יוצא צדיק: חיים הכט יסייע לכם להזדקן בכבוד

המסע של חיים הכט ליפן, בניסיון לפצח את סוד ההתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, הותיר אותו נפעם ומזועזע. "כל מי שעוסק בזקנה יודע שאצל היפנים מתחוללת הדרמה הכי גדולה", הוא מסביר מדוע חיפש דווקא שם את הפתרון. "כאן בישראל, בני ה־65 ומעלה מהווים קרוב ל־12 אחוז מהאוכלוסייה – כמיליון ומאה אלף בני אדם. ביפן לעומת זאת מדובר על 28 אחוזים, וזה משנה לגמרי את הסיפור. אבל אוי ואבוי לנו אם בזקנתנו, מי שידבר איתנו יהיה בסך הכול חתיכת מתכת מתוחכמת, כמו שפגשתי שם. זה מעביר בי צמרמורת".

לפני כשש שנים הגדירה ממשלת יפן את הטיפול באוכלוסייה המזדקנת שלה כמשימה לאומית, והקציבה לכך מיליארדי דולרים. כל ענקיות הטכנולוגיה המקומיות, ובהן מיצובישי, סוני, טושיבה ואחרות, גויסו כדי לפתח רובוטים שיוכלו לסייע לקשישים. היעד שהציבה הממשלה קבע שבשנת 2020, לארבעה מכל חמישה זקנים כבר יהיה רובוט שישהה לצידם ויבצע עבורם מטלות מורכבות. "הרובוטים אכן נכנסים יותר ויותר לבתי הקשישים שם", אומר הכט. "היפנים, על פי הדת שלהם, יודעים להאציל קדושה לכל חפץ, וכך גם הם 'מאצילים' חברות לרובוט. בחיי סאנשיין, אני ליטפתי רובוטים כאלה", הוא פורץ בצחוק.

"בהתחלה היפנים התגאו בפיתוחים שלהם, אבל מהר מאוד הם הורידו את הסרטונים מהרשתות, שלא נראה איך רובוט קר ומתכתי מטפל בזקן ברגעיו החלשים ביותר. ובכל זאת, כשעיקמתי את האף, המארחים שלנו אמרו: 'חכו. בעוד עשרים שנה אתם תיקחו את הפיתוחים שלנו, כי לא יהיה לכם מי שיטפל בזקנים'"

עבור קשישים יפנים שחיים בבדידות ומתמודדים עם בעיות דמנציה ואלצהיימר, פותחו כלבלבים רובוטיים מיוחדים. "בכלל, היפנים מאוד אוהבים כלבים. יש שם יותר כלבים מילדים, ובכל פינת רחוב תראה 'בית קפה לכלבים'. עכשיו הם גם יכולים לשחק עם רובוט־כלבלב". ולא מדובר רק בחיית מחמד, מסביר הכט: "לתוך הרובוט הזה מזינים את הנתונים האישיים של הבעלים ואת הביוגרפיה שלו, ובהתאם לכך הוא מדבר עם הזקן, מזכיר לו שהיום יש יומולדת לנכד, שואל אם לקח את הכדור וכן הלאה. במקרים של דמנציה, מתכנתים את הרובוט להתקשר למספר מסוים או לאחד הילדים, ברגע שהקשיש יוצא מהבית.

"הרובוטים שם ממלאים גם תפקידים בבתי האבות ובבתי החולים. יש רובוט שעושה סשן של שירה והתעמלות עם הדיירים והמאושפזים במקום מדריך אנושי. יש גם רובוטים שמבצעים פעולות סיעודיות: הם יודעים למשל לשאת את הזקנים מהמיטה למקלחת ולרחוץ אותם. ראינו סרטונים של הרובוטים האלה בפעולה – וזה נראה איום ונורא. בהתחלה היפנים התגאו בפיתוחים שלהם, אבל מהר מאוד הם הבינו שכדאי להוריד את זה מהרשתות. שלא נראה איך רובוט קר ומתכתי הוא זה שמטפל בזקן ברגעיו החלשים ביותר. ובכל זאת, כשאני עיקמתי את האף לנוכח המכונות שמחליפות את המגע האנושי, המארחים שלנו אמרו: 'חכו. בעוד עשרים שנה אתם תיקחו את הפיתוחים שלנו, כי לא יהיה לכם מי שיטפל בזקנים'".

