"יש לנו ממה לחשוש?", אני לא מתאפקת ושואלת את מנשה אמיר מיד כשאני נכנסת לביתו. הימים ימי הסלמה בחזית האיראנית, ברקע מהדהדים עדיין קולות הנפץ מחיסולו של קאסם סולימאני, ובטהרן נשבעים שהנקמה בישראל ובארה"ב תהיה כואבת מאי פעם. אבל אמיר, שמנהל מתוך ביתו רשת דיווחים וחדשות בשפה הפרסית, מחייך ועונה כי נראה שבשלב הזה האיראנים פועלים בצורה שקולה. הם אמנם מנסים להישמע משוגעים וחסרי רסן, הוא מסביר, אבל בסופו של דבר הם נוהגים באופן מידתי. לפחות עד לרגע זה.
כמי שנולד בטהרן שנות דור לפני המהפכה האסלאמית, וקשוב לקולות המגיעים ממנה עד היום, אמיר מכיר היטב את הלכי הרוח של העם האיראני. במשך שנים הוא שימש בקול ישראל כפרשן לענייני איראן וכמנהל תחנת השידור בפרסית. כשזו נסגרה, עם הקמתו של התאגיד, החליט אמיר לשמור על הקשר הבלתי אמצעי שכונן עם אזרחי איראן, ופתח אתר אינטרנט בפרסית בשם "פאיום איסראיל" – בשורת ישראל. דרך האתר הזה הוא מקיים שידורי רדיו עצמאיים ומעלה על הקו מאזינים משלל מדינות. התוכניות שהוא משדר אינן פוליטיות, אך עוסקות בעיקר באקטואליה. "אנחנו מדווחים על המתרחש בארץ בגרסה שונה ממה שמשודר באיראן", מסביר אמיר. "כשמדובר למשל על ההליכים המשפטיים נגד נתניהו, אנחנו עוסקים בכך ממקום של היכרות עם הדמוקרטיה הישראלית ועם השוויון בפני החוק".
צפו בכתבה המצולמת:
בחדר העבודה בביתו ניצבים שלושה מסכים גדולים, שעליהם רצים בין השאר מסרונים בפרסית המגיעים מהמאזינים. השידורים שלו הם אמנם באודיו, אך תחנת טלוויזיה בפרסית הפועלת בלוס־אנג'לס מעבירה אותם בליווי תמונה. מאז השקת האתר לפני כשנתיים נרשמו בו כ־9 מיליוני כניסות, והקצב עומד כעת על יותר מ־40 אלף כניסות ביממה. מתנדבים מפעילים עבורו עמודי פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ויוטיוב וקבוצות וואטסאפ וטלגרם, ואמיר, על סיפו של העשור התשיעי לחייו, מנצח על התזמורת הזו ביד רמה.
הטלפון שלו מצלצל. אחרי שיחה קצרה ומחויכת בפרסית, הוא מספר לי שזו הייתה אישה מגיאורגיה שגולשת עבורו באתרי חדשות, מקבלת ידיעות ממקורות שלה, עורכת אותן ומעבירה אליו. למרות האמצעים הדלים העומדים לרשות "פאיום איסראיל", אמיר הצליח להקים סביבו רשת בינלאומית של אנשי קשר מישראל, גיאורגיה, טורקיה, גרמניה, צרפת, הולנד, איטליה ומדינות נוספות. כולם מחוברים למקורות באיראן, וכולם מנקזים אליו מדי יום עד השעה שתיים את המידע שאספו. "אתה מנהל פה חמ"ל פיקוד", אמר לו מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, שבא לנחם אותו כשישב שבעה על רעייתו.
"שלטונות איראן חוסמים בארצם את האתר שלי הרבה פעמים, אבל יש תוכנות ששוברות חסימה ואני מצליח לשדר לשם. רכשנו מספר אירופי שדרכו אנחנו בקשר עם מאזינים מאיראן. חשבתי שאנשי המשטר ינסו להתקשר לקו בזמן השידור כדי שיהיה תפוס, אבל זה לא קרה"
בשעה חמש עולה אמיר לשידור, ואז מגיע גם תורם של המאזינים מאיראן להישמע. "היום, בזכות האינטרנט, קל יותר ליצור קשר ישיר עם איראנים", הוא מספר. "אין בעיה לעשות זאת דרך הפייסבוק, אבל כדאי לדעת שהרשתות החברתיות נמצאות תחת פיקוח. אני נזהר שלא לסכן אנשים, גם אם הם גולים שנמצאים היום מחוץ לאיראן, משום שמשפחותיהם חיות שם".
