הצעיר שמקדיש את חייו להצלת שקנאים פצועים

"גשם לפרקים בכל אזורי הארץ, עם חשש להצפות במישור החוף ונחלי הדרום. בחרמון ירד שלג", כך אמר החזאי, אבל אנחנו יוצאים לדרך צפונה. גם מזג אוויר כזה, אני יודעת, לא ימנע מאופיר בן־חמו לצאת להציל שקנאים פצועים בבריכות הדגים בעמק המעיינות. השמיים מעלינו מספקים לנו מופע פירוטכניקה עוצר נשימה, עם אלומות שמש שבוקעות בין עננים וממקדות קרניהן על ים המלח המנצנץ, כאילו בחרמון לא יורד שלג ושעריו נסגרים ברגע זה ממש. שותפי לנסיעה, בני בכורי מלאכי, מספר לי בינתיים ששקנאי הוא עוף ענקי, בעל מוטת כנפיים של שלושה מטרים. ככה זה אצל ילדים בני עשר, יש להם נטייה להגזים.

הצהוב הופך לירוק, ואחרי הפסקת שוקו או שתיים אנחנו מגיעים לקיבוץ עין־הנצי"ב.

שם כבר ממתין לנו ה"שקנאיבולנס", רכב ההצלה שאליו קשור בנונשלאנט קיאק צהוב מצְהוב. מאחורי ההגה יושב בן־חמו ולצידו בר פנחס, צעיר שקט וגדוש פירסינג. ברכב השטח השני יושב גיל, הצלם שלנו, שהאבזור המגוון והממותג שעליו משווה לו מראה של שליח הנשיונל ג'יאוגרפיק. וכך יוצאת השיירה הקטנה – שני ג'יפים בראש, ומכונית משפחתית לבנה נמוכה מאוד מאחור – לעבר מאגר קלח שליד הקיבוץ.

"זורקים אבנים על הרכב שלי. כשהלכתי כאן ברגל, כלי רכב האיץ לכיווני וניסה לדרוס אותי. במקרה אחר התנפל עליי מגדל דגים, הפיל אותי ארצה וחנק אותי. יש גם איומים בלי סוף – 'נטפל בך', 'נבוא אליך למספרה'. תמיד אני צריך להיות בהיכון"

מאגר קלח איננו בריכת דגים; לכאן מגיעים מי הקולחין של בית־שאן. אנחנו עוצרים ומשקיפים על כמאה עופות מים גדולים בגדה הנגדית ("יש כאן גם קורמורנים", מסביר לי בשקט מלאכי). בן־חמו מספר לנו שהוא כבר פינה מהמאגר הזה עשרה שקנאים פצועים, שנורו בבריכות הדגים באזור והצליחו לעוף לכאן. "בסך הכול העברתי עד עכשיו ארבעים שקנאים לבית החולים. 35 נפגעו מירי, וחמישה מהתחשמלות – שגם היא תוצאה של הירי, כי הציפור נמלטת בבהלה ומתנגשת בקו המתח הגבוה. מצאנו גם 50־60 שקנאים מתים".

פתאום מתרוממים כמה שקנאים ומרביצים מטס דאווין מעל המאגר. ובכן, מדובר בחיה עצומה, בהמה מעופפת. מוטת כנפיים של שלושה מטרים לפחות. צדק הילד. המצלמות מתקתקות, נשימות נעתקות, הכול לפי הספר. "אני אוהב לטייל כאן באזור", מספר בן־חמו. "הנוף מדהים, כמו שאת רואה. לפני ארבע שנים, באחד מהטיולים האלה, נתקלתי בשקנאי פצוע ולידו שני שקנאים מתים. אספתי אותו והתקשרתי למישהי שאני מכיר מהפעילות שלי למען בעלי חיים. היא העבירה את השקנאי לבית החולים לחיות בר בספארי ברמת־גן. לקח זמן עד שהבנתי ממה הם נפגעו. ראיתי שבבריכות הדגים של האזור מבצעים ירי, אבל כמו רבים אחרים חשבתי לתומי שזה לא באמת ירי חי, אלא רק קולות רעש. כשהתחלתי לחקור ולהסתובב יותר בבריכות הדגים, הבנתי שזה לא כמו שסיפרו לנו. מאות שקנאים מתים או נפצעים מירי חי", הוא אומר בעצב בזמן שמלאכי אוסף תרמילי כדורים מהקרקע.

