"מי יכול להציל חיים יותר מאשר שופט תעבורה?"

אחרי ששפט בעשורים האחרונים כ־80 אלף בני אדם שנאשמו במגוון עבירות תנועה, הפתרון שמציע השופט בדימוס אבי טננבוים לבעיה ששמה "הנהג הישראלי" הוא רדיקלי ומפתיע: ביטולם של הרמזורים, הסרת כל התמרורים, מחיקת מעברי החצייה – ובאופן כללי הסרת כל הסימנים והשלטים המורים לנו כיצד לנהוג. רגע לפני שאתם רצים למכונית וטסים במהירות מסחררת בכביש הבין־עירוני הסמוך למקום מגוריכם, נציין שהתוכנית שלו רלוונטית רק למרכזי הערים, בכבישים שבהם מהירות הנסיעה אינה אמורה לעלות על 35 קמ"ש.

התוכנית מכונה "המרחב הבטוח", מסביר טננבוים. הגה אותה מהנדס הולנדי, הנס מונדרמן, שלפי התיאוריה שלו, במקום שלל הסימנים והאותות יש לבנות תשתית שתאפשר למשתמשים במרחב הציבורי לנהל ביניהם "משא ומתן" מכובד על השימוש בדרך. המוטו של מונדרמן היה: "אם אתה מתייחס לנהגים כאל אידיוטים, הם יתנהגו כאידיוטים". נהגים אינם נוסעים מהר משום שהם רוצים בהכרח לעבור על החוק. הם נוסעים מהר, כי הסביבה שהם נוסעים בה – רמזור ירוק, למשל – משדרת להם שהם יכולים לנסוע במהירות. עובדה היא שרוב הנהגים מאיטים את המהירות בתנאי ערפל או בכביש פקוק. רבים מהם מאיטים אפילו יותר מהמהירות המותרת בתנאי ראות קשים, והם לא עושים זאת בגלל החוק היבש, אלא משום שהם סבורים שזו המהירות הנכונה והמתאימה לתנאי השטח. "אם נדרוש מהם מראש להתחשב בסביבה, כך הם יעשו", טוען טננבוים. "הדבר נכון גם לגבי הולכי רגל. כולנו רואים שהולכי רגל מרשים לעצמם לבהות בסלולרי שלהם בזמן חציית כביש במעבר חציה. זה קורה כי הסימון משדר להם שהם יכולים להתעלם מכל מה שנמצא סביב. אם לא יהיו מעברי חציה, אנשים ייזהרו הרבה יותר".

"במקרי נהיגה בשלילה התעקשתי שהעבריין ילך למאסר, אפילו קצר. אדם שמלגלג על כל המערכת, אין טעם לפסול את רישיונו שוב, והדרך היחידה לדעתי היא מאסר. קצר – שבוע, עשרה ימים. כמובן, הרבה לא רואים זאת בעין יפה. הסטיגמה של אדם שהיה בכלא לא פשוטה"

השיטה הזו מוכיחה את עצמה בעולם?
"מונדרמן הגדיר שתי בחינות ברורות להצלחה או כישלון של התוכנית שלו: מהירות התנועה ומספר התאונות. הוא טען שיישום 'המרחב הבטוח' בערים יגרום לתנועה לזרום הרבה יותר טוב, וגם יפחית את מספר תאונות הדרכים. בשנת 2002 החליטה העיירה דראכטן בהולנד להסיר את כל התמרורים במרכז העיר ולמחוק את כל הסימונים. תאונות הדרכים ירדו מממוצע של 8.3 תאונות לתאונה אחת בשנה. מהירות הזרימה במרכז העיר גדלה, והפקקים נעלמו. בעקבות הניסוי וכמה ניסויים נוספים, השיטה החלה להתפשט בעיקר באירופה, אך גם מחוצה לה. למשל, בשנת 2011 נוסתה השיטה בשישה רחובות באוקלנד שבניו־זילנד. ממחקר שליווה את הניסוי עלה כי 80 אחוזים מהולכי הרגל חשו בטוחים יותר אחרי יישום השיטה, ו־70 אחוזים מהנהגים טענו כי השיטה הפכה את נסיעתם לחלקה ורציפה יותר. אותן התוצאות חזרו ונשנו במקומות אחרים, ומספר התאונות ירד לצד עלייה ביעילות זרימת התנועה".