אזרחים איראנים מוכנים לדבר איתך באופן גלוי?
"הם בדרך כלל לא מזדהים בשמם האמיתי, אבל בשידורים חיים שאנחנו מקיימים בפייסבוק, יש לעיתים גם כאלה שמצטלמים ומדברים בלי להסתתר".
הדברים שהוא שומע ומשמיע שונים מאוד מהחזות שהממשלה האיראנית הייתה רוצה לייצר. "אני מרגיש שלמרות הדיכוי, העם שם מתחזק מיום ליום, ומוצא את דרכו לעקוץ את המשטר. אם מטרת השלטונות הייתה ליצור מדינה אסלאמית טהורה, הם משיגים בדיוק את ההפך. אני מקבל תמונות של נשים שמסירות את כיסוי הראש שלהן ברחוב, או הפגנות עם שלטים בגנות המשטר. סיסמאות כגון: 'לא עזה ולא לבנון – חיי כפרה לאיראן', 'עזוב את סוריה, טפל במצוקה של העם האיראני'. למרות שזו דיקטטורה, נשמעים שם לא מעט קולות נגד סולימאני ונגד המשטר".
הוא לא בודק מראש את זהות המתקשרים העולים לשידור. באחת הפעמים קיבל מישהו מעבר לקו את רשות הדיבור, קרא שלוש פעמים "מוות לישראל", ואז השתתק. "עניתי לו: 'טוב, שמעתי וגם שידרנו. אבל אני רוצה לשאול אותך – אם ישראל תמות, במה זה יכול לעזור לך? איך זה ישפר את רמת חייך, או יביא לך ולמדינתך כבוד?'. הוא לא ענה. כנראה היה המום ולא ציפה לתגובה כזו".
אתה נתקל בהתנכלויות וירטואליות מצד שלטונות איראן?
"הם חוסמים בארצם את האתר שלי הרבה פעמים, אבל כמו שיש מחלה ויש תרופה, כך יש תוכנות ששוברות חסימה ואני מצליח לשדר לשם. רכשנו מספר טלפון אירופי שדרכו אנחנו מצליחים להיות בקשר עם מאזינים מאיראן ולהקליט את קולם. חשבתי שאנשי המשטר ינסו להתקשר לקו הזה בזמן השידור ולהשאיר אותו פתוח כדי שיהיה תפוס, אבל עד היום זה לא קרה".
לשמוע שלוש תחנות במקביל
ביתו של מנשה אמיר גדוש תמונות וצלחות מאוירות שמקורן באיראן, חלקן מציגות אמנות בסגנון פרסי עתיק. בין השאר תלויה שם יריעה עשויה מעור כבש, ועליה ציור וציטוטים של פסוקי שלום, ידידות ואהבה. אמיר מספר כי היא הגיעה אליו בדואר דרך ז'נבה.
הוא נולד באיראן ב־1939, בן למשפחה שידעה מעט מאוד על יהדותה. הוריו הכניסו לביתם רק אוכל כשר, אבל לא הקפידו על הפרדת כלים בשריים וחלביים, ואת יום הכיפורים צמו בלי לדעת בדיוק מה הסיבה. אמו הייתה דתייה, אביו חילוני לגמרי, כמו רבים מבני דורו. את בנו מנשה הוא שלח לבית ספר נוצרי מיסיונרי, ולאחר מכן לבית הספר "כורש" של אגודת "כל ישראל חברים".
מגיל צעיר התעניין אמיר בתחום התקשורת, וכבר בגיל 17 החל לכתוב עבור העיתון "כֵּיהאן". כדי להיות קרוב למערכת, הוא עבר ללמוד בתיכון מוסלמי כללי. הוא לא סבל מגילויי אנטישמיות, אף ששמע מיהודים אחרים על מכות שספגו בדרך לבית הספר. "אם כבר, חוויתי 'אנטישמיות חיובית'. כשהתחלתי לעבוד בעיתון, ישבתי לשיחה עם הבעלים ותוך כדי כך סיפרתי שאני דובר צרפתית, מכיר לעומק את העיתונות הצרפתית ומשתמש בה כמקור מידע. זה הפליא אותו, והוא שאל אותי על הרקע שלי. סיפרתי לו שאני יהודי, והוא ענה: אה, בגלל זה אתה כל כך חכם".
