בערב האחרון לפני שעזבה בסערה השמימה, הגיעה אורי אנסבכר הביתה באופן לא צפוי. "מאז שהתחילה את השירות הלאומי, בדרך כלל היא הייתה חוזרת רק בסופי שבוע", מספרת נעאה, אמה של אורי. "אבל באותו יום רביעי היא שלחה לי הודעה, שאלה אם אני יכולה לבוא לקחת אותה, כי היא צריכה בית ואמא. נסעתי להביא אותה מהדירה בירושלים, ואז ישבנו במטבח רק אני והיא. אורי סיפרה לי על מסע של יומיים שהיא בדיוק חזרה ממנו, על כל מיני חוויות טובות וחוויות קשות. אני זוכרת שישבתי מולה ואמרתי לעצמי 'וואי, אני ממש מבורכת שיש לי אותה'".
פניה של נעאה מתמלאות אור מהזיכרון הזה. "פשוט היינו ביחד, בקרבה גדולה, בשיתוף. הלכנו לישון, ובחמישי בבוקר היא קמה ואמרה 'אין לי מה ללבוש'. בתחילת תקופת השירות שלה לא אהבתי לתת לה את הבגדים שלי, כי היא תמיד הייתה חוזרת עם ריח של מדורות. אחר כך זה כבר הפך לריח אהוב, כי הוא היה שלה. אז ביום חמישי הזה אמרתי לה 'יאללה, קחי ותחזירי לי'. היא לקחה את הבגדים, והתחבקנו. חיבוקים עם אורי זה משהו מיוחד. כולה בתוך החיבוק. עטפתי אותה והיא אמרה לי 'איזה כיף שהייתי בבית'. ואז היא יצאה, בידיעה ברורה שלי ושלה שהיום היא תחזור הביתה.
"יצאתי לבית הספר בתקוע, שם אני עובדת כיועצת. בצהריים השתתפתי בישיבת הנהלה, ופתאום הטלפון שלי צלצל. על הצג הופיע השם 'איתן יוגב', המנהל של אורי. לפני כן לא דיברנו מעולם. ראיתי את השם הזה ואמרתי 'אוי לא, משהו קרה'. יצאתי מהחדר כדי לדבר איתו, והוא אמר לי: 'אורי יצאה להסתובב כבר לפני שעתיים וחצי. אנחנו לא מוצאים אותה, אנחנו דואגים ורוצים להזמין משטרה'. שאלתי אותו למה הוא דואג, הרי זו אורי. מסתובבת עם אוזניות, רחפנית, כותבת. הוא אמר שיחכו עוד רבע שעה. כשהשיחה הסתיימה, מיד התקשרתי אליה. הטלפון שלה היה מנותק. שלחתי הודעה והופיע סימון אדום של 'נכשל'. החרדה התחילה.
"נסעתי מיד לעין יעל, שם כבר היו שני שוטרים. יצאנו ליער והתחלנו לחפש אותה. המנהל ואני והחברות שלה תאיר ורעות, הולכים וקוראים 'אורי, אורי'. לאט־לאט, עם הצעדים שלי על האדמה, הרגשתי אימה מתחילה לזחול לתוכי. כל הגוף שלי נהיה קר. חיפשנו אותה כמה שעות, הגיעו עוד אנשים וצוות חילוץ. באיזשהו שלב אמרתי 'חייבים למצוא אותה לפני החושך', כי הרגשתי… הגוף שלי כבר הבין, גם אם הראש לא רצה להאמין".
"יצאנו ליער והתחלנו לחפש אותה, הולכים וקוראים 'אורי, אורי'. לאט־לאט, עם הצעדים שלי על האדמה, הרגשתי אימה מתחילה לזחול לתוכי. הגוף שלי כבר הבין, גם אם הראש לא רצה להאמין"
ופתאום היא ראתה את אנשי צוות החילוץ רצים לנקודה מסוימת ביער. ביקשו ממנה לחזור לעין יעל. "אחר כך לקחו אותנו למשטרה, ואני בשלב הזה כבר איבדתי את תחושת הזמן, זה נראה לי כמו נצח".