ואתה חושב שזה נכון גם לישראל?
"אפשר לנסות את השיטה במרכזי הערים אצלנו ולראות מה קורה. יש מקום אחד שזה כבר קורה בו בהצלחה לא מועטה – תוואי הרכבת הקלה בירושלים, שעובר ברחוב יפו העמוס בלי הפרדה בין מסלול הרכבת למסלול הולכי הרגל".

ומה בניסיון שלך כשופט תעבורה גורם לך להאמין שזה יכול להצליח?
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה מתרחשת תאונה, והתשובה היא חוסר תשומת לב ברגע הנכון. כששני הצדדים לא שמים לב, התוצאה היא תאונה. 'המרחב הבטוח' דורש מכולם לשים לב כל הזמן. רמזור מסיר את האחריות. תראה מה קורה בצמתים לא מרומזרים במזרח אסיה, הם עמוסים לעייפה ולא מתרחשות שם כמעט תאונות, כי כל אחד יודע מה ומתי לעשות".

נוהג בשלילה

ד"ר אברהם (אבי) טננבוים מונה לשופט תעבורה ב־1997, וכיהן בתפקידו עד לפני כארבע שנים. בימים אלה הוא הוציא לאור ספר שמסכם את שנות שיפוטו הרבות. "על שופטים וגלגלים" (בהוצאת לשכת עורכי הדין) מכיל שלל סיפורים הזויים, מגוחכים ומופרכים שבהם נתקל טננבוים במהלך הקריירה השיפוטית, וכן התייחסויות מפורטות ומעניינות למדיניות התעבורה בישראל. היצירתיות של טננבוים באה לידי ביטוי ביושבו בכס השיפוט. האופן החריג לעתים שבו התנהל הדביקו לו כינויים כמו "הרובין הוד של עברייני התנועה" ו"אימת הרשויות והמשטרה".

בשנותיך כשופט הצלחת להרגיז לא מעט אנשים במערכת. טענו שאתה מקל יתר על המידה בעבירות נהיגה בשכרות, שאתה פוסל בקלות רבה מדי דו"חות של שוטרים בגלל כתב יד לא קריא, ובכלל – שעברייני תנועה ששים להישפט אצלך.
"לעניין השכרות, ניסיתי ליישם את הידע הקרימינולוגי שלי על הענישה. דרישת המחוקק וההנחיות הברורות והחד־משמעיות של בית המשפט העליון קובעות עונשי מינימום של שלילת רישיון לשנתיים לנוהגים בשכרות. העונש הזה אינו מידתי ואינו צודק, כפי שעלה ממחקר מקיף מאוד שערכנו, ושכלל נתונים אמפיריים ושיחות עומק עם כל מי שעוסק בתחום. העונש הרשמי על עבירה זו פשוט איננו מתאים, ואז התביעה והסנגוריה מגיעות להסדר טיעון שבמסגרתו משנים את סעיף העבירה, הגם שברור שלפי החוק היבש הגיעה לנתבע שלילה, והשופטים משתפים פעולה בשתיקה עם שינוי הסעיף. פעמים רבות לא הסכמתי עם הדרך הזו, שלמעשה עוקפת את החוק בהיותו לא סביר ולא מידתי, וכך התעוררו עימותים. בפועל דעתי לגבי הנושא התקבלה, גם אם בצורה עקיפה.

 

"בתחומים מסוימים החמרתי יותר, ובאחרים הקלתי, הכול על סמך ידע קרימינולוגי שניסיתי ליישם. כללית דווקא נחשבתי לשופט מחמיר בענישתו, אבל נכון שהיו לי עימותים עם המערכת. הייתי אולי 'רובין הוד' של מי שהמערכת מחצה, ולא היה שומע לתלונותיהם המוצדקות".

היכן החמרת?
"נהיגה בשלילה, לדוגמה. במקרים כאלה התעקשתי שהעבריין ילך למאסר, אפילו קצר. אדם שמלגלג על כל המערכת, אין טעם לפסול את רישיונו שוב, והדרך היחידה לדעתי היא מאסר. קצר – שבוע, עשרה ימים. כמובן, הרבה לא רואים זאת בעין יפה. הסטיגמה של אדם שהיה בכלא לא פשוטה. מאידך, עשיתי הכול כדי שהנאשם יצא מבית המשפט עם רישיון ביד, למרות שלא פעם מדובר בטרחה רבה. היו מקרים שבהם החזקתי אנשים חודשים ושנים במעגל הזה של משפט, העיקר שיצאו עם רישיון. לפסול את הרישיון ולהמשיך לתיק הבא – זה הרבה יותר קל".

