"תָּאֵר לְךָ
כָּל הַזְּמָן שָׂנוּא / בְּכָל מָקוֹם / לֹא מוּבָן / מְעוֹרֵר פַּחַד / מֵעֶצֶם קִיּוּמוֹ….
אוֹמְרִים: מַזָּל רַע / עִוֵּר / כִּשּׁוּף / מַחֲלוֹת / מִסְתַּבֵּךְ בַּשְּׂעָרוֹת
לָכוּד לָעַד / בַּגּוּף הַזֶּה, הַחַמִּים / הַמֵּרִיחַ כַּפְּרִי"
(ד"ר מאיה ויינברג, מתוך הספר "פליטי האור")
כיכר העיר באיון, 1332. ליידי ז'קום צעדה בבעתה מהולה בהכנעה לעבר בימת גלילי העץ שהוכנה מבעוד מועד. האמונים על ביצוע גזר הדין היו עסוקים בתחיבת ערמות קש שיעצימו את הבערה. בתוך הקהל שהתאסף לרגל האירוע ותפס עמדות נוחות לצפייה, היו גם שכניה של הליידי, אותם אזרחים צרפתים שומרי חוק שדיווחו לרשויות על העוון הנורא והביאו ללכידתה של הצעירה המסוכנת לציבור. העילה: המוני עטלפים שנצפו מרפרפים מעל ביתה הלוך ושוב. המשמעות: מדובר במכשפה. אחרי הכול, דם עטלפים משמש רק סקטור אחד באוכלוסייה. בית המשפט שמע את העדויות על אודות משקי כנף ליליים הסובבים את מעונה של האישה, וגזר מיד את דינה: מוות בשרפה, והשאר היסטריה.
מסע של מאות שנים קדימה בזמן, לעבר המאה ה־21. ציד המכשפות כבר מאחורינו, אבל בהלת הקורונה עוד לגמרי לפנינו. הסינים, אובדי עצות למול הנגיף המתפשט במהירות, מחפשים אשם. והנה באים בתחילת החודש שני מאמרים של חוקרים סינים, שזוכים להתפרסם בבמה היוקרתית והנחשבת של כתב־העת Nature, ומצביעים על מפיץ המגפה: העטלף. מאז כבר העלה המחקר אשמים אחרים מקרב ממלכת החי, אלא שרק היונק המעופף נשאר לנום בתודעה. "לתחושתי, החשוד המיידי הוא תמיד העטלף", אומרת ד"ר מאיה ויינברג ונאנחת. "אבל בואי נבין מה קורה פה. אנחנו מדברים על מחלה בממדים גלובליים שהתפרצה בסין, ולא בפעם הראשונה – גם תחלואות אחרות כמו סארס התחילו שם. כך שיש לסינים רצון לתת לעולם על מגש את האשם, ועל היונק הרדוף הזה יש נטייה לטפול הכול".
"אמרתי לווטרינרים של האו"ם: 'בואו ניגש לזה בראש נקי, נקרא את המחקרים כמות שהם'. נכון, לעטלף יש נוגדנים לווירוס הקורונה, אבל במה הוא נאשם? בכך שהוא לא מת ממנו? בציבור הכללי יש רושם שיושב עטלף על ענף ומשפריץ מחלות כמו ממטרה. אני באמת מתוסכלת מהתדמית הזו"
גם בימים של טרום סחרור־המסכות, זכה העטלף למעמד של כוכב יוטיוב אפל. סרטונים ויראליים המופצים ברשת מתעדים בני אדם מרחבי הגלובוס שנאבקים בכוח האופל המכונף שחדר לביתם, בדרך כלל בליווי פסקול צווחני. מאות אלפי צפיות נרשמות כשגבר אמריקני משופם מניס עטלף חמקמק מחדר השינה שלו בעזרת מחבט טניס, או כשזוג אירים נאבקים בפולש בסיוע כלי נשק ממחלקת הטקסטיל – מגבת מטבח ושמיכה מעוטרת. כל עוונם של המעופפים הוא חיפוש אחר מקום חמים כדי להניח בו את הראש ואולי גם לחטוף איזו ארוחת צהריים פרוקת רגליים, אבל כשאתה נושא על גבך פולקלור עשיר של כישוף, מוות ותאוות דם, הסיכוי שלך לצאת מזה בשלום שואף לאפס. אגב, גם שיעור העטלפים שניזון מדם שואף לאפס – שלושה מינים מתוך 1,330, פחות מרבע אחוז, אבל בתודעה האנושית כל עטלף הוא דרקולה בפוטנציה. לא ייפלא אפוא שישנו מונח מקצועי המוקדש לפחד מעטלפים – כירופטופוביה.