זה כל כך כואב. ועדיין, יש משהו מדהים בזה שבאותו לילה אחרון היא הגיעה הביתה.
"היא נתנה לי מתנה, ערב אחרון שלי איתה לבד. הנשמה שלה כנראה ידעה".
היא נתנה לך להיפרד ממנה.
"אני מרגישה שלא נפרדתי. אני לא יודעת איך עושים את זה".
לא מושלמת, שלמה
זה היה רצח שניער את אמות הסיפים של המציאות הישראלית רווית האלימות והטרור, והצליח לחרוג מההתעניינות "השגרתית" שבה זוכות הזוועות המקומיות שלנו (אני כותבת את המילה הזו, "שגרתית", ומשהו בי דוחה אותה. איך אפשר לדבר על שגרת טרור? אני מוחקת אותה, ושוב מחזירה, הפעם מוסיפה לה מירכאות. כדי שנזכור שאסור לנו לחשוב על שגרה שכזו, אסור לנו להתרגל). באותו יום מקולל לפני שנה, שבעה בפברואר 2019, נמצאה גופתה של אורי אנסבכר ז"ל ביער הסמוך לעין יעל, אחרי שנאנסה ונרצחה באכזריות רבה בידי המחבל עראפת ארפאעיה. בימים שלאחר מכן נדמה היה שכל ישראלי התוודע לדמותה, גם מי שאינו מחובר באינפוזיה לחדשות. אולי היה זה החיוך שלה, אולי גילה הצעיר, אולי האור שלה.
נעאה (47) שמרה באופן כמעט מוחלט על זכות השתיקה התקשורתית מאז הרצח. "הייתה לי תחושה חזקה שהמילים הסתלקו מהעולם אחרי שאורי הסתלקה", היא מסבירה לי כשאנו יושבות על הספה התכולה בסלון ביתה בתקוע ב'. על הפסנתר ועל השידה הסמוכה מוצבות תמונות של אורי, יושבת על האדמה או מחובקת עם בני המשפחה. בכל תמונה חיוך גדול נסוך על פניה. "תקופה ארוכה הרגשתי שהסיפור הזה הוא מעבר למילים", ממשיכה האם. "שלפעמים השתיקה היא הצעקה הכי גדולה".
לפני שהגעתי לכאן עלתה נעאה לקברה של אורי, ביקשה ממנה שתעזור לה ושתשים בפיה את המילים הנכונות. "כל התקופה הזאת אני נעה בשני מישורים", היא מסבירה לי. "יש בי קול אחד של אורי שהוא מאוד שלי, פרטי, עם ההתמודדות הבלתי אפשרית הזו שנכפתה עליי; וקול שני שבו אני מבקשת להיות השופר של אורי בעולם, להביא את הדיבור שלה. אני באמת חושבת שהעולם יכול להרוויח, ולכן אני נענית לקול הזה, אבל לא בקלות. לאט־לאט אני מרגישה שאורי מחזירה לי את המילים. יש לי יראה גדולה ממנה. אני נזהרת מאוד. ההתכוונות שלי היא לא לדבר על אורי, אלא את אורי".
מה זה אומר?
"אני מרגישה שיש תנועה שאורי הביאה לעולם, ושהתפשטה, שהניעה דברים. יש מה שהיא נתנה ומה שהיא עוד יכולה לתת". אנחה ממלאת את החדר. אני לא מפרה את השתיקה שנכנסת בינינו, עד שנעאה ממשיכה. "במה שאורי הביאה, הייתה הבנה עמוקה של העולם ושל יכולת הריפוי שלו. זה קשור לאהבה ולחיבור לעצמה. היא לא הייתה ילדה מושלמת" – מבהירה נעאה, כי פעמים רבות משתרשות בלב החיים מחשבות מסוג זה על המתים – "לא מושלמת, אבל הייתה שלמה. בחיבור לנשמה, ביכולת לאסוף את החלקים שלה אליה פנימה, באהבה שלה את עצמה, את העולם, את האנשים. היה בה משהו שפגש את כל האנשים שהיו סביבה, גם את השקופים, גם את המורכבים שאיתם היא עבדה. אחרי שהיא הסתלקה, הדבר הזה התפשט בעולם, והוא בא לידי ביטוי גם במילים שכתבה.