בשנים ההן היה אמיר פעיל במועדון תרבות יהודי, שנקרא גם הוא "כורש". שם התוודע אל התרבות הישראלית, שכבשה במהרה את ליבו – ריקודי העם, שירי ארץ ישראל והווי ההתיישבות. הוא החל לכתוב מאמרים על ישראל בעיתון שבו עבד, ועל אף שהיה בסך הכול תלמיד כיתה י"א, הוזמן על ידי הסוכנות היהודית להגיע לארץ במסגרת סיור של מורים יהודים מאיראן. במהלך הביקור בישראל הוא פגש לא מעט אנשי־שם, וביניהם הנשיא דאז יצחק בן־צבי. כבר אז גמלה בליבו ההחלטה לעלות ארצה בבוא היום.
שנה לאחר מכן הגיע לטהרן דוד סיטון, שהיה הכתב לענייני המזרח התיכון בעיתון "הַבֹּקֶר". הוא חיפש קשרים בבירה האיראנית, ואמיר, שהיה מחובר לאנשים רבים מהקהילה היהודית ומהחברה הכללית, סייע לו רבות. העיתונאי הישראלי המליץ לו לעלות לארץ, וב־1959 אמיר אכן עשה זאת. כאן בישראל שוב נפגש איתו סיטון, והציע לו לכתוב מאמר לעיתון "הארץ". כשאמיר אמר שהעברית שלו אינה טובה מספיק, סיטון התנדב לעשות עבורו את מלאכת השכתוב. כעבור שלושה חודשים התפרסמה בעיתון הכתבה של העולה הצעיר.
המשפחה שלו נשארה באותו שלב בטהרן. "אבא שלי היה איש צבא ואהב את איראן. 12 שנים אחרי שעליתי ארצה, חזרתי לבקר שם ולשכנע את הוריי שישראל נהדרת ושיעברו לגור כאן. אבא שלי, שהיה לפני פרישה, אמר לי: 'נולדתי פה ואמות פה. אין לי עניין להגר למדינה אחרת'. אבל אחרי שפרצה המהפכה, ההורים שלי ושאר בני המשפחה עלו גם הם. כיום הוא קבור בראשון־לציון, ולא בטהרן".
"יהודי שברח מאיראן סיפר לי שבדרך הוא נתפס בידי אנשי גרילה כורדים, שהאשימו אותו שהוא מרגל איראני. הם לקחו אותו למפקד שלהם, שבדיוק האזין לחדשות מישראל. היהודי פרץ בבכי: 'אני הולך למדינה שמשדרים ממנה את החדשות האלה'. לא רק ששחררו אותו, גם שלחו איתו שני מלווים"
שנים אחדות לאחר עלייתו ארצה נשא אמיר לאישה את סופיה, ילידת ארגנטינה. שני בנים נולדו להם – האחד היום דוקטור לפיזיקה, והאחר סגן אלוף במיל' מחיל האוויר. "הוא כל הזמן מתלונן שלא לימדתי אותו פרסית, כי לטענתו זה היה יכול להועיל לו בצבא. אבל לי לא היה זמן לזה. רק בתקופה האחרונה אני מלמד אותם לאט־לאט את השפה".
שידורים קבועים בפרסית מטעם מדינת ישראל התקיימו כבר משנת 1956. דוד בן־גוריון, בשלהי כהונתו כראש ממשלה, החליט כי קול ישראל ישדר מדי יום מהדורת חדשות בת חצי שעה בשפה הזו. המטרה הייתה לחזק את הקשרים עם הקהילה היהודית באיראן, וכן עם שאר אזרחיה של המדינה. אמיר התקבל לעבודה בתחנה, וישב מול המיקרופון כרבע שעה ביום. עם פרוץ המהפכה ששינתה את פני איראן, החליטו בקול ישראל להרחיב את הרצועה לשעה וחצי של חדשות. על אף ששלטונות טהרן אסרו על כל מגע עם ישראלים, הצליח אמיר להיות בקשר עם מאזינים מאיראן, שהקשיבו בכל יום לתוכניות ששידר.
