ירושלים, שכונה אליטיסטית לה: האם רחביה השתנתה?

מילת גנאי חדשה התפתחה בעשור האחרון, ושמה 'רחביה'… לפני עשרות שנים הייתה זו שכונה יוקרתית בירושלים, שיוקרתה לא הייתה בכך שהיא שכונה של עשירים, אלא בכך שחיו בה אינטלקטואלים, אנשי רוח, מרצים באוניברסיטה העברית, ראשי הציונות וגם חלק מהשופטים שתרמו מכישוריהם לבית המשפט העליון.

"לימים, המציא מאן דהוא גימיק פופוליסטי כאילו רחביה היא שכונת העשירים המנותקים מהעם בישראל, וכיום היא מוצגת – ללא כל ביסוס במציאות – כמעוז השמאל. אנשים תמימים שאינם יודעים במה מדובר קנו כבר את התדמית הסמלית והמזויפת שמבקשים ליתן לבית המשפט העליון".

(דורית ביניש בכנס העמותה למשפט ציבורי, דצמבר 2011)

כמעט עשור עבר מאז שנאמרו הדברים הללו מפי נשיאת בית המשפט העליון דאז, תושבת ירושלים דורית ביניש, אבל ההקשר ברור ורלוונטי גם היום: כשמתקיפים את מערכת המשפט "השבעה והמנותקת", שכונת רחביה מוזכרת שוב ושוב. לפני כחצי שנה השופטים אף זכו להטרלה משעשעת, כשחיפוש הביטוי "חונטת רחביה" בגוגל הוביל לתוצאה "בית המשפט העליון בירושלים".

כל מי שגדלו בשכונה למדו יחד בגימנסיה, ואחרי הצהריים היו הולכים יחד לצופים. העיניים של ילדי רחביה נפקחו רק כשיצאו לצבא, זאת הייתה הפעם הראשונה שהם פגשו את ארץ ישראל האחרת"

לא בכדי הפכה השכונה הזו דווקא שם נרדף לשכבה המאכלסת את המוסד הציבורי הנעלה. כבר בשנים הראשונות להקמתה הייתה רחביה סמל פוליטי־מעמדי המייצג את אצולת הבורגנות הישראלית החילונית. בשנות השלושים, הסצנה הציונית של עיר הבירה העברית התרחשה כאן: בסלונים של מנהיגי היישוב שהתגוררו בשכונה נרקמו תוכניות מדיניות, בבתי הקפה חיילים בריטים רקדו עם נערות יהודיות, וסמינרים של האוניברסיטה העברית התקיימו בחצרות המרצים הבכירים הוגו ברגמן וגרשם שלום. גם בשנים שאחרי הקמת המדינה, משכה רחביה את קודקודי האליטה האינטלקטואלית. ביתו של ישעיהו ליבוביץ היה למוקד עלייה לרגל, לאה גולדברג המירה ב־1950 את קפה כסית התל־אביבי בקפה חרמון שברחוב קק"ל, וגדולי הרבנים התכנסו בכל יום שישי ללימוד בביתו של הרב יצחק הרצוג ששכן ברחוב אבן עזרא.

את תדמיתה הבורגנית של השכונה ביססו בני העלייה היקית, שכבשו אותה בשנות השלושים והביאו ניחוחות אירופיים ליישוב העברי המתחדש. סיפורם של היקים עומד במרכז הסרט התיעודי "רחביה – חיוכה של ירושלים", שהופק ב־2019 ויוקרן השבוע פעם נוספת בסינמטק ירושלים. הסרט מתחקה אחר קורותיה של השכונה הירושלמית המזדקנת, ומעלה זיכרונות נוסטלגיים על התושבים המפורסמים, הרחובות הפסטורליים והבתים ההיסטוריים, שהופכים היום למיזמי נדל"ן יוקרתיים ומנוכרים. בין המרואיינים בסרט: נשיא המדינה ראובן ריבלין והשר לשעבר דן מרידור שמספרים על משחקי הכדורגל השכונתיים, ראש המוסד לשעבר כרמי גילון שמעלה זיכרונות מבית סבו, שופט בית המשפט העליון בימי המנדט גד פרומקין, והאדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר, שמשרטט בשפה ציורית את מעלות הבנייה הייחודית בעיר. לצידם מופיעים על המסך עוד רבים שגדלו בבתיהם של מייסדי השכונה, שיחקו ברחובותיה ובגרו בה.