למה לא להסתפק ברעש?
"מגדלי הדגים התוודו בפנינו שכדור אל־פגע עולה להם שמונה שקלים, וכדור של ירי חי – שניים בלבד. אבל זו לא רק שאלה של מחיר. הם אומרים: השקנאי כבר התרגל לרעש, זה לא מזיז לו. רק כשנורית אש חיה, הוא נבהל ממש ומתעופף מכאן. זאת דרך אכזרית, אבל קלה וזולה".

חתול ושק

את השקנאי קל לזהות בזכות המבנה האנטומי הייחודי שלו, שמפתיע דגים רבים – שק גדול התלוי מתחת למקורו ומשמש אותו לאיסוף שלל מהמים. הוא חי סביב מקורות מים מלוחים או מתוקים, ונע על פני המים בעזרת קרום השחייה המחבר את אצבעות רגליו, כמו זה של ברווז. בעולם קיימים שבעה־שמונה מיני שקנאים – חלקם באמריקה, אחד אוסטרלי ואחד אירופי שאינו נודד. כאן אצלנו אפשר לראות רק מין אחד, השקנאי הלבן, המכונה גם שקנאי מצוי. גם הוא אינו אזרח ישראלי; את קינו הוא בונה באירופה, ובארץ הוא רק חולף בעת הנדידה לאפריקה בחודשי הסתיו, ובכיוון ההפוך עם בוא האביב. מצבו של המין הזה מדאיג את ארגוני שמירת הטבע, משום שבתוך עשרים שנה הצטמצם מספר הפרטים על פי ההערכות מ־70 אלף עד כדי 50 אלף. מצד שני, אם כל שקנאי אוכל כ־1.2 קילו דגים ביום, 50 אלף כאלה הם אסון לענף הדגה בארץ.

עכשיו, בשיא החורף, שוהים באזור עמק המעיינות כ־500 פרטים בלבד – שקנאים חלשים או כאלה שבקעו מאוחר והם צעירים מכדי להשלים את המסע הארוך לאפריקה. בעונות הנדידה, מספר בן־חמו, מתקבצים במאגר קלח כ־6,000 שקנאים. "זה נראה כמו יציע של אצטדיון. הם מגיעים לכאן בשקיעה, ובזריחה הם מתפזרים לבריכות הדגים. פה אף אחד לא מפריע להם להעביר את הלילה".

"התלוננתי למשטרה על ירי בלתי חוקי, ודיווחתי על שקנאים ירויים בשטח. אחרי כמה חודשים הודיעו לי שהתיקים נסגרו. הטענה העיקרית הייתה שהאכיפה שייכת לרשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה. לא תמצאי בבתי המשפט כתב אישום אחד נגד מי שירה בשקנאים"

בן־חמו (33), תושב בית־שאן, נרתם לפעילות למען בעלי חיים לפני כעשור. אהבתו לחיות החלה כבר בילדותו, כנראה בזכות הסבתא שגידלה בביתה עשרים חתולים. הוריו דווקא לא הסכימו להכניס בעלי חיים הביתה, אז הוא חיכה, וכשעבר עם בת זוגו דאז לבית משלו, הקים מחסה לחתולים נטושים ופצועים. לפני שלוש שנים ערך גיוס של מימון המונים, ובהשקעה של 70 אלף שקלים פתח בביתו מרכז להצלת חתולים. "יש לי מעין חדר אשפוז עבור גורים יונקים או חתולים שנדרסו. אני משקם אותם, ואחר כך מחפש להם בתים מאמצים. אם יש למישהו קושי להגיע אליי בגלל המרחק, אני נוסע אפילו עד תל־אביב. ברגע שאני יודע שמדובר בבית טוב, אני דואג להביא לשם את החתול".

