למשפט המפורסם "כמה מחבריי הטובים ביותר הם יהודים", אפשר להוסיף באקוודור סיומת: "והם אפילו לא יודעים זאת". יעיד על כך גוסטבו קבֶּזָס, העובד למחייתו כמדריך תיירים בקיטו הבירה. במשך שנים נהג קבזס לבלות את ימי ראשון בחברת ידידו הוותיק אנחל אספינוזה. משפחותיהם של השניים היו סועדות יחדיו, או יוצאות לפיקניקים משותפים בעמק מינדו היפהפה. כשפעם אחת ביקש קבזס להקדים את הטיול ליום השבת, הופתע לשמוע את חברו שולל זאת מכול וכול. "אנחנו לא נוהגים לצאת מהבית בשבת", הסבירה לו רעייתו של אנחל, "זה היום שבו אנחנו מבלים כמשפחה".
"אמרתי להם: ברור, אתם יהודים!", מספר לי קבזס. "הם הכחישו מיד: 'מה פתאום? אנחנו קתולים!'. השבתי להם: 'עכשיו אתם אולי קתולים ומקפידים להתפלל בכנסייה, אבל הרקע שלכם יהודי, וכך גם שם משפחתכם. מי לא מכיר את הפילוסוף היהודי מהמאה ה־17, ברוך שפינוזה? על משקוף ביתכם יש מזוזה, בבית יש לכם פמוטים להדלקת נרות, ואתם מספרים לי שאתם לא יהודים?!'
"אנחל דחה זאת, וטען בתוקף כי קיבל את החפצים הללו כמתנה מסבו וסבתו. אמרתי לו: 'נכון, גם הם יהודים. אבות־אבותיהם התנצרו לפני מאות שנים'. כעבור שבוע הוא צלצל אליי: 'גוסטבו, אתה יודע מה? אני יהודי!'. אמרתי לו 'כן, אני יודע'", צוחק קבזס.
גוסטבו קבזס, מדריך תיירים: "יש לי חבר ששם משפחתו סֶלה. זו מילה עברית, לא? לאורך השנים, יהודים שהגיעו לכאן עברו להתגורר בכפרים ובחוות חקלאיות מחוץ לקיטו, שם לא היו בתי כנסת. הם התרחקו מהמסורת שלהם והתחילו להתפלל בכנסיות. בשלב מסוים הם גילו מחדש את יהדותם, וכיום הם מחשיבים עצמם יהודים"
אנחל אספינוזה אינו לבד. כמוהו יש באקוודור אלפים, ואולי אפילו עשרות אלפים, שגילו להפתעתם כי הם צאצאי משפחות יהודיות שהיגרו מאירופה לאמריקה לפני 500 שנה. "לרבים מאוד באקוודור יש שמות משפחה יהודיים", ממשיך קבזס. "יש לי חבר ששמו סֶלה. זו מילה עברית, לא? לאורך השנים, יהודים שהגיעו לכאן עברו להתגורר בכפרים ובחוות חקלאיות מחוץ לקיטו, שם לא היו בתי כנסת. הם התרחקו מהמסורת שלהם והתחילו להתפלל בכנסיות. בשלב מסוים הם גילו מחדש את יהדותם, וכיום הם מחשיבים עצמם יהודים".
הרב ניר קורן, רבה של הקהילה היהודית באקוודור, מכיר היטב את התופעה. "בשפה הספרדית יש ביטוי שגור – 'מוסטרדלה אילאצ'ה', כלומר חושף את הציצית. כך אומרים על אדם שפרצופו האמיתי התגלה. האנוסים שהגיעו לכאן ניסו להסתיר את יהדותם, אבל העבירו גרסאות שונות של המסורת לדורות הבאים. הדלקת נרות הייתה חזון נפרץ, אבל כדי להסתיר את המשמעות האמיתית שלה, היו מדליקים בכל ימות השבוע ולא רק בשבת. במשפחות אינדיאניות רבות תמצא פונצ'ו עטור גדילים, הדומה להפליא לטלית. בקולומביה השכנה יש שבטים שמשתמשים בנרתיקים הדומים לתיקי תפילין.