"רחביה של הימים ההם הייתה בועה", אומר אלי אביר, שיצר את הסרט יחד עם עליזה אשד. "כל מי שגדלו בשכונה למדו יחד בגימנסיה, ואחרי הצהריים היו הולכים יחד לצופים. העיניים של ילדי רחביה נפתחו רק כשיצאו לצבא, זאת הייתה הפעם הראשונה שהם פגשו את ארץ ישראל האחרת. במובן מסוים, הסרט הזה הוא הסיפור של ירושלים של פעם".

המזג היקי

רחביה נוסדה ב־1922 על ידי חברת הכשרת היישוב, שרכשה מהפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית את השטח שנקרא אז "ג'נג'רייה". שנים אחדות לפני כן, עם הצהרת בלפור, התעוררה אופטימיות ביישוב היהודי בירושלים, והחלו להירקם חלומות ותוכניות על פיתוח העיר מחוץ לחצרות היישוב הישן. בתזמון מושלם פשטה הכנסייה היוונית־אורתודוקסית את הרגל, וכך התוכניות על בניית שכונה מודרנית ומתקדמת סמוך לירושלים כבר לא היו בגדר פנטזיה. מלבד רחביה, נכללו ב"רכישה הגדולה" שטחים באזור תלפיות, שכונת ממילא ו"המשולש" – השטח הכלוא בין הרחובות יפו, אליעזר בן־יהודה והמלך ג'ורג' החמישי.

תכנון השכונה החדשה נמסר לידיו של האדריכל ריכרד קאופמן, "אבי התכנון הציוני", שייבא לירושלים את רעיון "עיר הגנים" מאנגליה. לפי החזון של קאופמן, רחביה נועדה להיות שילוב אידיאלי בין עיר לכפר: שכונה מרווחת, מוגבלת במספר תושביה, מוקפת מרחבים ירוקים ומופרדת מאזורי תעשייה – אלטרנטיבה לירושלים המיושנת של השכונות הצפופות ושל סמטאות נחלת־שבעה ומאה־שערים. ברוח זו עיצב קאופמן חמש שכונות גנים נוספות בעיר: תלפיות, מקור־חיים, בית־וגן, קריית־משה ובית־הכרם. לפי ד"ר אמנון רמון, בספרו "דוקטור מול דוקטור גר", התכנון שיקף מגמות של הציונות כתנועת אוונגרד צעירה. סגנון הבנייה שנבחר ביטא שאיפה – ברוח הרצליאנית טיפוסית – להשתית את המפעל ההתיישבותי על המילה האחרונה של האדריכלות המודרנית, ולהקים בארץ חברת מופת.

המגרשים נמכרו במחירים מופקעים. תמורת שטח של פחות מדונם שילמו התושבים המיועדים 300 לירות מצריות – פי עשרה ממחיר מגרש דומה בבית־הכרם. בהמשך, כשנבנתה רחביה ב', האמיר מחיר המגרשים עד פי שניים, והגיע לסכומי עתק במושגי התקופה.

עליזה אשד, מיוצרי הסרט: "את אוסישקין לא עניין שלא קוראים רחוב על שם אדם שעודו בחיים. מדי שבוע היה נוהג לעלות על כיסא ולהבריק את שלט הרחוב שקרא על שמו". כך כפה עצמו אוסישקין על ההיסטוריה לפני שזכה לעשרות רחובות שנקראו על שמו בארץ אחרי מותו

הבית הראשון שנבנה ברחביה, ב־1924, היה ביתו של המהנדס והאדריכל אליעזר ילין. הוא תכנן אותו בעצמו, כמובן, והתגורר בו עם אשתו, הצ'לנית המפורסמת תלמה ילין. במקביל נבנו שני בתים שהתחרו מולו על תואר הבכורה: ביתו של ארתור רופין וביתו של השופט גד פרומקין, שנקרא "בית חבצלת" על שם העיתון שייסד אביו, ישראל דב פרומקין, ב־1863.

למרות התדמית ההומוגנית, בין מייסדי השכונה הייתה גם קבוצה מרכזית של משפחות ספרדיות ארץ־ישראליות מבוססות, ובהן משפחות אלישר, מולכו וקוקיה. קבוצת מייסדים נוספת הייתה מאנשי העלייה השנייה, ובהם יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה, רעייתו המחנכת והסופרת רחל ינאית, הסופר מאיר וילקנסקי והסופר שמואל אזרחי בריסקר. אלה השתכנו ברחביה הבורגנית אחרי שנות נדודים ברחבי הארץ. בהמשך הצטרפו למגורים בשכונה ראשי התנועה הציונית – נשיא הקרן הקיימת מנחם אוסישקין, יעקב טהון שהיה ממייסדי הכשרת היישוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות חיים ארלוזורוב, ומשה שרת שירש אותו בתפקיד ולימים כיהן כראש ממשלת ישראל. המכנה המשותף לכולם היה מעמדם הכלכלי הבינוני־גבוה, שאפשר להם חיי רווחה על טרשי ההר.

הווי השכונה השתנה דרמטית עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ב־1933. גל של יקים מבוססים כלכלית הגיע ארצה, ורבים מהם בחרו לגור בשכונה הירושלמית הנאה. השכנים החדשים גרמו לתנופת בנייה, אך גם עיצבו מחדש את אופי המקום. "היקים הגיעו ארצה במסה, אבל צריך לציין שרובם התיישבו בתל־אביב ובחיפה. אלה שהגיעו לירושלים באו לשם כי הייתה זו תקופת טרום־המזגנים, והם חיפשו מזג אוויר שידמה לאירופה", מספר רמון, חוקר בכיר ביד בן־צבי ובמכון ירושלים למחקרי מדיניות. "חלקם עבדו כפקידים והיו קרובים לשלטון המנדט, למוסדות הלאומיים ולבתי החולים. לאט־לאט הם נעשו מרכיב חשוב בשכונה, וזה הביא לתפנית באופי של רחביה, שהפכה לבעלת תרבות מרכז־אירופית. היקים הביאו איתם את בתי הקפה, שאז עוד לא היו מקובלים בכלל בארץ, ואת תרבות ה'רספשן' – קבלת הפנים בסלון. הם אפילו תכננו לפתוח קולנוע. בכל מקום בשכונה נשמעה לפתע השפה הגרמנית".

הנוכחות היקית הפרה את המאזן בין הספרדים לאשכנזים. "מצד אחד, היחסים בין הס"טים ובין היקים היו יוצאים מן הכלל", אומר אביר. "מצד שני, ראובן ריבלין מספר בסרט שהורי הספרדים לא הרשו לבנותיהם להינשא לאשכנזים, וקיבלו אותם בהסתייגות".

אמנון רמון, חוקר ירושלים: "הייתה זו תקופת טרום־המזגנים, והיקים חיפשו מזג אוויר שידמה לאירופה. הם הביאו איתם את בתי הקפה, שעוד לא היו מקובלים בכלל בארץ, ואת תרבות ה'רספשן' – חוגי הבית בסלון. הם אפילו תכננו לפתוח קולנוע. בכל מקום בשכונה נשמעה לפתע השפה הגרמנית"

"היקים דווקא התייחסו לספרדים בכבוד רב", אומר רמון. "הם העריכו את התרבות שלהם, ולכן קראו לרחובות על שם גדולי ישראל מתור הזהב בספרד. הספרדים בחלקם חיקו את הבריטים, וראו את התרבות של היקים כנעלה. היו כמובן גם מי שהתרעמו ש'כבשו להם את השכונה', כי רחביה הפכה להיות פחות שקטה ויותר צפופה. קצת פחות שכונת גנים".

