טוביה טננבום מאמין שהמשקפיים שלו עושים את ההבדל. הם מגושמים, כבדים, צדים את העין בצורתם ובצבעם – ולא במקרה. אם זהו סימן ההיכר הבולט של העיתונאי, שהצליח להביך פוליטיקאים ושאר בכירים ולסחוט מפיהם אמירות שלא היו רוצים בפרסומן, אפשר להחמיץ אותו בקלות כשהוא שב ומופיע במקום אחר, חמוש במשקפיים חדשים. "יש לי חמישה", הוא אומר מאחורי עדשות עבות נתונות במסגרת האדומה. "בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר אני מחליף משקפיים, כדי שלא יזהו אותי".
גם את שמו ומוצאו מחליף טננבום במהירות כשהוא נע ממרואיין למרואיין וממדינה למדינה. אחרי שכבר חשף את פניה של האנטישמיות בגרמניה וברשות הפלסטינית, הפעם הוא עושה זאת לבריטים המהוגנים והמנומסים, בספרו "איך לאלף יהודי?". טננבום נפגש עם האזרח הפשוט ועם פוליטיקאים, עם עיתונאים ועם חברי הקהילה היהודית, תחילה מתבדח איתם, ואז מצליח לחקור אותם ולחשוף צביעות, עצימת עיניים ואמיתות נסתרות.
למרות הצלחת ספריו הקודמים בנושאי האנטישמיות, הפעם טננבום בכלל ביקש לעסוק בנושאים אחרים. "רציתי לצאת למסע בבריטניה, אבל לא כדי לכתוב שוב על אנטישמיות ויהודים", הוא מודה. "תכננתי לעסוק בברקזיט ובתיאטרון הבריטי, שאני משוגע עליו. שכנעתי את ההוצאה שלי בגרמניה לממן כתיבה של ספר על שני הנושאים האלה, ויצאתי למסע שנמשך שבעה חודשים.
"כדי לעסוק בברקזיט התחלתי את המסע בדבלין שבאירלנד. רציתי לחצות משם את הגבול לצפון אירלנד, ולראות בעיניים שלי את המצב הפוליטי המורכב". הברקזיט, שמתחיל רשמית היום, 31 בינואר 2020, עלול להביא לסגירת הגבול בין צפון אירלנד, אחת ממדינות הממלכה הבריטית, ובין הדרום, החבר באיחוד האירופי. "הריאיון הראשון שלי בדבלין היה עם מייק פיצג'רלד, אדם שפגשתי במסעדה מקומית. ביקשתי ממנו לספר לי על אירלנד, ולהפתעתי הוא אמר: 'זו המדינה הכי אנטי־ישראלית והכי אנטי־יהודית באירופה, למרות שנגיד שאנחנו רק אנטי־ציונים"'.
זו הייתה רק הקדמה להלם שחווה לנוכח דגלי פלסטין הרבים והתמיכה הברורה בחמאס בכל רחבי אירלנד. "ראינו אנשים הולכים עם צמידים פרו־פלסטיניים, אף שלא פגשו פלסטיני מימיהם. אחד המרואיינים אמר לי: 'היהודים הם מקור הפורענות בעולם'. אדם נוסף אמר לי, מול המצלמה, ש'הטעות היחידה של היטלר הייתה שהוא לא סיים להרוג את כל היהודים בזמנו'.
"בתחילת הפגישה אני תמיד מדבר שטויות – 'מאיפה השעון שלך?', 'יש לך חיוך מדליק'. אני לא פותח בשאלות של הריאיון עצמו, אלא בסיפורי סבתא – וכך אני מתחבר. אני מאמין שלא תוכל לראיין אדם אלא אם אתה מתחבר אליו, גם אם הוא נאצי. אני מסוגל לגשת לג'יבריל רג'וב ולהגיד לו 'איי לאב יו, יא רג'וב'"
"אני משוגע על מוצרים של 'אפל', והלכתי לחנות שלהם. בחוץ עמדו מפגינים פרו־פלסטינים רבים. שאלתי אותם: מה כואב לכם בחיים? האם יש משהו שהיה מסייע לכם להיות שמחים יותר? והתשובה שלהם הייתה: Free Palestine. כמה שניסיתי לדבר על הברקזיט – לאנשים כבר לא היה כוח לעסוק בזה. מבחינתם היה משאל עם כמה שנים קודם לכן, ודי נשבר להם מהנושא. אז כבר ביום שהגעתי לשם, הבנתי שזה הולך להיות ספר אחר ממה שתכננתי".
