הדברים הראשונים שלי שירדו לדפוס וראו אור הזהירו מפני הסכנה הגלומה במפעל ההתנחלות. חוברת של "שלום עכשיו", שכתבתי ב־1983, תיארה בחלחלה את תהליך הבנייה של עשרות יישובים חדשים וזעירים בשטחים המוחזקים. היא התריעה על כך שמספר המתנחלים מכפיל את עצמו – מ־20 אלף ל־40 אלף. והיא טענה שאם קו ה־100 אלף ייחצה התהליך יהיה לבלתי הפיך. מדינת ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית. החלום הציוני יקרוס.
בפברואר 2020 חיים ביהודה ושומרון קרוב לחצי מיליון מתיישבים יהודים. התהליך אכן היה בלתי הפיך. אבל האם ישראל הייתה למדינה דו־לאומית? האם החלום הציוני קרס? או שאולי אני טעיתי והמתנחלים צדקו?
***
אחרי שאני עובר את בית־גוברין וחוצה את מחסום תרקומיא וחולף על פני אדורה ועל פני תלם ועל פני השכונות המערביות של חברון, אני פונה ימינה בכביש 60 ועולה בדרך ז'בוטינסקי ומגיע אל קריית־ארבע. מעולם לא הייתי כאן. תמיד נרתעתי מלהגיע לכאן. לא רציתי לראות במו עיניי מה מתרחש כאן. אבל הנה גבעת החרסינה המפורסמת. השיכונים, המדורגים, הווילות. מילה זו מילה, קובעת כרזה של איתמר בן־גביר. כרזה אחרת מזכירה כי לזרעך נתתי את הארץ. אבל הרחובות שקטים, כמעט מנומנמים. והנה בועז העצני יוצא לקראתי. ומזמין אותי אל הסלון הצנוע של ביתו. ומכין לי קפה שחור, חזק. ומספר לי את שבמשך שנים רבות כל כך לא רציתי לדעת.
בועז העצני בן גילי. הילדות שלו בחולון וברמת־גן של שנות השישים, הייתה דומה פחות או יותר לילדות שלי. הרקע הישראלי־אשכנזי־חילוני שלו אינו שונה מאוד מהרקע הישראלי־אשכנזי־חילוני שלי. אבל ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, הידיעה על שחרור חברון חשמלה את אביו, אליקים העצני. המנהיג לשעבר של "שורת המתנדבים" והפעיל נגד כפייה דתית הפך בן לילה לקנאי של ארץ ישראל השלמה. על כן, בפסח 1968, הילד בועז בן ה־11 מצא את עצמו במלון פארק בחברון. כשהכול התחיל. כאשר מאה אנשים הטו את הזרם של ההיסטוריה. ושינו את פניה של מדינת ישראל.
בעצם באתי הנה, אני אומר לו, בשביל לשאול אותך שאלה אחת: ניצחתם?
ניצחנו. אבל ניצחנו בשן ועין, בועז עונה. מצד אחד, ההישג הוא פנומנלי. באמת. מי היה מאמין. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו 463 אלף. היינו אפס, והיום 463 אלף. למספר הבלתי נתפס הזה תוסיף 325 אלף המתגוררים בשכונות יהודיות במזרח ירושלים. מה שתקבל הוא 800 אלף ישראלים החיים מעבר לקו הירוק. וכמאתיים וחמישים יישובים. ערים. אוניברסיטה. תרבות חיים שלמה שהתהוותה כאן. ארגון מוסדי, כוח פוליטי. וכל זה אל מול מדיניות דיכוי של רוב ממשלות ישראל – מימין ומשמאל. אז אין ספק שההתיישבות היא ניצחון היסטורי ענק. כאשר אחי ואני ניצחנו את הילדים הדוסים בחידון התנ"ך שנערך במלון פארק, אפילו אבא שלי לא היה מאמין שההתיישבות תגיע אחרי חמישים שנה להישגים כאלה. אבל אל תשכח: אנחנו בלי סיני. ובלי עזה. ואנחנו עם הצל המאיים של מדינה פלסטינית. אשר הפך להרבה יותר מאיים בגלל התוכנית הרעה של נתניהו וטראמפ. על כן אני עדיין לא חוגג. עשינו דרך ארוכה, אבל דרך ארוכה עוד לפנינו.
אל טראמפ עוד נגיע, אני אומר. אבל אני רוצה להתחיל מן היסוד. אני רוצה להבין על מה הוויכוח בן החצי־מאה. על מה המערכה. על השלום? על הפלסטינים? על היהודים? על הארץ?
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון
