"דמייני שכל האנשים שסביבך הם סינים. החברים שלך מהעבודה סינים, השכנים שלך סינים, הדודים שלך סינים. הם ייראו לך אותו דבר, נכון? אלה חיי היומיום שלי, ככה נראים לי כל האנשים שאני פוגש. כל עוד אין למישהו סימן בולט – אף ייחודי, שיער בצבע לא שגרתי, צורת הליכה – יהיה לי קשה מאוד לזהות אותו. זה נראה מאוד לא מנומס כשמישהו שמכיר אותי ניגש אליי, מצפה לקבל חיוך או הינד ראש, ואני לא מגיב אליו. מבחינתו חייבת להיות סיבה לכך, והוא יסיק שאני כועס עליו או שאני סנוב רציני. לכן אני משתדל שאנשים שאני בקשר איתם ידעו על הליקוי שלי. אני אומר: 'תקשיב, רוב הסיכויים שאני לא אזהה אותך בפעם הבאה. תדע שזה לא אתה, זה אני'", מספר דורון פישלר, מרצה לתרבות פופולרית ומגיש הפודקאסט "מובן מאליו".
עבור פישלר ועבור עוד אחוז או שניים מהאוכלוסייה, היכולת לזהות את פני האנשים שמאכלסים את חיי היומיום שלהם היא לא דבר מובן מאליו. פרוֹסוֹפָּגנוֹזיה או "עיוורון פנים" (prosop – פנים, agnosia – קושי בזיהוי), היא הפרעה נוירולוגית שגורמת ללוקים בה להתקשות בתהליך המוחי המאפשר לנו להכיר את הסובבים אותנו. הם לא יזהו את הקולגות לעבודה שהם רואים מדי יום, לא תמיד יכירו את עצמם במראה או בתמונות ילדות, ואם הילד שלהם עבר שינוי חיצוני כמו תספורת – לא בטוח שהם יצליחו לאתר אותו כשיגיעו בסוף היום לבית הספר.
"את אמא שלי אני מזהה לפי הקול, השיער, הבגדים ועוד המון דרכים אחרות, אבל אם אני אראה מישהו מחוץ להקשר שבו אני מכיר אותו, או לא באותה תסרוקת, זו עלולה להיות בעיה", ממשיך פישלר. "או קחי למשל את השירות הצבאי: כולם במדים, כולם באותה תספורת, כולם באותו גיל – לי קשה מאוד להבחין כך מי הוא מי. לא היה לי קל לשרוד את התקופה הזו. בכלל, קשה להיות אדם סופר־חברתי אם יש לך ליקוי כזה. אני תמיד מעליב מישהו, או שאני אומר את הדבר הלא נכון לאדם הלא נכון, ואז אני יוצא טמבל או סתם מתנשא".
לפני כמה שנים יצאה גם השחקנית גילת אנקורי מארון הפרוסופגנוזיה. בריאיון ל־ynet שבו דיברה לראשונה על ההפרעה, היא סיפרה שאחד הרגעים הקשים בחייה הגיע בהלווייתו של יוסי בנאי. "באו המון אנשים שאת רובם הכרתי, וכולם היו בג'ינס, טי־שרט שחורה ומשקפי שמש. אני תמיד מזהה אנשים לפי הבגדים או השיער שלהם, ופתאום כולם שם נראו לי בדיוק אותו דבר. אני זוכרת את עצמי עומדת בבית הקברות בפאניקה מוחלטת".
הפרוסופגנוזיה היא הסיבה שבגללה פישלר אוהב כל־כך הרצאות שנערכות בכנסים: "שם כולם מסתובבים עם תג שעליו כתוב השם, ובשבילי זה עושה את העבודה. באחד הכנסים, ממש רגע לפני שהתארגנו וענדנו את התג, ראיתי מישהו ואמרתי לו שלום מנומס. יצאתי החוצה, הסתובבתי, ופתאום אני רואה מולי אדם שלפי התג שלו הוא קולגה שאני מכיר ומעריך מאוד. באתי אליו בשיא ההתלהבות – 'היי, מה קורה?', והוא אמר לי: 'אבל רגע, נפגשנו לפני שלוש דקות'.