"המקרים שנגלים לעינינו הם מרתקים. יום אחד בא אליי כומר, ידיד שלי, ושאל לפשרם של כמה מנהגים הקיימים במשפחתו. למשל, בכל חודש הבנות הולכות לטבול בנהר. אמרתי לו שזה קשור במה שנקרא אצלנו טהרת המשפחה. אתה יכול גם לראות כאן אנשים שנכנסים לבית ומנשקים את המשקוף בלי לדעת למה. יש בתים ובהם מרתפים, דבר בלתי מקובל לחלוטין בתרבות הדיור המקומית; הם מעידים על שורשים במשפחות יהודיות, שנהגו לאפות מצות בסתר. אמונה שרווחת בקרב הילדים כאן אומרת שאסור להצביע על הכוכבים, ואם תעשה זאת – האצבע שלך תישרף; זה הגיע מספירת שלושה כוכבים בצאת השבת. מי שחיפש את הכוכבים נחשד כיהודי, ומה שנשרף בסוף זו לא האצבע אלא האדם עצמו". באקוודור יש שמקפידים על הפרדה בין בשר וחלב, ועל קבורה בתכריכים ולא בארון – ובד בבד לא שוכחים להדליק נרות ליד פסלה של הבתולה.
בעיירות ההרים אכן ניתן למצוא משפחות לא מעטות ששמרו על שמות משפחה כמו לוזון, מורנו, מדינה, טולדו ואפילו ציון, אך לדברי הרב קורן, את צאצאי האנוסים ניתן לזהות דווקא באמצעות השמות הנוצריים המוקפדים־מדי שהם נושאים. הרנסנס היהודי של השנים האחרונות, הוא אומר, אינו נושא בשורות של ממש עבור הקהילה היהודית הוותיקה של המדינה, שנאבקת על עתידה. "אנשים פונים אליי ללא הרף בחיפוש אחרי שורשיהם – אך לא מעט עושים זאת מסיבות פרקטיות בלבד", מוסיף הרב קורן. "הם רוצים להיחשב כצאצאי מגורשים מספרד ופורטוגל כדי שיוכלו לקבל דרכון אירופי, בהתאם ל'חוקי השבות' החדשים של המדינות האלה".
האם יש כאלה שמבקשים להתגייר?
"זה סיפור מורכב. אנחנו מסייעים בגיור אנשים הקשורים לקהילה בלבד, כמו בני זוג של יהודים. מכיוון שאין לנו בית דין, אנחנו שולחים אותם לעבור גיור אורתודוקסי בישראל או בארה"ב. חשוב לנו לקיים כאן מערך כשרות זמין, כדי שיוכלו לעמוד בתנאי הגיור".
הוא מספר כי בדרום המדינה יש קהילות שלמות שהתגיירו בבתי דין שונים, וכיום הן אורתודוקסיות לחלוטין ושומרות מצוות – אך גם הן לא הפכו לחלק מהקהילה היהודית של אקוודור. "על אף שהאנשים האלה הם מצאצאי האנוסים, הקהילה היהודית כאן חוששת לאבד את הצביון שלה. היא מונה רק 500 עד 1,000 איש – תלוי איך סופרים – ואם לפתע יגיעו המוני אנשים שנראים אחרת, מדברים אחרת ומתלבשים אחרת, הדבר עלול ליצור משבר. כל שינוי כזה צריך להיעשות באופן מדוד ומפוכח".
החסיד היחיד
שמה של אקוודור ניתן לה בשל מיקומה הגיאוגרפי, משני צידי קו המשווה (Equator). בירתה קיטו, השרועה על הרי האנדים, היא עיר הבירה הגבוהה בעולם: גובהה הממוצע הוא 2,850 מטרים מעל פני הים. המדינה אמנם קטנה בהרבה משכנותיה ביבשת דרום אמריקה, אך עשירה בנופים ובתופעות טבע כמו הרי געש פעילים, יערות גשם ומגוון עצום של צמחים ובעלי חיים. רבים מהתיירים מבקרים באיי גלפאגוס, שם ניתן לטייל בין צבי ענק, לשחות לצד דולפינים ואריות ים, או לצפות בזוחלים נדירים ובציפורים המקננות בחבל ארץ זה בלבד.
רוב אזרחי אקוודור הם "מסטיזוס" – בני תערובת אינדיאנים־ספרדים – ומיעוטם מבני שבטי האינקה. עם הכיבוש הספרדי של אקוודור ב־1533 הגיעו אליה גם היהודים, רובם ככולם ממגורשי ספרד. האינקוויזיציה אמנם פעלה גם בדרום אמריקה, אך מושבה לא היה באזור הזה אלא בז, ששימשה בירת הקולוניה הספרדית. האנוסים כונו באותם ימים "מאראנוס", שפירושו בספרדית "חזירים", ואלה מהם שנתפסו הועברו למשפט האינקוויזיציה בלימה. רוב צאצאי האנוסים התיישבו בדרום המדינה, באזור מכרות הזהב. במאה ה־17 הגיעו יהודים נוספים, שנטמעו באוכלוסייה.