אכן, ועד רחביה החליט לקרוא לרחובות על שם גדולי ישראל "בתקופת הזוהר בספרד, הקרובה ללב כל יהודי". חמשת הרחובות הראשונים בשכונה נקראו בשמותיהם של רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי שמואל הנגיד והרמב"ן. החלטה נוספת שקיבל הוועד הייתה לא להעניק לרחובות את שמותיהם של "אנשים החיים איתנו". אך שתי ההחלטות הופרו בזו אחר זו. אוסישקין למשל החליט שרחוב מגוריו חייב להיקרא על שם מקום עבודתו, וכך הפך רחוב יהודה הלוי לרחוב הקרן הקיימת. מהר מאוד גם השם הזה התחלף: כשמלאו לנשיא הקרן הקיימת שבעים שנה, הוא דרש לקרוא לרחוב בשמו־שלו, ורחוב הקרן הקיימת נדד צפונה. "לא עניין את אוסישקין שלא קוראים רחוב על שם אדם שעודו בחיים", מגחכת עליזה אשד. "קרויאנקר מספר בסרט שמדי שבוע נהג אוסישקין לעלות על כיסא ולהבריק את שלט הרחוב הנושא את שמו". כך כפה עצמו אוסישקין על ההיסטוריה, עוד לפני שזכה לעשרות רחובות שנקראו על שמו ברחבי הארץ אחרי מותו. את רחוב יהודה הלוי, לעומת זאת, כבר לא תמצאו באזור.

ביקורת בורגנית מכיוון כסית

"לא היה יום שבא הרבסט לרחביה, שלא נזדמן לו מכיר ומודע. אילו הזכרתי את כולם, היה יוצא מעין לקסיקון של גדולי ירושלים וחכמיה".

(מתוך "שירה", מאת ש"י עגנון)

שמה של רחביה כשכונת המי־ומי הלך לפניה. האופי התרבותי והחברתי משך את אנשי החלוציות המשכילה, ובשיטת חבר מביא חבר, עוד ועוד מגדולי העיר בנו את ביתם בשכונה הצעירה. אחד מהסמלים המובהקים של רחביה היה פנקס כתובות שנתי בהוצאת ועד השכונה, שכלל שמות ומקצועות. היום הוא מספק הצצה לרוח שפיעמה ברחביה של אז. לפי הפנקס של 1936, לא פחות מ־30 אחוזים מהתושבים היו פקידי המוסדות הציוניים ומשרדי הממשלה המנדטורית. בין פקידי ממשלת המנדט שהתגוררו ברחביה היו סגן מזכיר הממשלה יוליוס ג'ייקובס, שנהרג בפיצוץ מלון המלך דוד, המתרגם הראשי יצחק א' עבאדי, ואפילו אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הרברט סמואל. מספר הרופאים בשכונה תרם ליוקרתה הרבה: 56 מתוך 988 תושבים. וכן, גם שופטים כיכבו בפנקס הכתובות, הרבה לפני שרחביה נכנסה ללקסיקון של מתנגדי האקטיביזם השיפוטי. מלבד פרומקין, שכיהן כאמור בבית המשפט העליון המנדטורי, חיו בה גם ד"ר נתן ברדקי, משה זמורה, שמעון אגרנט ומשה לנדוי. עוד הופיעו בפנקס שמותיהם של אדריכלים מצליחים, כמו וילהלם הקר, אליעזר ילין ואריך מנדלסון.

אפילו מלכים של ממש השתכנו ברחביה: היילה סלאסי, קיסר אתיופיה הגולה, התגורר במשך שלושה חודשים ב"וילה לאה" שברחוב בן־מימון. בפנקס התושבים לא קיפחו אותו, והקפידו לציין את מקצועו: "מלך חבש". לא הרחק משם, בבית אגיון – היום בית ראש הממשלה – התגורר ב־1941 פטר השני, המלך הגולה של יוגוסלביה.

על אף הרשימה הארוכה והמכובדת הזו, מי שזוהו יותר מכול עם רחביה היו אנשי האוניברסיטה העברית – הפילוסופים ד"ר הוגו ברגמן ומרטין בובר, המחנך ד"ר עקיבא ארנסט סימון, הרב ד"ר יהודה לייב מאגנס, הארכיאולוג ליפא סוקניק, חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום (שבפנקס הופיע כ"קבליסט"), וגם הלבורנט אהרון שולוב, שלימים היה פרופסור לזואולוגיה וייסד את גן החיות התנ"כי. האקדמאים הבכירים הללו, יקים ברובם המוחלט, הכתיבו את האופי האינטלקטואלי של השכונה. למשל, הם ייסדו ברחביה "בית מדרש עממי" ובו מבחר קורסים בידיעת העברית, ביהדות ובלימודים כלליים. אחד מהקורסים עסק בשירת ספרד ונשא את הכותרת "מה אומרים לנו שמותיהם של רחובות רחביה?"