"לאט־לאט אני מוציאה את המילים שלה לעולם. הכתיבה הייתה הדרך שלה ללוות את עצמה, וככה היא גם נתנה את עצמה לאנשים. היא הייתה יוצאת המון החוצה לכתוב, היה לה פה מקום קבוע", מצביעה נעאה לעבר ההרים שמשקיפים אלינו מחלונות הבית, גבוהים ודוממים. "וגם באותו יום היא יצאה כדי לכתוב".
זה משהו שהיא ירשה ממך?
"יש לי אהבה למילים, אבל אני לא כותבת כמוה. חלק מהשירים היא נתנה לי, חלק הראתה לי, אבל לא הכרתי את כולם. מה שקרה זה שממש מיד אחרי" – נעאה לא אומרת את המילה רצח – "תאיר, חברה טובה שלה, פתחה את התא של אורי בעין יעל, הוציאה משם שלושה דפים והביאה אותם אליי. אני עוד לא יכולתי לנשום באותם הימים. אבל הגיע קול: 'העולם רוצה לדעת מי זו אורי'. ואני לא יכולתי לדבר. אמרתי שאביא משהו שכתבה. רפרפתי על הדפים, לא הייתי מספיק מרוכזת כדי לקרוא ממש, לא הייתי מסוגלת לזה. אני אפילו לא יודעת למה בחרתי את השיר הזה – שמעתי קריאה לקחת אותו. והוא עושה דברים חזקים בעולם".
"בגשם הראשון אורי הייתה יוצאת ומתחילה לרקוד. בהתחלה הייתי אומרת לה שרטוב וקר. אבל היא הייתה כל כך מחוברת לנשמה שלה. היא לא ניסתה, היא פשוט הייתה נוכחת שם בשיא החיבור, וכולנו יצאנו אחריה לרקוד. אי אפשר היה שלא"
נעאה מתכוונת לשיר "עשי שיהיה עולמך עולם של שלום", שהתפרסם עוד בימי השבעה ולא השאיר עין יבשה. מילותיה של אורי זכו לכמה לחנים, הבולטים שבהם של נוער תקוע, של שלומי שבת ושל רוחמה בן־יוסף, שגם יצרה קליפ מסרטונים ששלחו אליה עשרות נשים. השיר הזה עדיין מעורר הדים, מספרת נעאה. "אני כל הזמן מקבלת הודעות מאנשים שאני לא מכירה. לפני שלושה שבועות זו הייתה מישהי שסיפרה שכל הבית שלה נשרף זמן קצר לפני החתונה שלה. גם שמלת הכלה נשרפה. היא חוותה משבר קשה, וכששמעה את השיר של אורי, ה'עשי שלום בתוכך' הכניס אותה למקום של ריפוי. אחר כך היא גם בחרה אותו כשיר החופה".
מה סוד הקסם שלו?
"יש בשיר הזה אמת פשוטה מאוד, אבל לא פשוטה להשגה. תנועה בין השיח שלנו עם החוץ ובין ההבנה שבסוף, התשובה היא בהליכה פנימה".
כשנעאה משתפת אותי בשירים נוספים של אורי, אני מעלה תהייה שמתפשטת בי מהיותי שותפה לאהבת המילים. "מעניין איך היא הייתה כותבת בעוד עשר שנים", אני אומרת, מכאיבה בלי כוונה לאם, מחלצת ממנה עוד אנחה. "מכיתה ב' היא כותבת, זה היה משהו מאוד טבעי לה, היא בטוח הייתה עוד משתנה.
"זכיתי שהיא גם תכתוב לי ותגיד לי מי אני בשבילה. את השיר האחרון שהיא כתבה לי, קיבלתי ממנה בראש השנה. היא ישבה בדיוק איפה שאת יושבת", אומרת נעאה ואני מצטמררת – לא בפעם הראשונה בשיחה הזו, אבל הפעם קצת יותר חזק. "היא נתנה לי עציץ קטן יחד עם השיר, ואני בכיתי מההרגשה הזו, שאני מבורכת. זה שיר שהוא כמו צוואה בשבילי – 'להיות רוקדת'. היא גם כתבה לי מה אני נתתי לה. זה שילדה בת 19 יכולה להגיד 'אמא, תודה על מה שנתת לי בחיים', זה לא דבר שבשגרה. היה לנו הרבה יותר מקשר של אמא ובת, היא גם הייתה חברה ומורה שלי".
סנדוויץ' נגד החושך
אורי הייתה הבת השנייה של נעאה וגדי אנסבכר, שהתגרשו לפני כמה שנים. היא השאירה אחריה שלוש אחיות – טל (בת 23), תמה (17) ושובה (10 וחצי) – ואח אחד, דוד (15). "לכולם היה קשר עמוק איתה, כי אורי ידעה להתחבר לכל אחד", אומרת אמם. "מאז שהיא לא פה, הקשר בין האחים נהיה כואב, אבל הרבה יותר קרוב. אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה ביחד. לחוסר יש ממשות. לפעמים האין הוא חזק יותר, והתנועה הנגדית שלו היא להסתכל על מה שיש ולהיאחז בו. ביום ההולדת של טל כתבנו לה ברכה, והילדים הכניסו גם את אורי לחתימת השמות".
השנה האחרונה דמתה עבור נעאה לנצח. היא כמעט מסרבת לקבל את תנועת מחוגי הזמן. מסרבת להכיר בכך שהנה, תכף ייסגר המעגל הזה, שנה בלי אורי. את ההתרגלות לחיים שאחרי, היא מדמה דווקא ללידה. "זה להיוולד לעולם שכל דבר בו דורש לימוד מחדש. לנשום. לקום בבוקר. וכל פעם יש איזה אירוע שמזכיר אותה, יומולדת 20 שלה בקיץ, חגים, שבת או הגשם הראשון שיורד. אורי הייתה יוצאת לגשם ומתחילה לרקוד", היא מספרת בחיוך. "בהתחלה הייתי אומרת לה שרטוב וקר. אבל היא הייתה כל כך מחוברת לנשמה שלה. היא לא ניסתה, היא פשוט הייתה נוכחת שם בשיא החיבור, וכולנו יצאנו אחריה לרקוד. אי אפשר היה שלא". עכשיו חיוך מתפשט גם על פניי. כי אי אפשר שלא.
"אז כל דבר שקורה בלעדיה, הוא קשה. בסוף היא פה ולא פה. כל הגוף כואב לי מרוב געגוע לחבק אותה. אני לא מאמינה שלא חיבקתי אותה שנה. יחד עם זה אני אומרת לעצמי שהאהבה שלי אליה לא נגמרה, ונראה לי שגם האהבה שלה אליי לא נגמרה. אני מנסה לפתוח פתח וללמוד מחדש את הקשר שלנו בצורה אחרת, רוחנית, נשמתית. אבל הדבר שאני הכי רוצה, זה שהיא פשוט תפתח את הדלת ותיכנס".
נעאה מחפשת את אריזת ממחטות הנייר. גם אני מתכבדת. "הממחטות האלה הפכו למוצר הצריכה הכי בסיסי ברשימת הקניות שלנו", היא מתבדחת. "אין הליכה לסופר בלי לקנות טישו".
