בשעת לילה מאוחרת צלצל הטלפון של הפסיכולוגית מרים שפירא, יו"ר ארגון "מהו"ת ישראל". על הקו הייתה שליחת הארגון תמי גינזבורג, יועצת המתמחה בטראומה ובאבל. ימים אחדים קודם לכן, ב־27 באוקטובר 2018, אירע הפיגוע הנורא בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, שבו נרצחו 11 בני אדם. גינזבורג, שיצאה לפנסילבניה כדי לסייע לקהילה היהודית בהתמודדותה, נזקקה כעת בעצמה לאוזן קשבת ולכתף תומכת.
"תמי סיפרה לי על הטלטלה שחוותה, כישראלית ויהודייה, כשהגיעה לקהילה הפגועה הזאת", משחזרת שפירא. "היא אמרה: 'הייתי באסונות בסרי־לנקה וביפן, אבל אחרי הפיגוע הזה אני מרגישה אחרת. תחושה של הזדהות גדולה מאוד, למרות שמדובר באנשים שאני לא מכירה'. דווקא כישראלית חילונית, המפגש הזה היה עבורה משמעותי ומטלטל. פתאום היא עומדת מול אנשים שהם דתיים, חברים בבתי כנסת, שונים ממנה בהיבט הזה של החיים – ועדיין ישנו חיבור שהיא לא מצליחה להסביר. זה היה לא פשוט עבורה, כאשת טיפול. הקול שלה רעד כשסיפרה שהיא מרגישה שהם ממש אחים שלה. הייא היתה צריכה אותי כעוגן, כדי שתוכל להמשיך לעשות את העבודה שלה בשטח, למרות ההזדהות העמוקה עם הנפגעים".
"מהו“ת" (מרכז התמודדות והיערכות בחירום) היא עמותה של אנשי מקצוע מתחומים שונים, אשר משתפים פעולה בפרויקטים של בניית חוסן, התמודדות עם טראומות והיערכות אליהן מראש. עד לא מכבר הם פעלו רק בישראל – במערכת החינוך ובקהילות שחוו אסונות שונים – אך לאחרונה החליטו להגיע גם לקהילות יהודיות בתפוצות. גינזבורג ומטפלים נוספים מטעם ITC, "הקואליציה הישראלית לטראומה", יצאו כאמור לפיטסבורג כדי להדריך אנשי טיפול יהודים בתוך הקהילה המוצפת בתחושות הלם ואובדן. הם אף חזרו לשם כעבור עשרה חודשים, כדי לעבוד עם המטפלים על "אפקט יום השנה" – התעוררות תסמיני חרדה בהתקרב המועד הזה. רשמיה של גינזבורג מהביקור הזה הביאו את שפירא למחשבות ומסקנות על הקשר בין חוסן נפשי לבין זהות אישית, דתית ולאומית. "מטפלת נוספת מטעמנו, שרי סובוביץ, ביקרה בקהילה במהלך השנה ועבדה עם בתי הספר היהודיים. היא סיפרה לנו שאנשי 'עץ חיים', קהילה יהודית קונסרבטיבית, היו זקוקים לחיבוק של שאר הקהילות. התמיכה שהם קיבלו מהרפורמים והאורתודוקסים הייתה חשובה וחיונית עבורם. הם נזקקו לה כדי להרגיש את שותפות הגורל היהודית. הרי ברגע שיש אנטישמיות, כולנו פגיעים באותה מידה".
יש הבדל בין טיפול בטראומה כאן או שם?
"הזהות של יהודי ארה"ב היא דבר מורכב, כי הם גם יהודים וגם אמריקנים, ובמצבי חירום חשוב מתמיד שהתפיסה הזהותית לא תהיה מבולבלת. הזהות יכולה להיות מורכבת, אך חשוב שהיא תהיה יציבה".
היעד שהציבה לעצמה שפירא הוא להעתיק לארה"ב את המודל של "צח"י" – צוותי חירום יישוביים – שהיא הייתה שותפה לפיתוחו בשומרון. לדבריה, למרות שורת הפיגועים שכוונו נגד יהודי ארה"ב בתקופה האחרונה – הטבח בפיטסבורג, הירי בסופרמרקט יהודי בניו־ג'רזי שבו נרצחו ארבעה בני אדם, פיגוע הדקירה במונסי בניו־יורק שבו נפצעו חמישה – היא עצמה נתקלה שם בשאננות רבה, ובחוסר נכונות להיערך מראש לקראת אירועים כאלה. "הציבור היהודי הרחב לא מדבר על האיומים הביטחוניים. באופן טבעי, אנשים לא רוצים לדעת או לחשוב שהם בסיכון. גם כשבאתי בשנת 1998 לבתי הספר בשומרון והצעתי לקיים הכשרה כדי להיות מוכנים לפיגועים, נתקלתי בהתנגדות. רק מכיוון שראש המועצה וראש מחלקת החינוך רצו שזה יקרה – זה אכן קרה. כך גם בארה"ב, מי שצריך לקחת אחריות הם ראשי הקהילה, שיודעים שיש כלים כאלה ושאפשר לרכוש מיומנויות לניהול מצבי חירום.
"האמריקנים מכירים תרגולות ביטחוניות לתרחישים של ירי המוני, אך לא תשמע שם אף מילה על פסיכולוגיה טיפולית. לנו, למדינת ישראל, יש ידע לאומי ומקצועי שאנחנו צריכים להעניק להם. יש לנו הרבה מה לתת מתוך למידה משותפת. אני לא רוצה לבוא אליהם מלמעלה, בהתנשאות, אלא לעשות יחד איתם מיפוי של הצרכים. זו המומחיות שלנו – לסייע בבניית הקהילה ולבנות מודל למוכנות בחירום. זו תהיה עבודה קשה, כי שם הם לא מדברים את השפה הזאת, וחסרה ההבנה של מה שעלול להתרחש".