"אני לא זוכר מתי הבנתי לראשונה שאני לא טוב בלזהות פרצופים. אני כן זוכר שבגיל 17 בערך קראתי באיזשהו ספר את התיאור של הבעיה, והופיעה שם המילה פרוסופגנוזיה. היה כל כך כיף למצוא את המילה הזאת ולדעת שיש לליקוי שלי תיעוד ושם. היי, אני לא סתם עצלן או חלש, יש לי ליקוי".
אתה מרצה וכותב על קולנוע, איך מוצאים רגליים וידיים בין כל הדמויות שעל המסך?
"בדרך כלל יוצרי הסרטים דואגים שיהיה הבדל מובהק בין הדמויות, אבל בהחלט יש סרטים שאני מתקשה לעקוב בהם אחרי העלילה. בסרטי מאפיה, למשל, מופיעים הרבה אנשים עם חליפות ופרצוף איטלקי, והם נראים לי אותו דבר. אני לא באמת מצליח להבין מי נגד מי".
אין מסיבה בלי לחשן
"אני מדי פעם מוצא את עצמי מתנצל בפני מישהו, עד שאני מגלה שזו מראה" (הנוירולוג ד"ר אוליבר סאקס, מספר בריאיון על עיוורון הפנים שלו)
רוב הציבור לא שמע על הפרוסופגנוזיה, אבל למעשה כבר בסוף שנות הארבעים של המאה החולפת התחילו לדבר על ההפרעה המוחית, כאשר חיילים שספגו פגיעות ראש שבו הביתה משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה ולא זיהו את נשותיהם. לאורך השנים תיעדו הנוירולוגים בהשתאות מקרים מסקרנים שהופיעו בעקבות שבץ, פציעה או מחלה. בשנת 1956 פרסמו שני חוקרים בשם דונלד מאקריי ואלי טרול מאמר אודות גבר בן 32 שעבר תאונת דרכים קשה ואיבד את ההכרה. כעבור זמן מה הוא התעורר ושב לחייו, אבל התלונן כי אינו מצליח לזהות אנשים, גם לא את אשתו וילדיו. רק שלושה עמיתים לעבודה הוא הכיר בקלות: אחד שסבל ממצמוץ בעין, שני שהיה בעל שומה ענקית על לחיו ושלישי שהיה גבוה ושדוף. אשתו נאלצה לעטות על עצמה פריטי לבוש גרנדיוזיים כמו כובע גדול על מנת שיזהה אותה. במקרה אחר המוכר בספרות היה זה רועה צאן מבוגר שספג פגיעה מוחית, ולאחריה ידע עדיין לזהות כל כבשה וכבשה בעדר שלו, אבל לא זיהה את הפרצופים של בני האדם שסביבו. הנוירולוג הקנדי ד"ר אנדרי קרטס תיאר מקרה של עובד במוזיאון לתולדות החי והצומח, שבלבל בין השתקפותו־שלו לבין ציור תלת־ממדי של קוף.
חיילים במסדר וגיבורי סרטי מאפיה. הלבוש הדומה מקשה על הזיהוי. צילום: הדס פרוש/פלאש 90, מתוך הסנדק באדיבות יס
חלפו עוד עשרות שנים עד שהחוקרים הבינו שיש גם מי שנושאים איתם את הליקוי מרגע לידתם. עד אז לא זוהתה ההפרעה המולדת מהסיבה הפשוטה שלאנשים שחיו איתה מאז ומעולם, לא היה מושג שהם סובלים מבעיה כלשהי. "במהלך כל חיי לא עלה בדעתי שיש אנשים שמסתכלים על פנים ומזהים אותם מיד", סיפר אחד הפרוסופגנוסטים שהוזמנו לאולפן התוכנית האמריקנית "60 דקות".