"מקורות המידע שלי אז היו מוגבלים", הוא מספר. "לא היה עדיין אינטרנט, וכדי לדעת מה קורה באיראן ומה חווים האנשים שם כיוונתי שלושה מקלטי רדיו לשלוש תחנות איראניות שונות, והייתי מקשיב להן בו זמנית. בשנים הראשונות שלאחר המהפכה היה פחות פחד מהשלטון, ואנשי אופוזיציה איראנים היו פונים אליי ישירות, או שהייתי יוצר קשר איתם דרך מתווכים באירופה.
"נתפסנו כתחנה אמינה מאוד, שלא עושה הנחות לאף אחד. די מהר הבנו שמאזינים לנו מיליוני איראנים, ואפילו בדרגים הגבוהים ביותר. רעייתו של המנהיג רוחאללה ח'ומייני השתתפה פעם בוועידת נשים בינלאומית, וכשנשאלה שם על ידי כתבת אמריקנית לגבי סדר יומו של בעלה, סיפרה שבשעה שבע בערב הוא מפסיק את כל עיסוקיו ופונה להאזין לקול ישראל בפרסית".
כן, המנהיג הפונדמנטליסטי שהוביל את מסע השנאה נגד ישראל, עקב בדריכות אחרי השידורים מכאן, מספר אמיר. "לפני כמה שנים נחשפתי לסרטון שצילמה נכדתו של ח'ומייני. האייתוללה נראה שם כעוס: 'שוב מסדרים אותנו ולא משדרים את החדשות במלואן', הוא אומר ועוזב את החדר. זה היה בזמן שעובדי רשות השידור אצלנו שבתו, ולא היו שידורים. כתב של היומון הבוסטוני 'כריסטיאן סיינס מוניטור' סיפר לי שראש ממשלת איראן אמר לו בריאיון כי גם הוא מאזין לקול ישראל בפרסית. הוא אף היה משוכנע שיש בטהרן מרגל שמדווח לנו, והעריך שמדובר באיראני מוסלמי, משום שהמוסד הישראלי לא מעסיק מרגלים יהודים בחו"ל".
התחזית להערב: הפצצה
מספר המאזינים של קול ישראל בפרסית נאמד במיליונים – בין שניים לשישה. "בשנות השיא היו שתי מעצמות שידור בפרסית מחוץ לאיראן: בי־בי־סי ואנחנו", מספר אמיר. "עד היום כותבים לי אנשים משם ש'סבא שלי היה מטיל עוצר בבית כדי לשמוע את השידור ללא הפרעה', או 'אבא שלי היה מכור לחדשות שלכם, וגם אני'. מהאולפן הצנוע ברחוב הלני המלכה בירושלים עמדנו אל מול שלטון שבכל יום קרא 'מוות לישראל'. הם רצו להשפיל אותנו, אבל אנחנו לא השפלנו אותם, כי האמינות הייתה חשובה לנו. נחשבנו לרדיו מחתרתי אך מתוחכם. לרגע לא שכחנו שיש באיראן קהילה יהודית גדולה, שמנתה אז כ־50 אלף איש, ועלולים לפגוע בה. לכן כשהזכרנו את ראשי המשטר ציינו את התארים שלהם, ודיברנו עליהם מתוך כבוד ולא מתוך זלזול. יחד עם זאת לא חסכנו ביקורת.
"המידע הגיע אלינו ממנהיגי אופוזיציה, אנשי רוח ואיראנים גולים מרחבי העולם שהשתדלו לסייע לנו. ראיינתי למשל משורר שישב בכלא באיראן וברח לארה"ב, או סופרת שברחה לצרפת ולא הפסיקו להתנכל לה. גם מתוך איראן עצמה היו אנשים ששמחו לנדב מידע ואני דאגתי להצליב ולאמת אותו. אני חושב שהיחס המכבד שהראינו כלפי ההנהגה האיראנית, עודד אנשים לשתף איתנו פעולה".