גם אחרי הפיגועים האחרונים?
"ראשי הקהילות כן מבינים, הפדרציות עוסקות במוכנות לחירום, אך אין מספיק עיסוק בעניין הזהות. יש צורך בשטח לליווי, ולכן אנחנו בקואליציה לטראומה ובמהו"ת מציעים את מרכולתנו. הרי לא מספיק שיעמוד שומר חמוש מחוץ לבית הכנסת. הם עוד לא מבינים שקיימת תורה שלמה של התמגנות והיערכות פסיכו־סוציאלית, וזה חשוב כדי למנוע פוסט־טראומה".
למפות את מעגלי הפגיעה
שפירא (65), נשואה ואם לשישה "עם הרבה נכדים, ברוך השם", מתגוררת בקרני־שומרון מזה 41 שנים. היא ובעלה משה, מהנדס אלקטרוניקה שפרש לגמלאות, עברו ליישוב כבר בשנתו הראשונה. "לא היינו החלוצים של האוהלים, אבל כן גרנו בקרוואנים, ולאחר מכן בנינו שם את ביתנו. אני אישית הייתי מושקעת גם בבניית הקהילה במובן הפסיכו־חברתי. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי פריקית של קבוצות: הדרכה, טיפול, ייעוץ, ניהול. אני מאמינה שקבוצות, קהילות והתאגדויות בונות את הפרט ומזינות אותו, והפרט בונה אותן. יש תחום בשם 'גרופ ריליישנס', יחסי קבוצות, שהיום הוא כבר במיינסטרים, אך בעבר זה לא היה מוכר".
בשנת 1991 הקימה שפירא יחד עם כמה קולגות את ארגון "בסוד שיח", שעוסק בקונפליקטים של קבוצות. "הארגון הזה פועל עד היום, בלי לקבל פרוטה. אנחנו מקיימים סדנאות וכנסים לציבור הרחב, ומקדמים דיאלוג בין דתיים, חילונים וחרדים, יוצאי אתיופיה, ימין־שמאל ועוד. הפעילויות שלנו מעבירות חוויה ומסר שאפשר לחיות יחד ולא רק להיות בכיכר העיר, לצעוק ולהתלהם".
אריאל קנדל, ששימש כשליח הסוכנות בצרפת: "מיד אחרי הפיגוע בטולוז (למטה), משרד החינוך הצרפתי שלח פסיכולוגים – אלא שהם לא היו יהודים, ולא הצליחו להתחבר לתלמידים. הם לא הכירו את התמונה הרחבה – יהודים נפגעים כבר אלפי שנים בשל יהדותם, והזהות של הילדים בתיכון הזה היא לא רק צרפתית, אלא מאוד יהודית"
לנושא של התמודדות עם טראומות מפיגועים היא הגיעה לדבריה לגמרי במקרה. "בשנות התשעים משרד החינוך הקים במועצה האזורית שומרון יחידה בשם 'מרכז היערכות לחירום', ואני הצטרפתי אליה. המטרה הייתה להכשיר לחירום את המועצה וצוותים של בתי הספר, וכן לסייע להורים וילדים בעקבות אירועי זריקות האבנים של אותן שנים. אלא שבשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שהביאה פיגועים אחרים לגמרי: היו הרוגים מירי בכבישים, והיה פחד גדול. טרור של ממש השתולל בארץ, ובשומרון בפרט. אני הרגשתי שיש לי שליחות בנושא הזה. גייסנו אנשים מבתי הספר, מהמועצה ומהיישובים, וכך הקמנו את צח"י – צוותי חירום יישוביים. היו איתי כמה אנשי טיפול, ובהם משה ברנדר, שהיום גם הוא חבר ב'מהו"ת', ורונית שוהם ממחלקת הרווחה של המועצה. סיפקנו תמיכה מקצועית לנציגים מכל היישובים והמוסדות, כדי שהם יהיו אלה שיפעלו בשטח. הוקמו גם צל"חים, צוותים לשעת חירום המיועדים לבתי הספר. הטמענו את המודל ביישובים של השומרון ובנימין, ומאז משרד החינוך כבר הספיק לאמץ אותו".
לפיגועי הירי בכבישים הצטרפו אירועים נוספים שהגבירו את תחושת האיום, כמו ניסיונות חטיפה בטרמפיאדות וחדירת מחבלים לתוך יישובים. "התחלנו לדבר עם הילדים כדי להסביר להם מה קורה ולהרגיע אותם. הזמנו גם את קצין הגמ"ר ראשי ואנשי ביטחון אחרים כדי שישוחחו עם התלמידים, למשל ביישוב איתמר, שספג שורה של פיגועים קשים. הוצאנו מורים להשתלמויות בנות יומיים, שהתקיימו בכמה מחזורים, כדי שבתי הספר לא יושבתו. נתנו להם כלים להתמודדות במקרה שילדים נחשפו לאירועים קשים. הרעיון הוא שכאשר מתרחש פיגוע, אנשי החינוך כבר יודעים בדיוק מה לעשות – ואנחנו מגיעים לשם כדי להזכיר להם את מה שלמדו, וללוות אותם באותו רגע ראשוני.
"בכל אירוע כזה, אני הייתי מגיעה מיד למטה החירום של המועצה. מנכ"ל המועצה היה מכנס את אנשי מחלקת החירום, והיינו מתחילים בחלוקת עבודה. אחת המשימות הראשונות שלנו הייתה למפות את מה שמכונה 'מעגלי הפגיעות'. זה חשוב כדי שנבין למי צריך לדאוג יותר באותו הרגע ולמי פחות. מעבר לכך צריכים להחליט מי נוסע למשפחה שנפגעה, איזו הודעה להוציא למורים ולהורים, איך להדריך את המורים שצריכים לעמוד מול התלמידים, והאם יש ילדים שצריך לשוחח איתם באופן פרטני".
לאילו תגובות אפשר לצפות אצל מי שנכח בזירת פיגוע?