אבל אין לזה גבול. אתה לא יכול להציל בעצמך את כל בעלי החיים הפצועים והמסכנים.
"נכון. אני באמת חייב למתוח קווים אדומים, להבין מה מספר החיות שאני מסוגל לקלוט, ולדעת שאי אפשר להציל את כולן. זאת לא קלישאה. אם בכל פעם שמישהו מספר לי על חתול נטוש אני אגיד לו 'תביא, אין בעיה', בסוף לא אצליח לתת להם את הטיפול הנכון. אני לא אעמוד בזה נפשית, פיזית וכלכלית, והכול יקרוס. אז אני מגביל את עצמי. גם ככה אין לי רגע פנוי. אני הולך לישון בשלוש־ארבע לפנות בוקר, ובשש כבר צריך לקום. לטפל בגורים יונקים זה כמו לטפל בתינוק. צריך להאכיל אותם מבקבוק כל שעתיים. זאת אחריות".

הצלת החיות כמובן אינה מקור הפרנסה שלו; במקצועו בן־חמו הוא ספר. "בגיל 17 פתחתי מספרה. יש לי שגרת עבודה רגילה, ובין לבין אני מציל חיות. בדרך כלל אני מגיע לכאן בבוקר, לפני תחילת העבודה במספרה, ואז שוב בהפסקת צהריים. אם יש חילוץ, אני חוזר למספרה רק בחמש־שש בערב".

איך אתה מחלץ שקנאי פצוע?
"אם הוא בתוך בריכה, אני נכנס לקיאק וחותר אליו. בדרך כלל הוא מנסה לברוח, ולוקח בין 15 ל־30 דקות עד שאני תופס אותו ומרים אותו לקיאק. אם השקנאי ביבשה, אני רץ אליו ורודף אחריו עד שהוא מתעייף. כשאני מגיע אליו, אני קודם כול משתלט לו על המקור, ואחר כך מרים אותו ולוקח אותו לרכב. מכאן אני נוסע לתחנת ביניים, שבה השקנאי מקבל טיפול ראשוני מצוקית רביב, מתנדבת רשות הטבע והגנים. קבוצת מתנדבים שנקראת 'חַיבולנס' לוקחת אותו משם לבית החולים לחיות בר בספארי שברמת־גן. הם מטפלים בעופות הפצועים, ומצליחים להשיב את חלקם לטבע.

"כשאנחנו מנסים לחלץ שקנאי פצוע, קורה שעובדי המדגה מתייחסים אלינו באלימות מטורפת. אם אנחנו רואים שם פצוע, אנחנו חוזרים למקום באמצע הלילה, ולפעמים מביאים איתנו עוד מתנדב, כי זה מסוכן. עשינו כמה פעולות חילוץ ליליות כאלה, ולא פעם הייתי על סף היפותרמיה".

"קשה לי להסביר מאיפה אני שואב את הכוחות ואת ההתמדה לצאת לכאן כבר ארבע שנים, במשך שעות כל יום, עם לא מעט סיכונים. משהו פנימי שולח אותי לפעול, מכוון ומוביל אותי. אני עובד במספרה, ופתאום מרגיש את הצורך לצאת לשטח. אני נוסע, לא מתכנן את המסלול מראש, ופעם אחר פעם אני מגיע לשקנאי פצוע"

במה מתבטאת האלימות שאתה מדבר עליה?
"בכמה מבריכות הדגים, ברגע שהעובדים רואים אותי, הם זורקים אבנים על הרכב שלי. פעם אחת הלכתי ברגל בין הבריכות, וכלי רכב האיץ לכיווני וניסה לדרוס אותי. אם לא הייתי קופץ הצידה – הייתי נפגע. במקרה אחר התנפל עליי אחד ממגדלי הדגים, הפיל אותי ארצה וחנק אותי. הוא גם חטף לי את הטלפון וניפץ אותו. כל זה לעיני שני שוטרים שהוא בעצמו הזמין, בטענה שהסגתי גבול. יש גם איומים בלי סוף, מכל הסוגים – 'אנחנו נטפל בך', 'נבוא אליך למספרה'. אני נכנס לאזור בריכות הדגים בפחד ובחשש. כשיש בסביבה אנשים אני משתדל להישאר בתוך האוטו, כדי שאוכל להימלט אם מישהו ינסה לתקוף אותי. תמיד אני צריך להיות בהיכון.

"הם מגישים נגדי אינספור תלונות במשטרה. עשרות פעמים עיכבו אותי, למשל בטענה שאיימתי בנשק על עובדי המדגה. זאת תלונה שקרית, הזויה. אין לי נשק, בחיים לא החזקתי נשק. חשבתי לעצמי – אין סיכוי שהמשטרה תתייחס לזה ברצינות. אבל לא! הוציאו צו בית משפט וערכו חיפוש אצלי בבית, ואפילו חיפשו במספרה לעיני הלקוחות".

אפשר להסתפק בצפירה

המשטרה, טוען בן־חמו, עוינת אותו ופועלת נגדו באופן לא פרופורציונלי. "השיא היה ב־5 באוקטובר 2019. עד אז השוטרים בדרך כלל היו מזמינים אותנו טלפונית להתייצב בתחנה בשל הסגת גבול, או לוקחים אותנו לשם מהשטח. בכל פעם מחדש הייתי מגיע, מתייבש כמה שעות באיזה חדר המתנה, ואז היו מוציאים נגדי צו הרחקה לשלושים יום. אבל במקרה הזה הגענו לבריכת דגים, ובאמצע חילוץ של חסידה פתאום קפצו עלינו מהשיחים שוטרים שארבו לנו בשטח. הם לקחו אותנו לתחנה, ומשם לכלא צלמון. העברנו לילה בכלא, ובית המשפט שחרר אותנו רק למחרת. זה מפחיד. המשטרה שינתה את הגישה, ואני מתחיל לחשוב – האם אני יכול להרשות לעצמי כל פעם להיעצר? מאז אני לוקח בחשבון שזה יכול לקרות. המשטרה בינתיים זימנה אותי לחקירה משלימה, ואמרו לי שהתיק הולך לקראת כתב אישום".

איך אתה מתמודד במישור המשפטי?
"אני מקבל ליווי מעו"ד אמנון קרן, מהקליניקה לצדק סביבתי והגנה על בעלי חיים של אוניברסיטת תל־אביב. הוא הסביר לי שהסגת הגבול במקרה הזה אינה עבירה פלילית, אלא אזרחית. המשטרה יכולה להרחיק אותי לשלושים יום, ובעקבות צו בית משפט הורחקתי לשישה חודשים".

ומה לגבי העבירה שמבצעים אלה שיורים בשקנאים?
"ב־2017 הגשתי בתמימותי תלונות למשטרה על ירי בלתי חוקי, ודיווחתי על שקנאים מתים וירויים שנמצאו בשטח. אחרי כמה חודשים קיבלתי הביתה מכתבים שמודיעים שהתיקים נסגרו, בכל פעם בגלל עילה אחרת. הטענה העיקרית הייתה שהאכיפה של הנושא אינה באחריות המשטרה, אלא נתונה בידי רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה. לא תמצאי בארכיונים של בתי המשפט כתב אישום אחד נגד מישהו שירה בשקנאים. כאילו המקרים האלה לא קיימים. אבל אני יודע שהם קיימים, כי אני מביא שקנאים ירויים לבית החולים. ולא רק אני, גם פקחי הרט"ג הביאו לשם מאות שקנאים. אין אכיפה, אין ענישה. פשוט אין מי שיאכוף, אז מגדלי הדגים עושים מה שבא להם".

רשות הטבע והגנים אוספת שקנאים פצועים מהשטח, אבל לא אוכפת את החוק במקביל?
"הסנקציה היחידה שהיא מפעילה זו החרמת הנשק. רט"ג נותנת למגדלי הדגים מכסה מסוימת של ירי על מנת להרוג, בערך עשר ציפורים ביום – קורמורנים, לבניות קטנות ואנפות לילה, מינים שאינם מוגנים. אותו נשק אמור לשמש גם לכדורי אל־פגע נגד השקנאים, אבל למגדלי הדגים אין בעיה להשיג תחמושת חיה, כמו הכדורים שאפשר לראות בשטח".