כבר לפני עשר שנים חשף הסופר והעיתונאי ירון אביטוב, בסרטו התיעודי "השבט האבוד של לוחה", את סיפוריהם של כמה כמרים אוונגליסטים שחזרו לשורשיהם היהודיים. אחד מהם, נרי מונטייל המכונה "רבנו", סיפר כי התענה ארבעים יום כחלק מהמהפך הרוחני שלו, וכי נאלץ להפסיד את כל רכושו ומעמדו. בביתו ובבית חבריו היו שמורים חפצים כמו טליתות, מזוזות, שופרות וחנוכיות. גאלו שמואל אלבראדו, תושב כפר בדרום אקוודור, נסע לישראל כדי להתגייר אחרי שסבו גילה לו כי הוא יהודי. הארכיבישוף קריסטוסומוס מהעיר לוחה סיפר לאביטוב כי הוא מתפלל בעברית "שמע ישראל" ומקיים טקס קידוש, וכי על משקוף ביתו יש סימן למזוזה. בהיותו תלמיד לתיאולוגיה מצא הארכיבישוף ספרים מהמאה ה־16 וה־17 המעידים שרבים מתושבי עירו שמרו בסתר על יהדותם, עד שברבות השנים, בצל האינקוויזיציה, הטפות הכמרים והרדיפות, המורשת העתיקה הלכה ונעלמה. לדברי אביטוב, תחקיר שערך העלה כי בין עשרה לעשרים אחוזים מאוכלוסיית אקוודור – המונה 16.5 מיליון נפש – הם צאצאי האנוסים.
ב־1822 פרץ באקוודור המרד הגדול כנגד הכיבוש הספרדי. מנהיג המאבק היה גיבורה הלאומי של המדינה, אנטוניו חוסה דה־סוקרה, מי שכיהן כנשיא הן בפרו והן בבוליביה. יש הטוענים כי שם משפחתו המקורי של סוקרה היה צוקר, וכי גם הוא נצר למשפחה יהודית שהתנצרה.
במאה ה־20 החלה התיישבות גלויה של יהודים באקוודור. הם הגיעו למדינה משתי סיבות עיקריות: "חוק הקווטה" האמריקני מ־1924, שקבע מכסות ההגירה וסגר בפניהם את שערי ארה"ב; ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933, שהניסה יהודים רבים אל מעבר לים. חוקי נירנברג (1935) וליל הבדולח (1938) האיצו את ההגירה הזו, ובשנות הארבעים החלו להגיע מאירופה גם פליטי השואה. בין אלה היו אינטלקטואלים רבים, פרופסורים וסופרים. בעקבות גל ההגירה הזה עלה מספר יהודי אקוודור מ־2,000 ל־5,000. מאותם ימים ידוע במיוחד סיפורה של האונייה "קניגשטיין", שמדינות רבות בדרום אמריקה סירבו לאפשר את כניסתה, עד שמצאה נמל מבטחים בחופי אקוודור.
הרב אליהו בירנבוים, נשיא מכון "עמיאל" להכשרת רבנים ומחנכים לתפוצות, שמע מזקני הקהילה על חבלי הקליטה שהיו מנת חלקם של היהודים האירופים לפני שמונים שנה. "הם מצאו עצמם במדינה ענייה ולא מפותחת, והתקשו להסתגל לסביבה של ג'ונגלים ואינדיאנים, להבדלים התרבותיים, לשפה ולמזג האוויר החם והלח. כל אלה גרמו לעזיבתם של רבים".
ממשלת אקוודור קיוותה שבני עם ישראל הבאים אליה ימלאו את ייעודם התנ"כי ויעסקו בחקלאות, אך זה לא קרה. היהודים הביאו איתם ניסיון טכנולוגי, רקע מדעי וכישורים אמנותיים, ואלה מהם שנשארו באקוודור זכו להצלחה כלכלית. חוק שהתקבל במדינה חייב מהגרים להוכיח כי הם עוסקים במקצועות שנקבעו באשרת ההגירה שלהם, אך אף יהודי לא גורש בשל אי ציות לחוק זה.
נציגיה של אקוודור באירופה באותן שנים הונחו לא לסייע ליהודים המחפשים מקלט מפני הנאצים. מי שהתמרד כנגד ההוראה הזו היה ד"ר מנואל אנטוניו מוניוס בוררו, קונסול אקוודור בשטוקהולם. כשנודעו לו זוועות השואה, הוא העביר לאיסטנבול כשמונים דרכונים של ארצו, כדי שיחולקו ליהודים מפולין ששהו בטורקיה. פעולתו נחשפה והוא פוטר בצו נשיאותי, אך כל עוד לא נשלח לשטוקהולם אדם שיחליף אותו בתפקיד, סירבו שלטונות שוודיה לבקשת ממשלת אקוודור להחרים מסמכים מהקונסוליה. כך נשארו ברשות בוררו טופסי אשרות וחותמות דיפלומטיות, והוא נענה לבקשתם של ראשי הקהילה בשוודיה וניפק דרכונים ליהודים פולנים נוספים, בתקווה להעניק להם הגנה מפני שילוח למחנות ההשמדה. השירותים החשאיים השוודיים עקבו אחריו והוא נחקר כמה פעמים במשטרה, אך המשיך בשליחות שנטל על עצמו.