רבים מהנאשמים הגיעו אליך בפעם הראשונה כעבריינים פוטנציאלים. זה מעמד מאוד מלחיץ. יש משהו קבוע שהיית עושה כדי לשבור את הקרח?
"ניסיתי להתייחס בנימוס לכולם. לא צעקתי – כלומר, ניסיתי לא לצעוק – ולא איימתי, ניסיתי להסביר ככל האפשר. לעתים נדמה שהשופט מנהל איזו שיחת חולין עם הנאשם, אבל זה לא נכון. השיחה שבה אני מברר פרטים על חייו האישיים, מטרתה לברר עד כמה הוא זקוק לעזרתי. רוב הנאשמים בבית המשפט לתעבורה מגיעים ללא ייצוג, שעולה כמה אלפי שקלים וברוב הפעמים לא שווה את הכסף בהתחשב בעונש, והנאשם פשוט לא יודע מה להגיד כדי להגן על עצמו, וגם מה לא להגיד. שופט תעבורה משמש הרבה פעמים כסנגור, כשהוא מבין שהנאשם לא קולט את הסיטואציה שהוא שרוי בה. כשנאשם אומר: 'אני רוצה שהשוטר יבוא להעיד, נכון שחציתי קו לבן אבל הוא עמד במקום שבו לא יכול היה לראות את זה' – באותו רגע נגמר הדיון, כי הוא הודה בעבירה. לא פעם, כשראיתי שלנאשם יש טיעון טוב אבל לא יצליח להציגו לבד, יעצתי לו לקחת עורך דין ולחזור אליי".

"מי שיגיד שיש בידו פתרון חד־משמעי לתאונות הדרכים יאמר דבר מופרך. אבל יש צעדים קטנים שצריך לעשות. למשל, יותר נהגות בתחבורה הציבורית – זה יוריד את מספר התאונות. הן יותר זהירות ולוקחות פחות סיכונים. עמדו מולי מעט  מאוד נשים שחצו קו לבן, וגם אז זה היה כי הן לא ראו אותו, גברים יטענו לא פעם שהקו פשוט לא היה במקום"

יש אנשים שבאים לצפות במשפטים?
"היו צופים מפעם לפעם, רובם אנשים שיש להם משפט בעוד חודש ובאים כדי לאסוף מידע, לראות מה ההליך או מהו מזג השופט שיישפטו אצלו. כשהשופט שואל אותם מי הם, לא נעים להם להגיד אז הם אומרים 'באנו רק להסתכל'. מדי פעם הגיעו גם עיתונאים כדי לצפות במלאכת השיפוט. זו זכותו המלאה של כל אזרח, כמובן".

כשמגיע אליך נאשם עם הרבה עבירות קודמות, הדבר משפיע על הפסיקה שלך?
"השופט לא רואה את גיליון העבירות הקודמות של הנאשם. אדם שתפסו אותו עשר פעמים נוהג מהר, ויבוא אליי על אותה עבירה ויגיד שלא נסע מהר – מי יאמין לו? אבל זה עיקרון פלילי, אסור להשתמש בעבר. אחרי הכרעת הדין, בטיעונים לעונש, אפשר להשתמש במידע הזה כדי להחמיר או להקל. לפני זה אסור".

מהי המהירות הגבוהה ביותר שמישהו נהג בה במקרים שהגיעו אליך?
"מעל מאתיים קמ"ש. במקרים כאלה מביאים מראש עורך דין, כי אפשר להגיע לעונש מאסר, ועורכי הדין מנסים הכול – המכשיר לא מכויל, הייתה טעות, השוטר לא עמד במקום הנכון – ומגיעים להסדר טיעון כלשהו. ותתפלא, הרבה פעמים לא מדובר באיזה צעיר פוחז. לפעמים זה אדם מבוגר מהיישוב, ממש כמוני־כמוך. יש מעט מקרים של אדם רע ופוחז, רוב המקרים הרבה יותר בנאליים, אנשים שעשו טעות של רגע אחד. אתה קורא את פרטי המקרה ואומר: זה היה יכול לקרות גם לי, עם קצת חוסר מזל".