אבל חיים הכט לא מתכוון לתת לזה לקרות. אחרי שחיפש במשך שנים את הצדיקים ואת הרשעים מקרב בעלי המקצוע, אחרי שתבע את הצדק בסדרת סרטים תיעודיים על הנאצים ועוזריהם, ואחרי שניסה להבין מה גורם לצעירים ישראלים – ובהם בנו – לרדת מהארץ, כעת הוא מנסה להציג פתרון גם לבעיית הטיפול באוכלוסייה המבוגרת. בעוד כמה חודשים תושלם הפקת סדרה שאמורה מבחינתו לשנות את החיים של כולנו, כשנגיע לגבורות או קצת קודם, ולהבטיח שנזכה לטיפול אנושי מסור. איך? בעזרת "סיירת הכט", חיילים משוחררים שיקדישו כמה חודשים מחייהם לטיפול בקשישים, ויזכו במענק עבודה כפול ובניסיון מועיל. "אני לא מצפה שבחור שיוצא עכשיו מהצבא יגיד 'אני הולך לעשות קריירה בסיעוד' – אם כי זו קריירה לא רעה. אבל אני כן אומר שבמקום עבודה בתחנת דלק, שמדינת ישראל משום מה עדיין מגדירה אותה 'עבודה מועדפת', הוא ילך למשהו באמת נצרך", אומר הכט ומכה בכעס על השולחן: "זה מטורף ושערורייתי. אתה נכנס לתדלק, וסמל ראשון בגבעתי מוכר לך שם משקה אנרגיה. הרי כל עמדות התדלוק הן בשירות עצמי, מה מועדף פה? במקום זה אנחנו צריכים לייצר קאדר של אלף ישראלים שיתגייסו לעבוד בבתי האבות הסיעודיים במחזורים של תשעה חודשים. פחות מזה אי אפשר, וליותר מזה אנחנו לא מצפים.

"אם יהיו לך אלף ישראלים בתחלופה כזו, שינית את עולם הסיעוד. כל מה שצריך זה חבר'ה שיש להם מוטיבציה להיות עם הקשיש, להגיד לו 'בוא נשב בחוץ, יש שמש יפה ונעימה, נדבר קצת'. אתה יודע איזו חוויה זאת לאדם צעיר? אני רוצה להוכיח שאפשר לעשות את זה. משרד הבריאות איתי, והוא יממן את המענק הכפול. המדינה לא צריכה להשקיע הרבה כסף, בשבילה זה באמת כלום. המענק הנוסף יגיע ל־10,000 שקלים בשנה, ואפשר גם לתת להם שנת לימודים חינם או הטבות אחרות. עכשיו תאר לך שתהיה תנועה חברתית כזאת – אחרי השחרור עובדים תשעה חודשים עם זקנים, מתוך תודעת שליחות חברתית־ציונית־יהודית, ואחר כך עושים מה שרוצים".

"כ־97 אחוזים מקשישים הישראלים נמצאים 'בקהילה', כלומר בביתם. כ־3 אחוזים הם בעלי בעיות תפקודיות שדורשות עזרה מתמדת, והם נמצאים בבתי אבות. כדי לסבר את האוזן, שיעור הקשישים במוסדות סיעודיים חוץ־ביתיים בארצות הברית ובאירופה מגיע ל־15 עד 20 אחוז. איך זכינו לנתון נמוך כל כך? בגלל הפיליפיניות"

אתה באמת חושב שצעירים יירתמו למשימה כל כך לא נעימה?
"אותו צעיר יכול בשירות הצבאי שלו לירות במישהו ולהרוג, אבל לקלח ולהחליף חיתול זה קשה מדי? אני אומר לך, מתוך ידע אישי עמוק, אפשר לעשות את זה. אתה אומר שעידו, ליטל וג'ינג'י לא ירצו לבוא בקלות? אני עונה לך שמוכרחים להביא אותם. אין מה לעשות זולת הדבר הזה".

התקלקל לי התאילנדי

הזִקנה היא הדרמה החברתית־כלכלית הבוערת ביותר ברחבי העולם המפותח כיום. מספרם של בני ה־65 פלוס במדינות האלה גבוה ממספרם של הילדים עד גיל 18. האוכלוסייה המבוגרת של המחר, שתזדקק ליד תומכת ולעזרה, תעמוד מול שוקת שבורה. "בכל העולם יש יותר מבוגרים מצעירים, והילדים עובדים לא אחת רחוק מבית הוריהם", מתאר הכט. "זה נכון בפרט ביפן, שם מספר הילדים הממוצע הוא נמוך מאוד. לפי המסורת היפנית, המשפחה אמורה לטפל בהורים הזקנים – אבל מוסד המשפחה עצמו הולך ומתפרק".

גם בישראל שיעור האוכלוסייה המבוגרת נמצא במגמת עלייה, בין השאר בגלל התארכות תוחלת החיים. על פי דו"ח מבקר המדינה משנת 2017, שנשא את הכותרת "טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם", הצפי הוא שבשנת 2035 יהוו הקשישים כ־13.7 אחוזים מכלל האזרחים. מספר מקבלי גמלת הסיעוד יגיע לכ־361 אלף איש, והעלות הכוללת תעמוד על כ־12.6 מיליארדי שקלים. באשר לטיפול הניתן כיום, הדו"ח חשף ליקויים רבים וחמורים: "רשויות המדינה לא נתנו את דעתן כנדרש על הצורך לתמוך בבני המשפחה המטפלים בקשישים סיעודיים, ולמעשה זנחו והותירו אותם להתמודד עם הנטל הכבד הכרוך בטיפול", קבע המבקר.