עיתונות בשיטת בריסק
הקפה של טננבום מגיע. הוא שולף קופסה של ממתיק מלאכותי מתוצרת חברת "איקוול" האמריקנית. "רק כזה אני אוהב. כבר לא מוכרים אותו בחנויות בארץ, אז אני קונה ישירות באמזון".
ביומיום אי אפשר לחשוד בו שהוא שואף לשמור על פרופיל נמוך. מרגע שנכנס למסעדה שבה קבענו להיפגש, במתחם התחנה הראשונה בירושלים, נוכחותו הורגשה היטב, והאיש גם דאג שכולם ישימו לב שהנה הוא כאן. אלה לא רק המשקפיים, השלייקעס וממדי גופו – שהוא מרבה לדבר עליהם – אלא גם מנות גדושות של קסם אישי. "אולי אזמין פיש אנד צ'יפס?", הוא צוחק מולי, "זה הרי מתאים יופי לספר החדש".
הוא נולד בבני־ברק לפני 62 שנה ("אבל לא שואלים יהודים בני כמה הם"), במשפחה חרדית־ליטאית. עם השנים עבר ללמוד בישיבות הציונות הדתית, בין השאר במרכז הרב, ובשך השנים הסיר את הכיפה מראשו. מאז שנות השמונים הוא חי בניו־יורק, שם ייסד תיאטרון יהודי, ניהל אותו וכתב מחזות – אך גם רכש השכלה אקדמית בתחומים ריאליים, כמו מדעי המחשב. במקביל לאלה כתב טננבום בכלי תקשורת בישראל ובעולם, בהם ידיעות אחרונות ופוקס ניוז. כיום הוא מפרסם טור קבוע בעיתון הגרמני "די צייט", שכותרתו "שמן כנעל התעמלות".
נעל ההתעמלות הזו חשה צורך להיות בצעידה תמידית. "אני רואה את העיתונאים הישראלים יושבים במסעדות ובבתי קפה ביפו, מזמינים מאכלים אקזוטיים וכותבים במחשב הנייד שלהם", הוא אומר בטרוניה. "הענף הזה לא כלכלי היום, ולכן ברוב כלי התקשורת מחפשים עיתונאים חסרי ניסיון, או שלא משלמים להם מספיק כדי שיעשו עבודה טובה, או שהם פשוט מפחדים. הרי לכתוב מבית הקפה נוח ונעים יותר מאשר לצאת החוצה.
"זה ההבדל ביני לבין עיתונאים: אני יורד לשטח ומדבר עם האנשים עצמם. הרי התחנכתי בעולם הישיבות החרדי, על שיטת בריסק שדורשת לחקור וללמוד היטב כל נושא. אני לא מסתכל בגוגל לפני שאני כותב; רק אחרי שכתבתי אני בודק מה אמרו אחרים. אם אקח משהו מוויקיפדיה – אציין את מקור המידע, ואסייג ואומר שלא וידאתי שזה נכון".
ספריו של טננבום קלים לקריאה ולעיכול. הם מצחיקים, מלאי הומור עצמי, ומתארים את המצבים שהכותב נקלע אליהם – בשוגג או במכוון – באופן שלא משאיר את הקוראים אדישים. ספרו הראשון, "אני ישן בחדרו של היטלר", עסק באנטישמיות בגרמניה של ימינו. במקור הוא נכתב לקהל גרמני, מספר טננבום. פרסום ספר בנושא הרגיש כל כך היה כרוך בקשיים רבים, ובכל זאת עד מהרה הפך ספרו לרב־מכר בגרמניה, ותורגם למגוון שפות.