ראית פעם ירי חי בזמן אמת?
"פעמים אינספור, וגם צילמתי. אני יודע שמדובר באש חיה גם כי בבית החולים אומרים לנו במפורש ממה נפגעו השקנאים המובאים אליהם. בדיקת רנטגן מאשרת זאת, אם כי אני לא צריך רנטגן, אני רואה את החדירה הטרייה של הקליע".

תחת השמיים המתקדרים מוריד כעת בן־חמו את הקיאק מגג השקנאיבולנס, לובש ביגוד מתאים ונכנס למים. גשם מתחיל לרדת בזמן שהוא חותר לכיוון מקבץ העופות, בודק אם יש פרט שנמצא לבדו במים, מרוחק מהחבורה. זהו סימן מקדים לצורך בחילוץ וטיפול. כשלא נמצא אחד כזה, בן־חמו מתקרב לריכוז השקנאים: מי שלא עף – כנראה פצוע. מלאכי ואני נכנסים לרכב וצופים בציפורי הענק המרשימות האלו פורשות כנפיים ומתרוממות מהקרקע. היום כולן בסדר.

"בדרך כלל השקנאי מנסה לברוח, ועוברות 15־30 דקות עד שאני תופס אותו. אני משתלט לו על המקור, ואחר כך מרים אותו ולוקח אותו לרכב. מכאן אני נוסע לתחנת ביניים, שבה השקנאי מקבל טיפול ראשוני, וקבוצת מתנדבים מעבירה אותו לבית החולים לחיות בר בספארי"

ממשיכים הלאה, אל בריכות הדגים. מלאכי מתרגש מהסיכוי לקצת אקשן. האוטו פחות, הרבה פחות. בעוד רכבי השטח מקפצים מעדנות בין השלוליות, מערכת ה־ABS של מה שהיה האוטו הלבן שלי פורצת בצווחות אימה בכל פעם שהבוץ גורם לי לאבד שליטה על מערכת ההיגוי. אנחנו חולפים על פני שלטים המזהירים אותנו להתרחק מכאן. לאחר נסיעה מתוחה במיוחד אנחנו מגיעים לבריכת דגים. אני אורזת את עצמי בפוזה אסופה פלוס־מינוס, ויוצאת בגבורה אל הגשם. מלאכי מדלג החוצה בלי לדעת שעברנו דרמה מעצבת חיים. הוא מקפץ ומצביע: אנפה אפורה! אנפית! חסידה שחורה!

"מכאן הוצאנו הרבה שקנאים פצועים", אומר בן־ חמו. הוא מצביע על בריכה מרוחקת יותר ואומר שהם נמצאים בעיקר שם, אבל עובדי המקום לא יאפשרו לו להיכנס, ולכן הוא מתכוון לחזור למקום בשעות החשכה.

אתה יכול להבין גם את בעלי הבריכות? השקנאים זוללים את הדגים ומחסלים להם את הפרנסה.
"אני מבין את הקונפליקט, אבל אני לא מסכים עם הדרך. צריך להשתמש באמצעים לא אלימים, כגון צופרי אזעקה, רחפנים, סירות על שלט. יש כל מיני פתרונות שמאפשרים לגרש את השקנאים בצורה חוקית, שלא פוצעת ולא הורגת אותם".

הצלמים מעדיפים לשתוק

לא רק שקנאים בן־חמו מציל. יחד עם בר פנחס וצוקית רביב הוא אסף בעונה האחרונה כ־110 ציפורים פצועות. חלקן, הוא מספר, נפגעו כשהסתבכו ברשתות הפרושות מעל הבריכות.

אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה. לאוטו זה לא יהיה קל, אבל מלאכי נועץ בי מבט של "אמא, הבטחת לי עוף". מן הון להון, אנחנו מגיעים למדגה נוסף. בן־חמו ופנחס שולפים את המשקפות שלהם ומחפשים את מי להציל, אבל אין. כל השקנאים הלכו להתחבא מהגשם, שמבהיר לנו במטח עז שגם אנחנו לא רצויים בחוץ.