"הסטטיסטיקה העכשווית, שמראה ששיעור הזקנים בישראל נמוך יחסית, היא מתעתעת", אומר הכט. "הנתונים האלה מושפעים ממה שקורה במגזר הערבי ובמגזר החרדי, שם יש עדיין ילודה גבוהה. תסתובב בערים ובמחוזות אחרים, ותראה המון קשישים. וכשמספר הילדים במשפחה הולך ומתמעט, אדם בעל מצפון יכול למצוא עצמו מטפל בארבעה זקנים – שני ההורים שלו ושני ההורים של אשתו. זה נהיה מטורף. יש פה דור שלם שמטפל הן בילדים בגילאים שונים, והן בהורים זקנים. זה נכון לגבי כל בני השלושים עד שישים, כ־2 מיליוני ישראלים. עשינו משאל קטן ושמענו עד כמה זה קשה ומתסכל ודורש כוחות־על".

הבנת הצורך הדחוף בשינוי יסודי של הטיפול באוכלוסייה המבוגרת, אומר הכט, גרמה לו לחזור בו מהחלטתו על פרישה מהטלוויזיה. רק לפני שנתיים הוא הודיע לאנשי קשת 12 על סיום עבודתו איתם, אחרי שש עונות של "יצאת צדיק", שתי עונות של "מה אתם הייתם עושים" ועוד אינספור תוכניות תחקירים ודוקו. כעת הוא שב ופנה לאבי ניר, מנכ"ל הערוץ, וסיפר לו על רצונו ליצור סדרה תיעודית־תחקירית חדשה. כמנהגו בסדרות אחרות שערך בשנים האחרונות ("בין כרכור לסינגפור", "בין אריזונה לנס־ציונה"), החליט הכט לבחון את הטיפול בקשישים בישראל באמצעות השוואה למדינה זרה – כשהפעם הוא נע בין נווה־שאנן לטוקיו שביפן.

היפנים, מקדים ואומר הכט, בורחים מהמושג מדינת רווחה. "הרשויות שם חוששות שברגע שאנשים יבינו שהמדינה מממנת את חייהם, הם יפסיקו לעבוד. ולמרות זאת, בשנת 2000 הגיעה יפן למסקנה שאין מנוס, וחוקקה חוק סיעוד הרבה יותר מתקדם משלנו. זה חוק שנותן לזקנים כל מה שהם צריכים. היפנים לקחו בתי ספר שהתרוקנו מילדים, והפכו אותם לבתי אבות. רק מה, אין מי שיעבוד בהם. בכל יפן הענקית, על 130 מיליון אזרחיה, יש רק 4,700 מטפלות זרות – כמספר המטפלות שתמצא היום בשכונת נווה־שאנן בתל־אביב. עובדים זרים לא מגיעים לשם, גם כי קשה להם להתגבר על מחסום השפה, וגם משום שהיפנים שומרים על ביתם־מבצרם כבית מקדש קטן משלהם, ולא מכניסים לשם זרים".

"חסרים היום אלפי עובדים, וחלק מאלה שנמצאים במערכת פשוט לא ראויים. נניח שמצאת עובד ישן באמצע משמרת, מעשן, מתרשל. מה תעשה, תפטר אותו? למחרת הוא מתקבל לעבודה בבית אבות שכן, ואת מי תיקח לעבודה במקומו? את זה שפוטר מבית האבות השני מאותן סיבות. שמענו דברים איומים. הרי לא עוסקים כאן באריזת עדשים, אלא בבני אדם"

בנקודה הזו קיים פער תהומי בין ישראל ליפן. "אצלנו יש סטארט־אפ בשם 'פיליפיניות'. זהו כינוי גנרי לעובדות ממדינות דרום־מזרח אסיה, כמו נפאל, הודו וסרי־לנקה, וגם ממדינות אירופיות כמו בולגריה, רומניה ומולדובה. הן ממלאות את מקומנו בטיפול בזקני השבט.

"מרבית הקשישים הישראלים, כ־97 אחוזים ליתר דיוק, נמצאים 'בקהילה', כלומר בביתם. כ־3 אחוזים הם בעלי בעיות תפקודיות שדורשות עזרה מתמדת, והם נמצאים במסגרות חוץ־ביתיות, שמוכרות לכם בוודאי בשם בתי אבות. כדי לסבר את האוזן, שיעור הקשישים במוסדות סיעודיים חוץ־ביתיים בארצות הברית ובאירופה מגיע ל־15 עד 20 אחוז. איך אנחנו זכינו לנתון נמוך כל כך? בגלל הפיליפיניות".

לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, כיום שוהות בישראל כ־57 אלף עובדות סיעוד "חוקיות". מספרן של הלא־חוקיות מגיע על פי ההערכות לכ־11 אלף. כ־8,000 נשים נכנסות לארץ בכל שנה כדי לעבוד בענף, והן מהוות 84 אחוזים מכלל עובדי הסיעוד הזרים. מחקר שערכו יוסי תמיר ויוסי אברהם בראשית העשור העלה כי שיעור הזרים מתוך סך העובדים הסיעודיים בישראל הוא השני בגובהו בעולם. מדובר לכאורה בכוח עבודה יעיל ולא יקר, אך לפי הכט, "אנחנו במידה רבה דופקים את הפטנט הזה. יש חזירות גדולה בהתייחסות אליהן כאן בארץ, בשעה שקיים מחסור עולמי בידיים סיעודיות, והביקוש הוא גבוה. באירופה למשל משלמים להן פי שניים מאשר אצלנו. בדובאי משלמים 3,000 דולר למטפלת פיליפינית – אם כי לשם הן פוחדות ללכת, כי המעסיק יכול להטריד אותן ואין שום אכיפה נגד התנהגות כזו. יש גם מדינות שמאפשרות להן אחרי תקופה מסוימת לקבל אזרחות, כמו קנדה למשל. זה מחוז חפצם של כל המטפלים והמטפלות מהפיליפינים. אם עובדת זרה מופרדת מהילדים שלה לפרק זמן של יותר משלוש שנים, זה מוגדר שם בחוק כהתאכזרות. בשלב הזה היא מגישה בקשה לאיחוד משפחות, ובמקרים רבים היא נענית בחיוב. פה בארץ, כשעובדת נכנסת להריון זו עילה לגירוש. נעשים ניסיונות לפתור את הבעיות סביב העסקת העובדות הזרות הסיעודיות, אבל בינתיים אנחנו מאבדים את הדבר הזה שנקרא 'הפיליפיניות'".

ההתייחסות של הישראלים אל העובדים הזרים כמוצר שניתן לסחור בו ולהחליפו, מוציאה את הכט מדעתו. הוא מספר על אירוע טרי למדי שחמק מהכותרות, ולא בכדי. "במקרה הסיפור הזה עוסק לא בפיליפיני אלא בתאילנדי, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. ביום שישי האחרון בטח קיבלת לביפר שלך ידיעה על שרפה בקרוואן במושב נוב. נהרג שם בן־אדם. כל החבר'ה מהעיתונות בטח התרגשו ואמרו – נעלה לגולן ונטפל בזה. כמה שעות אחר כך יצאה הודעה: 'מדובר בפועל תאילנדי'. צפירת ארגעה, לא צריך לנסוע לשם. כולה פועל תאילנדי.

"אנחנו ברדיו במקרה בדקנו מה קרה שם, והנה הסיפור: התאילנדי הזה, שעד עכשיו אף אחד לא יודע את שמו, עושה יום אחד בעיות. החקלאי המעסיק – אדם טוב שמתייחס בצורה נפלאה לעובדים שלו – מתקשר לחברה שייבאה עבורו את התאילנדי. הוא מבהיר שהתקלקל לו התאילנדי, ומבקש שיחליפו לו אותו. אז הגברת מהחברה עולה לגולן יחד עם מתורגמנית כדי לתת שירות, הרי המוצר התקלקל. הם מנסים לדבר עם התאילנדי, וכשהוא לא עונה, מזמינים משטרה. המשטרה פורצת לבית, ומוצאת את העובד תחת השפעת סמים. מנהלת כוח האדם מבקשת לעצור אותו, אבל השוטר עונה לה: 'תגידי, אנחנו פח האשפה שלך? התקלקל לך תאילנדי, אני אקח אותו לתחנה בקצרין, ומה אז?'. מבחינתו, זה בצדק.

"אומר החקלאי לגברת: קחי אותו. היא אומרת: לאן אני אקח אותו? אז הם משאירים אותו ככה, ואף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם בלילה, אבל העובד כנראה לא שם לב שהבית עולה באש. זהו, הוא נשרף, ועכשיו יחליפו לחקלאי את המוצר שהלך טוטאל לוס".

העובד מראיין את המעסיק

על מקומן של הפיליפיניות בשוק העבודה מביט הכט גם כתושב הפריפריה הישראלית, אקס־טריטוריה שאליה הן לא רוצות להגיע. "בצפון ובדרום אין כמעט פיליפיניות. תבדוק ותראה. הן מעדיפות לעבוד במרכז הארץ, אצל משפחות אמידות, ובסופי שבוע להיפגש עם החברות והחברים. ניסו להעביר חוק שלא יאפשר לעובדים לברוח מהמעסיקים הישראלים שלהם ולעבור לשכונות יוקרה, אבל אי אפשר לכבול אותם. הרי פה בצפון העובדת הפיליפינית מקבלת 4,500 שקל, ורבים איתה מתי היא תצא ביום שישי לחופשה. מהר מאוד היא עוברת למרכז הארץ, שם כבר החברים מסדרים לה עבודה אצל קשיש שמשפחתו משלמת משכורת יפה יותר. האמת היא שגם למרכז כבר מגיעים פחות פיליפינים. היום הם מראיינים אותך, ולא אתה אותם". אבל גם אם העסקת העובדות הזרות הייתה מתנהלת בצורה אופטימלית, הכט רואה בהסתמכות עליהן ביטוי לתהליך חברתי שלילי. "את שדותינו אנחנו לא מעבדים – עושים את זה התאילנדים. את בתינו אנחנו לא בונים – עושים את זה סינים וטורקים. ובהורינו הזקנים אנחנו לא מטפלים – את זה עושים פיליפינים. וזו צעקה של אתגר: בואו אנחנו נעשה כאן משהו אחר".