איך אתה מסביר את הפופולריות הרבה של השידורים שלכם, שנמשכו רק זמן קצר בכל יום?
"אמנם היינו תחנה קטנה מאוד, אבל עבור המאזינים הפכנו למקור חשוב של מידע. בתקופת מלחמת איראן־עיראק, למשל, אנחנו היינו משדרים אילו ערים יופצצו בשעות הקרובות. רדיו בגדד הרשמי היה מפרסם התרעות כאלה, ואנחנו היינו מאזינים, מתרגמים לפרסית ומשדרים לאיראן. זו הייתה ידיעה חיונית לאזרח שצריך להחליט אם לעזוב את ביתו באותו ערב.
"אספר לך משהו שממחיש כמה היינו פופולריים: בסוף שנות השמונים טלפן אליי אדם וסיפר לי שהיום הוא גר בתל־אביב, ושאני הצלתי את חייו כשברח מאיראן. איך? באותה תקופה לא אפשרו לאנשים לצאת מהמדינה, אבל הוא החליט לברוח דרך החבל הכורדי, לחצות את הגבול לטורקיה, ומשם לטוס ארצה. כשהגיע לאזור ההרים, שני אנשי גרילה כורדים חמושים עצרו אותו, כפתו אותו והאשימו אותו כי הוא מרגל איראני. הוא הכחיש וביקש שישחררו אותו, אך תחנוניו נפלו על אוזניים ערלות. הלוחמים לקחו אותו למפקד שלהם, שבאותה שעה ישב עם כמה מאנשיו סביב מקלט רדיו. כשהתחילו לספר לו על המרגל שתפסו, המפקד התרה בהם שישתקו כי הוא מאזין לחדשות מישראל. אותו יהודי פרץ בבכי כששמע את הדברים. הוא אמר: 'אני לא מרגל, אני יהודי, ואני הולך לאותה מדינה שממנה משדרים את החדשות שאתם שומעים'. לא רק ששחררו אותו, גם שלחו איתו שני מלווים שלקחו אותו אל הגבול בדרכים בטוחות.
"יהודי אחר שסיפר לי שהיה כלוא באיראן, והיה לו טרנזיסטור קטן. הוא היה מכניס לתוכו חוט ברזל, מחבר לצינור המים בתור אנטנה, וכל הסוהרים היו נכנסים לתא ומאזינים יחד איתו לשידורים מישראל. בזכות זה הם היטיבו את תנאיו בזמן שהותו בכלא, עד שקיבל חנינה ושוחרר".
"כאשר 13 יהודים איראנים הואשמו בריגול למען ישראל (למטה), לשידורים היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה. אחרי סגירת התחנה הוזמנתי לישיבה בכנסת, בהשתתפות מנהלי התאגיד. אמרתי להם: 'בגדתם באינטרסים של מדינת ישראל!'. ישראל מוציאה סכום אדיר להגנה מפני האויב, ולרדיו בפרסית היה תפקיד חשוב במערכה הזו"
בימי האינתיפאדה השנייה התארח בתחנה הרמטכ"ל דאז שאול מופז, בעצמו יליד איראן. "מאזין איראני שעלה לשידור אמר לו: על כל יהודי שהפלסטינים רוצחים, אתם צריכים להרוג עשרה משלהם, וכך תרתיעו אותם. מופז ענה שאין לנו מטרה להרוג פלסטינים, ואנחנו רוצים רק לחיות איתם בשלום ובשכנות טובה".
השידורים עסקו לא רק בחדשות אלא גם בתרבות הישראלית, ואפילו סיפקו למאזינים האיראנים סיבה לגאווה. "הזמרת ריטה התראיינה אצלנו לאחר הפקת אלבומה הראשון בפרסית, 'השמחות שלי'", מספר אמיר. "השידור זכה לתהודה רבה בתוך איראן. כשהיא הוזמנה לאולפן, פתחנו את הטלפונים לאיראן דרך גרמניה, והוצפנו בשיחות".