כך חמקה מהספרות הרפואית והפסיכולוגית הפרעה ששוכנת בקרב נתח לא מבוטל מהאוכלוסייה. "חלק מהנבדקים שלנו מספרים שתמיד חשבו שהם פשוט חלשים בזיהוי פנים, ממש כמו שמישהו יודע שהוא חלש בהתמצאות במרחב ומתקשה באיתור כבישים או רחובות", אומרת פרופ' גליה אבידן, שעומדת בראש מחקר חלוצי על הפרוסופגנוזיה שהתפרסם לאחרונה. "עם זאת, כל הלוקים בהפרעה מדווחים על תסכול גדול מאוד. הם חווים תחושה מתמדת של 'אולי אני לא מנסה מספיק, אני צריך להתאמץ יותר'. יש המון רגשי נחיתות ואשמה, המון מבוכה כי אתה אפילו לא יודע אם היית אמור לזהות מישהו ולא זיהית אותו, ובאופן טבעי יש לחץ גדול מכל מיני סיטואציות חברתיות. מְסיבה, למשל, היא הסיוט הכי גדול עבור אדם כזה: אתה יודע שיהיו אנשים שאתה מכיר וגם המון אנשים שאתה לא מכיר, איך תדע למי להגיד שלום? אז בדרך כלל האסטרטגיה תהיה להשתמש ב'לחשן' – חבר, חברה או בן זוג, מישהו שמספיק קרוב ומודע להפרעה, ולוחש לך מי מתקרב אליך".
השאלה היא אם תזהה את הלחשן עצמו, במקרה שהוא ייעלם לרגע וישוב.
"שמעי סיפור: אחת מהנבדקות הראשונות שלנו בארה"ב הייתה פרופסור באוניברסיטה, וכך גם בעלה. פעם אחת הם נסעו יחד לטקס הענקת תארים, שכלל כמובן את הלבוש הרשמי – גלימה וכובע. לפני הטקס כל אחד מהם הלך לשירותים כדי להתלבש. אותה אישה יוצאת משירותי הנשים, רואה מישהו עם כובע של האקדמיה מנופף אליה, והיא לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. לקח זמן עד שהיא הבינה שהאדם הזה הוא בעלה. כלומר, אפילו שהיא ידעה שהוא אמור לפגוש אותה שם, וידעה איך הוא יהיה לבוש – ברגע שהוא לבש משהו שהוציא אותו מהקונטקסט הרגיל, היא כבר לא זיהתה אותו. המון נבדקים גם סיפרו לי שאם במהלך היום הגננת החליפה לילד שלהם בגדים, מאוד קשה להם לזהות אותו כשהם באים לאסוף. ההורה בא ורואה קבוצה של ילדים משחקים, הוא מנסה לנופף לשלום כדי שהילד שלו יבחין בו, ואם זה לא עוזר הוא צריך שהגננת תביא את הילד אליו, כי פשוט אין לו מושג".
אבידן (46), חברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה וראש המחלקה למדעי קוגניציה ומוח באוניברסיטת בן־גוריון, חוקרת כבר שנים את הליקוי המולד. זה התחיל בדוקטורט שעשתה באוניברסיטה העברית, והמשיך בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת קרנגי־מלון בפיטסבורג, פנסילבניה, במעבדה שמתמקדת בפרוסופגנוזיה. "בפוסט ערכנו למעשה מחקרים ראשונים בתחום, ויצאנו ללקט נבדקים. אז עוד חשבו שזה ליקוי נדיר מאוד. היינו מטיסים מתנדבים מכל רחבי ארה"ב ומשלמים להם על שהייה במלון ליומיים או שלושה, כדי להריץ עליהם סדרת ניסויים. אני זוכרת שנסענו באמצע החורף לטורונטו כדי לבדוק אם ובת שסובלות מההפרעה – שאגב, יש לה בסיס גנטי. המחקר היה ממש בחיתוליו".