גם חיי החברה תססו: קונצרטים ב"קפה רחביה" שבבית מולכו, פעילות ספורטיבית במועדון "טניס פלאץ" שבין הקיוסק לחנות הפרחים ברחוב רמב"ן, וגולת הכותרת: "הרספשן" – קבלות הפנים שערכו נכבדי השכונה בבתיהם הפרטיים. לא רק תושבים יהודים הוזמנו לאירועים הללו, אלא גם בכירי הפקידות הבריטית, ובחלק מהמקרים אף ידידים מהעילית החברתית של ערביי ירושלים.

הגינונים האירופיים לא מצאו חן בעיני רבים ממנהיגי היישוב העברי, שראו בתושבי רחביה בורגנים מנותקים מהעם. את הנימה הביקורתית אפשר לשמוע אצל נתן אלתרמן, בשיר הסאטירי "קסמי אוריינט" שפרסם בעיתון הארץ באוקטובר 1936, בעיצומו של המרד הערבי: "מרצפות השכונה הומיות עד הלילה, / קול מכוניות ירעם, / בברק הצילינדרים נוסע ה'היי לייף' / רחביה ורחוב רמב"ן… / מגזוסטרה אל גזוסטרה נדברים ארכיטקטים, / ודוקטור מול דוקטור גר… / מדי יום ביומו מתרחש מאורע / קבלת פני אורחים, "רספשן" בלעז… / הה, אדון ה"רספשן" הפלאת עשות, / מידך לנו חוק ופטנט / נקשט את חיינו בארץ הזאת / בסנוביזם אנגלי וקסמי האוריינט. / הה גבירתי, את גלידה בשפתייך תלוקי, / ועומד לו מחמוד, מנומס, מתורבת, / מחייך לקראתך בחיוך פייב־אוקלוקי / לאחר חיוכיו בתרצ"ו ותרפ"ט. / הבט והבן, ידידי האורח: / מתפתחת רחביה בקצב עצום / החיקוי משגשג, הסנוביזם פורח. / נפלאות מחולל השעמום".

בספרו "דוקטור מול דוקטור גר", ששמו לקוח מתוך השיר, מציין רמון כי הרקע לכתיבת "קסמי האוריינט" היה קבלת פנים שנערכה בביתם של אריך ולואיז מנדלסון ברחוב רמב"ן. למרות מאורעות השביתה הערבית והטרור של אותם ימים, בעלי הבית לא היססו להעסיק מלצרים ערבים. "בעיני היישוב העברי מתל־אביב, המיוצג על ידי אלתרמן, ההווי הזה נתפס כמשונה מאוד", אומר רמון. "זה משעשע, כי השיר שקוטל את החיים הבורגניים של רחביה, מתאים היום דווקא לתל־אביב".

העובדה שאקדמאים מהשכונה היו חברים בארגונים שדגלו בהידברות עם ערביי ארץ ישראל לא תרמה לאהדה כלפיה. במאמר חריף בעיתון הלח"י הוזהרו לוחמי המחתרות: "ברח לאן שתברח… לשכונות פחים דלות… לשכונות הערבים… למאורות תנים במדבר, אך אל תברח לשכונת רחביה בירושלים"