"בכי, חרדה, דופק מהיר, בחילות, חוסר שקט קיצוני או קיפאון. כל אלה מופיעות בשעות הראשונות שאחרי האירוע. אנשים חווים פחד ברמה גבוהה, ובעיקר חוסר אונים, שזה הדבר שהכי מוביל לפוסט־טראומה. המטרה של המטפל היא לנרמל את התחושות האלה. להסביר שזו תגובה נורמלית במצב שהוא לא נורמלי. מבחינה קוגניטיבית, רבים מהנפגעים רואים לנגד עיניהם כל הזמן תמונות מהפיגוע עצמו, פלאשבקים לא רצוניים. זה סימפטום שאמור לחלוף עם הזמן. תופעה נוספת היא של 'הימנעות', כלומר לא לבקר במקום הפיגוע או להתקרב לאזור".
ההשפעה על ילדים יכולה להיות דרמטית במיוחד. "ילדים רבים חווים רגרסיה, דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בהרטבה במיטה, היצמדות להורים, בכי מוגבר ושאלות קשות על המוות. ילדים בוגרים יותר עשויים להסתגר בחדר ולא לרצות לדבר עם אף אחד, או להיצמד לחברים. במצבים האלה ההורים נדרשים לגבש מחדש את המציאות של הילדים שלהם, כדי שיוכלו לחזור לשגרה. הם צריכים להיות יציבים רגשית, ולהסביר לילדים את המציאות גם אם היא קשה מאוד. המטרה היא שהילדים יבינו שההורים תמיד יהיו שם בשבילם".
בתוך היישוב הנצור
כשאני מבקש משפירא דוגמה לאירוע שדרש תגובה טיפולית מיידית, היא חוזרת אל הפיגוע בישיבת חיצים באיתמר לפני 18 שנה. מחבל שהגיע למגרש הכדורסל של הישיבה רצח ביריות שלושה תלמידים, ופצע שניים נוספים. "זה מוסד ששוכן בלב היישוב, והיו בו אז 105 תלמידים. למחרת הפיגוע היינו צריכים לקבל החלטה דרמטית. באותה עת הייתה דרישה של הביטוח הלאומי להביא לבתי החולים לא רק את הפצועים אלא גם את כל נפגעי החרדה, כדי שיוכרו כנפגעי פעולות איבה ויקבלו את הסיוע המקצועי הדרוש. אנחנו לא היינו מוכנים לקחת יותר ממאה נערים לבית החולים, אחרי שנחשפו לפיגוע. יחד עם ראש הישיבה, הרב יעקב אידלס, התקבלה ההחלטה שאנחנו לוקחים עליהם אחריות, כדי לחסוך מהם מעמסה רגשית נוספת. המשמעות מבחינתנו הייתה לעקוב באופן צמוד כדי לוודא שכל מי שסובל מהפרעה פוסט־טראומטית, יקבל טיפול מתאים.
"התקשרתי לביטוח הלאומי ותיאמתי את המהלך איתם. אנחנו מצידנו ביצענו התערבות מיידית, מה שנקרא 'דברור', וחילקנו את התלמידים לקבוצות קטנות עם מורה ומנהל. הפרוטוקול במקרים כאלה אומר שמשחזרים ומעבדים שוב ושוב את הסיטואציה הטראומטית עבור מי שנחשף אליה. רוב הילדים יצאו מזה יפה, אצל מעטים מאוד נותרה פגיעה".
בעקבות כמה פיגועים שהתרחשו ביו"ש הכיר הביטוח הלאומי ב"נוהל חרדה", שלפיו כל מי שנחשף לטרור יקבל בשנה שלאחר מכן טיפול מתאים לחרדה ולפוסט־טראומה. "אנחנו ממש ייסדנו את זה. זכיתי ומאז הקמנו בשומרון יחידה טיפולית לטראומה, שהיא היום חלק מרכזי בחוסן של איו"ש".
אירוע נוסף שנצרב עמוק בזיכרונה הוא הפיגוע בבית משפחת גביש, במוצאי יום טוב ראשון של פסח תשע"ב, יממה לאחר הפיגוע במלון פארק. "תוך כדי שאנחנו מארגנים את הבית, קיבלתי הודעה במירס: 'פיגוע באלון־מורה, מחבל חדר ליישוב'. ברצף הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, לא היה עד אז אירוע מהסוג הזה. שלחו מיד רכב ממוגן שייקח אותי למטה החירום של המועצה בברקן. לא ידעתי עדיין מי נפגע, והלב שלי פעם ברמות־על. הייתי צריכה לווסת כמה שאפשר ולהרגיע את עצמי. תוך כדי נסיעה קיבלתי טלפון מאחד הבנים שלי, שהיה אז בן 20 ומשהו. הוא אמר לי בבכי מר: 'אמא, זה משפחת גביש. אברהם נהרג'. אברהם היה חבר טוב מאוד שלו. הלב שלי צנח. והרי עם רחל גביש, אמו של אברהם, ישבתי באותו שבוע: היא הייתה יועצת בבית ספר, וסייעתי לה בתחום של התמודדות עם אובדן ושכול ופיתוח מנגנוני חוסן. בדיוק הלוויתי לה ספר הדרכה על הנושא. באותו שלב לא ידעתי שגם היא נרצחה.
