הוא לא הבין איך יכול להיות שזה קרה".
ברדוגו: "בהספדים הופתעתי כשבתו אמרה שבספטמבר כל המשפחה הצביעה לאותו מחנה. אני לא ראיתי שינוי בעמדותיו, יכול להיות ששינה העדפה פרסונלית. בסופו של דבר, איתן היה איש ארץ ישראל, חילוני אורתודוכסי בנשמתו, שתמיד התגעגע לירושלים ולבית הכנסת של סבא שלו".
בכי בחנות התאורה
"חילוני אורתודוכסי" הוא ביטוי שחוזר שוב ושוב אצל מכריו של ליפשיץ, שניהל מערכת יחסית מורכבת עם הדת. אחד מתחביביו היה להעתיק פרקי תהילים בכתב ידו, ולהעניק אותם כמתנה לאנשים שאהב. "זו הייתה עבורו דרך להעמיק בתנ"ך", מספרת אסנת ושולפת מתיק היד שלה דף מצולם ובו פרק קי"ט בכתב היד המיוחד של אביה. את הפרק הזה, הארוך ביותר בתנ"ך, כתב ליפשיץ בתקופה האחרונה לחייו. בנותיו אספו מרחבי הבית את הקטעים השונים, איגדו אותם והדפיסו בכמה עותקים.
"היה לו רצון לתת טקסטים כאלה לאנשים", ממשיכה אסנת. "הייתי יודעת שאבא נקשר לאדם כשפתאום הוא היה שואל אותו 'מה הייתה ההפטרה שלך?'. הרבה אנשים סיפרו לי שהם לא חשבו בכלל על ההפטרה שלהם מרגע שסיימו לקרוא אותה בבר־המצווה, ופתאום אבא הביא להם את הפסוקים האלה כתובים וממוסגרים".
ברדוגו: "בניי קיבלו ממנו עוד לפני בר־המצווה את ההפטרות שלהם בכתב ידו. כשנכנסתי לבית חדש הוא הכין עבורי, כמו לחברים אחרים, 'מזוזת ליפשיץ' – פרק תהילים ממוסגר. מהכתיבה הזאת היה לו ידע עצום בתנ"ך".
כשאפרת הודיעה לאביה כי היא עומדת להינשא בטקס קונסרבטיבי, נסע ליפשיץ אל הרב בני לאו, וביקש שיסייע לו לשכנע את הזוג לבחור בחתונה אורתודוכסית. הרב לאו הצליח במשימה, ובהמשך גם שתי הבנות האחרות נישאו כדת משה וישראל. "היה לו חשוב שלא נלך לכיוונים רפורמיים", אומרת אסנת.
במשך עשרים שנה הקפיד ליפשיץ להעביר את יום כיפור בכפר־עציון, שם התגורר רן צור, המדריך שלו מימי תנועת הנוער. צור, בן קיבוץ כפר־גלעדי ולוחם ביחידה 101, חזר בתשובה והיה ממקימי בית ספר שדה כפר־עציון. הוא נחשב למדריך טיולים בחסד ואיש אדמה אמיתי. הוא וליפשיץ נהגו לאכול סעודה מפסקת בביתו של הרב אלישיב קנוהל ז"ל, רב היישוב. גם את הרב קנוהל הכיר ליפשיץ משירות מילואים משותף, וניהל איתו שיחות חבריות רבות. מדי פעם היה הרב מאזין לתוכניתו ברדיו ביום שישי, ומתקשר אחר כך לליפשיץ לתת לו משוב. באורח טרגי, כל השלושה – צור, הרב קנוהל וליפשיץ – חלו בסרטן ונפטרו בתוך פרק זמן של שנתיים.
מרים קנוהל, אלמנתו של הרב, מספרת כי ליפשיץ היה משתלב בבית הכנסת ובמשפחה ל־25 השעות של יום כיפור. "הוא היה צמוד לכל אורחות הציבור, והיה ממש אחד מהחבורה – מהסעודה המפסקת והחלפת הנעליים לנעלי בד, דרך התפילות בבית הכנסת, ועד הארוחה בסיום הצום. הוא מעולם לא חזר בתשובה, אבל זו הייתה הפינה הקטנה, חלקת האלוקים שלו".
גם האמנות משכה מאוד את ליפשיץ, שהיה יכול לטוס לחו"ל במיוחד כדי לראות תערוכה טובה. בעיזבונו הוא הותיר אוסף ענק של ציורים. "כשהטכנולוגיה התפחתה ואפשרה זאת, הוא היה נכנס לאתרים של מוזיאונים ברחבי העולם, ומסייר בהם וירטואלית חדר אחרי חדר", מספרת אסנת. "כשחלה, היה ברור שירצה לטוס עוד פעם אחת ולראות יצירה מסוימת שהשפיעה עליו. הוא בחר את 'דוד' שבפירנצה. לא עניין אותו לראות נופים או חיות בספארי, רק אמנות".
"איתן אהב אמנות ברמת טירוף", מספר ברדוגו, שהיה שותף לשיטוטיו של חברו בין גלריות. "הוא הבין בציירים וציורים, וכשהתאהב בתמונה – הוא היה נחוש בדעתו לקנות אותה. גם אם האמן לא רצה למכור או שהיצירה הייתה מוצגת בתערוכה, איתן היה מחכה בסבלנות שנה ושנתיים. הייתה לו גם אהבה למוזיקה קלאסית ולפסנתר, והוא היה מלך בעניין הזה, ידע הכול".