ליחס המסויג כלפי רחביה תרמה גם העובדה שאקדמאים דומיננטים מהשכונה, כמו רופין, טהון, שלום וסימון ותושבים נוספים, היו חברים בארגונים "ברית שלום" ו"קדמה מזרחה" שדגלו בהידברות עם ערביי ארץ ישראל. במאמר חריף שפורסם בעיתון של הלח"י, פונה הכותב האלמוני – ככל הנראה ד"ר ישראל אלדד – אל לוחמי המחתרות ומזהיר אותם: "ברח לאן שתברח… לשכונות פחים דלות… לשכונות הערבים… למאורות תנים במדבר, אך אל תברח לשכונת רחביה בירושלים! …בין מושב הנהלת הסוכנות ומושב המפקד הצבאי הבריטי רובצים להם פקידים למיניהם והשוקנים הקטנים בשלווה וברחבות, בשובה ובנחת. קוראי 'הארץ' וה'פלשטיין פוסט', שותי מי הבדולח מתמול שלשום, חוקרים את ימי הביניים, אוהבים קונצרטים קלאסיים. אוהבים ספרות מסוגננת של עגנון עם קצת עגמומיות שאינה מרגיזה. הכול מתון, מתון… אומנם, אי שם בשכונות אחרות הדלות משוועת; אומנם אי שם בסביבה גדרות תיל דוקרות. אך כל זה רחוק, הנה לא תגיע זעקת מוכים מגבעת שאול, הנה לא תגיע נחרת גוסס נרצח מ'יריות מקריות'. זוהי שכונת רחביה! דירות עם כל הנוחיות, ציונות עם כל הנוחיות, מאבק עם כל הנוחיות".

תושבי רחביה נתפסו כ"חובבי ערבים" על אף שמרביתם תמכו בארגון ההגנה, ולאו דווקא השתייכו לאגודות השלום. "הדימוי שלהם לא העיד על המציאות", אומר רמון. "הרי ב־1943 מנחם בגין, בהיותו מפקד אצ"ל, הסתתר ברחוב אלפסי יחד עם משפחתו. הייתה ברחביה קבוצה של אנשי בית"ר ואצ"ל – משפחת מרידור ומשפחת ריבלין. לצידם היו גם מעונות עובדים שהיו מחוברים להסתדרות, ואחרי עשרות שנים מצאו שם סליקים. אז נכון שחלק מפרוזדורי האוניברסיטה העברית דגלו בגישה האומרת שחייבים לדבר עם הערבים, אבל אלה היו קבוצות אליטיסטיות קטנות, וההשפעה שלהן הייתה בהתאם. בסך הכול שררה מידה רבה של פלורליזם, לא החרימו אף אחד".

מיתוס נוסף שמנפץ רמון הוא הדימוי של רחביה כמעוז החילוניות. "הייתה שם כל הקשת, מחילונים גמורים ועד תושבים על גבול החרדיות. רוב הזמן כל הזרמים חיו יחד בשלום, אבל היו פה ושם מתחים על רקע דת. קולות התזמורת שניגנה בבית הקפה ברחוב רמב"ן בשבת בצהריים, למשל, עוררו את זעמם של ארגוני שמירת השבת. אלה קיימו שם הפגנות, ותושביה הדתיים של רחביה היו מצטרפים למחאה".

גם האליטה הציונית־דתית התגוררה ברחביה, מספר רמון. "למשל, משפחתו של משה אונא, ממייסדי הקיבוץ הדתי. גם הרב מאיר בר־אילן (ברלין), ממנהיגי הציונות הדתית, גר שם. כך שאי אפשר להגיד שזו הייתה שכונה חילונית מובהקת. בית־הכרם למשל הייתה חילונית יותר".

ישיבה בבית השופט

"לפני שנים רבות שרטט אדריכל ידוע את תוכניתה של שכונת רחביה. הוא התכוון לשוות לה אופי של פרוור גנים שלֵו: סמטות צרות וסכוכות צל כמו רחוב אלחריזי, בולוואר מטופח בשם שדרות בן מימון, כיכרות כמו כיכר מאגנס אשר רחש אורנים מהורהר הומה בה אפילו בימי הקיץ הלוהטים… אבל ברבות הימים פשטה ירושלים החדשה וסגרה על שכונת רחביה טבעת של שיכונים מכוערים. הסמטאות החלו לעלות על גדותיהן מעומס תנועת המכוניות. וכאשר נפתח עורק התחבורה המערבי, חדלה רחביה להיות פרוור גנים. על כל הטרשים פשטה בנייה טרופת נשימה, וילות קטנות ניתנו להורסים ובמקומן נבנו בתי קומות".