מרים שפירא (בתמונה): "למחרת הפיגוע בישיבת חיצים היינו צריכים לקבל החלטה דרמטית. הביטוח הלאומי דרש להביא לבתי החולים את כל נפגעי החרדה, ואנחנו לא היינו מוכנים לקחת יותר ממאה נערים אחרי שנחשפו לפיגוע. החלטנו לקחת עליהם אחריות, ולוודא שיקבלו טיפול מתאים. חילקנו את התלמידים לקבוצות קטנות עם מורה ומנהל, כדי שיעבדו את הסיטואציה"
"זה היה לילה שחור, מסויט. נסענו לאלון־מורה, למרות שזה היה מנוגד לנהלים. האזור כולו עדיין היה סגור. ההחלטה שקיבלנו הייתה שגויה, אך הבנתי זאת רק בדיעבד. באותו שלב לא ידעו עדיין איפה המחבל, והיו אמורים לסגור את היישוב לגמרי לכניסה וליציאה. ובכל זאת נכנסנו, התמקמנו במזכירות היישוב עד שהתברר שהמחבל חוסל, ואז התחלנו לפעול. אגב, כיום צוותי היישובים כבר יכולים לעשות זאת בלעדינו".
אט־אט נחשפה הזוועה במלואה: רחל גביש, בנה אברהם ואביה יצחק קנר מצאו את מותם בבית. דוד גביש, בעלה של רחל, הובהל לבית החולים כשהוא במצב קריטי, ומת על שולחן הניתוחים. "שעתיים אחרי האירוע ישבנו עם צוות החירום היישובי ועם הרב אליקים לבנון, הרב של אלון־מורה, ומיפינו את מעגלי הפגיעות", מספרת שפירא. "אני נפגשתי עם בנות המשפחה. הן היו במצב של תגובה אקוטית: ישבו קפואות, בהלם".
בחלוף החודשים החלו להגיע אל שפירא וצוות המועצה האזורית שומרון פניות לסיוע מכל רחבי הארץ – "הרי הפיגועים של האינתיפאדה השנייה היו בכל מקום. בעזרת הידע שצברנו, התחלנו לעבוד המון מחוץ לגבולות המועצה". בימי ההתנתקות, בעודם מסייעים למפונים מיישובי צפון השומרון, נקראו אנשי מועצת שומרון לעבוד גם מול עקורי גוש קטיף. "קיבלנו תקציב ועשינו זאת, עד שבשלב מסוים המועצה אמרה 'די, אין לנו אפשרות להשקיע כל כך הרבה שעות עבודה מחוץ לשומרון'. זה כאמור הגיע אחרי שכבר מצאנו את עצמנו עוסקים בנושא של בניית חוסן עבור כלל הציבור, לא רק תושבי השומרון. בפועל זה היה בלתי אפשרי, מבחינה סטטורית ומבחינה תוכנית. לכן, לפני קצת יותר מעשור, אני וכמה מעמיתיי פרשנו והקמנו את מהו"ת".
מטה הארגון שוכן בגבעת־שמואל, אך העובדים והעובדות שלו – בהם עשרות אנשי טיפול שמועסקים כפרילנסרים – פועלים בכל רחבי הארץ. לאחרונה החלה שפירא כאמור לקדם תהליך של העתקת המודלים הישראליים והתאמתם לקהילות היהודיות בתפוצות. למרחב הפעולה הזה היא הגיעה דרך מנכ"ל משרד התפוצות דביר כהנא, שחיבר אותה ואת עמיתיה אל "עמיאל בקהילה" – מיזם של "אור תורה סטון" שמוציא משלחות לתקופות קצרות לקהילות יהודיות קטנות ובינוניות ברחבי העולם. הפסיכולוגית הישראלית ואנשים מצוותה נשלחו לסיורים בקהילות בארה"ב ובאירופה, כדי ללמוד על ההיערכות שלהן לחירום, ולהתחיל להעניק להם כלים לצורך התמודדות ובניית חוסן.
המשלחות המשוגרות מהארץ במסגרת "עמיאל בקהילה" מורכבות בדרך כלל משלושה חברים: מחנך בכיר, המשמש כראש המשלחת; איש מקצוע מתחומים כמו ביטחון, היי־טק, הסברה או פוליטיקה; ואמן הקשור לתרבות יהודית, ומביא לקהילות את עולם התוכן הזה דרך מוזיקה, ציור, קולנוע ועוד. "שאלתי את הרב ראובן ספולטר מאור תורה סטון: מה הערך המוסף שלי ושל אנשי מהו"ת? אני לא רב, וגם לא מוזיקאית", אומרת שפירא. "הוא אמר לי שברגע שהיהודים האלה פוגשים ישראלים שיש להם עיסוק מעניין – זה מחבר אותם. לא נשמע לי מבטיח במיוחד, אבל זרמתי. רק אחרי שהגעתי לשם, נפל לי האסימון בגדול".
ומהו האסימון?
"הבנתי שהקשר של יהודי התפוצות לישראל הוא קיומי. ביקור של צעירים יהודים כאן, למשל, יכול להוריד אצלם את הסיכוי לנישואי תערובת והתבוללות. אותי זה הדהים, אך כשדיברתי על כך עם אנשים שחיו או חיים בארה"ב, זה כלל לא הפתיע אותם. משהו קיומי פה בישראל מעודד יהודים מחו"ל להמשיך להיות יהודים. מעניין אותי להבין מהי הזהות שלהם כיהודים באמריקה או באירופה. אני ממשיכה לחקור את הנושא, ואני עדיין לא יודעת לפענח את זה".
המפגש עם הקהילות סיפק לה תגליות גם באשר לצד האחר של המשוואה. "הבנו משהו חשוב: דגל הקליטה הוא לא היחיד שמדינת ישראל מניפה כיום בנושא התפוצות. פעם חשבתי שיהודים חייבים לבוא לארץ בשביל להיות 'יהודים אמיתיים'. הייתי אומרת: בואו הביתה, לבית הלאומי שלנו. יש לי בני דודים שניסו לעלות לארץ אבל חזרו לקנדה, והיה לי קשה איתם. כעת הופתעתי לראות שמשרד התפוצות תומך בקהילות ומנסה לעזור להן לשגשג ולהיות בטוחות היכן שהן נמצאות".
כי לא חשבת שמדינת ישראל תשקיע משאבים ביהודים שלא מתכוונים לעשות עלייה?