למרבה הצער, הדרכונים האקוודוריים שנשלחו משוודיה לפולין לא הצילו את היהודים מגירוש לברגן־בלזן. עשרה יהודים פולנים אחרים שהחזיקו מסמכים של אקוודור הועברו למחנה ויטל בצרפת, ובאפריל 1944 נשלחו לאושוויץ. בוררו שלח דרכונים גם להולנד, והיהודים שקיבלו אותם היו פטורים מענידת הטלאי הצהוב, וגירושם למחנות נדחה. לימים פנו כמה מהשורדים ליד ושם, בבקשה להכיר במצילם כחסיד אומות העולם. ב־2011, 35 שנה לאחר מותו, היה בוררו לאקוודורי היחיד שזכה בתואר הזה.
מארב מצ'טות על אם הדרך
רבים מהיהודים שהגיעו לאקוודור בשנות מלחמת העולם השנייה, המשיכו לאחר מכן לארה"ב, חזרו לאירופה או עלו לישראל. למרות גל הגירה קטן מארגנטינה ומצ'ילה בשנות השבעים, מספרם של יהודי המדינה הלך והתמעט, והיום כאמור הוא עומד על לא יותר מכמה מאות. "עוצמתה של הקהילה בקיטו עומדת ביחס הפוך לגודלה", אומר הרב קורן. "רבים מחבריה הם בעלי השפעה גדולה על התעשייה, על הפוליטיקה, על הכלכלה ואפילו על הספורט. הבעלים של קבוצת הכדורגל אינדפנדיינטה דאל־ואיה, שזכתה בשנה שעברה בגביע דרום אמריקה לקבוצות, הוא יהודי. אחד מבני הקהילה היה אפילו מועמד לנשיאות".
הרב קורן אומר בחיוך שאם נשאל את האדם ברחוב כמה יהודים יש בארצו, הוא יעריך את מספרם בזהירות ב־2 מיליונים. המקומיים מעריצים את "המוח היהודי", שמייצר עוד ועוד זוכים בפרסי נובל. אנטישמיות, מוסיף הרב קורן, לא תמצאו כאן. "אנחנו חיים בצל הסיפור של הבריחה מאירופה וקבלת הפנים החמה והאוהדת מצד אקוודור. בני הקהילה מרגישים אסירי תודה, והזהות שלהם היא יהודית ואקוודוריאנית כאחד".
ליהודי קיטו יש מרכז קהילתי גדול, בית כנסת פעיל, שירותי כשרות ושחיטה, מקווה טהרה, גן ילדים ותנועת נוער. ילדי הקהילה לומדים בבית הספר על שם אלברט איינשטיין – ש־98 אחוזים מתלמידיו אינם יהודים. "כל התלמידים, כולל הלא־יהודים, מקבלים שם שלוש שעות שבועיות של היסטוריה יהודית ועברית. יש בבית הספר הזה 500 ילדים, מגיל 3 ועד י"ב. אחרי סיום התיכון רוב הצעירים היהודים הולכים ללמוד בארה"ב, או מהגרים לשם".
לפני חודשים אחדים נדמה היה כי מציאות חייהם השלווה של היהודים עומדת להשתנות. בבירה קיטו ובסביבותיה פרצו מהומות אלימות על רקע המצב הכלכלי במדינה, ועשירי הקהילה חששו כי הפורעים יסתערו לתוך בתיהם. העימותים החלו בעקבות צעדים שנקט הנשיא לנין מורנו על מנת להשתלט על הגירעון התקציבי, כתנאי הכרחי לקבלת הלוואה מהבנק העולמי ומקרן המטבע הבינלאומית. בין השאר החליט הנשיא לקצץ בסובסידיות לדלק; עד לאותו יום נהנו אזרחי ארצו ממחירי דלק נמוכים כל כך, שרבים מהם נהגו למלא מכלים ולהבריחם לקולומביה השכנה. בעקבות ביטול הסבסוד זינק מחירו של גלון דלק מ־85 סנט ל־2.5 דולרים. בתגובה יצאו תושבי אקוודור לרחובות, או ליתר דיוק הגיעו אליהם מהיער.