ליפשיץ הרבה לפקוד את הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, שהוריו היו מנויים שלה מיום היווסדה. הוא אהב לצפות בתחרות הבינלאומית לפסנתר על שם רובינשטיין, במיוחד בשלבים המוקדמים שלה. "אבא היה ממש מתנחל באולמות", אומרת אסנת. "את האהבה למוזיקה הוא העביר למאזיניו, ושילב יצירות קלאסיות בתוכניות שהגיש. היה לו חשוב שהן יקבלו מקום כמו המוזיקה הפופולרית. הוא היה מסביר למפיקים הצעירים אילו דקות ספציפיות מתוך היצירה הוא רוצה להשמיע".
גם שירה וספרות עיון היו חלק מהתפריט התרבותי של ליפשיץ, שאהב במיוחד לקרוא משוררים ישראלים צעירים. רק לתחום אמנות אחד הוא לא התחבר – קולנוע. "איתן תמיד אמר שהסרט האחרון שהוא ראה היה 'הטוב, הרע והמכוער', וגם זה רק בגלל שהוא קיבל הזמנה", מספר שלונסקי.
לצד הקריירה התקשורתית שלו היה ליפשיץ כאמור גם איש עסקים מצליח שהשקיע בנדל"ן, יזם והקים פרויקטים שונים. "בשעה שמונה בבוקר, כשסיים להגיש את שבע־אפס־שבע, הוא היה מפטיר 'טוב, עכשיו אני הולך לעבוד'", נזכר שלונסקי. ואסנת מספרת שגם במקרה הזה, מדובר היה בהרבה יותר מעבודה: "היה בו משהו יצירתי, שהוביל למערכות יחסים עמוקות עם האדריכלים. זה ריגש אותו ממש כמו ענפי האמנות שהוא נמשך אליהם. מבחינתו זה לא היה רק להעביר כסף מכאן לשם. אבא ראה את עסקי הנדל"ן כיצירה".
בעולם הקשוח הזה הוא הצליח לשמור על קשרים טובים עם השותפים לפרויקטים ועם נותני השירותים השונים. אסנת מספרת כי לאחר השבעה, רצתה המשפחה לקנות אהיל מסוים שנשבר בבית. הם התקשרו לחנות התאורה שבה רכש ליפשיץ את האהיל, וכשהמוכר שמע במה מדובר והבין מי הלקוח שנפטר, הוא החל לבכות. "לא ציפינו לכזו תגובה רגשית חזקה. זה רק מראה על הקשר שהוא הצליח ליצור עם כל אחד".
לפני שנתיים וחצי אובחן ליפשיץ כחולה בסרטן של דרכי המרה. להפתעתם של הרופאים, הוא הצליח לחיות תקופה ארוכה יחסית עם סרטן הנחשב לקטלני. ליפשיץ גם המשיך להגיע לאולפנים ולשדר, עד שהמחלה שכרסמה בגופו לא אפשרה לו לעשות זאת עוד. "ברדוגו ואני הצענו לו שנשדר יחד בשלושה, כך שיהיה עליו פחות לחץ", מספר שלונסקי. "אמרנו לו שנבוא לאסוף אותו מהבית, אבל הוא לא רצה".
באחת התוכניות האחרונות שלו, התווכח ליפשיץ עם שלונסקי כמה תושבים גרים בתל־אביב. בלהט הדיון הכריז ליפשיץ שאם הצדק אינו עמו – הוא מתחייב לקנות לעמיתו בקבוק גרַפָּה מהסוג האהוב עליו ביותר. הוא כבר היה חולה, נשם בכבדות והתקשה ללכת, כך שההצהרה הזו נשמעה כמו לא יותר מהלצה. בתום השידור הם בדקו מהי התשובה הנכונה, והתברר ששלונסקי צדק. כמה שבועות אחר כך הגיש לו ליפשיץ את הבקבוק המובטח, אחרי שכיתת את רגליו בין חנויות כדי למצוא אותו.
"אבא לא הסכים שיגידו שהוא 'נאבק במחלה', אלא 'חי עם המחלה'", אומרת אסנת. "הוא היה מלא התפעלות מהטיפול שקיבל בתל־השומר, האמין ברופאים שלו, ומצד שני לא פחד למות. זה חלק מהאמונה הדתית שהייתה לו".
כאב לשלוש בנות, הטרידה את ליפשיץ במשך שנים רבות השאלה מי יגיד עליו קדיש. "ב־2010 הרב עובדיה יוסף פסק שבנות יכולות לומר קדיש אחרי אביהן, וזה הרגיע אותו. אני זוכרת שהוא אפילו דיבר על כך ברדיו.
היה לו ברור איך הוא רוצה למות. כשאמרנו עליו קדיש בלוויה, זה היה רגע חזק עבורנו, כי הרגשנו שהנה – משהו שהיה חשוב לו, אכן קרה. זה היה חיבור של עולמות, שאיפה שאפיינה מאוד את חייו, והתממשה גם במותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