"נכון. עברתי שינוי בתפיסות שלי. אני מרגישה שלאחרונה הלב שלי נפתח והתרכך. לא רק בשכל אני מבינה שלא כולם יעלו בטווח הקרוב; אני מבינה את זה גם עמוק בלב. ואני רוצה לעזור ליהודים לחיות בבטחה ולשגשג, למען הזהות היהודית".
"יהודי ארצות הברית עוברים תקופה מאתגרת, ואנחנו מרגישים שזוהי זכות עבורנו לעמוד לצידם, כפי שהם עומדים לצידנו בדורות האחרונים", אומר הרב כתריאל ברנדר, ראש מוסדות אור תורה סטון. "ככלל, יהודי התפוצות ניצבים בפני קשיים רבים, הכוללים לא רק התקפות אנטישמיות אלא גם אתגרים מגוונים סביב בניית זהותם היהודית ושמירתה. האחריות שלנו במדינת ישראל היא לתמוך באחים ובאחיות שלנו שבתפוצות, ולתת להם את התחושה שכאן יש להם בית, וגם אם קיימים חילוקי דעות בנושאים מסוימים, כולנו אחים. זוהי מערכת יחסים חשובה, שאנחנו צריכים לחזק ולהעמיק".
המהגרים האשימו את עצמם
הפסיכולוגית שרי סובוביץ ממהו"ת יצאה גם היא במסגרת פרויקט "עמיאל בקהילה" הזה לבריטניה, ולדברי שפירא, היא חזרה משם עם רשמים לא קלים. "שרי ביקרה בקהילות יהודיות שנמצאות בשלבי גוויעה. באחד מבתי הספר היהודיים, כ־80 אחוז מהתלמידים הם מוסלמים. אמהות בחיג'אב מגיעות לבית הספר ושרות עם הילדים שלהן בעברית".
על הקשר ההדוק בין זהות יהודית לפוסט־טראומה, ועל הצורך בסיוע ישראלי לניצולי פיגועים בחו"ל, מספר לנו אריאל קנדל, מי שעמד בראש משלחת של הסוכנות היהודית לצרפת. בשנת 2012 הוזעק קנדל לטולוז שבדרום המדינה, בעקבות פיגוע מחריד שאירע בעיר: מחבל שהגיע לשער התיכון היהודי "אוצר התורה", ירה למוות ברב יונתן סנדלר ובשני ילדיו, אריה בן ה־6 וגבריאל בן ה־3. משם המשיך המחבל לתוך בית הספר, רדף אחרי תלמידים, וירה מטווח אפס בראשה של מרים מונסונגו בת ה־8, בתו של מנהל בית הספר.
"המצב שם היה קשה מאוד", מספר קנדל. "מנהל בית הספר, שזה עתה שכל את בתו, היה צריך לדאוג לתלמידים ולצוות. תלמידי התיכון היו בטראומה, והיה הרבה מאוד מה לעשות גם בבית הספר היסודי רש"י, שבו למדו הילדים שנרצחו". אלא שקנדל, ישראלי שעלה מצרפת בגיל 18, הבין עד מהרה שהסיוע הנפשי שניתן לתלמידים אינו מועיל להם, ואולי אף מזיק. "כבר באותו יום משרד החינוך הצרפתי שלח פסיכולוגים שיסייעו לתלמידים ב'אוצר התורה'. אלא שאנשי המקצוע האלה לא היו יהודים, ולא הצליחו להתחבר לתלמידים. הם לא הבינו למה הנערים מדברים על רצון לפגוע במוסלמים. הם לא הכירו את ההקשר ואת התמונה הרחבה – יהודים נפגעים כבר אלפי שנים בשל יהדותם, והזהות של הילדים בתיכון הזה היא לא רק צרפתית, אלא מאוד יהודית. בנוסף, באותה תקופה צרפת עדיין לא התמודדה עם פיגועים גדולים, ולא היה להם כל ניסיון בטיפול בטראומה בהיקפים כאלה. גם לפסיכולוגים היהודים בצרפת לא הייתה הכשרה מתאימה".
מרים שפירא: "אנחנו יוצאים בתוכנית של מתנדבים בקהילות, שיסייעו בבינוי הקהילתי מהשטח כלפי מעלה, ותוכנית של מוכנות לחירום, שזה דבר שבא מלמעלה למטה. לא מדובר רק על אסונות ופיגועים שגובים קורבנות; גם ילד יהודי שהולך ברחוב ויורקים עליו צריך לקבל מענה. הרי לתקריות כאלה יש פוטנציאל לערער את הצעירים"
קנדל, שהשתכן אז למשך יותר משבוע בפנימייה של בית הספר, החליט בתיאום עם הקהילה להביא אנשי טיפול ישראלים המתמחים בטראומה. "פנינו לקואליציה הישראלית לטראומה וביקשנו שיגיעו אלינו פסיכולוגים דוברי צרפתית; הרי זה לא משהו שאפשר לעשות בתרגום. הם שלחו במהירות שישה מטפלים, וזה מה שבאמת סייע לאותם תלמידים. סוף־סוף היו אנשים שהבינו אותם מבחינה יהודית אך גם צרפתית, ויכלו להתחבר אליהם".
הוא לא ישכח את הביקור בבית הספר רש"י. "בכיתות ראינו את המגירות של הילדים שנרצחו, ועל כל אחת מהן תמונה. השאלות הראשונות של המורים היו: מה עושים עם התמונות? משאירים אותן שם? מורידים? איך מסבירים לתלמידים למה הילדים הקטנים לא ישימו שוב את החפצים שלהם במגירה?". תוך כדי כך ציין אחד מאנשי החינוך כי הראשונה שהבינה את החשיבות של הקצאת מגירה פרטית לכל ילד, הייתה סטפניה וילצ'ינסקה, שותפתו של יאנוש קורצ'אק בניהול בית היתומים המפורסם שלו. "כל האלמנטים האלה יחד – אנטישמיות, רצח ושואה – גרמו לי לסערת רגשות של ממש. יצאתי לאחר מכן לחצר בית הספר. ישבתי בצד ולא הייתי מסוגל להפסיק לבכות".