ובכל זאת אתה מרשיע אותם.
"נכון, כי זה החוק. אין מה לעשות".

הצד הנכון של הכביש

"ליד הנאשם, על הספסל בבית המשפט, יושבת בובה בגודל אדם", כך מגולל טננבוים בספרו את אחד מהסיפורים הביזאריים ביותר שנתקל בהם. "שוטר האשים את הנאשם כי היו ברכבו חמישה־שישה אנשים מעבר למותר. אולם לא אנשים היו שם, כך הוא טוען, כי אם בובות הנראות כאנשים. לדוגמה, הבובה הזו שהוא מציג בפניי. 'למה לא אמרת לשוטר בו במקום שמדובר בבובות?', שאלתי. 'חשבתי שמדובר בביקורת שגרתית, וכשהוא הגיע ונתן לי את הדו"ח היה מאוחר מדי', אמר. כשהשוטר שכתב את הדו"ח הגיע להעיד ושמע את טענת הנאשם, הוא איבד את עשתונותיו. "בובות? הם נעו, דיברו זה עם זה, נשמו, הזיזו את האיברים, מה בובות? מי בובות?"

לא כל הסיפורים כאלה, כמובן: טננבוים שפט עשרות אלפי אנשים. ועדיין, "כמעט בכל יום היה סיפור ששווה לכתוב", הוא טוען, "אלא שלא תכננתי מראש לכתוב ספר, אז נכנסו אליו רק הסיפורים שזכרתי. הנה, ממש הבוקר נזכרתי בעוד סיפור: בחור חרדי הגיע לבית המשפט עם רישיון אנגלי שנחשד כמזויף, והתעקש שזהו רישיון בריטי כדת וכדין. מה לך ולאירופה, אני שואל אותו, והוא עונה – אני מסתובב בעולם, ושם עשיתי רישיון. 'איך אומרים רישיון באנגלית?', אני תוהה. 'לא יודע', הוא אומר. 'באיזה צד נוהגים שם?', אני מנסה מזווית אחרת. 'כמו בישראל', הוא אומר בשלווה. אלה שקרים וסיפורים שנתקלתי בהם בכל יום".

נקודת המוצא שלך כשופט היא שהנאשמים משקרים?
"נקודת המוצא היא שהנאשם ינסה לצאת במינימום נזק, והרבה פעמים בדרך לשם הוא לא מדייק. לא אמרתי אף פעם על נאשם שהוא משקר, מתוך עיקרון. קודם כול, הרבה פעמים לא ידעתי אם הם משקרים, והרבה פעמים הייתי משוכנע שהם משקרים והתברר שלא, וההפך. צריך להיזהר מלקבוע על מישהו שהוא שקרן. אחרי חמש שנים הוא ירצה להתמודד על ראשות העיר ויגידו שבית משפט אמר שהוא שקרן. אני יכול להגיד שבמקרה שהובא לפניי לא קיבלתי את גרסתו. יש לי חבר שופט שאמר לי שהוא מסופק אם אי פעם שמע בבית המשפט את האמת לאמיתה. אבל בהחלט, אנשים מגזימים. איך למשל קרה שמעולם לא שפטתי אדם עשיר? 80 אלף, ואף אחד לא ענה שהוא עשיר כששאלתי אותו על הפרנסה שלו. לכל היותר שמעתי 'בסדר'".

בפרספקטיבה של עשרים שנה, הנהג הישראלי משתפר, לדעתך?
"המצב לא חמור כפי שנראה. יש ירידה מתמדת במספרי ההרוגים בתאונות, וזה נכון בכל העולם. מי שיבוא ויגיד שיש בידו פתרון חד־משמעי לתאונות הדרכים יאמר דבר מופרך. אבל יש הרבה צעדים קטנים שצריך לעשות כל הזמן. למשל, יותר נהגות בתחבורה הציבורית – זה יוריד את מספר התאונות. הן יותר זהירות ולוקחות פחות סיכונים. בכל הקריירה שלי עמדו מולי מעט מאוד נשים שחצו קו לבן, וגם אז הן אמרו שלא ראו אותו, ואם היו רואות לא היו עוקפות. גברים שחוצים קו לבן יטענו לא פעם שהקו לא היה במקום או שסתם יש שם קו. אבל הפתרון המרכזי הוא טכנולוגי. למשל, הגבלת מהירות של מכוניות. למה שתהיה בארץ מכונית שיכולה להגיע ל־160 קמ"ש? 140 קמ"ש לא מספיקים בשעת החירום היחידה שתהיה לך כנראה אולי פעם בחיים?"