מי שמתגורר באיראן אינו יכול כמובן לרכוש את האלבום, אבל הוא יכול להאזין לו דרך האתר של הזמרת או ביוטיוב. "לא צפיתי את הפופולריות העצומה של השירים שלי שם", אומרת לנו ריטה. "נדהמתי לראות איזה חיבור לעם האיראני נוצר דרכו, והרגשתי צמרמורת כשדיברתי בשידור עם מאזינים. הם אמרו דברים מרגשים – 'אנחנו אוהבים אותך ואת המדינה שלך, הלוואי שהיינו יכולים לבוא להופעות שלך או להביא אותך אלינו'. מה שלא הבנתי מדבריהם, מנשה תרגם עבורי. בכלל, יש בו שילוב יפה כל־כך בין אינטליגנציה רגשית לידע. הוא יצר דבר גדול ורחב כל כך, ומצד שני נשאר צנוע".
"תגיד לנתניהו להציל אותנו"
השיחות הישירות עם האיראנים מלמדות את אמיר עד כמה גדול הפער בין השלטון שם לבין האזרחים. "המשטר האסלאמי בז לתרבות ההיסטורית העתיקה שלהם, שהם גאים בה מאוד. רוב אזרחי המדינה הם חילונים שלא מקיימים את מצוות האסלאם, וכך גם רוב הנציגים בפרלמנט, אבל אנשי הדת השתלטו על כל נקודות המפתח בשלטון. בכל ארגון יש שליח של המנהיג העליון ח'אמנאי, שמפקח על פעולתם של האנשים ומדווח עליהם. בני ששירת בחיל האוויר טוען שהעם באיראן תומך בשלטון, אבל לדעתי הרוב שם רוצה בהחלפתו. אלה שתומכים, עושים זאת או מתוך חוסר ברירה או מתועלתנות.
"תביני, המהפכה האסלאמית התחילה מתוך התלהבות אידיאולוגית, אבל די מהר התברר שהיא לא מצליחה להתממש ואינה מעשית בפוליטיקה. האסלאם הוא דת ולא מערכת שלטונית, ויש בו חוקים שקשה ליישם בחברה המודרנית, כמו האיסור על קבלת ריבית. מתוך שלא הצליחו לנהל את המדינה הם הפכו מושחתים, המצב הכלכלי הידרדר וההכנסה לנפש ירדה מאוד. השלטון שם הפך דכאני עוד יותר, והחל לאסור כל השמעת ביקורת. רק לאחרונה נעצרו באיראן עיתונאים שכתבו שקאסם סולימאני 'נהרג', ולא 'נפל חלל כשהיד'. בדרך כלל כשנפטר מנהיג פוליטי, באים ללוויה ראשי מדינות העולם; בלוויה של סולימאני אפשר היה לראות את איסמעיל הנייה מהנהגת החמאס, את נציגו האישי של נסראללה ואת יתר ראשי ארגוני הטרור, מה שמעיד על הניתוק של המשטר הנוכחי מהעם האיראני".
מהיכן מגיעה השנאה של המשטר הזה כלפינו?
"יש כמה סיבות: ראשית, היהודים הם טמאים בעיני השיעים. שנית, אנחנו שולטים על מסגד אל־אקצה, המקום השני בקדושתו ובחשיבותו למוסלמים. בנוסף, המשטר בטהרן רואה עצמו כמוביל כוחות הטוב במאבק מול כוחות הרוע – ארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להתפשטות האסלאם. אמריקה בעיניהם היא המשחיתה והעושקת, ועליה לרדת מבימת ההיסטוריה. בסיפור הזה, אנחנו הנוכלים שמשתפים פעולה עם אימפריית הרשע.
"האיראנים רותמים את הבעיה הפלסטינית כדי לקדם את האינטרסים שלהם ולכונן ח'ליפות אסלאמית בהנהגתם. איך אפשר להשיג את המטרה הזו? על ידי חיבור כל הגורמים העוינים את מדינת ישראל. אם האיראנים משתלטים פוליטית וצבאית על סוריה ועל עיראק, יש להם חיבור ישיר לגבולות הישות הציונית, וכך יוכלו להשמיד אותה. הרצון שלהם להגיע לכאן מבוסס גם על ההיסטוריה העתיקה של פרס, ששלטה על כל המרחב משטחה עד לים התיכון".