לצורך כתיבת הספר השני, "תפוס ת'יהודי", התחזה טננבום לעיתונאי גרמני פרו־פלסטיני ושוחח עם בכירים בישראל וברשות הפלסטינית. בין השאר הצטרף לסיורים מטעם ארגוני שמאל, ושמע ממדריכים פלסטינים התבטאויות של הכחשת שואה. ב־2016 פרסם את "שקרים שכולם מספרים", שעסק בתקינות פוליטית ורב־תרבותיות בארה"ב, ואחר כך את "שלום, פליטים!" על גלי ההגירה לאירופה.
הביקור שלו בבריטניה, שהניב את ספרו החדש, נערך בשני חלקים – הראשון בשנת 2018, והשני בתחילת 2019. מהתיאורים בספר ניתן להתרשם שטננבום הוא מעין יהודי נודד, שמשוטט בגפו ברחבי הממלכה. לכן מפתיע לגלות שכל הזמן הזה התלוו אליו אשתו איזי, שיוצאת איתו תמיד למסעותיו העיתונאיים ומסייעת לו בהפקה, וכן שני אנשי צוות גרמנים, שהיו אחראים על תיעוד בווידאו ובסאונד. איזי מצטרפת אלינו גם בראיון הזה, ומתגלה כמי שדואגת מאחורי הקלעים שהכול יתקתק ויעבוד כמו שצריך בפרויקטים של טוביה. "ובכל זאת אני חייב לכתוב בצורה אישית ופרטית", הוא מסביר, "אחרת כל הטקסט יעסוק במי מאיתנו אמר מה, ואז הוא למעשה יהיה עלינו, ולא על ההתרחשות עצמה".
כל הראיונות המצוטטים בספריו התקיימו מול מצלמה או מכשיר הקלטה. מהחומרים האלה הוא מקווה להפיק סרט או כמה סרטים, ברגע שיימצא לכך מימון. "התיעוד נחוץ גם ברמה המשפטית והמקצועית. לפני השיחה אני תמיד שואל אם אני יכול להקליט – אחרת אנחנו לא מקיימים את הריאיון. היו לי מספיק מרואיינים שטענו שהם לא אמרו את מה שכתבתי בספר, ולכן חשוב שאוכל לשלוף את ההקלטה ולהוכיח שנצמדתי לדברים שלהם". כך למשל קרה עם דליה רבין, שטענה כי מעולם לא אמרה את שיוחס לה בספרו "תפוס ת'יהודי", וכי כלל לא התראיינה לספר. טננבום הדף את טענותיה כשפרסם את ההקלטה בעמוד היוטיוב של "סלע מאיר", ההוצאה לאור שמפרסמת את ספריו בישראל.
הרצון להיות מוגן מתביעות הפך את הטיול הארוך לשגרת עבודה מתמשכת. "אני בקושי ישן בתקופות האלה. בכל לילה אני יושב במלון ומתמלל את השיחות, אחרי שכולם הלכו לישון. אין לי ברירה, אני חייב להיות מדויק בכל מילה ומילה, אחרת יתבעו אותי".
מדי פעם הוא משתעשע ומתחזה להולנדי או אוסטרי. "פעם אחת הצגתי את עצמי כעיתונאי אתיופי", הוא צוחק. "המרואיין היה בהלם ואמר 'אתה לא נראה אתיופי'. השבתי לו במלוא הרצינות: 'אני לא מאמין שאתה מדבר ככה. האם אתיופים נראים אחרת? איזה גזען אתה, תתבייש לך!'. והם מיד מתנצלים, שזה הכי מצחיק. 'טעות שלי', הוא אמר"
כאשר הוא מגיש בקשה לריאיון, טננבום תמיד מציג עצמו בשם בדוי. במסע בבריטניה השתמש גם בשמו האמיתי של הצלם שליווה אותו, פלוריאן קראוס, וניהל תכתובות דרך תיבת הדוא"ל שלו. מדי פעם הוא משתעשע ומתחזה להולנדי או אוסטרי – תלוי במצב הרוח ובמי שעומד מולו. "פעם אחת הצגתי את עצמי כעיתונאי אתיופי", הוא צוחק. "המרואיין היה בהלם ואמר 'אתה לא נראה אתיופי'. השבתי לו במלוא הרצינות: 'אני לא מאמין שאתה מדבר ככה. האם אתיופים נראים אחרת? איזה גזען אתה, תתבייש לך!'. הם מיד מתנצלים, וזה הכי מצחיק. 'טעות שלי', אמר המרואיין. זה לא נכנס לספר כי אין מקום להכול".