יש משהו שאתה מרגיש שנכשלת בו, שלא הצלחת להנחיל?
"כן. לא הצלחתי להפוך את עונש העבודות לתועלת הציבור לעונש המרכזי בבתי המשפט לתעבורה. תמיד סברתי שבמקום לפסול את הרישיון לחודש־חודשיים, עדיף לתת לאדם לעבוד לתועלת הציבור. אתה מקשה עליו כך או כך, לפחות שזה יתרום למישהו אחר. בדרך כלל הצלחתי לעשות זאת, אבל החוק מסורבל מדי. אם אני רוצה לתת לך מאה שעות לתועלת הציבור, אני צריך לשלוח אותך לשירות המבחן, אתה חוזר אליי עם תוכנית ואני צריך לאשר אותה, רק הסבב הזה יכול לקחת חצי שנה. ואז אתה אומר 'לא פנו אליי', ואני צריך לבדוק מה קרה, וחוזר חלילה. החוק מסרבל מאוד".

מבחן התיאוריה

טננבוים נולד בעפולה בשנת 1960, ובגיל צעיר התבלט כשחקן שחמט מצטיין. הוא קפץ שתי כיתות, וב־1976 זכה בתואר חתן התנ"ך לנוער. לירושלים הגיע כשהחל ללמוד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ומאז הוא ירושלמי. אחרי שירות צבאי בשריון, בהסדר במסגרת ישיבת הכותל, הוא למד משפטים, מדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט בקרימינולוגיה קיבל מאוניברסיטת מרילנד. בהמשך לימד באוניברסיטת בר־אילן ועבד כעורך דין עצמאי עד שמונה לשופט. באופן נדיר יחסית, טננבוים הגיע לתפקידו לא ממערכת המשפט אלא מהאקדמיה. "אין הרבה אקדמאים שהופכים לשופטים", הוא אומר, "אבל זה מצא חן בעיניי. למרות שתהליך המינוי ארוך ומתיש".

למה דווקא דיני תעבורה?
"אמנם מוניתי בשלב מסוים לשופט שלום וגם עסקתי בדיני מחשבים, אבל אכן עיקר עיסוקי לאורך השנים היה בתעבורה. מצא חן בעיניי שהאנשים שמגיעים לבית המשפט לתעבורה הם אנשים רגילים מהיישוב. כל אחד יכול להגיע לבית משפט לתעבורה. מצד שני, אלה דיני נפשות והשופט יכול לסייע בהצלת נפשות".

"רוב הנאשמים בבית המשפט לתעבורה מגיעים ללא ייצוג, והנאשם פשוט לא יודע מה להגיד כדי להגן על עצמו, וגם מה לא להגיד. כשנאשם אומר: 'אני רוצה שהשוטר יבוא להעיד, נכון שחציתי קו לבן אבל הוא עמד במקום שבו לא יכול היה לראות את זה' – באותו רגע נגמר הדיון, כי הוא הודה בעבירה"

בספר אתה מצר על שנושאי התעבורה לא מקבלים מקום מכובד מספיק באקדמיה, כלומר בלימודי המשפטים בישראל.
"האקדמיה בעיקרה תיאורטית, ומשפט התעבורה מאוד פרקטי. יש דברים שעושים בבית המשפט לתעבורה, שבבית משפט אחר לא עושים. למשל, פיקוח על עבודת המשטרה שבא לידי ביטוי בשליטה בדברים טכניים, כמו המכשירים שמשמשים את המשטרה באכיפה. קל יותר לכתוב על זכויות אדם למשל, כל מיני דברים כלליים של תיאוריה ומחשבה. דיני תעבורה מחוברים לקרקע, וכשתגיד משהו תיאורטי באיזו עבודה מישהו יבדוק ויראה מיד אם צדקת או לא. לכן מי שמתעסק בדיני תעבורה הם מהנדסים, ולא סטודנטים למשפטים".