כששבה לישראל המשיכה אבידן לעסוק בנושא בין כותלי המעבדה שהקימה בבירת הנגב. מאמר שפרסמה לאחרונה בכתב־העת eLife בשיתוף עם הדוקטורנט גדעון רוזנטל, מספק לראשונה מבט ממעוף הציפור על המתרחש במערכת זיהוי הפנים במוחם של הלוקים בפרוסופגנוזיה. כדי להבין את הממצאים לעומקם חשוב לדעת שקושי בזיהוי פנים לא נובע מליקוי בראייה. "עיוורי פנים" מבחינים בצבע העיניים, בגודל האוזניים, בצורת הגבות ובקיומו של זקן או היעדרו, אבל לא מצליחים לתפוס את כל הפרטים האלה כמכלול אחד שלם. באחד המקרים המתועדים בספרות הקרין אחד החוקרים סרט שבו הוא עצמו נושא הרצאה, ואז שאל את הנבדקת אם היא מזהה את הדובר שעל המסך, היא השיבה שלא; עם זאת, כשהתבקשה לתאר את המרצה המצולם היא הפליאה בפרטים דקדקניים, מה שלימד על כושר אבחנה וראייה מצוינת.
"במחקרים שלנו גילינו שלסובלים מפרוסופגנוזיה יש קושי במה שאנחנו קוראים 'עיבוד הוליסטי'", אומרת אבידן. "כאשר אדם שלא סובל מהתופעה מסתכל על פרצוף, הוא לא עושה עיבוד ספציפי. הוא לא מסתכל על הגבה שלך ואז על האף שלך ואז על צורת הפה שלך בנפרד, אלא מעבד הכול ביחד. בפעם הבאה שהוא יפגוש בפנים שלך, הוא ידע לזהות את המכלול הזה כ'יעל'. בהרצאות אני מבקשת מאנשים לחשוב על מישהו שהם מכירים היטב, ולדמיין בעיני רוחם את צורת הגבות שלו או את מבנה האף. מתברר שזה לא פשוט. גם אצל אנשים הקרובים לנו, אנחנו לא נזכור את הפרטים אם הם לא מאוד בולטים. אם יציגו לך את תמונת העיניים של בן זוגך בין עשרות תמונות עיניים אחרות, יכול להיות שלא תזהי אותן, אלא אם הן בעלות צבע או צורה יוצאת דופן".
המסקנה היא שבכל הקשור לעיבוד פנים, אנחנו תופסים את היער ולאו דווקא את העצים. זו הסיבה לכך שגם אם יציבו מולנו תמונה של אדם ויסתירו חלק מתווי הפנים, עדיין נזהה שזהו פרצוף; מאותה סיבה אנחנו גם מסוגלים להתבונן בקולאז' שיצר חנוך פיבן ולהבין מיד איזו דמות הוא צייר, גם אם היא עשויה מבננות, מטאטא וברגים.
חבר מביא חברים
"אני לא מסוגלת לזהות בני אדם לפי הפנים, באופן דומה לדיסלקציה שמונעת מאדם לזהות את המילים אף שהוא מכיר את האותיות", כתבה הת'ר סלרס, דוקטור לספרות אנגלית, בספרה "אתה לא נראה כמו מישהו שאני מכירה" (You Don‘t Look Like Anyone I Know). "הראייה שלי מושלמת, אני פשוט לא מסוגלת לזכור ולזהות את הפנים שאני רואה". סלרס מגוללת בספר את הקושי העצום לצאת לדייטים כשאת עיוורת פנים, ועלולה לכרוך זרועותייך סביב גברים שאינם בני זוגך. היא גם מספרת שאינה מסוגלת לזהות את הסטודנטים שלה, ומתארת כיצד חלפה פעם על פני אמה ברחוב בלי לדעת שזו היא.
כדי לדמות לבני אדם "רגילים" את תחושתם של אלו שסובלים מעיוורון פנים, פיתחו החוקרים הדמיה פשוטה מאוד: הם לקחו תמונות פנים, הפכו אותן אנכית, וחתכו מהן את השיער – סימן מזהה מובהק. ההיפוך אפשר לצופים לראות עיניים ופה והבעה, אבל לא לעשות את העיבוד שמרכיב את הפאזל.