מערכת היחסים בין האדם לעטלף, איך לומר, התחילה ברגל שמאל ואז הידרדרה, כך שללא ספק נדרש כאן מיתוג מחדש. לזה בדיוק מפללת הווטרינרית ד"ר מאיה ויינברג. בימים היא חוקרת ומטפלת בעטלפים, ובלילות – משוררת וצופה אדוקה במושאי אהבתה. "אנשים פשוט לא מכירים אותם", היא אומרת לי כשאנו יושבות בתוך הכיפה הגיאודזית שבלב פארק כפר־סבא. הערים דווקא מלאות בעטלפים, אני מעירה. למעשה, סמוך ממש למקום פגישתנו ניצבת שדרת עצי פרי שנמלאת בלילות במשק כנפיים שחורות. "אבל זה העניין", אומרת ויינברג, "אנשים רואים שבריר, משהו כהה שחולף במהירות על פניהם ומפחיד אותם. לא פלא שהם מבועתים. ביומיום אין לאדם הזדמנות לעמוד פנים אל פנים מול עטלף, וחבל, כי כשרואים אותו אי אפשר שלא להתאהב. אני עדה לרגע הגילוי הזה בכל פעם מחדש. לפעמים נשאר אצלי גור בבית לכמה ימים, עד שאמצא לו אמא מאמצת, וזה בית שגדלים בו ילדים, ואנשים נכנסים ויוצאים. אני רואה איך הם מבחינים בעטלף שמונח על השיש במטבח, או בחדר של הבנות, וסוף־סוף נקרית להם הזדמנות לראות את הפרצוף מלא החמידות הזה, את העיניים הסקרניות. את מכירה את הבובות עם העיניים הגדולות? זה המבע של העטלפים. יש להם שבעה שרירים שונים כדי לכוונן את אפרכסות האוזניים, וכשהם מזיזים אותן זה כל כך משובב לב. בכלל, זו חיה עדינה מאוד, בניגוד למה שחושבים עליה. היא תעשה הכול כדי להימנע מנשיכה, ואפשר להתקרב אליה וממש לקטוף אותה מקיר המערה. והיא גם לא מעבירה מחלות. אני יכולה להגיד לך שעטלפים הסתובבו אצלי חופשי במהלך ההריונות שלי וההנקות, ומעולם לא חליתי בשום דבר – אפילו לא בדלקת עיניים או בכאב בטן. מה שאי אפשר להגיד על חיות אחרות שעבדתי איתן".
לאחרונה הוציאה ויינברג, יחד עם הסופר והחוקר ד"ר דרור בורשטיין, ספרון יפהפה בשם "פליטי אור", סנונית ראשונה לסדרה שתעסוק בממלכת החי. בספרון הם מזגזגים בין מדע ושירה, אמונות טפלות ועובדות זואולוגיות, מקורות יהודיים קדומים ויצירות אמנות עתיקות. העיניים המזוגגות מאהבה של ויינברג, ותקוותיה להאיר את העטלפים באור אחר, נשקפות גם הן מהטקסט, מקוות. בפתח הספר מודים הכותבים כי "ספר זה נכתב באהבה, הערכה ושמץ של הערצה לעטלפים. עטלפים תמיד מעוררים תחושה כלשהי בבני אדם: לרוב דחייה (…) תקוותנו היא שהרהורים ועובדות אלה יביאו את הקורא לבחון מחדש את דעותיו ואת תפיסותיו. (…) מניסיוננו, אדם שראה עטלף פנים אל פנים והישיר מבט אל תוך עיניו, לא יוכל עוד לחשוש ממנו".
אלא שאז בא וירוס אחד וטרף הכול.
היהודי של עולם החי
נשוב לזוג המאמרים ב־Nature. במחקר הראשון – שאותו הובילו חוקרים מהמכון לווירולוגיה בווהאן, העיר שבה התחיל הכול – נלקחו דגימות משבעה חולים מאובחנים, שישה מהם עובדי שוק פירות הים, המקום שכנראה היה המוקד הראשון של ההתפרצות. הרצף הגנטי של הדגימות הושווה לרצף של נגיף הקורונה שנלקח מבעלי חיים שונים, והתברר כי גנום הווירוס הקיים אצל עטלפים תואם ב־96 אחוזים את הקורונה האנושית. מכן הגיעו החוקרים למסקנה כי העטלפים הם אלה שהדביקו את בני האדם. במחקר השני, שנערך באוניברסיטה בעיר הסינית פודן, נלקחה דגימה מריאותיו של חולה קורונה בן 41, גם הוא עובד השוק. הפעם נמצאה זהות של 89.1 אחוזים לנגיף שנלקח מעטלפים. מאז נערכו מחקרים נוספים, והתברר כי האשם בתיווך המחלה לבני האדם הוא ככל הנראה הפנגולין – יונק בעל קשקשים שבמדינות מסוימות נחשב למבוקש מאוד, הן למאכל והן להכנת תרופות מסורתיות. אלא שכל זה לא שינה דבר בתודעה הציבורית. מערכון ששודר בתוכנית "ארץ נהדרת" לפני כמה ימים שיקף את כוחו של הסטריאוטיפ: נציגת משרד הבריאות, שמנסה לאכוף את כללי הזהירות מפני קורונה, שואלת עוברת אורח אם במקרה יש לה בתיק עטלף. מדגם רחוב בלתי מייצג שערכתי אני, העלה כי בקרב מאה אחוזים מהנשאלים, העטלף נתפס כאשם בהעברת המחלה.
למה אנחנו כל כך ממהרים להאשים אותו?
ויינברג: "זו שאלה שאין לי עליה תשובה. אני חושבת שזה קורה כי פשוט לא מכירים אותו, ובראש יש דימויים של עטלפים מרושעים מסרטי וולט דיסני ודרקולה ואופל וגותיקה. העטלף תמיד נראה לי כמו היהודי של החיות. יש הרבה חשודים אפשריים אחרים בהפצת הקורונה, כי הסינים הרי אוכלים הכול – לטאות, נחשים, רכיכות. הם משתמשים גם בהמון תרופות אליל, שזה גורם משמעותי בהדבקה".
ובכל זאת, אנחנו מדברים על Nature, כתב־עת מכובד לכל הדעות, לא המקומון של ווהאן.
"נכון, אבל כאן ישנה נקודה שחשוב לי להדגיש: לעטלפים יש יכולות חיסוניות באמת פנומנליות, מיוחדות באופן קיצוני. אני תמיד אומרת שלחקור פיזיולוגיה של עטלפים זה כמו להיות ארכיאולוג בארץ ישראל: איפה שלא תחפרי, תמצאי נקודה ייחודית ולא צפויה. העטלף הוא חיה עתיקה מאוד, מהיונקים הראשונים שהתפתחו בשלהי עידן הזוחלים. יש לנו מאובנים של עטלפים בצורתם המוגמרת מלפני 52 מיליון שנה. זה מטורף ונדיר. לשם השוואה, בני האדם נמצאים פה 300 אלף שנה, ואני עוד מפרגנת. אנחנו אמנם פנומנליים בהתקדמות הטכנולוגית שלנו – הגענו לירח, פיתחנו תרופות ויש לנו וייז, וואטסאפ ואינסטגרם, אבל גנטית איך שלא תסובבי את זה, אנחנו צעירים מאוד ביחס לעטלף. מדובר ביצור שנאבק על קיומו לאורך עשרות מיליוני שנים, והתמודד עם וירוסים, חיידקים ופטריות. כי כך זה באבולוציה, או שאתה מתמודד או שאתה נמחק. אם הוא עדיין פה, זה בזכות יכולות שהוא פיתח וברר עם עצמו, ארסנל של טכניקות שאפשר רק להתקנא בהן".
כמו התמודדות עם וירוס קורונה.