(מתוך "ארצות התן", מאת עמוס עוז)

בשנות השישים אופייה של רחביה כשכונה פסטורלית ושקטה החל להשתנות, עם הפיכת רחובותיה הצרים והשלווים לעורקי התחבורה הראשיים המחברים בין קריית הממשלה למרכז העיר ובין מרכז העיר לשכונות בדרום־מערב. בתים היסטוריים, שעוצבו בקפידה ביד אמן, פשטו את צורתם: העיר הלכה והצטופפה, ותוכניות מתאר חדשות הוסיפו עוד ועוד קומות על הווילות המרווחות. "ברוב המקרים לקחו בית בן שתיים עד שלוש קומות, והוסיפו לו עוד ארבע־חמש", אומר רמון. "מבית רופין המקורי נשארה רק הפגודה של הגנן. הבית של משפחת רובינבאום, מול בית לוי אשכול, נהרס לגמרי, ובמקומו קם בניין ענק. 'בית חבצלת' של השופט פרומקין הפך לישיבה, שדווקא שמרה על המבנה המקורי אבל גם בנתה תוספת בסגנון דומה, כך שאי אפשר לדעת מה ישן ומה חדש. בעיני אנשי השימור זאת קטסטרופה; בעיני רוב האנשים זה סביר, מן הסתם. הם לא ממש שמים לב.

"הבעיה היא שבישראל הרגולציה בנושא הזה חלשה מאוד. התוכנית מאפשרת היום בנייה של שבע קומות ולפעמים אפילו שמונה, והאופי של השכונה נפגע. חלק מהבנייה איננה רעה: כשבנו ליד כיכר שמחה אסף, עבדו שם כמה שנים, שימרו הרבה מהסגנון הבינלאומי, ושמו ליד הבית שלט שמספר את ההיסטוריה שלו".

הצביון של רחביה השתנה גם בשל כניסתה של אוכלוסייה חרדית אמידה, בתחילת שנות האלפיים. בסרט "רחביה – חיוכה של ירושלים" מתאוננים על כך כמה מהתושבים הוותיקים, וטוענים כי הדבר הביא לעלייה חדה במחירים. "הגיעו הרבה מאוד חרדים דוברי אנגלית", מסבירה אשד, "חלקם עשו עלייה ומצאו ברחביה את ביתם החדש, וחלקם תושבי חוץ שקנו דירות לנופש. נוח להם לגור פה, סמוך למרכז העיר, לעסקים ולמוסדות, ובקרבת אתרים דתיים כמו הכותל. זה בולט היום בעיקר ברחביה א', בין רחוב רמב"ן לרחוב קק"ל".

רמון: "זו תופעה מעניינת, שחושפת עוד חלק מהמורכבות של ירושלים. אלו אנשים מבוססים שהגיעו מארה"ב או מקנדה, והם לא רוצים לגור בשכונות כמו מאה־שערים אלא במקום נעים, בדיוק כמו היקים שהגיעו לרחביה כי חיפשו סטנדרטים גבוהים. אבל אחת התוצאות של התהליך הזה היא בנייה רוויה וצפופה".

רמון: "הייתה שם כל הקשת, מחילונים גמורים ועד תושבים על גבול החרדיות. רוב הזמן כל הזרמים חיו יחד בשלום, אבל היו מתחים על רקע דת. קולות התזמורת שניגנה בבית הקפה ברחוב רמב"ן בשבת בצהריים, למשל, עוררו את זעמם של ארגוני שמירת השבת. אלה קיימו שם הפגנות, ותושבי רחביה הדתיים היו מצטרפים למחאה". גם האליטה הציונית־דתית התגוררה ברחביה – למשל הרב מאיר בר־אילן (ברלין), ממנהיגי הציונות הדתית

התייקרות הדירות ברחביה גרמה לכך שדור הבנים לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לגור בשכונת הוריו. "היום יש פה בעיקר זקנים שהולכים ונעלמים, וסטודנטים שמתחלפים כל הזמן", אומרת אשד.

"בסופו של דבר, השינוי שעובר על רחביה דווקא מתאים למורשת של היקים. ערכיה הליברליים והפלורליסטיים של השכונה מדברים לקהלים רבים בחברה הישראלית", אומרת דבורה הברפלד, יו"ר הנשיאות של ארגון יוצאי מרכז אירופה, שיזם את הפקת הסרט. ולדעת רמון, השילוב בין ותיקי השכונה לסטודנטים הצעירים ולמשפחות החרדיות הוא "מודל ירושלמי יפה. מסעדת 'באב אל ימאן', שפתוחה בשבת אבל שומרת עליה כהלכתה, לא סתם מתקיימת דווקא בשכונה הזו. יש פה הווי מסוים, ואף אחד לא מנסה לשנות את האחר".