באופן מרתק, לעיוורון פנים בדרך כלל לא נלווה קושי בזיהוי עצמים אחרים או מקומות; התופעה משפיעה על תפיסת פרצופים בלבד. "לא פלא שהחוקרים מגלים עניין רב בהפרעה הנוירולוגית הזו", אומרת אבידן. "היא מסקרנת מאוד מבחינה מדעית. יש כאן ליקוי מולד שהוא ממוקד: אנחנו דואגים שתמיד תהיה גרסה אחת של הניסוי עם פנים וגרסה עם גירויים אחרים – מכוניות למשל, או בניינים – ואנחנו רואים שהליקוי ספציפי מאוד לזיהוי פנים. ההפרעה הזו גם לא משפיעה על היבטים אחרים של הזיכרון. למשל, נתנו למתנדבים הפרוסופגנוסטים תמונות של אנשים מפורסמים מאוד, וכצפוי הם זיהו מעט מאוד מהם. אבל כשנתנו להם רשימה של שמות האנשים, הם זיהו את רובם, וגם ציינו פרטים ביוגרפיים מפורטים – ראש ממשלה במדינה הזו והזו, פוליטיקאי במפלגה מסוימת, שחקן. כלומר, הידע קיים במוח, פשוט לא מצליחים להגיע אליו דרך הגירוי הראייתי".
הודות לטכנולוגיית ה־EEG, שמאפשרת רישום הפעילות החשמלית במוח, וכניסתו המרשימה של מכשיר ה־MRI לעולם המחקר, אובחנו כבר לפני עשרות שנים אזורי המוח שבהם רוחשת פעילות בזמן הסתכלות על פנים. התובנות הראשונות עלו מניסויים על קופים, ואפילו לא המפותחים שבהם. בסוף שנות השבעים גילו החוקרים שכאשר מציגים לקופי מקוק תמונות שונות, ישנם במוחם נוירונים שמגיבים רק למראה של פנים. גם אצל קופי המרמוסט – קופים קטנים מאוד בעלי מוח זעיר – אובחנו בשנים האחרונות אזורים מובהקים שמשמשים לעיבוד פנים. בתהליך המורכב הזה של עיבוד הוליסטי, כך התברר, משתתפות שתי אונות: האונה העורפית (אוקסיפיטלית), שמעורבת בעיבוד המידע שמגיע ממערכת הראייה, והאונה הרקתית (טמפורלית), שעוסקת בין השאר בתפקוד ראייתי גבוה, כמו זיהוי צורות ועצמים.
צוות חוקרים מסטנפורד זכה לראות באופן ישיר את פעילות האזורים האלה, וגם להיווכח מה קורה כשמפריעים להם לעבוד. ההזדמנות נקרתה בדרכם של פרופ' ג'וזף פרביזי וכלנית גריל־ספקטור בנסיבות לא משמחות. אלקטרודות חוברו אז לראשיהם של חולי אפילפסיה שלא מגיבים לתרופות והמתינו לניתוח, במטרה לנטר את ההתקפים ולהתכוונן היכן בדיוק יש לנתח. החולים, שבמשך כמה ימים שכבו משועממים במחלקה, הסכימו לקחת בינתיים חלק בניסויים. רצה הגורל ולאחד מהם הושמו האלקטרודות בדיוק באזור שבו מתקיים עיבוד הפנים. כשניתן גירוי חשמלי, תיאר החולה למול המצלמה מה הוא חווה בכל רגע נתון – איך האף של הרופא פתאום זז הצידה ושוקע, ואיך פניו הופכים לבלתי מוכרים. "רק הפרצוף שלך השתנה, אני עדיין מזהה את החליפה והעניבה", אמר לרופא.
"כשהתחלנו את המחקר, המחשבה הנאיבית שלנו הייתה: אוקיי, אנחנו כבר יודעים בוודאות מהמחקרים שיש בידינו מהם אזורי עיבוד הפנים במוח. נסרוק ב־MRI את הנבדקים שלנו, נראה שהפעילות אצלם לא תקינה ונלך הביתה", מסבירה אבידן. "התחלנו בעבודה, וראינו שזה פשוט לא נכון. סרקנו את משתתפי הניסוי בזה אחר זה, ומצאנו שהפעילות באזורי המוח האלה הייתה תקינה לחלוטין כלומר אין הבדל בין הסובלים מהליקוי לבין אלה שלא. לא השתכנענו בקלות, כי זו תוצאה של אין תוצאה. יתירה מזאת, היה גם קשה מאוד לשכנע חוקרים בעולם שלא נמצא הבדל בין אדם בריא למי שסובל מפרוסופגנוזיה, כי זה היה מנוגד לאינטואיציה של כולם. ידענו שניתן לטעון נגדנו 'אולי טעיתם, לא עשיתם כך וכך, ולכן קיבלתם תוצאה כזו'. אבל התוצאות האלה חזרו בכל העבודות שעשינו מאז עם נבדקים בארץ ובארה"ב, והמשכנו לראות שאין שינוי בעצם הפעילות באזורים הרלוונטיים".