כעבור שנה, כשהתקיים בצרפת יריד תוכניות של הסוכנות היהודית, פנה אל קנדל נער בן 16 שהגיע לשם עם הוריו. "הוא אמר לי: 'אני זוכר שהבאת אלינו ל'אוצר התורה' את הפסיכולוגים הישראלים. עד שהם הגיעו, לא הייתי מוכן לדבר. שתקתי. אני זוכר שהם סיפרו שבישראל יש פיגועים, ויש גם חיילים שצריכים להתמודד לעיתים עם סיטואציות מורכבות. באותו רגע החלטתי שאני רוצה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל'. בהמשך הוא אכן עשה את זה".
במרחק שש שנים ואלפי קילומטרים מהפיגוע הקשה בטולוז, ד"ר ג'ורדן גולין, נשיא ומנכ"ל של ארגון הרווחה היהודי בפיטסבורג והאזור (JFCS), היה זה שהבין את הנחיצות של סיוע נפשי מתוצרת ישראל לאחר הטבח בבית הכנסת בעירו. לארגון שלו דווקא יש מחלקה מפותחת שעוסקת בטיפול נפשי, הוא אומר, אך לא היה בכך די. "גייסנו גם פסיכולוגים שקשורים אלינו או שאנחנו מכירים, אך לצערנו זה לא הספיק", אומר לנו גולין. "כאן נכנסו לתמונה אנשי הקואליציה הישראלית לטראומה, שעוד לפני שעלו על המטוס נתנו לנו דגשים והנחיות מקצועיות. יממה אחרי הפיגוע הם כבר הגיעו אלינו, והכשירו את אנשי הטיפול שלנו ואת ראשי הקהילה כיצד לטפל בטראומה".
סטפני סמול, עובדת סוציאלית ומנהלת המחלקה לבריאות הנפש ב־JFCS, מספרת כי הטיפול המיידי שהארגון שלה יכול היה להעניק, לא התאים לממדים ולאופי של האירוע. "אחרי פיגוע ירי בתוך בית כנסת, לא מספיק להחזיק את היד של האנשים שנפגעו נפשית. הם צריכים מענה למצבי טראומה, וגם המומחים שהכרנו לא ידעו כיצד לעשות זאת".
מבחינת הטיפול, יש הבדל בין פיגוע בבית כנסת לפיגוע בתחנת רכבת?
"יש הבדל בין טראומה של פגיעה אישית, למשל בתקרית פלילית, לבין אירוע רב־נפגעים, ובפרט כשתקפו אותך על רקע מוצאך. היה כאן מספר יוצא דופן של יהודים שסבלו מחרדה, על אף שהם לא קשורים בכלל לבית הכנסת הזה. גם יהודים אורתודוקסים הגיעו לטיפול, מכיוון שהרגישו שהמחבל רצה לפגוע גם בהם, מעצם היותם יהודים. הרבה יהודים אומרים לנו עד היום שהם לא מסוגלים נפשית להתקרב לבתי כנסת, כיוון שהם מרגישים שם לא בטוחים – וזאת למרות שכל בתי הכנסת בארה"ב שינו דרמטית את נוהלי האבטחה".
הפיגוע אירע בחודשי הסתיו, כשהעיר עטופה בצבעים ובריחות של השלכת. סמול מספרת שבשנה האחרונה, גם חילופי העונות הפכו לטריגר עבור הנפגעים. "הרבה מטופלים חשבו שיצאו כבר מהטראומה, ופתאום כשהגיע הסתיו הכול חזר אליהם". "רבים מהנפגעים מרגישים כאילו חזרו לזירת הפיגוע בכל פעם שהם שומעים סירנה", מספר גולין. "אחרים סיפרו שהם לא מסוגלים לישון, שהם בוכים כל הזמן, או שהפסיקו לאכול. היו גם שסבלו מרגשות אשמה בלתי נשלטים: מדוע לא הצלחתי לסייע? או – איך בכלל אני מרשה לעצמי להרגיש דיכאון, הרי לא הייתי בזירת הפיגוע, ואין לי זכות להיות במצב טראומטי. הרבה ילדים הרגישו אובדן ביטחון ויציבות".
מעגל נוסף ובלתי צפוי היה של מהגרים ממדינות שונות, בהם גם מוסלמים, שביקשו את עזרת מרכז הרווחה היהודי. סמול: "המחבל אמר שהחליט להרוג יהודים בין היתר משום שהם מכניסים לארה"ב מהגרים. פתאום הגיעו אלינו אנשים ואמרו שהם מבקשים טיפול וסיוע, מכיוון שהם מרגישים שהפיגוע אירע באשמתם".
בני הקהילה בפיטסבורג, היא אומרת, ערוכים כיום נפשית לתקריות כאלה, אך לדבריה הם חריגים בנוף היהודי־אמריקני. "כולם הגבירו את האבטחה, אך כל הנושא של מערך נפשי והיערכות לטיפול בטראומה עוד לא מפותח כפי שהוא צריך להיות ברמה הארצית. לנו יש כיום כלים רק מכיוון שלצערנו נאלצנו להתמודד עם מקרה כזה. כפי שבעבר נושא האבטחה הפיזית של הקהילות לא נלקח ברצינות, והעדיפו להתעלם ממנו, כיום זה המצב בנושא הנפשי".
מי יטפל במטפל
תמי גינזבורג, מטפלת ומנחה של קבוצות בנושא טראומה ושכול, הייתה כאמור הנציגה של מהו"ת בפיטסבורג. "עם הגעתנו לשם, אחד מרבני הקהילה ניגש אליי ואמר: 'איך אני אמשיך להנהיג את הקהילה שלי? הרי הרבה מהחברים נרצחו, ואני נשארתי בחיים. אולי יכולתי להציל אותם?'", היא מספרת.