"למשל. אני כרגע מתמקדת רק במה שרלוונטי לנו, הווירוסים, אבל אני יכולה להפליג ולדבר כאן שעות בשבח יכולות אחרות של העטלף שהן יוצאות דופן. איך העטלף חסין כל כך למחלות? קודם כול, זה קשור לעובדה שהוא היונק היחידי שעף. תעופה היא דבר יקר מאוד מבחינה אנרגטית ומטבולית: היא תובעת כפליים אנרגיה לעומת ריצה, וגם יוצרת כפליים חום. רוב מיני העטלפים אוכלים בלילה אחד כמשקל גופם כדי 'לממן' את זה. דמייני מה היה קורה לו את אכלת כמשקל גופך (קורה כל מוצ"ש, ובכתיבת שורות אלה – י"א). כתוצאה מהתהליך הזה נוצר כאמור המון חום. במצב מנוחה טמפרטורת הגוף שלהם דומה לזו שלנו, 37 מעלות צלזיוס, ובתעופה הם מגיעים ל־42 מעלות, טמפרטורה שקיימת אצלנו רק על סף גסיסה. חום טבעי מפחית דרמטית את מספר הווירוסים, וזה מנגנון אפקטיבי מאוד שעומד לרשותם".
"רבים מהעטלפים יודעים לקחת וירוס קטלני, להקים מולו תגובה חיסונית יעילה, ולגרום למחלה להיעלם. וכאן מגיעה הנקודה הקריטית – זה לא בא על חשבון אף אחד אחר. העטלפים לא מאפשרים המשך ריבוי של הווירוס בתוכם, הם לא משכפלים אותו ומעבירים אותו בהפרשות גוף, כך שהם לא יכולים להדביק בני אדם בפועל"
מנגנון נוסף שקיים אצל מינים מסוימים של עטלפים, אומרת ויינברג, הוא ביטוי מתמיד של חלבונים אנטי־ויראליים. אנחנו בני האדם, כמו הרבה יונקים אחרים, מפתחים אותם רק לאחר שכבר נחשפנו לווירוס, ואילו אצל עטלפים חלבונים כאלה קיימים תמיד, מה שחוסך להם זמן בפיתוח נוגדנים ספציפיים. וירוס שהצליח לשרוד את חום התעופה, מגיע בסופו של יום לידיהם ומחוסל. "המשמעות היא שרבים מהעטלפים יודעים לקחת וירוס קטלני, להקים מולו תגובה חיסונית יעילה, ולגרום למחלה להיעלם. וכאן מגיעה הנקודה הקריטית – זה לא בא על חשבון אף אחד אחר. העטלפים לא מאפשרים המשך ריבוי של הווירוס בתוכם, הם לא משכפלים אותו ומעבירים אותו בהפרשות גוף, כך שהם לא יכולים להדביק בני אדם בפועל".
ומה באשר לאדם שניזון מעטלף שעדיין לא סיים את המלחמה בווירוס? האם הוא חשוף להדבקה?
"בהחלט. אם בצלחת שלך מונחת חיה שנמצאת בתחילת התחלואה שלה – בין אם זה עטלף שאחר כך יחלים, ובין אם בעל חיים אחר שאולי ימות – יש סבירות גבוהה שגם את תחלי. הוא הדין לגבי בעל חיים שהורעל. לכן למדינות יש רגולציה, פיקוח וטרינרי על הבשר שמגיע אלינו. במקומות שזה פרוץ, ואת לא יודעת מה את אוכלת, הסיכון הבריאותי גדול מאוד".
המחקרים הראו דמיון בין הקורונה שנושאים העטלפים לבין הנגיף שהתפרץ אצל בני אדם.
"במעבדה שלנו אני עובדת ברמה מולקולרית, ואנחנו עוסקים גם ברצפים גנטיים. זהות של פחות מ־99 אחוזים ברצף הגנטי אנחנו בכלל לא מפרסמים. למה? כי כל היצורים חולקים דמיון גדול בגנום שלהם. הדמיון בינינו לבין בננה, למשל, זה משהו כמו 85 אחוזים, אז 96 אחוזים הם מבחינתי לא נתון מרשים במיוחד. כל כוחו של וירוס הוא ביכולת ההשתנות המטורפת שלו. הוא משתנה משעה לשעה, גם בתוך אותו אדם שהוא מתארח אצלו. הנגיף נכנס לתא ומשחרר עוד אלף נגיפים חדשים, שיהיו כבר שונים גנטית ממנו. בגלל זה כל כך קשה לנו ליצור חיסון מדויק לשפעת העונתית, ואני כמובן בעד להתחסן".