אתה הרי פונה אל גורמים בכירים שיש להם מערך דוברות משופשף. איך הם לא בודקים מי העיתונאי המבקש את הריאיון, והאם הוא בכלל קיים?
"כשאתה מקבל דוא"ל מכלי תקשורת גרמני, אתה עונה. הם רוצים את החשיפה ואת הבמה. אם שואלים, אני אומר שאני כותב לדי צייט, שזה נכון. צריכים לדעת טריקים, וצריך ביטחון עצמי. לעיתים גם אשתי, שהיא גרמנייה, מתקשרת ישירות אל פוליטיקאים ואומרת 'הכתב הראשי שלנו נמצא בביקור במדינה שלך, והוא רוצה להיפגש איתך'. יש גם פשלות. קרה שקבעתי פגישה עם חברת פרלמנט, וברגע שהייתי צריך לעבור את האבטחה, הם הבינו שאני לא מי שהתיימרתי להיות בבקשה לריאיון. שם העיתון בתעודת העיתונאי שלי התאים, אך שם המשפחה לא".
כשאתה מסתובב עם מצלמה וצוות שלם, זה לא מונע מאנשים להיפתח בשיחה איתך?
"למזלי, בזכות השומן שלי, המבטא, המשקפיים והמראה הכללי, אני נוסך באנשים ביטחון".
אתה מאמין בזה?
"בוודאי. בתחילת הפגישה אני גם תמיד מדבר שטויות – 'מאיפה השעון שלך?', 'יש לך חיוך מדליק'. אותך אולי הייתי שואל על הכיפה שלך. אני לא פותח בשאלות של הריאיון עצמו, אלא בסיפורי סבתא – וכך אני מתחבר. אני מאמין שלא תוכל לראיין אדם אלא תתחבר אליו, גם אם הוא נאצי. אני מסוגל לגשת לג'יבריל רג'וב ולהגיד לו 'איי לאב יו, יא רג'וב'. תראה את התמונה שלי עם ג'רמי קורבין: אנחנו מחובקים. זה מה שאני עושה – מתבדח ומתחבר, אבל לא משתכר".
בעקבות החנות הנעלמת
השגת ריאיון עם ג'רמי קורבין, מועמד הלייבור לראשות ממשלת בריטניה, הייתה יעד חשוב לטננבום. מאז שהגיע קורבין לצמרת הפוליטיקה הבריטית נחשפו עוד ועוד אמירות בעלות ניחוח אנטישמי שהשמיע, לצד התמיכה המובהקת שלו בחזבאללה ובחמאס. העמדות הקיצוניות הללו הובילו לפרישה של חברים במפלגתו, ותרמו למפלה שנחל בבחירות לפרלמנט הבריטי לפני כחודש וחצי.
"בפעם הראשונה פגשתי אותו באירוע לכבוד יום השואה", מספר טננבום. "ניגשתי אליו עם המצלמות, הצגתי את עצמי כעיתונאי גרמני ופטפטנו כמה דקות. הוא היה עם שני חסידי סאטמר שליוו אותו אפילו לשירותים, כאילו מצאו את אהבת חייהם. הספקנו לדבר על ההבדל בין שתי המדינות – בבריטניה הכול מרוכז בלונדון מבחינה פוליטית וכלכלית, ואילו בגרמניה הכסף נמצא בפרנקפורט, העיתונות בהמבורג וכן הלאה. קורבין סיפר שהוא רוצה לשנות את השיטה בבריטניה, השיחה זרמה – אפילו התחבקנו. הוא הביע את רצונו שניפגש, אך בכל פעם הפגישה התבטלה מסיבה אחרת. בסוף שוב נתקלתי בו פיזית, והוא אמר לי לקבוע עם המזכירה שלו. היא ביקשה שאשלח פירוט על מהות המפגש, ובמקום לשלוח מהכתובת שלי, ההודעה יצאה בטעות מהדוא"ל של התיאטרון היהודי בניו־יורק. זה היה הסוף".