איך אתה מסביר את קשר השתיקה סביב התופעה הזו, אני שואלת את בן־חמו לפני שנתפזר. "בהתחלה באמת שאלתי את עצמי: מה, אני היחיד ששם לב שיורים עליהם אש חיה?", הוא משיב. "יש המון צלמי טבע ששוהים ימים שלמים בשטח כדי לזכות באיזה צילום מרהיב של עגור, שקנאי או ציפור אחרת. איפה הם, למה אף אחד לא דיבר? אני לא מטיל דופי באהבתם לטבע, אבל אני סבור שהם לא מתעסקים בירי הזה מכל מיני שיקולים, גם כלכליים. אולי הם חוששים שיטילו עליהם סנקציות כמו הרחקה מהבריכות. בעונת הנדידה חונים כאן גם אוטובוסים של תיירים, צפרים חובבים מכל העולם שמגיעים לסיורים בבריכות הדגים עם הדרכה והכול. כמובן יש הוראה לא לירות אש חיה כשהם נמצאים".

אתה שם בצד את הפרנסה שלך, את הזוגיות, את החיים, ומציב בראש סולם העדיפויות את הצלת החיות. מה דוחף אותך לעשות זאת?
"קשה לי להסביר מאיפה אני שואב את הכוחות ואת ההתמדה לצאת לכאן כבר ארבע שנים, במשך שעות כל יום, עם לא מעט סיכונים. משהו פנימי שולח אותי לפעול, מכוון ומוביל אותי. אני עובד במספרה, ופתאום מרגיש את הצורך לצאת לשטח. אני נוסע, לא מתכנן את המסלול מראש, ופעם אחר פעם אני מגיע לשקנאי פצוע.

"ההכחשות שאני שומע כל הזמן, מעודדות אותי להמשיך ולחשוף ולהביא את המציאות לתודעת הציבור. ויש גם תמיכה רחבה שנותנת לי כוחות. כל יום אני מקבל הודעות מאנשים שאומרים שהם לא ידעו שזה המצב. אני מאמין שברגע שתהיה מודעות רחבה למה שאני קורא טבח השקנאים, הירי הזה ייפסק".

"אין כל הוכחה לכך שמגדלי הדגים פגעו בשקנאים"

אלי שריר, מנכ"ל ארגון מגדלי הדגים, מסר לנו בתגובה:
"בעונות הנדידה חולפות בשמי הארץ למעלה מ־500 מיליון ציפורים, ביניהן גם רבבות שקנאים. בעקבות שינויים אקלימיים וגיאו־פוליטיים, נשארה לשקנאים 'נקודת תדלוק' אחת לאורך מסלול הנדידה שלהם, והיא כאן אצלנו. עם השנים גדלו באופן משמעותי היקפי הלהקות ומספר הימים שהן שוהות בארץ, וכך מתעצמים הנזקים הכספיים הנגרמים למגדלים כתוצאה מטריפה מאסיבית של דגים.

"להקה של שקנאים יכולה לחסל בזמן קצר מקור פרנסה שהושקעו בו שנתיים שלמות של עבודה. הנזק שנגרם על ידיהם לבריכות הדגים מוערך בכ־5,775,000 שקלים בשנה.

"מן הצד השני, הרשויות מטילות על מגדלי הדגים מגבלות רחבות, המקשות עליהם להגן על רכושם. הם עומדים בידיים כבולות ונאלצים לספוג את ההפסדים הכבדים, שכן השקנאי נחשב כבעל חיים מוגן וכעוף בסכנת הכחדה, ואסור על פי חוק לפגוע בו. מגדלי הדגים מתמודדים לפיכך עם השקנאים בכלים העומדים לרשותם במסגרת החוק. אנו משקיעים משאבים רבים בפיתוח אמצעי אל־פגע כגון תותחי קול, רכבי גירוש מצוידים בסירנות, כדורי נפץ הגורמים לקול פיצוץ ואינם מסכנים את הציפורים, וכן טכנולוגיות מתקדמות אחרות. בעונה האחרונה הצטיידו המדגים בסירות זעירות בשליטה מרחוק – פיתוח ישראלי שזכה למימון מקרן המחקר והפיתוח שהקים ארגון מגדלי הדגים. עלות כל סירה כזו עומדת על 16 אלף שקלים – הוצאה בלתי מבוטלת, המושתת כולה על כתפי החקלאים.

