בשנים האחרונות גובר העניין בהגותה של אסכולת פריז במחשבת ישראל. בין שורותיה נמנים שמות גדולים כמו עמנואל לוינס, הרב פרופ' אנדרה נהר, הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו") ועוד רבים וטובים. אנשים מכובדים אלה הקימו בצרפת שלאחר השואה מסגרות חשיבה, שבהן הועלו לשולחן הדיונים נושאים מרכזיים הקשורים בקיום האנושי ובקיום היהודי. רבנים, פרופסורים ואינטלקטואלים מן השורה הראשונה בצרפת נטלו בהם חלק ותרמו תרומה משמעותית לשיח היהודי המודרני.
עברו שנים רבות עד שמלומדים עמדו על כך שאחת הדמויות המרכזיות שעמדה מאחורי הקלעים של אותם כנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית הייתה אישה צנועה, ענקית רוח, בעלת רקורד פרסומים הכולל לא פחות מעשרים ושניים ספרים וכמאה ושלושים מאמרים בתחומי הפילוסופיה, הפסיכואנליזה והיהדות. זוהי פרופ' אמדו לוי ולנסי.
חשיבה בין־תחומית
פרופ' אליענה אמדו לוי ולנסי (1919־2006) נולדה במרסיי למשפחה יהודית אצילה ואמידה, שבה העניין היהודי לא עמד במרכז הבמה. אליענה הקטנה מספרת כיצד חיכתה בכיליון עיניים לגיליון של מגזין ציוני (La terre retrouvée) ודמיינה את נופיה ואת ציפוריה של הארץ המובטחת.
מסלול אקדמי ללא רבב מוביל אותה חיש מהר לצמרת האוניברסיטאית בסורבון עם צלקת שלא תגליד עד סוף ימיה, מותה של אמה ואחיה במשרפות אושוויץ. אמדו, כפי שכולם קראו לה בחיבה, הקדישה בעקבות כך את אחת התזות שלה לבעיית הרע ולחידה האנטישמית. השיח המופיע בספר זה מפתיע בשל החידוש המתודולוגי הננקט שם, ומכאן בכל שאר כתביה: הפילוסופים הקלאסיים, מהפרה־סוקרטיים ועד לשפינוזה, שופנהאואר, ניטשה וברגסון, מתכתבים עם האידיאות היהודיות ברצף אינטלקטואלי מפליא, ללא מעבר מגזרי, דתי או אתני. מעבר לטענות המרתקות המופיעות בהגותה הונחו שם יסודות המחשבה הרב־תחומית במדעי הרוח.
בעקבות עלייתה לארץ ב־1968 והתמנותה כפרופסורית ראשונה באוניברסיטת בר־אילן, לא חדלה אמדו להפגיש בין ניטשה, פרויד, יונג ועוד רבים ובין עולם המחשבה היהודית. הכשרתה הפילוסופית והפסיכואנליטית הכינה אותה לשיח מורכב ולא־שגרתי הזה, עד שהייתה לכוח המניע של איחוד המחלקות לפילוסופיה ולמחשבת ישראל במוסד זה. איחוד זה, הטומן בחובו אמירה אידיאולוגית עמוקה בדבר הרצף הקיים בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, בא לסיומו עם הפרדת המחלקות על ידי תלמידה לדוקטורט, פרופ' אבי שגיא, שבשנת 1999 ייסד את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות השמה דגש על חשיבה בין־תחומית.