לתוך הקלחת הזו נכנסת "עסקת המאה" של דונלד טראמפ. "נשיא ארה"ב מכין תוכנית שלום כדי לנסות ולסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכך לחסל את הנושא שמנוצל לשלהוב העולם המוסלמי. איראן מצידה מבינה שברגע שלא תהיה בעיה פלסטינית, היא תאבד כלי חשוב מאוד להשגת מטרותיה באזור. לכן היא מונעת בכל כוחה את ההגעה לפתרון, ועושה בפלסטינים שימוש טקטי מול מדינות ערב האחרות – שלשיטתה מזניחות אותם ומתיידדות עם ישראל".
ריטה: "נדהמתי לראות את החיבור לעם האיראני דרך האלבום שלי, והרגשתי צמרמורת כשדיברתי עם מאזינים לשידורי קול ישראל בפרסית. הם אמרו: 'אנחנו אוהבים אותך ואת המדינה שלך, הלוואי שהיינו יכולים לבוא להופעות או להביא אותך אלינו'"
מה חושב האדם מהרחוב שם על טראמפ?
"האיראנים תלו בו תקוות רבות. ההצהרות שלהם עודדו אותו, אבל לאחרונה נמאס להם לשמוע הבטחות, והם רוצים לראות מעשים. הם מעוניינים שארצות הברית תפיל את השלטון השיעי ותביא לארצם דמוקרטיה. אין להם מספיק אומץ לעשות זאת בעצמם, אבל אפשר לשמוע מהם בקשות לעזרה. בשיחות רבות הם אומרים לי 'תגיד לנתניהו שיבוא להציל אותנו', 'למה ישראל לא פועלת למעננו?'. יש כמאתיים מדינות בעולם, ובכל זאת הציפייה שלהם מופנית אלינו ואל ארצות הברית.
"טראמפ עדיין אהוד שם, אבל גם הוא לא נקי מטעויות. לא מזמן הוא איים שיהרוס 52 אתרים בעלי חשיבות לאיראן. העם מתקומם לשמע הדברים האלה, מאחר שטראמפ התייחס גם ל'מטרות תרבותיות' שהן בעלות ערך עבורם".
איך הם מתייחסים לסוגיית הגרעין של ארצם?
"כשהנושא הזה רק עלה, כל איראני היה גאה בכך שארצו מצטרפת למעצמות הגרעיניות, אבל חיש מהר הם שמו לב בידי מי הנשק הזה נמצא. אולי השידורים שלנו סייעו להם להגיע להבנה שמסוכן לתת פצצה גרעינית בידי משטר הרפתקן. רבים שם מבינים שזה עלול להעניק עודף ביטחון לממשל האסלאמי, שרוצה לכבוש את האזור ומאיים להשמיד את ישראל".
אתה חושב שאיראן, אם תשיג פצצה גרעינית, אכן עלולה לעשות בה שימוש נגדנו?
"כל מדינה שמקציבה סכומי עתק למטרה מסוימת, תגיע אליה. אבל נשק גרעיני נועד להרתעה ולא לשימוש, וכל משטר שהשיג אותו מרגיש מוגן. עלי ח'אמנאי אמר בנאומו בשבוע שעבר: 'בקרוב יהיה לנו כוח כזה שירתיע כל אויב מלאיים עלינו'. כלומר, המטרה העיקרית היא הרתעה. אבל אם הם יראו שעצם קיומם בסכנה ושהם הולכים לאבדון, הם לא יהססו להשתמש גם בנשק גרעיני".
הטלאי עוד ייפול
במשך חמישים שנה עמד אמיר בקשר עם אזרחי איראן דרך שידורי קול ישראל בפרסית. הוא גם שימש כעורך האתר בשפה הפרסית של משרד החוץ, וייסד אתרים כאלה עבור "יד ושם" והסוכנות היהודית. "באמצע העשור הקודם, כשנשיא איראן מחמוד אחמדיניג'אד השמיע התבטאויות של הכחשת שואה ואמר שאלו סיפורי סבתא, פנו אליי מ'יד ושם' וביקשו להקים אתר כתשובה לדבריו. הם שאלו כמה זמן ייקח לי לאסוף ולכתוב את החומרים, ואמרתי שהכול יהיה מוכן תוך שבוע, משום שכבר היו לי חומרים רבים בנושא השואה מתורגמים לפרסית".