"בתחילה הובילו נהגי המוניות את המחאה", מספר קורן. "אחרי יומיים עלו עליה גם טרמפיסטים – בני הקהילות האינדיאניות הילידיות, שהחליטו כי הגיעה השעה לתרגם את תחושת הקיפוח המתמשכת שלהם להפיכה של ממש. כמה ימים לפני ראש השנה קיבלנו הודעה שהאינדיאנים בדרך, והם אכן הגיעו מיערות האמזונס על כל ציודם: מצ'טות, דוקרנים, קשתות וחיצים, רמחים וחרבות. בתוך זמן קצר הם השתלטו על הרחובות והדרכים הבינעירוניות, בהן האוטוסטראדה לגואיאקיל, העיר השנייה בגודלה במדינה. הם עקרו עצים ברחובות ובפארקים, שלפו לבנים מקירות הבתים, הבעירו צמיגים ואף קדחו בורות באספלט הכבישים. הצבא הטיל עוצר כללי על העיר, והמשטרה פרסה כלי רכב משוריינים וניסתה להדוף את האינדיאנים בעזרת תותחי מים וגז מדמיע".
בכמה סרטונים תועדו שוטרים מכים את המפגינים, מה שעורר תגובות נזעמות וטענות להפרת זכויות אדם. המתפרעים מצידם השתלטו על רכב משוריין והציתו אותו, ניפצו שמשות של מכוניות ופרצו לחנויות. "יש הסבורים כי אנשיו של הנשיא הקודם, רפאל קוראה, ניסו לנצל את המהומות כדי לתקוף את בניין התביעה הכללית. המטרה שלהם הייתה לשרוף ראיות שנאספו במסגרת החקירות נגדו בחשד לשחיתות", מספר שגריר ישראל באקוודור, זאב הראל. "ישראלים שנקלעו לעין הסערה הצטוו להישאר במלון. כמאה תיירים מישראל שהו באקוודור באותם הימים, ורובם היו ממושמעים, חוץ מבני זוג שהחליטו לצאת למרות האזהרות. באמצע הדרך הם נקלעו למארב של ילידים, שֶעטו על מכוניתם עם מצ'טות ודוקרנים. השניים הצליחו להיחלץ בקושי, ובמשך כמה ימים הסתתרו באחד הכפרים. בסופו של דבר הם חזרו בשלום".
הנשיא מורנו, שמכיר היטב את הדינמיקה של הפיכות בדרום אמריקה, לא לקח סיכונים. "הוא ידע שאם יישאר בארמון הנשיאות, גדולים הסיכויים שהפורעים יפרצו למקום ואף יוציאו אותו להורג", אומר הרב קורן. "לכן הוא הזדרז לעזוב את העיר יחד עם שרי ממשלתו ולעבור לגואיאקיל, שם שהה עד יעבור זעם".
איך השפיעו המהומות על חיי הקהילה?
"בשבת שובה נשארנו נצורים בבניין הקהילה שעות ארוכות, עד שאפשרו לנו לצאת. בעקבות האירועים החלטנו שמסוכן מדי לערוך בבניין את התפילה המרכזית של יום הכיפורים, ובמקום זאת קיימנו שלושה מניינים בבתים פרטיים. חילקנו להם ספרי תורה תוך חירוף נפש. צריך להבין שעבור כמה מהאנשים פה, יום כיפור הוא הקשר היחיד שלהם ליהדות. הם לא אוכלים כשר ולא מדברים עברית, אבל ביום הזה הם באים לבית הכנסת. נדהמנו להיווכח כי לתפילות של יום כיפור האחרון הגיעו יותר יהודים מאשר בכל שנה. הייתה לנו גם בעיה להשיג את ארבעת המינים, וכאן דאג לנו הקונסול הישראלי, שהעביר לולבים, הדסים, אתרוגים וערבות בדואר הדיפלומטי".
בינתיים ברחובות קיטו המהומות נמשכו. ענני גז מדמיע נישאו באוויר, הכבישים היו זרועי אבנים, שרפות קטנות בערו פה ושם, ומפגינים התגודדו מאחורי בריקדות מאולתרות. 12 בני אדם נהרגו במהלך המחאה, וקרוב לאלף נפצעו. מספר העצורים הגיע ליותר מ־1,100. "האינדיאנים תפסו שלושים שוטרים, העמידו אותם לדין, והוציאו אותם ל'צעדת בושה' ברחובות העיר", מספר הרב קורן. "השוטרים נאלצו לצעוד יחפים ולשאת את גופות המפגינים שנהרגו. במזל זה לא נגמר בלינץ'".