המיתוג הנמוך באקדמיה מחלחל גם למעמד השופטים בתחום?
"גם במערכת בתי המשפט, התעבורה נחשבת פחות, משום מה. רוב שופטי התעבורה ירצו להתקדם לבית משפט השלום ואז למחוזי. תעבורה נחשב לשלב הנמוך בסולם. המציאות הזו קצת הפריעה לי, אבל הסתגלתי. ניסיתי להפוך את זה, להראות שדווקא בתעבורה חשוב להיות. כאמור, הייתי גם שופט שלום ועסקתי רבות בתיקים אזרחיים. עומדים מולך שני שכנים שרבים ביניהם – לא משנה מה תפסוק, לא תגרום יותר מדי ולא תשנה דבר מה מהותי. בתעבורה כן. מעבר לכך, אדם נורמטיבי מגיע לבית המשפט או בדיני תעבורה או כשהוא מתגרש. לפיכך, אנחנו חלון הראווה של בית המשפט לציבור".

אז מדוע תחום התעבורה נחשב פחות?
"מסיבות היסטוריות. כשנוסדו בתי המשפט לתעבורה, הרעיון היה שלא יהיו בו שופטים אלא אנשי מקצוע כמו קציני משטרה ומהנדסים. היום אין הצדקה לכך. בית המשפט לתעבורה צריך להיות מחלקה בבית משפט השלום, כמו משפחה, נזיקין וכו'. אחת הסיבות לכך שכתבתי את הספר היא שרציתי להעלות את קרנו של בית המשפט לתעבורה. אם המדינה חושבת לצמצם עוד את הקטל בדרכים, זהו המקום שבו צריך להוסיף שופטים. איזה בית משפט יכול להציל חיים יותר מאשר בית המשפט לתעבורה?"

רק אל תיתן לי דו"ח

פעם הגיע להישפט באולמו של טננבוים סיר מתכת גדול – זאת אומרת, הסיר הגיע יחד עם הנאשמת והמתין לצידה לתורה. התברר כי היא הואשמה בשיחה בטלפון הנייד בזמן נהיגה, אולם היה לה תירוץ מקורי: "כבודו, נסעתי במכוניתי כשלפתע נזכרתי שהסיר שבו הכנתי מרק בשר נשאר על האש. זו סכנת נפשות, כי המרק עלול לגלוש, לכבות את הגז, ולגרום לאסון. פיקוח נפש ממש. לכן התקשרתי מיד לבתי שתכבה את האש ובדיוק עבר שם השוטר. לצערי המרק נשרף לחלוטין, אבל האסון נמנע. יראה נא כבודו את הסיר". כאן פתחה הנאשמת את הסיר ואכן התגלה שהוא מפויח להפליא, ותחתיתו שחורה ושרופה: "ראית, כבודו? הנה ההוכחה שהיה כאן פיקוח נפש של ממש".

"אני לא יכול להרשות לעצמי לקבל דו"ח. הניסיון שלי אומר שרוב שופטי התעבורה נוהגים על פי חוק. איזו צורה תהיה לנו? זה מיד יהפוך לחדשות". ואם שופט ייתפס בעבירת תנועה? "אפשר להישפט 'בהיעדר', כלומר ללא נוכחות הנאשם. הרבה פעמים השופט הנאשם פשוט לא בא, ומקווה שלא ישימו לב"

טיפוסים שונים ומשונים מאכלסים את ספרו של טננבוים, כאלה שכנראה ניתן למצוא ולרכז יחדיו רק בעיר ססגונית ומגוונת אתנית כירושלים, שבה שפט. אני שואל אותו האם זהותו של הנאשם שעומד לפניו משפיעה, ולו באופן בלתי מודע, על גזר הדין שיקבל. טננבוים נזהר מלתת תשובה נחרצת בעניין הרגיש: "בארץ בדקו פעם אחת את הנושא, במתן דו"חות אמנם ולא בבית המשפט, ונמצא שלא הייתה אפליה. בדקו מצלמה שנותנת דו"חות אוטומטים ושוטרים שנותנים דו"חות ידנית, והחלוקה הדמוגרפית הייתה זהה בשני המקרים. רוב השנים היינו בבית המשפט ארבעה שופטים – אשכנזי אחד, להלן אני, שני שופטים מזרחים ושופט ערבי. אני רוצה להאמין שאין אפליה בשפיטה, אבל אי אפשר לדעת בוודאות. משתדלים להתגבר על ההטיות, ולא בהכרח מתגברים. אתה רואה לפניך בחור ישיבה ואומר לעצמך 'הוא בטח לא ישקר'. ואז הוא כן משקר".