כשהיא הייתה קטנה

"רחביה – חיוכה של ירושלים" הוא הסרט השלישי שבו אשד ואביר משתפים פעולה. קדמו לו "שטויות במיץ", שהתחקה אחר המטבח היקי, ו"מחיר זה מחיר", שעסק גם הוא בעלייה מגרמניה, הפעם מהזווית של בעלי העסקים במרכז ירושלים.

שני היוצרים הם ירושלמים ותיקים, שהגיעו לעיר לפני עשרות שנים לצורך לימודים באוניברסיטה העברית, ונשארו לצמיתות. הם אינם תושבי רחביה עצמה: היא משכונת טלביה, הוא מסן־סימון. שניהם גם עובדי מדינה לשעבר, שעד צאתם לגמלאות לא ממש עסקו בעולם הקולנוע. אשד (82), אלמנתו של העיתונאי חגי אשד ז"ל, עבדה תקופה ארוכה במשרד הביטחון ובמשרד האוצר, ובמשך עשרים שנה הייתה מנהלת הלשכה של שמעון פרס, כולל בזמן היותו ראש ממשלה. ב־2002 יצאה לגמלאות, ומאז ביימה סרטים רבים. אחד הזכורים שבהם הוא "חיבוק מאוחר", שליווה את ניצולת השואה אסתר רוטר, ושודר בשנת 2013 בערוץ 10. אשד אף שימשה חברת הוועד המנהל של בית הספר לקולנוע סם שפיגל.

אביר (85) עבד כמשפטן במשרד המשפטים, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובמשרד התחבורה. הוא אמנם לא עסק בקולנוע באופן מקצועי, אך מילדותו היה מסתובב עם מצלמה בכל מקום. בשנות התשעים, עם פרישתו לגמלאות, למד צילום ועריכה במכללת הדסה, והחל להתנדב בטלוויזיה הקהילתית.

אנחנו יושבים ב"קפה אפרים" ברחוב עזה פינת ארלוזורוב, סמוך לבית ראש הממשלה ולמכון יד בן־צבי. מבית הקפה השכונתי אפשר לראות את הבניינים הגבוהים שתפסו את מקום הווילות ההיסטוריות, וגם את שדרות בן מימון, פינה ירוקה בלב העיר ההומה. יושבי המקום הם לקוחות קבועים: ותיקי השכונה המבוגרים מעיינים בעיתון "הארץ", הסטודנטים מביטים במסך הלפטופ. כשאני שואלת את בני שיחי אם נשאר משהו מירושלים שאליה היגרו בצעירותם, אני נענית בשלילה מוחלטת. "זו הייתה אז עיר אחרת לגמרי", אומר אביר. "היא הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם. כשהיית מסתובב במדרחוב בן־יהודה למשל, היית צריך להגיד שלום לכל העיר".

"ירושלים של שנות השבעים הייתה העיר הכי מבוקשת", אומרת אשד. "כל התל־אביבים נהרו אליה, היא נחשבה למוקד בילויים וכיף. אנחנו הרי הגענו כסטודנטים ונשארנו, וכך עשו כולם. היום הסטודנטים בורחים מיד עם תום הלימודים". גם הילדים שלהם, הם אומרים בצער, עברו מזמן לאזור המרכז. ובכל זאת, אף אחד מהם אינו מתכנן לעזוב את העיר. "אני אוהב את ירושלים למרות הכול", אומר אביר.

גם ברחביה עצמה, למרות השינויים שחלו בה, ההילה עוד קיימת: בית ראש הממשלה והגימנסיה העברית שוכנים כאן גם היום, וסצנת הבילויים ברחוב עזה מושכת מבקרים רבים. "לא נכון להספיד את השכונה", מסכם רמון. "העיר תמיד חיה וממשיכה לחיות, היא משתנה ופושטת צורה, כמו החיים בכלל. אבל יש משהו בבסיס השכונה שמתוכנן באופן מוצלח, ומקנה לה יופי שבלתי אפשרי להרוס".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il