שגיא יקדיש לימים את ספרו "מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית" לזכרה של מורתו פרופ' אליענה אמדו לוי ולנסי, וכך יכתוב עליה במבוא לספר:
פרופ' אמדו לוי ולנסי הייתה אינטלקטואלית בעלת שיעור קומה נדיר, חוקרת בעלת מוניטין עולמי, מורה רבת השראה ואישיות מופתית קורנת, אשר שילבה במחקריה הרבים עולמות שונים: פילוסופיה, פסיכואנליזה ויהדות. מחויבותה היהודית־ציונית הובילה אותה מהקתדרה בסורבון למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. ממנה למדתי פרקים ראשונים באתיקה של הנסיגה הפנימית, הן במישור הקיומי האישי הן במישור האינטלקטואלי, זאת במסגרת שיעוריה המעמיקים בתולדות המחשבה. זרעי הגותה העשירה עומדים ביסוד התמה המרכזית של ספר זה ובבסיס עבודות רבות אחרות שכתבתי. הגותה ואישיותה מפרים אותי ללא הרף, כמו גם את תלמידיה הרבים בעולם ובארץ. ספר זה מוקדש לה בהערכה ובתודה עמוקה על העושר שהעניקה לרעייתי רבקה ולי – שנינו תלמידיה.
קיומה הנשי העסיק אותה ברמה האישית, כדמות חריגה בנוף אינטלקטואלי גברי מחד אך גם ברמה הפילוסופית מאידך: מה מקומה של האישה במרחב היהודי, במרחב הדיאלוגי, ואף במרחב של הסכסוך הישראלי־פלשתיני. היא הרבתה לצטט את דבריו של מרקס על כך ש"היחס המיידי, הטבעי, ההכרחי בין אדם לאדם, הוא בראש ובראשונה היחס בין האיש לאישה".
בספר קטן הכמות אך רב האיכות על הסכסוך היהודי־ערבי היא טוענת שההתמודדות עם האחרוּת הנשית נכונה לחולל ביקורת פנים־מוסלמית ולהכשיר את הקרקע לדיאלוג בין שווים. בעקבות כך היא קראה להצמחת מנהיגות נשית מוסלמית שתביא למהפך ביחס אל האחר, ויהא זה יהודי, הומוסקסואל או אישה. מעבר להתנשאות על העולם הערבי או לניצולו, יש לשאוף להשכנת יחסי אחווה בין יצחק וישמעאל, המהווה לדבריה את "מפתח ההיסטוריה". רבים מספריה מתעמקים בשאלת הדיאלוג, התקשורת הבינאישית ואתגר האחווה בתודעה הפסיכולוגית והמוסרית של האדם, תמה שהובילה אותה אף לחבר בשנת 1973 מסה על החידה ההומוסקסואלית.
ציונות אוניברסלית
בהגותה אמדו מבקשת לקרוא, להשוות ולעמת את הטקסטים היהודיים עם טיפולוגיות מקראיות וזוהריות. לא נמצא שם חשיבה אקדמית התוחמת כל דיסציפלינה (מקרא, תלמוד, מחשבת ישראל, קבלה) בארבע אמותיה. זהו סימן היכר של אסכולת פריז במחשבת ישראל, במגמתה לתת פרשנות מודרנית וקיומית לנכסי צאן ברזל של הספרות היהודית. עין ישראלית תראה במתודולוגיה זו חוסר רצינות מחקרית ואולי אף חובבנות, ולא נכחיש שיש דברים בגו. עם זאת, אין להתעלם מהיצירתיות האינטלקטואלית שיש בקריאה זו, וכפי שכותב חוקר הזוהר הצרפתי, פרופ' שלום מופסיק, במבוא לספרה על "הפואטיקה של הזוהר", שגם אם אין מקצועיות מחקרית בקריאתה של אמדו את הזוהר היא מצליחה להעלות תובנות המרעננות את הספרות הזו וגורמת גם לחוקרים להישאב אל תוך הטקסט.