לא רק בטיפול הביתי, גם בבתי האבות בישראל נוצרה מציאות שלדברי הכט מחייבת שינוי של ממש. "מדינת ישראל היא בסדר, חוק הסיעוד שלה נותן מענה למה שצריך. בעקבות החשיפה של יוסי מזרחי בחדשות 12 על ההתעללות בדיירים בבית האבות בחיפה, הרשויות הידקו את הפיקוח ויש מצלמות והכול. רק אין מי שיעבוד שם. במשמרת לילה אתה רואה בעיקר סודנים, דארפורים ושב"חים פלסטינים. הסודני שעובד שם, עד חמש או שבע בערב שטף כלים במסעדה בתל־אביב, ואחר כך הוא בא למשמרת לילה של טיפול בקשישים. אומר לי מנהל בית אבות, 'אני יודע שהוא אינו כשיר לעבודה'. ההנחיה לעובד היא: יש לך 36 מטופלים במחלקה, בשעה 1 בלילה אתה עובר מיטה־מיטה, הופך את הזקן שחס וחלילה לא יהיו לו פצעי לחץ, ומחליף לו אם צריך. זה הבייסיק. אומר לי אותו מנהל: 'אני יודע שהעובד לא עושה את זה'. אני שואל אותו: ריבון העולמים, אז למה אתה מעסיק אותו? והתשובה תמיד זהה: 'מה אתה רוצה שאני אעשה? תן לי פתרון אחר'.

"חסרים היום אלפי עובדים בענף, וחלק מאלה שנמצאים במערכת פשוט לא ראויים. אני רואה דוגמאות בעיניים. נניח שעובד עשה עבירות משמעת – מצאת אותו ישן, מעשן, לא מבצע את המשימות, מתרשל. מה תעשה, תפטר אותו? למחרת הוא מתקבל לעבודה בבית אבות שכן, ואת מי אתה לוקח לעבודה במקומו? את זה שפוטר מבית האבות השני מאותן סיבות. ככה זה נראה היום. הסתובבנו בבתי אבות ושמענו דברים איומים. הרי לא עוסקים כאן באריזת עדשים, אלא בבני אדם. זה פרק קשה מאוד בחייהם של הקשישים, ואי אפשר להמשיך את המצב הזה".

לאחרונה שודרה בערוץ כאן 11 סדרת הדוקו־ריאליטי "80 וארבע", שעקבה אחרי גן ילדים ששולב בדיור מוגן. עשרה ילדים ועשרה קשישים שהו יחד במשך שעות לא מעטות, ונראה שהדבר היטיב באופן ממשי עם מצבם הפיזי והנפשי של המבוגרים. "זו הייתה סדרה נהדרת והיו שם רגעים נוגעים ללב", אומר הכט, "אבל על זה אומרים באידיש 'זה לשחק'. זה לא פתרון אמיתי. נחמד שילדים באים לבלות עם זקנים, אבל בסוף מישהו צריך להחליף את המצעים ואת הטיטול ולקלח קשיש ששוכב בבית אבות סיעודי, וכבר אין כמעט מי שיעשה את זה".

לנצח את דצמבר השחור

כאן מתפרץ ממנו אותו חיים הכט מתקן העולמות, שמבקש לא רק לתעד ולהציף שאלות, אלא גם לחולל שינוי משמעותי בחברה הישראלית. הוא פנה למשוחררים טריים מצה"ל באמצעות אתר "מאקו", וקרא להם להיענות לאתגר ולהתנסות במשך כמה חודשים בעבודה בבתי אבות סיעודיים. לא פחות מ־700 צעירים וצעירות כבר הביעו את רצונם להשתתף בתוכנית. ההרשמה נסגרה בתוך ימים אחדים, אך רבים ממשיכים לרדוף אחרי הכט ומבקשים להירשם למיזם. בימים האחרונים, הוא מספר, הגיעו אליו גם כמה טלפונים מקצינים בכירים ואנשי עסקים, שהפצירו בו לקבל את ילדיהם לסיירת האזרחית החדשה. "אני המום מההיענות. חשבנו שנתחיל עם שלושים־ארבעים צעירים. לא תכננו כמות כזו. הרעיון היה שאני אפגוש כל אחד מהמשתתפים ואלווה אותו, אבל בחייך, זה 700 איש", הוא אומר בחיוך מלא סיפוק.

איך אתה מסביר את זה?
"מתברר שגם בישראל של 2020, כשאתה מבקש מהצעירים לבוא ולעשות משהו ערכי, זה תופס. היום להיכנס למשמרות בבית אבות, זה הדבר האמיתי. כשאני הייתי איש צעיר, השליחות הציונית הייתה 'לכו להתיישב'. והלכנו להתיישב. הלכתי לנח"ל ולקיבוץ. זה היה העיקר, אבל הדגל הזה הורד ונגמר. אין יותר צורך בהתיישבות. השליחות הציונית חוזרת לדיבר החמישי ואומרת: בואו נכבד את הזקנים שבקרבנו. לכן להערכתי יש היענות לשליחות הזו".

