"ראיתי צנחנים יושבים בדממת אבלים"

"כשפרצה מלחמת ששת הימים לא גויסתי", מספר הסופר והמשורר פרופ' יוסי גמזו, בן ה־79. "עם זאת, לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים. חברתי לחבורת אמנים שהסתובבו בין יחידות צה"ל. הזמרים שבנו זימרו, הקומיקאים ניסו להצחיק, ואני הקטן קראתי שירים. אחר כך השירים הופיעו בספרי 'בשש אחרי המלחמה', שיצא בהוצאת 'מערכות' של משרד הביטחון לצד סיפורים מדהימים שאספתי בראיונות עם חיילים פשוטים. עם כל הכבוד לגנרלים, לא נסחפתי בפולחן המצביאים העליונים ומה שעניין וריגש אותי היו סיפורי הלוחמים האלמוניים.

"שעות ספורות לאחר שחרור הר הבית, כשהגענו לכותל המערבי שסבי לא היה יכול להתפלל לידו במשך 19 שנות כיבוש ירדני, ראיתי את הצנחנים יושבים בדממה שהייתה דממת אבלים. הניגוד הנוקב הזה בין ניצחונם ובין היגון הנורא על המחיר ששילמו, על אובדן הטובים בחבריהם לנשק, חתך בי. משהו ירד לחדרי הבטן, ולא נתן לי מנוח. 'עם ישראל', אמר אחד הצנחנים. 'כעת אתה יכול להיכנס להר הבית, אך עד שהתאפשר לך להיכנס לכאן נכנסו הרבה מאות קליעים לגופם של אלה מאיתנו שלעולם לא יגיעו לגיל ׂשיבה'".

בתחום הזמר העברי, גמזו חתום על להיטים רבים, ובהם "סתם יום של חול", "איפה הן הבחורות ההן?", "השעות הקטנות של הלילה", "זוהי יפו", "מה הוא עושה לה?", "סימן שאתה צעיר", "מה שיש לי לומר לך", "אילו כל האוהבים", "השיריון עשה היסטוריה" ועוד רבים־רבים. שלושה משירי ירושלים שלו, ששרדו את מבחן הזמן, מושמעים מאז כתיבתם ועד היום: "הכותל" בהלחנת דובי זלצר, "בשערייך ירושלים" בהלחנת יחזקאל בראון ו"ירושלים האחרת" בהלחנת עמוס מלר.

"כשחזרנו באותו ערב לתל־אביב לא יכולתי לעצום עין", נזכר גמזו בימי המלחמה. "כפי שלמדתי מניסיוני, כשהמוזה מטלטלת את הכותב אין טעם להילחם בה, אלא יש ללכת עמה בצייתנות ובענווה. כמשורר, מעולם לא זייפתי. כל מה שהוצאתי מתחת ידי היה תוצאתו של ריגוש אותנטי. למחרת הגיעו אליי המלחין דובי זלצר ורעייתו באותם הימים, הזמרת גאולה גיל, ושאלו אם יש לי משהו חדש, פרי הזמן הסוער הזה. נתתי להם את 'הכותל', בלי להעלות כלל על הדעת מה צפוי לו. מאז הושר ותורגם השיר הזה בפי אמנים רבים ובשפות רבות".

גמזו לימד ספרות עברית באוניברסיטת אוהיו ובאוניברסיטת טקסס בארה"ב, באוניברסיטת סידני באוסטרליה, באוניברסיטת ויטס בדרום אפריקה, במכללת אילת ובמכללת אוהלו ברמת הגולן. הוא פרסם למעלה משלושים ספרים במגוון סוגות ספרותיות, והוענקו לו עד היום פרסים רבים בארץ, ובהם פרסי אקו"ם לשירה, לסיפורת ולמפעל חיים, וכן פרסים בארה"ב ובאוסטרליה.

"כשהייתי מרצה לספרות עברית באוניברסיטת סידני שבאוסטרליה, זכיתי להפתעתי בפרס על כתב יד של רומן שטרם ראה אור", הוא נזכר. "זאת הייתה תחרות ספרותית מטעם חברת התעופה הלאומית של אוסטרליה. הפרס לא היה כספי, אלא טיסת חינם לכל ארץ שהזוכה יבחר. בחרתי ביפן, וכשהגעתי לטוקיו נודע הדבר לאנשי כת המקויה, תנועה של אוהבי ישראל ששמם ביפנית פירושו 'אוהל מועד'. הם באו אל המלון שהתאכסנתי בו ולקחו אותי אל המועדון שלהם.

