שעה אחרי יציאת השבת אני פונה לרחוב המדע שבפארק המדע ברחובות וחולף על פני רחוב פרופסור פקריס (אבי המחשוב הישראלי) ועל פני רחוב פרופסור ברגמן (אבי תוכנית הגרעין הישראלית) וממשיך עד אולמי קולוניה, אולם שמחות. במגרש החנייה המאולתר, על קרקע בוצית, אין מרצדס או לקסוס לרפואה. קיה וטויוטה ורנו ופיג'ו ועוד קיה. עמישראל. ושעתיים לפני שהמנהיג אמור להגיע, מאות כבר עומדים בקור אל מול המגנומטרים של היחידה לאבטחת אישים. זה לא נכון שאין כאן אשכנזים, צוחק לעברי אדם מבוגר בעל פנים עגולות וחייכניות. הנה אני אשכנזי ואתה אשכנזי ויש כאן עוד שניים. ארבעה מתוך שלוש מאות. וחוץ מזה גם יש פה רוסים. רוסים זה אשכנזים או לא אשכנזים?
אדם עדין למראה העומד לידי בתור מזהה אותי ואומר לי שלעומת העמיתים שלי, אני דווקא הגון. והוא מציג את עצמו: משה יפרח. ומציג את בנו. הביא את בנו איתו כדי שישמע את המנהיג הכי חזק והכי כריזמטי והכי עוצמתי של מדינת ישראל. משה נולד בתל־אביב, שירת בצנחנים, היה יהלומן בלוס־אנג'לס, חזר לחולון, עבר לקריית־עקרון ולא מזמן סגר את חנות הפרחים שלו ברחובות החדשה. תמיד היה ביבי, אבל לא פעיל. עד שערב אחד, לפני כחצי שנה, צפה במהדורות השבת בטלוויזיה שבהן דיברו על שלושת כתבי האישום. ופתאום הוא אמר לעצמו ראבק, מה הולך פה. הרי הפרקליטים האלה והעיתונאים האלה ממש צולבים את ביבי בכיכר העיר כמו שצלבו את ישו. הוא נותן את החיים שלו בשביל המדינה והם תוקעים לו מסמרים בגוף. אשכרה שופכים את דמו. ובמין הנאה כזאת. עם אש בעיניים וחיוך רע על השפתיים.
יהדות המזרח אינה גזענית, אומר כורש חנניה. לכן, למרות שנתניהו הוא מרחביה, העם של הליכוד מזדהה איתו. האנשים כאן באולם מרגישים שיש חונטה של גנרלים ופרקליטים ועיתונאים שמנסה להפיל את ביבי כדי לפגוע בנו. הבחירות האלה הן בחירות של ביבי נגד החונטה. ושל העם נגד החונטה. והתחושה שלי טובה. יש מומנטום
רק בגלל זה יפרח נכנס לפייסבוק. ואחר כך לטוויטר. והחליט לכנות את עצמו "צבא העם". כי בפוסטים ובציוצים שהוא מעלה, הוא יכול לספר מה באמת קורה במערכת המשפטית שבה חבר מביא חבר וכולם חברים של כולם. והוא יכול לספר מה באמת קורה בין שי ניצן לאביחי מנדלבליט ובין אביחי מנדלבליט לבין גבי אשכנזי. ומה מסתתר מאחורי המסכה כחולת העיניים של כחול לבן. את כל מה שהתקשורת לא מדווחת עליו, הוא מפיץ ברשתות. חושף את הצביעות של השמאל. חושף את המוסר הכפול של השמאל. וזוכה ליותר ויותר תהודה. כי עם ישראל לא פראייר. לאט־לאט עם ישראל יוצא משטיפת המוח שעשו לו. ומהאדישות שהכניסו בו. ומה שקרה ליפרח בקטן עם צבא העם קורה עכשיו בגדול עם הקמפיין של נתניהו. בהתחלה גל קטן, אחר כך גל בינוני, עכשיו נחשול. והכול דווקא בגלל התקשורת. שמאחדת אנשים מאחורי נתניהו. כי השמאל מדבר גבוהה־גבוהה על דמוקרטיה, אבל השמאל מונע משנאה. נקודה. וכשהעם רואה את השנאה הזאת, העם נדלק. הוא בוער. ביום שני בשבוע הבא העם ינקום בפרקליטות וינקום בתקשורת ויביא לנתניהו מתנה של קרוב ל־60 מנדטים.
בתוך האולם עצמו מסכי ענק שעליהם הפנים המוכרות: נתניהו – מנהיג לעתיד בטוח. ומאות כיסאות שעליהם שלטי קרטון מודפסים: לעולם לא תצעד לבד, נתניהו. אבל מה שצד את עיניי הוא דווקא שלט גדול מעוטר דגלונים, שנכתב עליו בכתב יד עגול ויפה – הדם של המנהיג שלי אינו הפקר. כל העניין כולו במשפט אחד: המנהיג; שלי; הדם; הפקר. וכשאני מוצא לי כיסא פנוי בפינה רחוקה של האולם, ניגש אליי כורש חנניה ואומר לי שמה שאני רואה מסביב דומה לבחירות שבהן מנחם בגין התעורר אחרי תקופה ארוכה של תרדמת וירד לשטח והבעיר אש – וניצח. כך בדיוק גם כעת. נתניהו סוף־סוף הבין שהוא חייב לרדת אל העם ולגעת בעם ולהבעיר אש. כי כולם כאן מבינים שאם נפסיד בבחירות, נחזור אל הימים האפלים של לפני המהפך.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