כשהגיע לגיל פנסיה הוא דיבר בשידור על כוונתו לפרוש, אך שיחות טלפון נזעמות ונרגשות מעשרות מאזינים איראנים גרמו לו לשנות את תוכניותיו. ובכל זאת, לפני כשלוש שנים התחנה עצמה נסגרה, וגם האתר כבר לא קיים. "לצערי הרב, כאשר הושק התאגיד, המנהלים שלו 'שכחו' לשבץ את השידורים בפרסית", מספר אמיר. "כתבתי אז מאמר (בעיתון ישראל היום – ע"ק) ובו כאבתי את סגירתו של האמצעי היחיד שאִפשר לחזק את מעמדה של ישראל בקרב העם האיראני, ולהביא לאזרחים שם את דבריו של נתניהו שהופנו ישירות אליהם. הזכרתי גם שמנהיגי איראן הגיבו לא פעם לדברים שנאמרו בקול ישראל. כאשר 13 יהודים איראנים נעצרו והואשמו בריגול למען ישראל, לשידורים מכאן היה משקל רב בהצלתם מעמוד התלייה.
"אחרי סגירת התחנה הוזמנתי לישיבה בוועדת הקליטה של הכנסת, בהשתתפות מנהלי התאגיד החדש. פניתי אליהם במילים אלו: 'אתם בגדתם באינטרסים של מדינת ישראל!'. ישראל הרי נמצאת במלחמה עם איראן, היא מוציאה סכומים אדירים כדי להגן על עצמה מפני האויב, ולרדיו בפרסית היה תפקיד חשוב במערכה הזו".
ברחבי העולם זוכה אמיר להערכה רבה על פועלו. לרגל מלאת לו 80, תחנת הטלוויזיה מלוס־אנג'לס ערכה תוכנית מיוחדת באורך שלוש שעות, שזכתה לשיעורי צפייה גבוהים וליותר מ־120 אלף צפיות ביוטיוב. כתבים ממדינות שונות עולים אליו לרגל כדי לשמוע ממנו על הנעשה ברפובליקה האסלאמית.
נשמע שאתה כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. השאירו אותך לעמוד לבד בחזית הזו.
"במידה מסוימת זה נכון", הוא אומר בעצב. "אנשים מהעולם כותבים לי ששלושה דורות במשפחה שלהם האזינו לשידורים מישראל. חבל שכאן אין שום הערכה לדבר הזה".
הקשר הישיר עם האיראנים נחוץ לדבריו היום יותר מתמיד. "לפני כמה חודשים הוחלט באיראן על העלאת מחיר הדלק פי שלושה. ראשי שלוש הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת – קבעו זאת פה אחד. התוצאה הייתה שאזרחים רבים התקוממו ויצאו להפגנות. גם כמה מחברי הפרלמנט רצו למחות, אבל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי הודיע להם מיד שיפסיקו את הדיון ושאין עוררין על ההחלטה. אמנם יש לאיראן נשיא, חסן רוחאני, אבל אין לו כוח מול המנהיג העליון. ח'אמנאי היה גם זה שנתן את ההוראה לירות במפגינים. לפי חלק מהדיווחים, בתוך יומיים נהרגו שם כ־1,500 אזרחים. אז השטח מבעבע. אני בקשר עם הרבה מאוד מבקשי מקלט איראנים, שמתחננים שנעשה משהו, כי הם במצב קשה. אני שומע ממאזינים על המרת דת ככלי של התנגדות: המשטר מנסה להטיל מצור סביב כנסיות כדי לא לתת למוסלמים להיכנס, אז אנשים מתנצרים כהבעת מחאה. יש גם איראנים שעושים זאת מתוך מחשבה שכנוצרים הם יוכלו להתקבל בברכה במדינות שונות. למעשה אין מדינות שיקבלו אותם, כי העולם כיום לא רוצה מהגרים".
ואיך לדעתך זה ייגמר?
"יש תקווה. המשטר הנוכחי באיראן הוא יציר כלאיים שלא יחזיק מעמד, כי הוא לא חלק אינטגרלי מההוויה האיראנית. זהו טלאי ערבי על תרבות פרסית. אני לא יכול לומר מתי הוא ייפול, אבל האנשים כבר לא מוכנים לקבל אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