השגריר זאב הראל: "יש פה אמביוולנטיות מוזרה. בין ישראל לאקוודור שוררים יחסים טובים, בעבר אף מכרנו להם מטוסי כפיר, אבל באו"ם הם תמיד עם הפלסטינים. זה בלט בתקופת הנשיא רפאל קוראה, שהצטרף לברית 'אלבה' האנטי־ישראלית. כשהנשיא מורנו עלה לשלטון, הוא שינה את הכיוון ב־180 מעלות"
המהומות הקשות הסתיימו לאחר שהממשלה החליטה להחזיר את מחירי הדלק לקדמותם. האם מורנו למעשה נכנע למפגינים? "זה נכון", אומר השגריר הראל. "כרגע עדיין מתקיימות שיחות בין הצדדים כדי להגיע להסכמה, אך לפי המקורות שלי, אין כל התקדמות. טענתם של השלטונות נכונה: עבריינים קנו דלק בזול כדי למכור אותו בקולומביה ובפרו, וזה פגע בכלכלת המדינה. לדעתי לא יגיעו לשום סיכום, אבל בינתים ביטול הסובסידיות הושעה".
"צריך להבין, במדינות דרום אמריקה המשטרים הם בלתי יציבים בהגדרה", אומר הרב קורן. "השחיתות פורחת, והפיכות ומרידות הן חזון נפרץ. גם בצ'ילה, שכלכלתה היא מהחזקות בדרום אמריקה, המהומות לא נגמרות".
מניין נודד
נוכחותו של הרב קורן בקיטו מבטאת מהפך רעיוני שעברה הקהילה היהודית, החוששת לעתידה. "בעבר הקהילה הייתה משויכת לזרם הקונסרבטיבי, אך בשנים האחרונות החליטו חבריה להביא רב אורתודוקסי ולקבל על עצמם עקרונות שיקרבו אותם לזרם הזה", אומר לנו הרב בירנבוים, שחזר לאחרונה מביקור באקוודור. "קשה לומר שהם הפכו לשומרי מצוות, אולם הם מאמינים שהרב שלהם צריך להיות 'דתי'. בדרך כלל הגורם לשינוי כזה הוא הרצון לצמצם את התופעה של נישואי תערובת והתבוללות.
"לרב אורתודוקסי שמגיע לקהילה קונסרבטיבית, גם אם היא מבקשת לשנות את אורחותיה, מצפה כמובן התמודדות לא פשוטה. ישנם אתגרים רבים בתחום חיי הקהילה, הכשרות, היוחסין, המנהיגות הרבנית ועוד, והדבר דורש אחריות חינוכית והלכתית כאחד. אבל אם רוצים להציל ולחזק את העם היהודי, צריך לשלוח רבנים לכל מקום. כבר בשנות השישים, ישיבה יוניברסיטי והרב יוסף דוב סולובייצ'יק החלו מהלך של 'כיבוש קהילות' על ידי שליחת רבנים אורתודוקסים צעירים לקהילות קונסרבטיביות ברחבי ארה"ב".
הרב ניר קורן (41), יליד ירושלים, למד בתיכון הימלפרב ולאחר מכן בישיבה בעין־צורים. את לאחר שסיים לימודי משפטים הוא יצא לטיול בדרום אמריקה, ובמהלכו הכיר את אשתו אנדי, ילידת ארגנטינה. אחרי נישואיהם החליטו השניים לצאת לשליחות בגולה. "אנדי רצתה לתרום לאומה בתחום החינוך, כמו שהיא קיבלה במשך שנות לימודיה. אותי הניעה התחושה שהעם היהודי הולך ונעלם, במעין שואה שקטה. לעם שלנו יש ותמיד היה תפקיד חשוב בעיצוב המוסר והמדע בעולם, ואסור שהזהות היהודית תיטשטש. אנחנו צריכים לשמור על הייחודיות שלנו, ולא לאבד אף אחד".
במשך שנתיים הם למדנו במכון עמיאל, שם הוסמך קורן לרבנות. "חשבתי לצאת לתפוצות בתור מורה, כי יש לי תואר גם בחינוך, אבל הרב בירנבוים הציע לי להיות רב קהילה במקסיקו. ארבע שנים היינו בקנקון ובמונטריי, בקהילות שהן אמנם קטנות, אך השירות הזה העצים אותנו ונתן לנו המון. אחר כך יצאנו לשנתיים לקולומביה, ואז הוצע לנו להגיע למקום מעניין: קיטו, קהילה שרוצה לעבור מקונסרבטיביות לאורתודוקסיה. מתברר שזו תופעה די רווחת לאחרונה. היהודים כאן רצו מסגרת קונקרטית למחויבות הלכתית גדולה יותר. עברנו לפה לפני שנתיים, ומצאנו קהילה חמה ומסבירת פנים.
"היה לי פעם מורה שאמר 'בכל סיר של תבשיל יש גם חלק שנמצא בתחתית, קרוב יותר לאש, והוא נשרף. בכל מקום תמצא אנשים טובים יותר וטובים פחות, ואתה צריך להתמודד עם כולם'. זה נחקק בראשי. אני לא הולך להילחם על שום דבר, אבל אני רוצה להיות היכן שהאש נמצאת".