אני לא מתאפקת ומקריאה לה טקסט מאוד יפה שחברה שלי כתבה על לחיות בלי אמא, אבל להרגיש שהיא נשארה. נעאה מחייכת. "התחושה של הגעגוע ושל החוסר וההחמצה של כל מה שהיא לא תספיק כבר, זו הרגשה שהיא מאוד שלי. כי כשאני מסתכלת על אורי, אני יכולה להגיד שהיא חיה חיים מלאים. ב־19 שנים וחצי שהיו לה, אני לא חושבת שהיא פספסה משהו, כי היא באמת הגיעה להבנה עמוקה של תמצית החיים. בקיץ הקודם היא כתבה שיר בעקבות איזה שיח מופלא שהיה לנו בבוקר שבת אחד. שיר שבו היא חותמת את עצמה לחיים. היא ידעה לחתום את עצמה, והיו לה חיים מלאים".
ובכל זאת, את בוודאי שואלת למה הם לא נמשכו.
"ההתמודדות עם הסיפור הזה מתקיימת בשני מישורים. יש ציר של געגוע וחוסר וכאב ואובדן, וציר שני של התמודדות עם הרוע, עם האפשרות של רוע כזה. ושם יש לי שאלות מול אלוהים שהן קשות מאוד. אני לא חושבת שיש תשובה שמתקבלת על הדעת ומתיישבת על הלב בהקשר לרוע, לפחות לא בעולם הזה. כשאני צועקת את השאלות האלו, אני מחפשת קשר עם אלוהים לא פחות משאני מחכה לתשובה, מכיוון שאני לא בטוחה שיש תשובה. בהתמודדות עם האפשרות של רוע כזה בעולם, ושל אלוהים כבורא את כל הדבר הזה, הסיפור של אורי לוקח את השאלות לקצה. האמונה תמיד הייתה דבר מרפא בשבילי, היום היא גם מאתגרת. אני אומרת, איך שלא אסתכל – זה בא ממך, אלוהים, אליי, נעאה. אתה שם, אני פה".
אני מספרת לה על המאבק להריסת בתי מחבלים, שאליו נכנסתי "כאחוזת דיבוק" לאחר שעדיאל גיסי נרצח. הייתי מאוד נחושה ולוחמנית, אני אומרת, אבל עדיין מכרסמים בי סימני שאלה – איזו אלימות יוצרת איזו אלימות ומתי ואיך מפסיקים אותה. ואני מודה שאין לי תשובות פשוטות. "ברור", היא אומרת, "אם השיח הולך לשם ונשאר שם, הוא לא יוביל אותנו לשום מקום".
את בחרת שלא להתעסק במחבל ולא ללכת לדיונים בבית המשפט.
"בחרתי באופן ברור לא להיות בתוך הסיפור הזה. אין בו תשובות ואין נחמה. אבל אני כן מתבוננת, ואני רואה שזה הביא לקדמת הבמה את ההבנה שיש בעולם מלחמה תודעתית, קיומית, של חושך מול אור. שיש נשמות שמקדשות מוות ונשמות שמקדשות חיים. זה לא מגזרי, זה לא עניין של עמים. בעולם הזה יש אנשים שרוצים להתחבר לאור ולמשוך את האור, ויש אחרים שמתמסרים לרוע.
"אורי הייתה ילדה מוארת מאוד. הכוח של האור היה חזק בה. ילדה של אהבה, של חיים, של טהרה. והמחבל הזה היה בצד השני. זה כמו מפגש של כוחות משני קצוות בתוך מלחמה קיומית. והמפגש הזה מעלה שאלה שקיימת תמיד, וגורם לה להיות ככה, בַּפָּנים: לאן הולך העולם? איזה כוח יכריע? והקול של אורי אומר לי בתוכי: הניצחון הוא באור. התשובה לשאלה איך יוכרע העולם, מצויה בהתחברות לאור. היא כותבת את זה בשירים. מה זה 'עשה עולמך'? זו תנועה של חיבור פנימי. הדבר הזה הרעיד את העולם. והוא מרעיד אותי.
"בעקבות השיר של אורי, 'עשי שיהיה עולמך', אני כל הזמן מקבלת הודעות מאנשים שאני לא מכירה. לפני שלושה שבועות זו הייתה מישהי שסיפרה שכל הבית שלה נשרף זמן קצר לפני החתונה שלה. גם שמלת הכלה נשרפה. היא חוותה משבר קשה, והשיר הזה הכניס אותה למקום של ריפוי. אחר כך היא גם בחרה בו לשיר החופה"
ובכל זאת, צריך להילחם במחבלים, לא?