"כשקרבנו אל המקום נדהמתי לראות מאות יפנים צובאים על שני צדי הכביש, ואוחזים בידיהם דגלוני ישראל בכחול־לבן. בתוך המועדון הם העניקו לי מגילה ענקית ועליה תרגומו ליפנית של 'הכותל', ופצחו באקסטזה בשיר הזה בשפתם. את החוויה ואת המגילה אני שומר עמי זה כבר שנים רבות".

גמזו מעולם לא נח על זרי הדפנה של העבר, וממש בימים אלה הוסיף לשירי ירושלים שלו אח צעיר בדמות מופע מיוחד וחדש בתכלית: "ירושלים שבלב", לרגל מלאות חמישים שנה לשחרור ירושלים העתיקה בידי חטיבת הצנחנים 55 .את הפואמה "עמוק בלילה, עמוק בירושלים", שזכתה בפרס אקו"ם לשירה ישראלית, הפך גמזו למופע בימתי מוזיקלי וחזותי, הכולל הקרנת תצלומים היסטוריים מרגשים מן המערכה על העיר העתיקה בחודש אייר תשכ"ז.

את היצירה החדשה הלחינה טובה פורת, ומשתתפים בביצועה זמרים, זמרות, קריינים וקרייניות. המופע כולו מוקדש לחללי חטיבת הצנחנים, ומגולל בתמצית פיוטית את תולדות ירושלים. "זו תשובת מחץ להכרזתו השקרית של אונסק"ו, סוכנות התרבות של האו"ם, שאין כל זיקה בין ירושלים ובין העם היהודי", אומר גמזו. את המופע הזמינו להיכלי הופעות רבים ברחבי הארץ, והוא הועלה כבר פעמיים – סמוך ליום ירושלים בהיכל עיריית חיפה, ובחג השבועות בפסטיבל המשוררים של מטולה.

בימים אלה גמזו שוקד על כתיבת ספר שיעסוק בפרשת כ"ג יורדי הסירה, שהיעלמותם המסתורית לא פוענחה עד עצם היום הזה. בכל שבוע הוא כותב שיר אקטואלי הפותח את תוכנית הרדיו של משה טימור ברשת ב', ומופיע בעיתון האינטרנט של הסופר אהוד בן־עזר.

בלבה חומה

"התביעה המוסלמית על הר הבית מבוססת על הפירוש הרואה במסגד שבהר את מסגד אל־אקצה הנזכר בקוראן, בסורת 'מסע הלילה'. מסופר שם שהנביא מוחמד הגיע אליו ממכה כשהוא רכוב על גב סוסו המעופף אל־בוראק. אפילו ההיסטוריונים המוסלמים אל־ואיקידי ואל־אזרקי מדגישים שהכוונה היא למִ סגד המרוחק רק 10 מילין מאבן הכעבה במכה, וכלל לא בירושלים. הם מטעימים את העובדה שבכל ארצות האסלאם, אלפי מסגדים המצויים בקצה טופוגרפי כלשהו מכונים אל־אקצה, שפירושו הקצה.

"שום מוסלמי אינו אומר שלוש פעמים ביום 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', כמו שאמרו ואומרים מיליוני יהודים זה למעלה מאלפיים שנה. בנוסף לכך, ירושלים אינה מוזכרת ולו פעם אחת בקוראן, אך מוזכרת אלפי פעמים בתנ"ך, בתלמוד, בגמרא, בספרות המדרש, בשירת ימי הביניים שאני מעריץ ובכל ארון הספרים היהודי שאני, כיהודי חילוני, משוכנע שהוא שייך לי ואני שייך לו לא פחות מלשומרי מצוות, ואין לאיש קושאן או מונופול עליו. הרב קוק הדגול, שכל כתביו הם בעצם שירה, אמר פעם שהמרחק בין יהודי חילוני ליהודי שומר מצוות הוא רב, אך המרחק בין כל אחד מהם לאבינו שבשמיים הוא אותו מרחק בדיוק.

"אני בעד הענקת תנאי דיור, רווחה, חינוך ותשתיות שווים לתושבי ירושלים המזרחית בדיוק כמו לתושביה היהודיים של בירת ישראל. אני בהחלט בעד שתי מדינות לשני העמים, וחורה לי מאוד, כיהודי, כשקנאים בני עמנו רוצחים ילד ערבי, גודעים עצי זית ומתנכלים לפלחים מוסלמיים. וכאשר זה נעשה בידי יהודים המתיימרים להיות שומרי מצוות אך רומסים ברשעות את הדיבר המקודש 'לא תרצח', זו חרפה ליהדותם.