"ראינו שם ברחובות אלפי אנשים בהלם, בעצב, בחוסר הבנה של 'כיצד מתקדמים מכאן?'. המונים התאספו סביב בית הכנסת, הניחו זרים, הדליקו נרות ושרו. היו שם נערות שלא הפסיקו לצעוק ולבכות – 'איך זה יכול היה לקרות לנו?'. חלקן נראו על סף אובדן שליטה: הרי המקום שהיה הכי בטוח מבחינתן, הפך לזירת רצח. ניגשתי אליהן וניסיתי להרגיע אותן בשיטות של גוף ונפש. אמרתי להן לקחת נשימות עמוקות, לימדתי אותן כיצד להרגיע את הגוף, וניסיתי להסביר להן שהתגובות שלהן נורמליות".
ילדי בית הספר היהודי בפיטסבורג, היא מספרת, חוו תופעות רגרסיה. "חלקם פחדו לצאת מהבית ונשארו צמודים להוריהם. הייתה מורה שבעלה מטפל בהתנדבות בגופות הנפטרים, והוא סיפר למשפחה על המראות הקשים מבית הכנסת. הבת שלהם נכנסה לחרדות ולהיסטריה, ואנחנו ניסינו לעזור למורה לטפל גם בבתה וגם בבעלה. נערה אחרת, שלא הייתה בבית בסוף השבוע שבו אירע הפיגוע, חזרה הביתה ומצאה את הוריה בהתקף פאניקה, חרדות ובכי בלתי נשלט. לא פשוט לראות את הוריך במצב כזה, ואותה נערה לקחה את זה קשה מאוד.
"גם מול צוות הטיפול המקומי היה עלינו לטפל ולסייע: הרי הם עצמם חברי הקהילה, וצריכים לדאוג לבריאות הנפשית שלהם ושל משפחותיהם. העומס הרגשי המוטל עליהם היה עצום. רוב חברי הקהילה ביקשו להשתתף בכל הלוויות, ואנשי הצוות הטיפולי סחבו גם את האשמה על כך שהם לא מספיק מתאבלים או מסייעים לקרוביהם, כיוון שהם בעבודה.
"הטראומה יצאה את גבולות העיר פיטסבורג. בזמן ששהינו בזירת הפיגוע, קיבלנו פניות מקהילות נוספות בארה"ב, שדיווחו על מקרים רבים של טראומה וחרדות – גם אצל אנשים שנמצאים במרחק כמה שעות טיסה משם. אנחנו מכנים זאת טראומטיזציה משנית".
מרים שפירא לא הייתה בפיטסבורג, אך יצאה ביקרה בשלוש קהילות יהודיות אחרות בארה"ב; בעיר קולומבוס שבאוהיו, בקנזס־סיטי שבמיזורי ובפרובידנס שברוד־איילנד. לדבריה, היא התרשמה במיוחד מהפעילות של ה־Jewish Family Services, מעין סוכנויות מקומיות לסיוע, רווחה ובריאות הנפש. "הפתיע אותי לראות שנושאים כאלה מטופלים בארה"ב על ידי עמותות, ולא על ידי הממשלה. ידעתי את הנתון הזה, אבל עד שלא ראיתי את הפעילות המדהימה שלהם – לא הבנתי את העניין".
בכל אחת מהקהילות ביקשה שפירא לקיים סדנת חשיפה לנושא החוסן הקהילתי. לקנזס־סיטי היא הגיעה עם השחקן אסי צובל, שהעלה הצגת יחיד על פוסט־טראומה שחווה בעקבות שירות מילואים. הקהל שם, היא מספרת, לא בדיוק נהר לאירוע. "אנשי ה־JCC (ארגון שמפעיל מרכזים קהילתיים יהודיים – צ"ק) לקחו על עצמם לארגן לנו את האירועים, אך בסוף הגיעו רק מעטים למפגש איתי ועם אסי צובל, וזה היה מאוד לא נעים. בעיניי זה חלק מהעניין של בינוי קהילתי, כשיש מתנדבים שיכולים לארגן אירוע ולפנות לקהל. כשאין מעורבות של חברי הקהילה, זה מעיד שמצבה ירוד".
אתגר נוסף ששפירא זיהתה שם הוא תחושת חוסר השייכות של הדור הצעיר. "רוב הצעירים לא רוצים להזדהות עם זרם מסוים ביהדות, או להיות חברים בבתי כנסת ובארגונים. אני שמה בצד את האידיאולוגיה הדתית שלי, ורוצה שהצעירים יהיו רשומים אפילו בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי, העיקר שיהיו מזוהים עם יהדותם".
בפרובידנס, לעומת זאת, נחל הביקור הצלחה. "את האירוע ארגנה מתנדבת, אישה שדואגת לקיים סדנאות היכרות בין יהודים מזרמים שונים. זו קהילה קטנה מאוד, ועדיין יש בה המון תתי־קהילות ובתי כנסת. הגיעו ארבעים אנשים – שזה המון בשביל הקהילה הזו. הסדנה שעשינו היא התחלה מצוינת לתהליך שאותה מתנדבת רוצה לקדם. זו קהילה שהייתי שמחה מאוד ללוות, ולהעביר בה הכשרה על גיוס מתנדבים כקיום דיאלוג. לא צריך למחוק את ההבדלים בין הקבוצות, אלא ליצור שיתופי פעולה. הרי ברגע שיהיה אירוע אנטישמי, זה ממילא יאחד אותם. אז למה לחכות למצב כזה? למה לא ליצור חוסן קהילתי עוד לפני שמתרחש פיגוע?"