"ברור שצריך להילחם בחושך. אני שמחה שתפסו את המחבל, ורוצה שייתנו לו מה שמגיע לו. וצריך לעשות הכול כדי שדברים כאלה לא יישנו. אבל את האנרגיות המועטות שיש לי, אני בוחרת להפנות למקום אחר. המלחמה תוכרע על ידי אור, ולכן אני מוכנה לשבת ולהיפגש עם אנשים שדעותיהם שונות משלי, יהודים ופלסטינים, אם עושים את זה בתודעה של חיים, של רצון לרפא את עצמנו ואת העולם. אז אנחנו חלוקים, אבל המכנה המשותף הגבוה שלנו הוא למשוך אור. עם אותו מפגע, מה יש לי לעשות? זה שיא החושך.
"אני כרגע בתוך המילים הגדולות שאני אומרת לך, אבל בשבילי למשוך את האור זה לקום בבוקר, להכין סנדוויץ' לילדה הקטנה, לשלוח אותה לבית הספר במאור פנים. המאבק של החושך והאור נמצא גם ברמה הפרטית של כל אדם, במאבק הפנימי. לחושך יש כוח משיכה, ומה שקרה לנו זה החושך הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. ולי יש בחירה מה אני עושה עם זה. ואני פה, אני קמה, אני ממשיכה. עם כל הנפילות, בסוף אני בוחרת בחיים. הלקום דורש ממני הרבה כוחות נפש. הבוקר. יש לפעמים רגעים כאלו, לפני שאני מתעוררת…", היא משתתקת.
…וצריך להכיר בכך שזה באמת קרה?
"לכל יום יש בשורה משלו. בכל יום זה מגיע אליי מחדש. בכל יום צריך לפגוש שוב במוות, ולבחור בחיים. אפילו בכל שעה. גם התהומות שאני נופלת אליהם – ואני מרשה לעצמי ליפול – מאפשרים לי לבחור בחיים אחרי שאני יוצאת מהם. לילדים שלי אני אומרת שזה לא נורא שאני בוכה, אחר כך יש כוח לצחוק קצת".
האישה מביאה גאולה
אל השבעה של משפחת אנסבכר הגעתי לא בתפקידי כעיתונאית. רציתי לבוא לנחם, בלי כמובן שום יכולת לנחם. הייתי באזור, והייתי חייבת ללכת לשם ולו לכמה דקות. הבית היה עמוס מנחמים רבים שהכירו את בני המשפחה, ומנחמים רבים יותר שלא הכירו, ובאו מקרוב ומרחוק כי ליבם לא הניח להם לנהוג אחרת. הייתה שם גם בת־שבע סדן, שיזמה את פרויקט "רוקמות אור" להנצחתה של אורי על ידי אסופת בדי רקמה. המיזם הקטן שלה תפס תאוצה מעבר לציפיות, ואלפי נשים מהארץ ומהעולם שלחו לה בדים רקומים. מכל אלה נוצרה לבסוף חופה שתחתיה נישאים בכל שבוע זוגות חדשים, ועוד יריעת בד ענקית – 3 מטרים על 23.5 מטרים – שהוצגה לראשונה בקארדו ברובע היהודי, ונועדה לנדוד ברחבי העולם כסמל לתפילה נשית.