הרצון לעגן את השאלות הבוערות של האקטואליה והרוח בטיפולוגיה המקראית מתמיה במקצת ועשוי לגרום לאי־נוחות בשל סכנת האנכרוניזם, שכן כיצד ניתן לבחון שאלות עכשוויות בעלות מורכבות גיאופוליטית ופילוסופית לאור דגמים הלקוחים מעולם מושגי אחר? בשאלה זו אמדו מבקשת לערער מוסכמות ולהציע להתייחס למקורות המקראיים כאל המיתוסים היווניים. הסיפור המקראי נתפס כפרדיגמה חלופי לפרדיגמות יווניות. מול תסביך אדיפוס היא מעמידה את היחס בין אברהם ליצחק המסתיים בהשלמה, "וילכו שניהם יחדיו", ולאו דווקא בקונפליקט. מיתוס איננו אומר דבר וחצי דבר על הריאליה של הסיפור אלא מהווה מסגרת מכוננת זהות ומבנים תודעתיים וככאלה אין להעדיף מיתוסים יווניים על מיתוסים עבריים. ככלל, יש בחשיבה המערבית לדעתה השכחה רצונית של הממד היהודי, שהוא בדבריה המודחק הנצחי של המערב.
הרי לנו אישה המזוהה עם הימין הפוליטי אבל דוגלת בחיפוש האחווה עם הערבים. כיצד ליישב בין נטייה ישראלית (ואף אקדמית) למצוא את האוניברסליזם מחוץ לקטגוריות היהודיות בעוד היא חותרת אליו דווקא מתוך המחשבה היהודית?
מעניינת ביותר היא גישתה אל הציונות. מבחינתה הסיפור היהודי הינו סיפורו של האדם, והציונות חייבת להימצא בהקשר מושגי זה. לציונות יש השלכה אוניברסלית הפונה אל האדם באשר הוא. אי לכך, השאיפות הלאומיות והפרטיקולריות חייבות למצוא את מימושן בשאיפה היהודית לאוניברסליזם.
קריאתה את המציאות הישראלית מעוררת בה אי־נחת בשל המגזריות הרבה המרכיבה את הפאזל היהודי־ישראלי. נזכיר שהיא חיה בקרבתם של הוגים כמו בובר מחד ואסכולת מרכז הרב מאידך, והיא מגלה רגישות לקולות השונים. אסכולת מרכז הרב על שלוחותיה השונות חסרות לרוב את המרכיב האוניברסלי ונוטות לראות בערבים אויב ולא אתגר; לעומתן, האסכולות הדיאלוגיות אינן מעלות על נס את המסר היהודי הלאומי ונוטות לראות בו חסם לאוניברסליזם המיוחל. וזהו לדעתה אסון הפוקד את המחשבה הישראלית, הן בעולם הרוח והן בעולם הפוליטיקה, הנתפס לדעתה לסוג של פרובינציאליזם: הלך רוח זה טועה בכך שהוא סובר שאובייקטיביות פירושה לאמץ את הסובייקטיביות של היריב. ואם כך אין להתפלא על כך שהגותה של אמדו לא זכתה לפופולריות רבה ואף נשתכחה.
כיצד ניתן לקטלג אותה באחת האסכולות הישראליות? הרי לנו אישה המזוהה עם הימין הפוליטי אבל דוגלת בחיפוש האחווה עם הערבים. כיצד ליישב בין נטייה ישראלית (ואף אקדמית) למצוא את האוניברסליזם מחוץ לקטגוריות היהודיות בעוד היא חותרת אליו דווקא מתוך המחשבה היהודית? איך תיתפס פילוסופית המבקשת ליצור יצירה אינטלקטואלית יהודית בעולם אקדמי ישראלי השבוי בפרדיגמות של חקר מדעי היהדות של סוף המאה התשע־עשרה? חוסר התאמתה לקטגוריות הסוציולוגיות הישראליות העלים את הגותה והשכיח את העושר שהיא מציעה לעולם היהודי הישראלי.
המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן החליטה לחלוק לה כבוד ולקיים כנס לזכרה ביום 11.2 ובכך להזכיר שמחשבה אינה כבולה למוסדות או אידיאולוגיות ושהגיע אולי הזמן לפילוסופיה יהודית אחרת.