לפני כשבועיים עשתה ויינברג מעשה אמיץ, בניסיון לערער את תיק הראיות הרעוע שעומד נגד העטלפים. כשנשאה דברים בפני חברי החטיבה הווטרינרית של האו"ם שעוסקת בזואונוזות, מחלות המשותפות לבעלי חיים ולאדם, היא הציגה שורה של מאמרים העוסקים בעטלפים ובתחלואה, מתוך כתבי־העת הנחשבים ביותר בתחום. בהרצאה, שנמתחה על פני זמן מכובד, קראו עשרות הנוכחים יחד את הכותרות, התקצירים והתוצאות. ויינברג חשפה בפניהם את הבעיה האמיתית באשר לעטלפים: הפרשנות שניתנת למאמרים ומיתרגמת לכותרות גדולות וזועקות בעיתון.
"אמרתי להם: 'בואו ניגש לזה בראש נקי, נקרא את הטקסט כמות שהוא'. נכון, לעטלף יש נוגדנים לווירוס, אבל במה הוא נאשם? בכך שהוא לא מת ממנו? עד שמחקרים לא יראו שהווירוס משתכפל באיברי גוף או בנוזלי גוף של העטלף וכך מופץ הלאה, או עד שלא אראה ברצף הגנטי זהות של מאה אחוזים, אין כאן כלום. נראה לי שבהרצאה הזו רציתי להרגיש שאני לא לבד עם האג'נדה שלי, לא רק 'ההיא שאוהבת עטלפים', וזה באמת היה מוצלח. ישבו שם וטרינרים ואפידמיולוגים וראו מול עיניהם, ללא פניות, את החומר. זה כמובן לא מספיק, כי בציבור הכללי יש רושם שיושב עטלף על ענף ומשפריץ מחלות כמו ממטרה. אני באמת מתוסכלת מהתדמית הזו. ראש המעבדה שלי, פרופ' יוסי יובל אמר לי לא מזמן: גם אם תרוצי בכל העולם ותדברי על עטלפים, אין לך סיכוי. את נלחמת בטחנות רוח".
רק שימפנזים ובני אדם
ויינברג (43) מתגוררת בתל־אביב, נשואה לניר גוב, פיזיקאי תיאורטיקן, ואם לשלוש בנות. כבר בתיכון הקדישה לעטלפים את הביוטופ שלה, עבודת החקר בלימודי הביולוגיה, אם כי זה קרה לגמרי במקרה. "נרשמתי מאוחר, וזה מה שנשאר. אבל כנראה היה הרמז המטרים".
למעט תקופת שירות צבאי בבית ספר שדה, כל חייה נשמה עיר. "אני זוכרת שמאחורי אחת הדירות השכורות שגרתי בהן עמד עץ אבוקדו. הייתי מתצפתת על העטלפים, רואה איך הם רבים על אותו פרי ספציפי גם אם העץ מלא פירות". היא למדה וטרינריה בקמפוס הפקולטה לחקלאות, ושוב פלשו העטלפים לחייה. פרופ' נחום אולנובסקי, שחוקר באמצעותם את המוח האנושי, הציע לה לחבור אליו בהקמת מושבת עטלפים. "הסברתי לו שאני לא מבינה בהם כלום, והצעתי לעזור בחיפוש אחר מועמד אפשרי, אבל לא מצאתי מומחה פר־אקסלנס לעניין", משחזרת ויינברג. "היה לי רקע טוב בטיפול ביונקים – כלבים, חתולים, סוסים – ואמרתי שאנסה לעסוק גם בעטלפים. אז נחשפתי לראשונה לעטלף באופן מעמיק, ונדהמתי. הוא פשוט לא דומה לשום דבר אחר. התמלאתי פליאה כשלמדתי שיש יצור קטן כל כך, שחי שנים רבות כל כך בקצב חילוף חומרים מהיר כל כך. חולדה בגודל שלו חיה שלוש שנים, אם היא מגיעה לארבע זו זקנה מופלגת, ואילו העטלף מאמץ את מערכות הגוף שלו ומאריך ימים גם עד גיל שלושים פלוס ובשבי אפילו יותר. וההתנהלות שלו, הוא עדין עד כדי פראייריות. בואי תראי רגע, יש לי תמונות בטלפון. לכולם יש תמונות של הילדים, ואני משוויצה בעטלפים", היא צוחקת.