"כשהסיפור הזה של 'רוקמות אור' הגיע אליי, אמרתי: מישהו מבין את התנועה של אורי בעולם", מספרת נעאה. "היא הייתה רוקמת אור. בעדינות שלה, אורי רקמה משהו מאוד עוצמתי של חיבור בין אדם לעצמו, לאדמה, ובין בני אדם. אי אפשר להתעלם מזה שאורי הייתה אישה, והעניין של הנשיות העסיק אותה מאוד. הכוח של האישה, המקום הנכון בעולם. היא כתבה המון שירים נשיים, והייתה עסוקה בדבר הזה באופן פנימי ועמוק, לא כוחני, ומתוך הבנה שאישה היא דבר נפלא. אלפי הנשים שהשתתפו ב'רוקמות אור' – מכל המגזרים ובכל הגילים, מהארץ ומחו"ל – יצרו אמירה שמגלה משהו על הכוח של אישה. סביב כל הנושא הזה יש שיח כוחני מאוד בעולם ובתקשורת, ואילו התנועה הזו לוקחת את האמירה מהמקום של אורי, הפנימי והעוצמתי. אישה יכולה להביא גאולה לעולם. יש בה הכול.
"יש כאן גם קומה שנייה שבאה ואומרת: אל מול החורבן הזה, אנחנו יכולים ליפול לתוך החושך, אבל יכולים גם לרקום אור. זה לא מנחם באופן אישי, אבל כן במובן הכללי והעמוק. אני חיה פה בעולם, יש לי עוד ילדים, ואני רוצה לגדל אותם באמון. מאיפה אני יכולה להשיג אמון, אחרי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים? איפה אמצא אמון, אם לא בהבנה שלצד החושך, יש הרבה אור? והנה, בואו נרקום אותו, ניתן לו מקום, ניתן לו קול. בכל ריבוע יש מישהי שרקמה אור. יש מוטיבים חוזרים, והרוב המוחלט עוסק בגאולה וריפוי.
"אני לא יכולה להתחיל למנות את הפרויקטים והמיזמים שקמו לזכרה של אורי, על ידי אנשים ששמעו את הקריאה ונענו לה. הרגשתי שהאהבה והאור של אורי היו משהו מסוים כשהיא הייתה בגוף, וכשהסתלקה הם התפשטו. זה חוזר אלינו דרך עם ישראל – בעטיפה, בדאגה ובחיבוק הגדול שקיבלנו. הסיפור של אורי הוא אמנם רק שלי ושלנו כמשפחה, אבל גם של כולם. אנחנו מאוד שונים ומפורדים כביכול, יש הרבה מחלוקות, אבל השייכות הפנימית והערבות ההדדית של עם ישראל היא חזקה. לפעמים דרך פצע וקושי וכאב זה ניכר יותר".
"אני חיה פה בעולם, יש לי עוד ילדים, ואני רוצה לגדל אותם באמון. מאיפה אני יכולה להשיג אמון, אחרי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים? איפה אמצא אם לא בהבנה שלצד החושך, יש הרבה אור? והנה, בואו נרקום אותו, ניתן לו מקום, ניתן לו קול. בכל ריבוע יש מישהי שרקמה אור"
כמו החושך, גם היער טעון בקונוטציות שליליות. ובכל זאת, את השלושים להירצחה של אורי בחרה המשפחה לציין בעין יעל. "זה היה הבית השני שלה, וזה גם קרה שם, לכן הרגשתי שזה צריך להיות שם", אומרת נעאה. "לקראת האזכרה פתחתי בפעם הראשונה את המגירה בחדר שלה. ראיתי כל מיני דפים, ואחד משך את עיניי. הוצאתי וראיתי שיר: 'שהייה ביער'. השיר היחיד של אורי שיש לו כותרת. התיישבתי על המיטה שלה וכאילו הרגשתי שהיא אומרת לי: 'את הולכת ליער, קחי את זה. אמא, יש לך בחירה באילו עיניים להסתכל על היער'".
מהתרבות האירופית אנחנו מכירים שירים מפחידים על היער. הידוע מכולם הוא "שר היער", בלדה גרמנית המתארת רכיבה לילית של אב ובנו. בסופה, שר היער, יצור אגדי שרודף יערות, נוטל את חייו של הבן. אבל נעאה מבדילה בין יערות אירופיים לחורשות ארץ־ישראליות אווריריות. "היער שלנו הוא לא כזה, הוא לא באמת יער עבות. זו החצר האחורית של המוסד שבו אורי שירתה, לשם היו יוצאים עם החניכים. זו חורשה הכי תמימה, בתוך שטח ירושלים".