סטפני סמול, עובדת סוציאלית בארגון יהודי בפיטסבורג: "היה כאן מספר יוצא דופן של יהודים, כולל אורתודוקסים, שסבלו מחרדה על אף שהם לא קשורים בכלל לבית הכנסת 'עץ חיים'. הם הרגישו שהמחבל רצה לפגוע גם בהם, מעצם היותם יהודים. רבים אומרים לנו שהם לא מסוגלים נפשית להתקרב לבתי כנסת, וזאת למרות שנוהלי האבטחה השתנו דרמטית"
במפגש עם שירותי הרווחה היהודיים של הקהילה באוהיו, הבינה שפירא שגם לישראלים יש הרבה מה ללמוד מאחיהם ואחיותיהם שמעבר לים. "הם נותנים מענה ל־300 ניצולי שואה, ועושים זאת בצורה נפלאה. יש להם מחסן של מצרכי מזון ומוצרים אחרים, וכל אדם שמגיע לטיפול כלשהו נכנס לאחר מכן למחסן. סוגרים את הדלתות, והוא לוקח את מה שהוא צריך – והולך. שיא הפרטיות והרגישות.
"כאשר דיברתי עם יהודים שם על זהות, הבעיות שהם העלו היו אישיות יותר; בעיות נפשיות של ילדים וכדומה. לא מטפחים שם בכלל את הזהות היהודית. הם הסבירו לי שאפילו לא עושים עבודות שורשים בבתי הספר, כי זה לא פוליטיקלי־קורקט. כך הזהות נפגמת. זה משהו שיכול לבנות חוסן קהילתי, וחבל שלא עוסקים בו".
ואחרי שביקרתם והתרשמתם, מה השלב הבא בעבודה עם יהודי ארה"ב?
"אנחנו יוצאים בתוכנית של מתנדבים בקהילות, שיסייעו בבינוי הקהילתי מהשטח כלפי מעלה. זה תהליך שנמשך כשלוש שנים לפני שאפשר לראות תוצאות. בנוסף אנחנו מציעים כמובן תוכנית של מוכנות לחירום, שזה דבר שבא מלמעלה למטה. לשם כך אנחנו נמצאים במגעים עם הפדרציות היהודיות ועם ה־JCC, ומציגים להם מודלים להתמודדות עם אירועים אנטישמיים. לא מדובר רק על אסונות ופיגועים שגובים קורבנות; גם ילד יהודי שהולך ברחוב ויורקים עליו, צריך לקבל מענה. הרי לתקריות כאלה יש פוטנציאל לערער את אותם צעירים".
במהו"ת פותחה גם תוכנית מוכנות לחירום המיועדת לרבנים וראשי קהילות. "אין הכוונה רק לאירועים ביטחוניים, אלא לכל מצב בעל היבטים טרגיים. מצבי חירום וטראומה הם חלק מהחיים, הן ברמה הפרטית והן ברמה הקהילתית, ולמנהיגות רוחנית יש תפקיד חשוב וייחודי במקרים כאלה".
התוכנית נועדה להעניק למנהיגים רוחניים את הכלים להתערבות חירום, בהתבסס על מיומנויות נלמדות וגם על פרקטיקות דתיות. "המפגשים יכללו יחידות תיאורטיות ויחידות סדנה, שיעסקו בתכנים כמו ההגדרה של מצבי חירום; למידת העקרונות הבסיסיים של התנהגות אנושית במצבים כאלה, ותפקיד הרב או המנהיג בזמן משבר. אנחנו נותנים לרב כלים כדי לגבש מחדש את המבנים הקהילתיים הרלוונטיים, כמו למשל הקמת צוותי חירום. בסדנאות אנחנו מביאים מצבים והתנסויות שהיינו מעורבים בהם אישית. אנחנו מדגישים את החשיבות הגדולה של הקהילה, וכן של האמונה והשייכות לדת, לצורך התמודדות מוצלחת. לאחר סיום ההדרכה יתקיימו פגישות תקופתיות, כדי ליישם ולחזק את התכנים שנלמדו".
מהו מקומו של הרב בסיוע נפשי בזמן אמת? הרי רוב הרבנים הם לא פסיכולוגים או אנשי טיפול.
"אנחנו מעניקים סקירה מקיפה של תופעות פוסט־טראומה וסימני הזיהוי שלהן, ועוסקים בשאלות כמו כיצד לבנות סביבה חיובית להחלמה טובה, באילו נושאים יטפל הרב ומתי חשוב להפנות לאיש מקצוע של בריאות הנפש. מעבר לכך, תקשורת וחיבור עם הקהל הם מרכיבים חיוניים בעבודתו של הרב גם בימי שגרה. בתוכנית שלנו ישנה יחידה העוסקת בהקשבה ותקשורת אמפתית שמקרבת אנשים, בדגש על חיזוק כישורי המנהיגות. אנחנו מסבירים לרבנים שהם חייבים לתקשר ולדברר כל דבר כלפי הקהילה. אם למשל החליטו על אמצעי מיגון, חייבים להודיע לציבור. המשפחות החברות בבית הכנסת חייבות להיות מעודכנות כל הזמן, ולקבל הרגשה שהמצב טוב ובשליטה. מלבד זאת אנחנו גם מדגישים את תפקיד הרב כמי שמדריך את מעגלי ההיפגעות השונים בשלבי האבל או ההתמודדות עם הטראומה.
"מנהיג הקהילה צריך גם לדעת לגבש תמונת מצב של מעגלי הפגיעות בקהילה, להבחין מי זקוק לסיוע נפשי מיידי. הרי הוא מכיר ויודע אם יש למשל משפחה עם פגיעוּת גבוהה יותר, למשל כשמדובר ביתומים או אלמנות. הוא צריך לדעת להוציא מסר לאותן משפחות ולקהילה בכללותה, ולהגיד 'אנחנו פה, ואנחנו יודעים שקשה לכם'. חשוב גם שהרב יכניס מסרים רוחניים לדברים שלו. מתוקף מעמדו יש לו יכולת לסייע לאנשים מאמינים להחלים דרך הנקודה הזו. החיבוק הרוחני הוא חשוב מאוד".