היא, כאמור, חברת המעבדה של פרופ' יוסי יובל בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. מחקרי המעבדה עוסקים באקולוקציה – כלומר ה"סונאר" שמאפשר לעטלף לאכן את עצמו בעזרת השמעת קולות – וכן בהתנהגות החברתית שלו.
בכובעה הטיפולי־מעשי היא נקראת לא פעם להעניק טיפול משקם למכונפים. אם המערכת החיסונית שלהם כל כך חזקה, אני תוהה, מה מביא אותם אליה? פציעות כלשהן? "כן, אנחנו רואים הרבה מקרי טראומות, בעיקר של עטלפים צעירים מאוד בתעופות הראשונות. עכשיו היה לנו גל גדול של גורים ממודל אוגוסט. עטלפים הם חיה חברתית ברמה של או חברותא או מיתותא. הם בנויים להיות אחד מתוך קולקטיב. עטלף מוציא המון אנרגיה לצורך שמירת חום גוף, והוא לא ישן טוב כי הוא כל הזמן על המשמר, אולי מישהו בא. עטלף צעיר שלא יודע למצוא את כולם, ופתאום מגיע הבוקר, יישאר לישון לבד במחסה, והוא לא יודע לשרוד כך. העזרה הראשונה במקרה כזה היא פשוטה מאוד – מחממים אותו קצת, נותנים לו מיץ פירות או מי סוכר, ומספקים לו הגנה במהלך היום כדי שלא ייטרף על ידי חתולים; הם הורגים כרבע מיליון עטלפים מדי שנה. בערב העטלף מתאושש במהירות, ואפשר להחזיר אותו החוצה בידיעה שיש לו עוד עשרות שנים לחיות. זה די מדהים".
"הם חיה חברתית ברמה של או חברותא או מיתותא. עטלף צעיר שלא יודע למצוא את כולם, ופתאום מגיע הבוקר, יישאר לישון לבד במחסה, והוא לא יודע לשרוד כך. במקרה כזה צריך לחמם אותו קצת, לתת לו מיץ פירות, ולספק לו הגנה כדי שלא ייטרף על ידי חתולים. בערב העטלף מתאושש במהירות, ואפשר להחזיר אותו החוצה בידיעה שיש לו עוד עשרות שנים לחיות"
בין הרצאה באו"ם, טיפול בעטלפים ומחקר מולקולרי, מוצאת ויינברג זמן לשורר. שני ספרי שירה כבר מאחוריה – האחד נקרא "שטחים פתוחים", מונח אקולוגי ששאלה לצרכיה ("אם הייתי יכולה הייתי קוראת כך לכל ספריי"), והשני הוא "עיר ותנוחת ההר". שירתה ספוגה בטבע – כוח העמידה של הלבנדר, תעופת הזרון התכול, כלנית שנולדת. אני מנסה להבין איך כל זה קרם עור וגידים בלב העיר הכי אורבנית שיש. "יש בי המון סתירות", אומרת ויינברג. "אני עירונית גמורה ותמיד אהיה. אני מכורה לאנונימיות של העיר – לאף אחד לא אכפת, הכול לגיטימי. כל הזמן מתרחשים דברים, ובתחום השירה העיר הזו היא מתנה, כל ערב יש הקראה או השקה. ועם זאת, הטבע הוא מבחינתי הכרח ויש לי ידע לא מבוטל בשמות של פרחים ובעלי כנף. בכלל, שירה ומדע אלה כוחות מנוגדים מאוד. בשירה מותר לך הכול, את יכולה לעוף לאן שבא לך. במדע הכול סיסטמטי ומדויק, וגם זה נהדר, כי זה מקנה רמת ביטחון גבוהה מאוד".