"לצערנו, המגדלים נאלצים להתמודד עם גל עכור של הכפשות בלתי מבוססות מצד מי שמכנה עצמו 'פעיל סביבה'. אדם זה מסתובב בשטחי המדגה תוך הסגת גבול, ותוקף באופן מילולי ולעיתים אף באלימות את העובדים, דבר שהביא להרחקתו בצו בית משפט משטחי מדגים. עד כה לא הצליח אותו 'פעיל' להביא כל הוכחה לכך שמגדלי הדגים הם שאחראים לפגיעות ירי בשקנאים. גם נתוני רשות הטבע והגנים אינם קובעים זאת.

"בשנים האחרונות שותפים מגדלי הדגים – יחד עם רט"ג, משרדי החקלאות והגנת הסביבה וחיל האוויר – בפרויקט ייחודי של האכלת שקנאים בצורה יזומה, בנקודות לאורך מסלול הנדידה, המרוחקות מריכוזי המדגה. כרגע אפקטיביות הפרויקט מוטלת בספק, מכיוון שהוא גורם לשקנאים להישאר תקופה ארוכה יותר בארץ ובסופו של דבר הם מוצאים את דרכם גם למדגים. בימים אלה מתקיים מחקר שמטרתו לייעל את הפרויקט.

"לבריכות הדגים יש תרומה מכרעת לשמירת המגוון הביולוגי וערכי הטבע בישראל. הענף, המשתרע על כ־22 אלף דונם, מהווה עוגן אקולוגי בעל ערך נופי וסביבתי רב, ומאפשר קיום והתפתחות של מארג חיים רחב הכולל צמחים, יונקים, עופות ואורגניזמים קטנים. אבל המצב שבו הערכים הראויים של שמירת הטבע באים אך ורק על חשבונם של המגדלים, אינו יכול להימשך. לכולנו יש אינטרס שהשקנאים ישלימו את הנדידה שלהם בשלום, אולם זהו אינטרס בינלאומי, ולא ייתכן שהשלכותיו ייפלו רק על כתפיהם של כמה עשרות משקים חקלאיים בעמק המעיינות. דרושים כאן סיוע ושותפות בינלאומיים, כדי למצוא פתרון שיאפשר את קיום בריכות הדגים, בד בבד עם ההגנה על חיות הבר".

מרשות הטבע והגנים נמסר לנו:
"הרשות אינה מתירה כל ירי בשקנאים, ופועלת לאכוף את הנושא בשילוב פעילויות הסברה, לרבות מול מגדלי הדגים. בשנה האחרונה תועדו 20 שקנאים שנפגעו, ואנו עורכים מבצעי אכיפה כדי לתפוס את העבריינים. נמשיך לפעול על מנת למנוע כל פגיעה בשקנאים ובחיות בר אחרות".

ממשטרת ישראל נמסר:
משטרת ישראל רואה בחומרה רבה ציד בלתי חוקי ומקיימת שיתוף פעולה הדוק עם רשות הטבע והגנים בנושא, כשכל תלונה בעניין מטופלת עד תום, במטרה להביא את העבריינים לדין ולמגר את הפגיעה בבעלי החיים. בנוסף התקיימה ישיבה עם מנהלי בריכות הדגים, מנהלי הקיבוצים ורשות הטבע והגנים במטרה למנוע את הפגיעה בבעלי הכנף בשל הנזק שנגרם להם במסגרת העיסוק בדיג.

עם זאת, המשטרה אוכפת את החוק ללא משוא פנים, ובהתאם לכלל שלפיו לאף אדם אין את הרשות לקחת את החוק לידיו. לכן כלל התלונות טופלו ביסודיות ובמקצועיות, הן אלו שהוגשו מצד בעלי המדגה שהתלוננו על הסגת גבול, איומים ותקיפה והן התלונות שהוגשו מצדו.

לצערנו למרות כל האזהרות כלפיו, החשוד המשיך להשיג גבול ולכן בוצעה נגדו פעילות אכיפה כחוק.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il