הזכרנו כמה מקרים משעשעים, אבל הגיעו לאולמך גם לא מעט טרגדיות.
"נכון. המקרה הכי עצוב שאני זוכר היה של שוטר שמיהר לעבודה, עקף מכונית והרג ילדה בת שלוש שירדה קצת לכביש. באותה תקופה גם הבת שלי הייתה בת שלוש, וזה היה מאוד קשה. בכלל, כשאתה רואה שתאונה לא נגרמה בגלל איזה רוע או פחז, למשל כשאמבולנס שממהר להציל גורם לנזק יותר גדול, זה מאוד טרגי".

היה תיק שלא ידעת מה לפסוק בו?
"כן, ודווקא אז זה מאוד קל. אם אתה לא יודע לומר מעבר לספק סביר שהנאשם אשם, אתה צריך לזכות אותו. גם אם נראה לך שהוא אשם. סטטיסטית, ודאי שרוב האנשים מגיעים אליי אשמים במשהו. אבל האם הנאשם הספציפי שעומד מולי אשם במה שמאשימים אותו? זה עניין אחר לגמרי".

אתה עצמך נתפסת פעם בעבירת תנועה?
"לא. אבל הייתי מאוד זהיר. בגלל שאני שופט, בגלל כל הסיפורים ששמעתי, בגלל התאונות המוזרות שראיתי. אני חושש הרבה יותר מאדם רגיל. כל שופטי התעבורה שאני מכיר נוהגים בזהירות רבה יותר מהאדם הממוצע. גם בגלל הפדיחה, אבל גם בגלל המקרים שהם רואים בכל יום. פעם הלכנו כמה שופטים, והיינו צריכים לחצות כביש. מעבר החציה היה קצת רחוק, ובלי לתכנן כל שופטי התעבורה הלכו למעבר החציה, ואלה שאינם שופטי תעבורה חצו את הכביש. כשאני נוסע עם המשפחה, כל צומת מזכיר לי תאונה שקרתה בו".

אתה אף פעם לא חורג מהמהירות המותרת?
"בוא נאמר שכשאנחנו ממהרים, אשתי נוהגת. אני עצמי משתדל שלא, אבל אני לא כל הזמן מביט במד המהירות אז קשה לי לענות לך נחרצות. עוקפים אותי הרבה".

יש כבישים שהגבלת המהירות בהם לא הגיונית, איש לא שומר על החוק והמשטרה לא אוכפת.
"אולי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לקבל דו"ח. הניסיון שלי אומר שרוב שופטי התעבורה נוהגים בזהירות ועל פי החוק. איזו צורה תהיה לנו? זה מיד יהפוך לחדשות".

מה באמת יקרה אם שופט תעבורה ייתפס בעבירת תנועה?
"בבית משפט לתעבורה אפשר להישפט 'בהיעדר', כלומר ללא נוכחות הנאשם. הרבה פעמים השופט הנאשם פשוט לא בא, ומקווה שלא ישימו לב לשמו".

אי התייצבות למשפט לא מראה על זלזול ועלולה לגרור עונש חמור יותר?
"לא בהכרח. יש זכות חוקית כזו. אולי השופט דווקא שמח שאתה לא מגיע ומספר לו סיפורים? העונש די זהה בהתייצבות ובאי התייצבות, אלא אם כן יש לך טיעונים טובים לשטוח, ואז תגיע. אבל האמת היא שקשה למצוא טיעונים כאלה בדרך כלל".

אתה מרשה לעצמך להיות קצת יותר גמיש היום, לאחר הפרישה, בכל מה שקשור לחוקי התנועה?
"בנסיעה ברכב הכול נשאר אותו הדבר. כהולך רגל אני משתדל, אבל חייב להודות שמקפיד פחות מפעם. נניח, אני הולך בשבת באור אדום במקומות מסוימים בירושלים שלא עוברות בהם מכוניות. גם בחו"ל אני מרשה לעצמי היום יותר מאשר בארץ, אבל נלחם בכך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il