הרב ניר קורן, רב הקהילה: "בשבת שובה נשארנו נצורים שעות ארוכות, עד שאפשרו לנו לצאת. הבנו שמסוכן מדי לערוך בבניין את התפילה המרכזית של יום הכיפורים, ובמקום זאת קיימנו שלושה מניינים בבתים פרטיים. נדהמנו להיווכח כי הפעם הגיעו לתפילות יותר יהודים מאשר בכל שנה"
מה שיעור ההתבוללות בקיטו?
"מעל שמונים אחוז. רבים נישאו ללא־יהודים ונעלמו מהרדאר הקהילתי, ולכן קשה גם לדעת מה מספרם האמיתי של היהודים במדינה. רק השנה ערכתי לוויות לשלושה נפטרים שבזקנותם התברר שהם יהודים, אך איש לא ידע על כך. אחד מהם היה ניצול שואה שברח מהאימה ומהזהות שלו גם יחד. אחרי שהסתיר את מוצאו במשך עשרות שנים, הוא סיפר על כך לאשתו וילדיו, וביקש להיטמן בבית הקברות של הקהילה".
יש כאן מניין קבוע?
"יש בשבתות ובימי שני וחמישי. ביום שני המניין הוא נודד – יש לנו ארון קודש שבכל שבוע נמצא בבית אחר. לאחרונה אף הכנסנו לבית הכנסת שמונה ספרי תורה חדשים, בהם כמה שחודשו אחרי שנפסלו".
מדינת ישראל מנסה לשמור על קשר עם קהילות מעין אלה?
"אני חש שהיחס של המדינה ליהדות התפוצות השתנה לטובה בשנים האחרונות, ותחושת האכפתיות גברה. מגיעים לכאן שליחים, ומדי פעם אנחנו חווים את מדינת ישראל אצלנו באמצעות פרויקטים שונים. זה דבר שבונה את הקהילה. אני מקווה שזה לא ישתנה, שלא יורידו את העיניים מאיתנו".
ומה לגבי עידוד עלייה מכאן?
"אני לא יודע אם זה דבר רצוי. אם מקהילה קטנה כמו אקוודור יעלו אפילו עשרה צעירים – זו תהיה שבירה של המנהיגות העתידית של הקהילה. הדילמה היא לא פשוטה".
במהלך הביקור בקיטו אני רואה את הרב קורן עומד מול ארבעים תיירים יהודים־אמריקנים באולם האירועים של מלון דן קרלטון, ומרצה בפניהם על תולדות הקהילה היהודית באקוודור. לפתע הוא שולף חצוצרה מתיקו, מתחיל להנעים במנגינות יהודיות וישראליות מוכרות, וסוחף אותם לשירה בציבור. יהודים הבאים לכאן, יסביר לי אחר כך, מבקשים בעיקר ליהנות מנופיה הפראיים והמרהיבים של המדינה. יחד עם זאת קיימת התעניינות בהיסטוריה היהודית המקומית, והוא שמח לספק לה מענה, בתוספת תוכנית אמנותית קצרה. אגב, בקרוב יוכלו התיירים הבאים לעיר ליהנות מחוויה רב־חושית בשם "מטולדו לקיטו" – מופע המספר את תולדות היהודים מגירוש ספרד ועד היום תוך שימוש בשלל אמצעים, ובהם קטעי משחק חיים, טעימה קולינרית, סרטוני וידאו ומוזיקה.
שבוע לפי הגעתה של הקבוצה מארה"ב יצאה הרבנית אנדי למלון בגלפאגוס, מרחק שלוש שעות טיסה מהבירה. בסיועו של אופיר עדאקי, המנהל חברת תיירות מקומית, היא הכשירה את המטבח באחד המלונות הגדולים באי סנטה־קרוז, והעבירה קורס כשרות מזורז לשף. הדאגה לאספקת מזון כשר היא עניין אסטרטגי, מסביר הרב קורן. חלק ניכר מהפעילות שלו בקהילה מוקדש להקמת מערך כשרות נרחב, שאינו עומד בשום יחס למספרם של יהודי המקום.
"המטרה שלנו היא להעלות את אקוודור על מפת התיירות היהודית העולמית, ולהפוך אותה ליעד מרכזי ומבוקש. הקהילה מחזיקה משגיחים, יש כאן שחיטה כשרה, יש גבינות ומוצרים כשרים, אבל אין לנו מאסה קריטית של יהודים שתצדיק את זה מבחינה כלכלית. כדי שניתן יהיה לעמוד בהוצאות, אנו זקוקים לתיירים במספרים גדולים שיצרכו מזון כשר. גם אנשים מהקהילה שאינם שומרי כשרות, קונים את המוצרים האלה כדי לסייע לנו, ואולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. כדי שתיירים ידעו שניתן להשיג כאן אוכל כשר, פניתי ל־OU וסיפרתי להם שאנו מבקשים לשבור את תקרת הזכוכית".