להכט כבר יש ניסיון בקריאת צעירים לדגל. בשנת 2010 הוא החליט להוביל חיילים משוחררים לעסוק בחקלאות, במקום לקנות כרטיס בכיוון אחד ולעבוד בקניונים בארה"ב. "אלפים נענו, והמיזם הזה ממשיך עד היום כעבודה מועדפת. אתה תראה שנצליח להביא אותם גם לסיעוד. אני אומר לצעירים, המימוש העצמי שלכם עוד יגיע. אחרי העבודה המועדפת בסיעוד תלכו ותטיילו במזרח הרחוק, תייסדו סטארט־אפ, תלמדו ארכיטקטורה או מנהל עסקים – הכול בסדר. אתם לא הולכים לעסוק בסיעוד כל ימי חייכם. אני רק מבקש לתת פרק זמן של פחות משנה. בוא לתת למען האנשים הזקנים בחברה שבה אתה חי. ואתה גם תקבל מזה הרבה".

את הניסיון שיצברו המשתתפים, אומר הכט, הם יוכלו ליישם בעתיד גם אם לא יבחרו בסיעוד כמקצוע. "בתחום הזה יש מושג מוכר: 'דצמבר השחור'. המטפלת שסועדת את אמא ואבא, אחרי שלוש או ארבע שנים לוקחת חודש חופש ונוסעת להיות עם המשפחה שלה בתקופת החגים, כריסטמס וכולי. רק באמצע ינואר היא חוזרת לארץ. בינתיים, בדצמבר השחור, אין מי שיעבוד. למשפחות של הקשישים אין ברירה אלא ללכת לאותם 30 אלף עובדים לא חוקיים. אתה יודע כמה משלמים להם בתקופה הזו? 50 עד 80 שקל לשעת עבודה. אז אותו בחור שכבר עבד תשעה חודשים בסיעוד, ויש לו אוריינטציה איך לגשת לקשיש ואיך להרים ולהחליף ולעזור, יכול גם כסטודנט לעשות מזה אחלה משכורת. בסופי שבוע, במקום למלצר, הוא ימלא את מקומה של הפיליפינית ויקבל לעיתים 70־80 שקל לשעה. ואנשים עוד יגידו לו תודה".

"אני אומר לצעירים, המימוש העצמי שלכם עוד יגיע. אחרי העבודה בסיעוד תלכו ותטיילו במזרח הרחוק, תייסדו סטארט־אפ, תלמדו ארכיטקטורה או מנהל עסקים – הכול בסדר. אני רק מבקש לתת פרק זמן של פחות משנה. בוא לתת למען האנשים הזקנים בחברה שבה אתה חי. ואתה גם תקבל מזה הרבה"

את משרד הבריאות הוא כבר הצליח לרתום לפרויקט. "כשישבנו עם מנכ"ל המשרד משה בר־סימן־טוב וכל הצוות, והצגנו את התוכנית – עיניהם נדלקו, כי הם יודעים עד כמה מצבנו חמור ושאין מי שיעבוד עם הזקנים. תוך חמש דקות הם אמרו לי: 'חיים, אנחנו איתך'. ואז הבירוקרטיות התארכו, הבחירות חזרו ונשנו, ובאין תקציב גם ההשתתפות של משרד הבריאות במיזם עמדה בסימן שאלה. "בתקופה הארורה הזאת יש פרוצדורה שאומרת שכל הוצאה חייבת לקבל אישור של החשב הכללי במשרד האוצר. יום אחד אני מקבל טלפון מדובר משרד הבריאות, והוא צועק בהתרגשות: 'חיים, יש!'. אני שואל מה קרה, והוא אומר שהחשב הכללי אישר את הפרויקט הזה. כנראה מישהו במשרד האוצר נתקל בבית אבות, ראה מה קורה שם, והבין שזה חשוב".

תודה רבה שבאתם, מנוולים

ביתו של הכט שוכן במרומי המושבה מגדל, המשקיפה על הכנרת. הנוף מרהיב, האגם הלאומי בשיאו והחרמון לבן מתמיד. בכל יום יוצא מכאן הכט לקיבוץ בית־קשת, לתחנת הרדיו האזורית "קול רגע" שבבעלותו, כדי להגיש במשך שעתיים משדר אקטואליה ולשוחח עם תושבי הגליל על החיים עצמם. והחיים האלה, כאן באזור הזה, הם בעיניו הגשמות החלום הציוני וגם תענוג של ממש. הוא עורך לי סיור מלא גאווה בין עצי הפרי הרבים בגינה שלו, ואנחנו קוטפים פומלות ותפוזים. רעייתו רחל (רלי) מגישה לנו כוס קפה ללא חלב ועוגיות בריאות. אי אפשר להחמיץ את המבטים המאוהבים שמחליפים בני הזוג, כאילו זה עתה נישאו.

כתושב גאה של הפריפריה, אתה לא מוטרד מהפערים מול המרכז בתחומי הבריאות, התשתיות וכדומה?
"אני לא יכול לשמוע את הבכיינות הזאת. מצטער. אני מרחם על מי שגר במרכז. הוא מסכן, אני לעומת זאת חי במקום הכי יפה ומצליח במדינת ישראל. יש פה רופאים מצוינים ושירותי בריאות מצוינים. נכון שאין פה מכון הקרנות, ולא שיקום מוח ועוד ועוד. יש דרך ארוכה שצריך לעשות כאן, ובמדינה בכלל, בדברים האלה. אבל עדיין אנחנו חיים הרבה יותר טוב מהמסכנים ברמת־גן. קרו פה דברים מופלאים בשנים האחרונות. יש מערכת כבישים שמחברת אותך לרפואה בתל־אביב ולתרבות בחיפה. לפעמים אתה מגיע לשדה התעופה בן־גוריון הרבה יותר מהר מהמסכן שגר בגבעתיים. בעפולה אתה יכול עדיין לקנות דירה ב־800 אלף שקל, למצוא מקום עבודה ולבנות את חייך. אני מרחם על אלה שקונים בית במחיר של שכונה כאן. גם תרבות לא חסרה, מגיעות לכאן הצגות ויש היכלי תרבות. העיתונות מציגה מספרים? תן לי לעבוד בזה חודש ימים, ואני אביא לך מספרים הפוכים לגמרי. אבל ראשי הערים מטבעם חייבים להיות בכיינים, כי אתה מקבל תקציבים כשאתה מיילל".

כבן לניצולי שואה, השמדת יהודי אירופה תפסה מקום נכבד ביצירה הטלוויזיונית של הכט. הוא חתום על כמה סרטים העוסקים במאורעות השנים ההן – "הכינור שחזר", שהציג את סיפורו של "ילד הפלא" ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית; "שני אסמים", המגולל את סיפור טבח קהילת ידוובנה בפולין ביולי 1941; וכן "הניצחון הסופי של פליקס זנדמן" ו"טיסה אחת בשבילנו".

"באירועים שהתקיימו כאן לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ, פספסו לדעתי את העניין העיקרי", אומר הכט. "למנהיגים שמגיעים לישראל צריך להגיד תודה וברוכים הבאים, אבל היינו חייבים גם לשאול אותם 'איפה הייתם אז, ברגעי האמת', ולסנן בשקט, רק לעצמנו, 'מנוולים'. אף אחד לא מדבר על כך שארצות הברית, אנגליה ורוסיה – כולן ידעו על קיומם של מחנות ההשמדה, ולא עשו כלום. בסרט 'טיסה אחת בשבילנו' הבנו מה הייתה הסיבה לכך שהנשיא פרנקלין רוזוולט לא ניסה לעצור את מכונת ההשמדה: האנטישמיות בארה"ב. בשנים 1930 עד 1950 היו בארה"ב 350 תחנות רדיו אנטישמיות, ורוזוולט הבין את הסנטימנט הזה. האמירה שלו ושל בנות הברית הייתה 'אסור לנו לעשות שום דבר שמכוון להצלת היהודים, שמא נאבד את הלגיטימציה הציבורית להתמודד במלוא העוז מול היטלר'.

"כל יהדות הונגריה הושמדה באביב ובקיץ של 1944, כשאין בכלל צבא גרמני. הוא כבר נמחה במלחמה. 2,800 טיסות של בעלות הברית עברו מעל המשרפות המעשנות באושוויץ והפגיזו כל מיני מטרות אסטרטגיות ומצבורי דלק, חלקם מרוחקים רק 4.5 מיילים ממחנה השמדה. בכל הגיחות הללו, הם לא הקצו אפילו פצצה אחת כדי לשתק את תעשיית המוות הזאת. ביקרתי את אלי ויזל ז"ל בביתו, והוא סיפר לי איך הוא וחבריו שמעו את רעש המנועים בכל לילה. אנשים התחננו לעבר המטוסים בשמיים: 'תפגיזו את המחנות, אפילו תהרגו אותנו, העיקר שתפסיקו את הדבר הנורא שקורה כאן'. אבל אף אחד לא מזכיר את זה".

האנטישמיות הגוברת בעולם מדאיגה אותך?
"האנטישמיות תמיד הייתה כאן, ולדעתי גם באותה מידה, רק שבעבר לא הייתה מדיה כמו היום. יהודים חובשי שטריימל בברוקלין חטפו גם פעם על הראש, אבל זה פשוט לא היה מצולם. היום הרבה יותר קל לתעד אירועים כאלה ולצפות בהם.

"אנחנו כיהודים גאים יודעים להסתדר. אתה הרי לא תבטל נסיעה שלך ליעד באירופה או ארה"ב בגלל אנטישמיות. אבל היינו צריכים לדרוש מהגויים הצהרה: העולם הנאור לא יאפשר יותר רצח עם. תראה מה קרה בסוריה, ואיך אף אחד לא פצה פה וצפצף. זה מאוד מטריד אותי. ועדיין כישראלי אני מתרגש מהכינוס שהתקיים כאן ומהשתתפותם של מנהיגי העולם".

למות צעיר ומאוחר

למרות הנוכחות הרציפה שלו במדיה הישראלית לאורך עשרות שנים, יש בחייו של הכט צדדים שרבים לא מכירים, כמו האהבה שלו לאפייה. עד לפני כשנה הוא הפעיל במרכז התרבות "בית גבריאל" שעל שפת הכנרת בית קפה ומאפייה שהתמחתה בבייגלה יהודי פריך. הכט עצמו עמד שם במשך שעות ליד תנור האבן והמלוש, ורדה 400 כעכים טריים בכל משמרת. הקשר העמוק שלו אל הבייגלה, הוא מספר, נוצר עוד בילדותו: בזיכרונותיו המוקדמים ביותר מככבים הריח והטעם המתקתק שנרקמו במאפייה של השכן, עולה מוורשה.

הכעך המפורסם שהפך למעדן ניו־יורקי אסלי, אומר הכט, נולד ברחובות השטייטל היהודי במזרח אירופה. הפוגרומים בפולין כמעט הכחידו את המורשת הקזולינרית הזו, אך עטרתה הוחזרה ליושנה בארצו של הדוד סם. ויש לו גם הסבר משעשע לקשר העז בין עמנו לבין חישוק הבצק: "למה כינור נחשב לכלי נגינה יהודי? כי כשיש פוגרום אפשר לברוח איתו, עם פסנתר אי אפשר לברוח. גם עם הבייגלה ברחו האופים מפולין לארה"ב, ואיתו הקימו את המאפיות שלהם מחדש.

"תראה, אנחנו העיתונאים עובדים במקצוע מתסכל. אנחנו עוסקים באוויר. אמנם באנשים ובסיפורים של בני אדם, אבל זה אוויר. אתמול בערב אמרתי לרלי: את לא מבינה כמה אני מתגעגע למאפייה הזאת. חגגנו עם כל גוש בצק שהוצאנו מהמיקסר. מבחינת דרישות הכשרות אמנם מספיק לעשות הפרשת חלה מערימת הבצק הראשונה שאתה מוציא בבוקר, אבל אנחנו על כל עשרה קילו של בצק לקחנו את הקערה לקדמת המסעדה ועשינו הפרשת חלה עם הלקוחות. ראית נשים מכל העדות מתרגשות ומברכות. אתה יודע מה זה ביום חורף כזה לעמוד ליד תנור שבוער כמעט ב־400 מעלות, ללוש בצק בידיים, להכניס לתנור ולהוציא בייגלך חמים?"

הכט אינו מוכן להרחיב על נסיבות סגירתה של המאפייה, אבל כלקוח קבוע של הבייגלה הנהדר, שהפך לשם דבר בסובב כנרת ובגולן, אני מכיר את הסיפור שנישא מפה לאוזן. הקיבוצניקים שמחזיקים בבעלות על בית גבריאל, כך אומרת הגרסה הרווחת, דרשו כי הכט יפתח את העסק גם בשבת ויאפשר להם לקנות בייגלך כשהם מגיעים לקולנוע שבמתחם. הכט סירב לעשות מהלך כזה, שהיה מוביל לשלילת תעודת הכשרות מהמאפייה שלו. "בייגלה באופיו הוא יהודי, וזה מוצר שדורש תעודת כשרות. חוץ מזה, להערכתי שישים אחוז מהלקוחות שלנו רצו את הכשרות".

כך או כך, המקום נסגר. "מיד אחר כך קיבלנו עצומה עם למעלה מאלף חתימות של תושבים מהאזור, שביקשו שלא ניקח להם את הבייגלה. זה עדיין מדגדג לי, ואמרתי לרלי שאני רוצה לחזור ולפתוח מאפייה, אולי אפילו משהו קטן. כשהקמתי את הבייגלה, הרעיון היה שזה מה שאעשה עם צאתי לגמלאות מהעיתונות. אולי בסוף עוד אחזור לזה, אבל מאז שסגרנו שם לא אפיתי בייגלה, אני לא מסוגל".

האם ההגעה שלך לשלב הגמלאות היא שגרמה לך לחקור את נושא הזקנה?
הכט נעלב קלות. "חביבי, אני בן 69, והגיל הזה הוא הנעורים של הזקנה. אני חי את העולם בדיוק כמוך. הרי ההגדרה של זקן היא – מי שמבוגר ממך ב־15 שנים. לכן אני עוד רחוק 15 שנים מזקנה, וגם אתה נמצא באותו מרחק משם. אני לא מרגיש זקן, אין לי פנסיה תקציבית, ואני עדיין עובד ונהנה מכל רגע. אני אמנם כבר עושה קצת פחות, ולכן עזבתי את 'יצאת צדיק' ובחרתי לעשות דברים אחרים שחשובים לי. והסדרה החדשה, אתה לא מבין עד כמה היא חשובה לי. אני רואה בני משפחה שמתמודדים עם הסוגיה הזאת של טיפול בהורים זקנים, אני מסתכל והלב נקרע. אני לא ממשרד הבריאות או הרווחה, אני בסך הכול חיים, שרואה את המציאות אצל חברים ובני משפחה מזדקנים".

נשאל כך: אתה מפחד מהזקנה?
"התשובה היא כן. ברור. כשהיינו עם צוות הצילום ביפן, למדתי איך הזקנים שם מברכים איש את זולתו: 'פין פין קורולי' – 'בריא בריא מת'. המשמעות של האיחול הזה היא 'שתהיה בריא כמה שאפשר, ואז תמות בחטף'. מהמוות אני לא מפחד. אני רוצה למות צעיר, ושזה יקרה מאוחר ככל האפשר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il