לא ראית בשוטטות שלה ביער חוסר אחריות מסוים?
"אורי הייתה ילדה אחראית מאוד. המקום הזה הוא לא מפחיד, לא בשטחים, והיא גם לא התרחקה. לא ייאמן כמה קרוב זה היה. היא פשוט הלכה עם האוזניות לשמוע מוזיקה כמו שאהבה, לשבת ביער, ולכתוב. היא הלכה למפגש שלה עם אלוהים. זה מה שהיא חיפשה.
"לאורי היה אמון בטוב שבאדם. היא לא קטלגה אנשים, אלא אהבה כל אדם באשר הוא אדם. ילדה שהולכת בעולם ומסתכלת עליו בעיניים טובות, בלי שום אידיאולוגיה וסיסמאות. אפשר לומר שהיא ממש הייתה לא אידיאליסטית. היה בה משהו מאוד בוגר, משהו שכבר לא צריך את כל האידיאולוגיות הגדולות שיושבות על פחדים, אלא פשוט חי. הייתה בה תודעה גדולה של חופש".
עטיפה שברירית
החזרה של נעאה לחיים הייתה הדרגתית. "בחצי השנה הראשונה הייתי ממש מפורקת", היא אומרת, ומספרת בהודיה גדולה על האנשים הרבים שהקיפו אותה במעגל של אהבה ותמיכה. לעבודתה כיועצת היא שבה בתחילת שנת הלימודים. אני שואלת אותה על היפוך התפקידים הזה, ממטפלת לאישה שזקוקה לסעד ולתמיכה, ואיך היא מוצאת כוחות לטפל באחרים אחרי שבר גדול כל כך. "באמת לא ממש חזרתי למה שהייתי", אומרת נעאה. "חזרתי לתפקיד מצומצם מאוד, ואני תוהה גם על הדבר הזה. מצד אחד, האפשרות מדי פעם לצאת מעצמי ולהסתכל על מישהו אחר – זה נותן כוח. אבל העטיפה הזאת שברירית. כשאני יוצאת משער בית הספר, אני מרגישה פיזית איך הכול חוזר אליי.
"יש רגעים של הבנה עמוקה שאני לא יכולה לחזור למה שהייתי. נראה לי שלאבד ילד זה הניסיון הכי נורא שיש. כל מה שידעתי אי פעם נגמר. עכשיו אני יכולה רק להיוולד לצורה אחרת של חיים, של אמהות – גם לילדים המתוקים והנפלאים שנשארו לי, וגם לאורי שאיננה. להיוולד עם קשר אחר לאלוהים שאני בוראת מחדש, לברוא הבנה אחרת של המקום המקצועי שלי בעולם. הסיפור של אורי זרק אותי מחוץ לכל הקשר של זמן ומקום שבו הכרתי מי אני ומה אני. אני צריכה שוב להכיר בכל מה שיש ובכל מה שאין, ועם זה לצעוד עוד צעד".
נעאה יוצאת להצטלם בגינת הבית. נעמדת ליד עץ השקד העירום. "ה־עץ של אורי", היא מספרת. חודש שבט הוא החודש שלו, בקרוב ייתלו בו עלעלים וניצנים קטנים, אבל כרגע ענפיו עוד חשופים לחלוטין. כשאנחנו נכנסות שוב הביתה, אנחנו מרגישות כמה קר בחוץ. בתום שיחה של בכי ודמעות אבל גם קצת צחוק, נעאה מדברת על ההיפוכים שגם אורי נשאה בתוכה בהרמוניה. "היא הייתה שנונה וחדה וגם תמימה מאוד, עם חוש הומור מופלא ורצינות תהומית. פשוטה וגם עמוקה, עדינה אבל עוצמתית. ועכשיו אני מתרגלת לשאת את ההפכים, לשאת את המפגש עם המוות יחד עם הצעדים של הבחירה בחיים. אני מְתַרגלת את אורי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