איך יוצאים מהמבוי הסתום? משנים את דרך ההסתכלות. אבידן ועמיתיה החליטו לבדוק לא את אזורי הליבה שנזכרו מעלה, אלא את הקשרים ביניהם, כלומר עד כמה הם עובדים בסנכרון. "נכון שאצל כולם ישנם אזורים מרכזיים שמגיבים למראה פנים, אבל יש הרבה יותר מאזור אחד בכל אחת מההמיספרות (חצאי המוח – י"א). מדובר ברשת מסועפת ומורכבת של אזורים שמתקשרים ביניהם כדי שתהליך של זיהוי פנים יתבצע בצורה תקינה".
החוקרים שאלו מעולם המתמטיקה ומדעי המחשב שיטות שמאפשרות לנתח רשתות. "בשיטות האלה את יכולה לבחון מה מתרחש ברשתות מהמון סוגים – התפשטות מחלות מדבקות, גנטיקה וגם רשתות חברתיות וירטואליות. במחקר שלנו נדרשנו לעשות לכלים המתמטיים האלה אדפטציה לעולם המוח, כדי שנוכל לנתח את ההתנהגות הרשתית שבו. הרעיון הוא שבמקום לדבר על אזור מסוים שיש לו תפקיד, אנחנו מדברים על המוח כמערכת אחת שלמה".
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה נבחנה בשיטה הזו רשת עיבוד הפנים של נבדקים פרוסופגנוסטים. וכך זה נעשה בפועל: עשרה מתנדבים בעלי הליקוי ועשרה נבדקי ביקורת התאספו במעבדה של פרופ' מרלין בהרמן בפיטסבורג. כל אחד בתורו נשכב במנהרת מכשיר ה־MRI, והוצגו בפניו תמונות של פרצופים אנושיים לצד תמונות של בתים. כאן הנסיינים סיימו את חלקם, והחלה העבודה הקשה של החוקרים – לנתח את ממצאי הסריקה ולאפיין את הקישוריות במוח. "הממצאים נראו בצורה יפה מאוד: אצל הסובלים מפרוסופגנוזיה, הקשרים בין האזורים המעורבים בעיבוד פנים פעלו בצורה שאינה תקינה. ההבדלים בינם לבין חברי קבוצת הביקורת היו דרמטיים.
"את מה שראינו אפשר להדגים בעזרת רשת מוכרת: פייסבוק. גם כשיש לך כמה וכמה חברי פייסבוק, תמיד יש חבר דומיננטי שדרכו נוצרו לך הרבה מאוד קשרים. אם הוא יום אחד יסגור את החשבון, הרשת שלך ושל הרבה אנשים אחרים כמוך תשתנה. אדם כזה מתפקד כמו הָאבּ, הוא מרכז הרשת, כי הוא מקשר בין הרבה אנשים והרבה קבוצות שונות".
סוג של כוח־על
אז מי ממלא את משבצת החבר הפופולרי ברשת שבתוך הגולגולת? אבידן שולפת דגם מוח שיושב במעבדתה, ומצביעה על אזור מסוים בחלק הקדמי של האונה הרקתית הימנית. אצל נבדקים בריאים הוא מתפקד כמרכז שיש אליו הרבה קישוריות והכול עובר דרכו, ואילו אצל הסובלים מעיוורון פנים לא נמצאו קשרים לאזור הזה. מה שכן יש לאחרונים, הם הרבה יותר קשרים באונה העורפית, באזורים ראייתיים שמגיבים לאו דוקא לפנים אלא לעצמים למשל.