לפני כמה חודשים אכן פורסמה בביטאון ה־OU, ארגון כשרות אמריקני־בינלאומי, כתבה גדולה המשבחת את מה שנעשה באקוודור בנושא הזה. "בעקבות הפרסומים החלו להגיע מטיילים שומרי כשרות, ביחידים ובקבוצות. זה כבר אילץ אותי לקיים מערך של משגיחים, פתחנו מאפייה כשרה, ויש לנו בשר כשר באיכות הטובה ביותר. נוצר מעין מעגל קסמים שמזין את עצמו, וכך הקהילה מתחילה להיבנות. החיזוקים האלה הם חשובים".
השלטון התחלף, הנרטיב עדיין לא
בחנוכה לפני שנתיים אירח נשיא אקוודור, לנין מורנו, מפגש של נציגי 13 הקבוצות הדתיות הקיימות בארצו, לדיון בחוק החינוך החדש שיזם. מורנו, המרותק לכיסא גלגלים, אף הדליק בעצמו בתחילת האירוע שמונה נרות בחנוכייה שהעניק לו רב הקהילה היהודית בבירה. "דיברנו על המסר של חנוכה, על האור הקטן שיכול לדחות הרבה מהחושך, ואיך כל אחד מאיתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו להפצת האור בלי לחשוב כל הזמן על האפלה שמסביב. הדברים הללו נתנו את הכיוון לפגישה כולה", מספר קורן.
תקופת כהונתו של הנשיא לנין מורנו מתאפיינת בשיפור היחסים עם ישראל, מספר השגריר זאב הראל. "באקוודור אין אנטישמיות", הוא מצהיר. "אם יש אירועים כאלה הם נמצאים מאוד בשוליים, רחוק מהמיינסטרים. קיימת כאן הערכה ליהודים ולישראל – גם אם מפעם לפעם יוצאת הצהרה אנטי־ישראלית כזו או אחרת, בעיקר מצד גורמים ערביים או פלסטיניים".
הראל, שמשרת במשרד החוץ 32 שנה, הספיק לייצג את ישראל גם בקוסטה־ריקה, במכסיקו ובפרגוואי. הוא סגר את השגרירות בסרי־לנקה, כשזו ניתקה את יחסיה עם ישראל; והוא היה בצוות שפתח את השגרירות הישראלית בירדן, עם חתימת הסכם השלום. ככל הידוע, בנו הוא הישראלי היחיד שנולד במדינה הזו.
לפני שנשלח לאקוודור שימש הראל שגריר בפרגוואי. בתקופת כהונתו שם הודיעה פרגוואי על העברת שגרירותה לירושלים – וכעבור זמן קצר החליט נשיאה החדש להחזיר את השגרירות לתל־אביב. בעקבות זאת קיבל הראל הוראה לארוז את המזוודות, ולסגור את שגרירות ישראל באסונסיון.
אתה מתאר קשר טוב בין ישראל לאקוודור, אבל הם מצביעים נגדנו באו"ם בשיטתיות.
"יש פה אמביוולנטיות מוזרה. בין המדינות אכן שוררים יחסים טובים, יש קשרי מסחר ענפים ובשנות השמונים אף מכרנו להם מטוסי כפיר, אבל באו"ם הם תמיד עם הפלסטינים. זה בלט בתקופת הנשיא רפאל קוראה, שהצטרף לברית 'אלבה' האנטי־ישראלית – יחד עם ונצואלה, ניקרגואה, קובה ובוליביה, ששיתפו פעולה עם איראן. מצב זה נמשך עשר שנים, עד שהנשיא מורנו עלה לשלטון, ושינה את הכיוון ב־180 מעלות.
"עם זאת, במסדרונות משרד החוץ של אקוודור עדיין נטוע הנרטיב המדבר על תמיכה בפלשתינים, ועל ישראל כמי שמפרה זכויות אדם. אני נלחם בזה, והפירות מתחילים להיראות. אני לא דורש שיהפכו לציונים, רק רוצה שיביטו על ההקשר הרחב יותר של היחסים בינינו. בהצבעה האחרונה על גינוי לישראל התחולל מפנה היסטורי, כשאקוודור נמנעה.
"שר החוץ שלה אף הצהיר כי ארצו תשקול מחדש את המדיניות שלה בנושאים כאלה. זו סנונית ראשונה שמבשרת משהו – אולי לא את בוא האביב, אבל לפחות שיפור במזג האוויר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