"הטרגדיה האמיתית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני היא שחמומי המוח שלהם ושלנו הם בעצם משתפי פעולה הדדיים אלה עם אלה. אך אני מתנגד נחרצות להחזרת ירושלים למצב של עיר חצויה. אני יודע ככל אדם בעולם שלמוסלמים יש ערי בירה רבות, בעוד לעם היהודי יש רק בירה אחת. נדיבותן הצבועה של המעצמות הלוחצות עלינו לחלק את ירושלים מעלה מיד את שאלת מידת נדיבותן לחלק את וושינגטון, מוסקבה, לונדון או פריז. ועם כל הכבוד הרב שאני חולק לערים הללו, אף אחת מהן אינה משתווה בתרומתה לתרבות האנושית כירושלים.

"בה במידה, אני מתעב את מנגנון שטיפת המוח וההסתה שמפעילים הפלסטינים שמנהיגיהם משלמים משכורות לבני משפחות המרצחים ומשתמשים שימוש תעמולתי זה כמעט 70 שנה בסבל קורבנות ה'נכבה', תוך העלמת האמת ההיסטורית שמנהיגיהם הם שגרמו לכך בפלישתם של ארבעה צבאות ערביים סדירים לגבולותינו. זיכרונם הסלקטיבי וצביעותם מתבלטים לא פחות בעובדה שהם מנפנפים שנים בבעיית פליטיהם. עם כל הבנתי והאמפתיה שלי לסבלם, מספר הפליטים היהודיים שנאלצו לברוח מארצות ערב באין כול עולה בהרבה על מספר פליטי ה'נכבה'.

"כששואלים אותי מה אני יותר, יהודי או ישראלי, אני אומר תמיד את האמת האישית שלי ושל רבים כמוני: אני יהודי עד לשד עצמותיי, ורק לכן אני ישראלי. הכרתי ארצות גדולות, יפות, שקטות ונוחות הרבה יותר מארצנו, אך גם אם יראו לי נשים יפות יותר מאמא שלי, היא ורק היא אמא שלי".

תפילת יחיד

אומרים שהסיפורת היא תפילה בציבור, אומר גמזו, בעוד השירה היא תפילת יחיד. ברוח זאת הוא שולח לכל קוראי מקור ראשון את תפילת היחיד שלו ושל רבבות ישראלים כמוהו בנושא ירושלים.

עוֹמְדוֹת הַיּוֹם רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרֶיךָ, עִיר שָׁלֵם,
שָׁעָה שֶׁכְּמִיהָתֵנוּ לִשְׁלֹם רַק מִשְׁאָלָהּ הִיא:
אָמְנָם לֹא חֲצוּיָה אֶת אַךְ חַגֵּךְ אֵינוֹ שָׁלֵם
אֵם אַיֵּן רֶגַע זֶה בְּךָ שְׁלוֹם־אֱמֶת, יְרוּשָׁלַיִם

לָכֵן, בְּעוֹד יָדְךָ שְׁלוּחָה בְּשֶׁלַח לְהַלֵּם
כָּל צָר שׁוֹלֵף סַכִּין הַמִּתְנַכֵּל לְךָ – אַל תַּשְׁמִיטִי
בְּלִי הֶרֶף יָד נוֹסֶפֶת הַמּוּשֶׁטֶת לְשָׁלוֹם
אַשֵּׁר אוֹתָהּ בְּלִי הַפּוּגָה אֵל מוּל פָּנָיו תּוֹשִׁיטִי

כִּי רַק בְּיוֹם בּוֹ יִפָּקְחוּ עֵינָיו אֵל הָאֱמֶת
שֶׁהַפְּשָׁרָה טוֹבָה לוֹ מִן הָרֶצַח
וְטוֹב לוֹ הַפֶּלַח הַחַי מִן הַשָּׁאהִיד הֵמַתָּ
יִשְׂרֹר כָּאן בֵּינֵיכֶם שָׁלוֹם לִנְצֹחַ

זֶה לֹא פָּשׁוּט כִּי קִיצוֹנִי שְׁנִי הַצְּדָדִים, בְּתוֹר
עוֹשִׂים הַכֹּל שֶׁלְּסִכְסוּךְ זֶה לֹא יְהֵא סִיּוּם
אַךְ הַשְּׁפוּיִים בִּשְׁנִי עַמֵּינוּ חַיָּבִים לַחְתֹּר
לְלֹא לֵאוֹת בִּמְקוֹם לְדוּ־אָיֹם – לְ ד וּ – קִ יּ וּ ם.