קורבין אנטישמי?
"כן. היסטוריית ההתבטאויות שלו מראה זאת. בין השאר הוא העלה בעמוד הפייסבוק האישי שלו תמונה של ציור קיר גדול המציג את היהודים כתאבי בצע, בצורה אנטישמית קלאסית. אפילו הגרדיאן יצא נגדו. הגרדיאן!", צועק טננבום בדרמטיות. "זה עיתון שאחרי שאתה קורא אותו, אתה מגיע למסקנה שהניו־יורק טיימס הוא שופר של ההתנחלויות שמודפס ביצהר. ואפילו הם אמרו שקורבין אנטישמי".
לעיתים המסע התיעודי של טננבום אף השפיע על המציאות. פיטר וילסמן, חבר הוועד המנהל של הלייבור וממקורביו של קורבין, הושעה מתפקידיו בעקבות פרסום הקלטות שבהן הוא אומר "יהודים תומכי טראמפ מפיצים שזו מפלגה אנטישמית", ומייחס לשגרירות ישראל בלונדון ניהול קמפיין נגד מנהיג הלייבור. כשקוראים את הפרק שבו טננבום מראיין את וילסמן, אפשר להבין שזהו מקור ההקלטות. "אכן, מסרתי אותן לכלי התקשורת", אומר טננבום. "הסיפור קצת מורכב, אבל בקצרה: כדי לפרסם את השיחה עם וילסמן בספר, הייתי צריך לדאוג קודם שהיא תתפרסם בעיתונות הבריטית, מאחר שהוא לא אישר את הריאיון. עברתי על הנושא הזה עם עורך דין בלונדון, וזו הייתה הצעתו".
באירוע ההשקה לספר "איך לאלף יהודי?", שהתקיים במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, הסביר טננבום לעיתונאי יעקב אחימאיר את הבחירה בשם הביקורתי: "ערכתי מפגשים עם יהודים בבריטניה, והם הכחישו שקיימת אנטישמיות", אמר. "זה היה מסע לגילוי האילוף שהם עברו". למשל, כשפנה אל חברי פרלמנט יהודים מטעם הלייבור, הוא התקשה להוציא מהם גינוי חד־משמעי כלפי מנהיג מפלגתם. "ראיינתי את לואיז אלמן", הוא מספר לי. "הגענו לבית שלה בליברפול, וכאשר נכנסנו היא הגיבה בתדהמה: 'טוביה? זה אתה? או מיי גאד'", הוא מחקה אותה בתיאטרליות. "היא גם אמרה: 'אני מתה על הספרים שלך, אבל אם הייתי יודעת שאתה זה שמגיע לראיין אותי, הייתי מסרבת'. בשיחתנו היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להגיד שיו"ר המפלגה שלה הוא אנטישמי".
"לפי השמועות שפורסמו בתקשורת בבריטניה, ג'רמי נוהג להתייחס אליה שוב ושוב כ'חברת הפרלמנט הנכבדה מתל־אביב'. פשעה? היא יהודייה התומכת בישראל", כתב טננבום על אלמן בספרו. שיחתם ממחישה היטב את תמצית הטענה שלו בנוגע ליהודי הממלכה, וגם את הזהירות המופרזת שנוקטים הבריטים בהתנסחויות שלהם. "האם אדם שבזמן הנהגתו הייתה צמיחה באנטישמיות, אם בבריטניה או במקום אחר, הוא אנטישמי או לא?", שואל טננבום.
אלמן: "הוא…"
טננבום: "תשכחי מג'רמי קורבין. אני שואל שאלה כללית על אדם שבזמנו כמנהיג יש צמיחה באנטישמיות".