את בורשטיין, שמקורב גם הוא לטבע – ספרו האחרון עסק בציפורי הספרות העברית – הכירה במקרה בהשקה שנערכה בחנות "סיפור פשוט". התברר שגם בורשטיין נשבה בקסמי העטלפים, והוא זה שהציע לה לכתוב עליהם. "היססתי, ובסוף זה נמתח על פני שנים. אני כותבת, הוא משנה או מוסיף משלו, וכן הלאה".
דבר אחד יצטרכו השניים לעדכן במהדורות הבאות של "פליטי אור": את הקריאה לשינוי מעמדם החוקי של העטלפים בישראל. התקנות הישנות־נושנות הגדירו את עטלפי הפירות כמזיקים לחקלאות, ובהיותם מין שאינו מוגן, יכול היה כל אחד לסגור איתם חשבון ולעשות להם ככל העולה על רוחו. מה לא עבר על עטלפי הפירות? "באבנים, באש, בקצף, בקרשים, ביריות", כתבה ויינברג בשיר "תאר לך", על סמך מה שחזתה במציאות. וכאן קרה דבר מעניין: בתזמון מרתק, מיד עם צאת הספר שונו התקנות בנות עשרות השנים. השר להגנת הסביבה זאב אלקין חתם על הוספתם של עטלפי הפירות לרשימת המינים המוגנים, לצד דג האמנון וצמח הדרדר הכחול. "קיבלתי לאחרונה פנייה מחדר המיון בבית החולים בילינסון, אחרי שמצאו שם מושבת עטלפים. זה בהחלט לא מקום שכדאי שישהו בו חיות בר בשום צורה. הבחורה על הקו ביקשה שאבוא מהר, לפני שיהרגו אותם. אמרתי לה – זהו, החוק כבר לא מאפשר להרוג. ובאמת העטלפים פונו בצורה מסודרת".
אנחנו צועדות במשעולי הפארק הירוק, ויינברג ממהרת לביתה, בתום עוד יום ארוך של לימודי קורס אקולוגיה מעשית לא הרחק מכאן. "אני מוקפת בבוטנאים, צפרים ואקולוגים, ואני כל הזמן אומרת לעצמי – 'מאיה, צניעות'. אנחנו בני האדם מסתובבים פה כאדוני העולם, כשלמעשה אנחנו חלק ממארג גדול ומורכב שקודם לנו וזכויותיו קודמות לנו. כל היצורים, והעטלפים ביניהם כמובן, רוצים בדיוק אותם דברים: הם רוצים לאכול, לישון בשקט, להתרבות ולראות את הצאצאים שלהם גדלים בנחת ומעמידים צאצאים משלהם. ממה שאני פגשתי, החיות היחידות שיש בהן תוקפנות אדירה בלי סיבה הן השימפנזים ובני האדם".
דווקא שימפנזים? הם אמורים להיות חיות אינטליגנטיות.
"עבדתי תקופה מסוימת עם פרימטים בקמרון, ובמהלך התקופה הזו ראיתי אצל השימפנזים צורך לקרבן בלי סיבה נראית לעין. היה אחד שכולם באו ותלשו לו את השערות, למרות שלא היה מחסור במזון או בשטח. סתם עשו ממנו שעיר לעזאזל. כולם אוהבים שימפנזים ולא אוהבים גורילות, כי יושב לנו בראש קינג קונג הנורא, אבל דווקא הגורילות שפגשתי היו עדינות להפליא. אחת לקחה לי בעורמה את המצלמה, פתחה אותה, שיחקה והסתכלה, ולבסוף החזירה אותה תמורת בננה. אצל שימפנזים כל האנרגיה היא אחרת. הם היו אלימים גם זה כלפי זה וגם אליי. אחד פוצץ אותי באגוז קוקוס, ובמשך כמה ימים לא ראיתי בעין אחת. היה שם מטפל עם צלקת על הפנים, אדם שהם מכירים. כלומר, הקונספט שאומר ששימפנזה הוא חמוד וגורילה היא נוראית, התהפך לי במפגש עם המציאות. לכן הסוד הוא להכיר. ברגע שנבין שגם אנשים וגם עטלפים וגם צבועים הם חלק ממארג אחד, העולם יהיה טוב יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