אלמן: "זה מעורר שאלה, אני חושבת שיש לו (לקורבין) שטח מת בהבנת האנטישמיות של השמאל".
טננבום: "הוא אמר משהו, בנוסח זה או אחר, שליהודים אין חוש אירוניה בריטית, וזה נשמע לי אנטישמי. האם הוא אנטישמי, כן או לא?"
"א־הם א־הם, היא אומרת, וזה נשמע כמו 'כן', אבל לא כן מפורש", מהרהר טננבום בתשובה שקיבל מאלמן.
באותו שלב אלמן עדיין לא הרשתה לעצמה למתוח ביקורת גלויה על מפלגתה. באוקטובר שעבר היא כבר פרשה מהלייבור, ואז צייצה בטוויטר: "איני יכולה יותר להמליץ על הצבעה עבור המפלגה, כשאני יודעת שזה יהפוך את ג'רמי קורבין לראש הממשלה". טננבום, כך נראה, צדק בפרשנותו.
חברת פרלמנט יהודייה אחרת שעזבה את הלייבור בעידן קורבין היא לוסיאנה ברג'ר. גם היא החלה לתקוף את המפלגה מיד לאחר פרישתה, אומר טננבום. בספרו הוא מביא תגובות של יהודים בריטים הטוענים כי ברג'ר פשוט הבינה שסיכוייה להיבחר מחדש נמוכים, ולכן החליטה להחצין את יהדותה ולעסוק במאבק באנטישמיות. "לוסיאנה לא היתה מוכנה להתראיין אליי. גם רבה של בריטניה, אפרים מירוויס, השיב בשלילה. ראיתי אותו באירוע שבוע הספר היהודי, ושאלתי למה הוא מסרב להתראיין. הוא לא ענה".
מדוע לקח כל כך הרבה זמן ליהודי בריטניה להבין את הסכנה הנשקפת מקורבין?
"כי אנחנו מטומטמים; סבלנו אלפיים שנה, וכנראה לאורך התקופה הזו משהו מהאויבים שלנו נדבק בנו. אנחנו מאמינים להם כשהם אומרים שיש בישראל אפרטהייד, שיהדות היא גזענית. בעיניי זה נובע מפחד".
כדוגמה לאפקט הפחד הוא מספר על ביקורו בעיר גייטסהד בצפון־מזרח אנגליה, מקום משכנה של "הישיבה הכי נחשבת, הגאווה של הקהילה היהודית. חיפשתי שם חנות ספרים יהודית, ולא מצאתי אותה. שאלתי ברחוב איפה היא נמצאת, ובסוף התברר לי שהִסוו אותה. מבחוץ היא נראית כמו אתר בנייה, בחיים לא היית מנחש שברגע שתיכנס פנימה, תגלה חנות ספרים ענקית".
ועוד דוגמה: לקראת סוף שהותם בבריטניה, התאכסנו טננבום ואנשיו במלון באזור מארבל ארץ' בלונדון. "ביום שישי אחר הצהריים ראיתי שני יהודים, אב ובנו, עומדים ברחוב עם דף מודפס ומחפשים משהו. אמרתי להם 'שבת שלום, מה אתם מחפשים?', והם הסבירו שאמור להיות באזור בית כנסת, והם לא מוצאים אותו. בדקתי בשבילם באייפון, והתברר שעמדנו ממש מחוץ לבית הכנסת. יש רק שלט קטנטן, שאפשר לפספס בקלות; את השלט הגדול יותר הורידו, כדי שלא ידעו שיש בפנים בית כנסת".
לצד הרכנת הראש, הוא אומר, רבים מיהודי בריטניה מתכחשים לעצם קיומה של האנטישמיות במדינה, גם כשהם פוגשים בה פנים אל פנים. "בפיצרייה כשרה במנצ'סטר שוחחתי עם בני זוג חרדים, ושאלתי אם אי פעם נתקלו באנטישמיות. הם השיבו שכלל לא. לאחר מכן דיברתי עם אחד הילדים שלהם, בן שבע או שמונה, ושאלתי: 'תגיד, אבא שלך משקר?'. הוא חייך ואמר: 'לא מזמן כשצעדתי ברחוב, זרקו עליי ביצים וקראו לי יהודי מלוכלך'. האבא אמר לי: 'אה, נכון, שכחתי מזה'".
לקרבן את קורבין
אחת המרואיינות המעניינות של טננבום הייתה אשת הטלוויזיה רייצ'ל ריילי, יהודייה שלא הייתה מחוברת במיוחד לשורשיה, אך בשנים האחרונות התקרבה ליהדות דווקא בגלל האנטישמיות. כשהחלה להתעניין ולהתבטא מעט בנושא, ספגה גל של גילויי שנאה כלפיה בטוויטר, ובתוך זמן קצר הפכה לדמות מובילה במאבקה של הקהילה. "אין לה 'מטען' יהודי, ואולי לכן היא לא מפחדת לצאת נגד אנטישמים", משער טננבום, "בניגוד ליהודים רבים אחרים".
אני דווקא מתרשם שהרבה יהודים נרתמים למאבק באנטישמיות.
"אני לא מסכים איתך. חייתי שם שבעה חודשים, הסתובבתי בכל רחבי בריטניה, ואין הרבה כאלה".
לראשונה זה עשרות שנים יהודים יצאו לרחובות להפגין. שלושת העיתונים היהודיים פרסמו שערים זהים ומאמר דעה אחיד, בעקבות פולמוס עם הלייבור בנושא האנטישמיות. הם מגלים עמידה איתנה.
"בדקת מי יצא להפגין? ממה שאני מבין, רובם לא היו יהודים. וכמה כבר הפגינו? 3,000? בבריטניה חיים 300 אלף יהודים, רובם בלונדון. הם לא היו שם. ולגבי העיתונים היהודיים: מדובר בעיתונים קטנים, אנשים שמפחדים מהצל של עצמם.
"ננתח מה קרה בבחירות האחרונות: יותר מ־10 מיליוני בריטים הצביעו ללייבור, למרות שכל עיתוני הממלכה עסקו מדי יום באנטישמיות הקיימת במפלגה הזו. אז יהודי בריטניה לא מבינים את הסיטואציה? הרי הם לא אידיוטים. אתה חושב שהם מרגישים טוב עכשיו, כי קורבין הפסיד? האנטישמיות הפסידה, אבל לא הובסה. מובן שבוריס ג'ונסון זכה בבחירות לא בגלל האנטישמיות; מאידך גיסא, הרבה יותר אנשים היו צריכים להצביע לו בגלל האנטישמיות. הוא היה צריך לנצח בפער גדול יותר".
"היסטוריית ההתבטאויות של ג'רמי קורבין מראה שהוא אנטישמי. בעמוד הפייסבוק האישי שלו הוא העלה תמונה של ציור קיר גדול המציג את היהודים כתאבי בצע. אפילו הגרדיאן יצא נגדו. הגרדיאן!", צועק טננבום בדרמטיות. "זה עיתון שאחרי שאתה קורא אותו, אתה מגיע למסקנה שהניו־יורק טיימס הוא שופר של ההתנחלויות שמודפס ביצהר"
היו גם יהודים שנשארו נאמנים ללייבור.
"בעיניי, יהודי צריך להיות מטומטם כדי להצביע לקורבין. יו"ר הלייבור הוא אנטישמי בצורה הכי קלאסית וטהורה. הוא לא רק אנטי־ישראלי".
מה היית מצפה שהקהילה היהודית תעשה?
"שתדבר על אנטישמיות גם ברחוב, ולא רק תילחם במפלגת הלייבור. במפלגות האחרות אין אנטישמיות? מה עם השמרנים והליברל־דמוקרטים? יש בכל מקום. קל להילחם באדם אחד. אני מצפה שהיהודים יגידו בקול: לא רק קורבין אנטישמי, אלא גם השכנים שלנו. את זה הקהילה לא עשתה".
אני שואל את טננבום אם גם במפלגה הדמוקרטית של ארה"ב נראים ניצני תהליך שמזכיר את המתרחש בבריטניה; בשנים האחרונות כמה חברות קונגרס השמיעו התבטאויות בעלות אופי אנטישמי, והציבור האמריקני עבר על כך לסדר היום. "יהודים אמריקנים מדברים באופן שלילי על ישראל, וזה מאפשר גם לאחרים להתבטא כך", אומר טננבום. "אגב, ברני סנדרס, שמתמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית, הוא אנטי־ישראלי אך לא אנטישמי. אני מעריך שרוב יהודי ארה"ב לא יצביעו לו".
לפי סקר שנערך בבריטניה לפני חודשים אחדים, כ־85 אחוז מיהודי הממלכה מגדירים את עצמם ציונים ורואים בישראל חלק בלתי נפרד מהגדרת זהותם היהודית. בארה"ב המצב שונה.
"זה כי הבריטים יודעים את ההיסטוריה של ארצם, והיהודים שגרים שם מכירים את האנטישמיות המושרשת בחברה הבריטית. הם מכירים את הטבח ביהודי יורק (בפוגרום בעיר יורק בשנת 1190 נרצחו 150 יהודים שסירבו להמיר את דתם – צ"ק). באמריקה, לעומת זאת, אין הרבה היסטוריה יהודית".
העבודה העיתונאית הובילה את טננבום בשנים האחרונות גם ליפן ולאוקראינה. "בביקור באוקראינה הייתי בטוח שאמצא אנטישמיות, אבל פשוט לא ראיתי אותה. פגשנו אפילו יהודים שמסתובבים עם מגן דוד. הלכתי בקייב עם דגל ישראל, ושאלתי אנשים מה הם מרגישים כשהם רואים את הדגל הזה. הם השיבו לי 'זה כוכב עם שש פינות'. ייתכן שקיימת שם המון אנטישמיות, אבל הייתי במדינה הזו רק לשבוע אחד".
היכן משכן הקבע שלו? טננבום מחייך: "בשדה התעופה. יש לנו דירה בניו־יורק, באפר־איסט־סייד, אבל כמה אנחנו שם? יש לנו דירה בגרמניה, וגם בה אנחנו לא נמצאים יותר מדי. בשנה שעברה העיתון שלח אותי לישראל לחודש שלם, כדי להכין כתבה ענקית. היינו כאמור בבריטניה, וגם שבעה חודשים בארה"ב לצורך כתיבת ספרים. אשתי לא אוהבת את הנדודים, אבל אני משוגע על זה. אני מקבל את הציווי של היהודי הראשון, 'לך לך'. אני תמיד מחפש. לא כתוב בתנ"ך 'שב על התוחֶעס ותכתוב'".
"בפיצרייה כשרה במנצ'סטר שוחחתי עם בעל ואישה חרדים, ושאלתי אם אי פעם נתקלו באנטישמיות. הם השיבו שכלל לא. לאחר מכן דיברתי עם אחד הילדים שלהם ושאלתי: 'תגיד, אבא שלך משקר?'. הוא חייך ואמר: 'לא מזמן כשצעדתי ברחוב, זרקו עליי ביצים וקראו לי יהודי מלוכלך'. האבא אמר: 'נכון, שכחתי מזה'"
מה הפרויקט הבא?
"אין לי מושג. ככה זה בחיים שלנו, לא יודעים מה יהיה. נחפש משהו".
מכיוון שאתה מדבר בספר על האהבה שלך לאוכל, בוא נתייחס רגע לתפריט הבריטי. איך הוא?
"מתחת לכל ביקורת", עונה טננבום עוד לפני שאני מסיים לשאול. "זו דוגמה לקלישאה והכללה שהופכת למציאות. אגב, אנשי שמאל שקוראים את הספרים שלי אומרים לי 'אתה מכליל'. אני עונה להם: אם השקעתי כל כך הרבה זמן עבודה לפני שכתבתי, זו לא הכללה. האם להגיד שכל משקה דיאט־קולה בעולם הוא שחור זו הכללה? גם בכל פעם שהזמנתי חלב, הוא היה לבן. האם אני מכליל? כן, אבל זו הכללה נכונה סטטיסטית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