כלומר, על חוסר במקום אחד, הפרוסופגנוסטים קיבלו פיצוי במקום אחר?
"אנחנו לא יודעים אם זו סיבה או תוצאה, מבחינתנו זה מצב קיים. מה שכן, הראינו שיש קשר בין מידת קישוריות־היתר הזו באזורים האחוריים לבין רמת הליקוי של הנבדקים. זה המקום לומר שבזיהוי פנים יש ספקטרום רחב מאוד בין ה'חזקים' ביותר, אלה שלא שוכחים פנים שהם תופעה מרתקת בפני עצמה, לבין אלה שאינם מזהים כלל. אנחנו גילינו שאצל נבדקים שהליקוי שלהם לא מאוד חמור, רואים קישוריות מוגברת יותר חזקה באזורים האחוריים. זה גורם לנו לחשוב שאולי הפעילות היתרה שם היא אכן מנגנון פיצוי שנותן לאדם עוד מידע ראייתי לצורך זיהוי פנים: אם לא מקדימה, באזור הקריטי לעיבוד פנים, אז לפחות מאחורה. זו כמובן רק היפותזה שנצטרך להמשיך לבדוק בעתיד".
האם מכאן תצא הבשורה לטיפול בפרוסופגנוזיה?
"קשה לי לענות על זה. היו כמה וכמה ניסיונות על ידי חוקרים שונים בעולם. עד כה טיפלו בפרוסופגנוזיה בדרכים התנהגותיות, על ידי אימון שמלמד אנשים לשפר את יכולת זיהוי הפנים באמצעות עיבוד הוליסטי. בינתיים נצפתה התקדמות מצומצמת מאוד, ולא נרשמה איזו דרמה גדולה. עם יד על הלב אגיד שאני לא כל כך שלמה עם הרעיון. את רוצה לאמן אנשים לשפר יכולות כשיש סיכוי שהן אכן ישתפרו, ואילו במקרה הזה מנסים לעבוד על משהו שלקוי אצלם בצורה מאוד עמוקה".
איך ממשיכים מכאן הלאה?
"זו שאלה טובה. המחקר שפרסמנו נתן לי תחושה שהגענו למשהו משמעותי, הבנה ממוקדת של מה שקורה שם במוח. הייתי רוצה לחקור אנשים שיש להם פרוסופגנוזיה כתוצאה מפגיעה מוחית, לבחון את רשת זיהוי הפרצופים אצלם ולראות האם היא דומה למה שראינו אצל עיוורי הפנים המולדים. יש מחקר שהתחלנו בילדים, והייתי מאוד רוצה שהוא יימשך. היה קשה מאוד לערוך אותו, כיוון שהרבה הורים לא מוכנים לשתף פעולה, על אף שלא מדובר במשהו פולשני או בבדיקות MRI. יחד עם ד"ר בת שבע חדד השגנו מימון ממשרד החינוך ובנינו סדרת ניסויים שמקבילה לסדרת האבחון במבוגרים. זה חשוב כי היום אין מודעות של צוותים חינוכיים לתופעה. יושב לו ילד קטן שלא מזהה פנים – הנבדקים שלנו מדווחים על זיכרונות כאלה מגיל ממש צעיר – והוא אומלל. עלול אפילו להיות אצלו אבחון שגוי של אוטיזם, כיוון שגם שם יש ליקוי בעיבוד פנים. אנחנו רוצים שהגורמים המטפלים ידעו להבחין בין השניים. השוני בין ההפרעות הוא גדול, אבל בהחלט אפשר לדמיין ילד שהוא מופנם ושקט ולא רוצה לשחק עם החברים כי הוא פשוט לא מזהה אותם, והילד הזה ייתפס כסובל מבעיה אחרת. הנה סיטואציה מוכרת – ילדים יושבים בגן ומשחקים, אחד הולך לשירותים באמצע והוא לא יודע לאיזו קבוצת ילדים לחזור.
"במחקר שעשינו בבתי ספר בבאר־שבע אספנו המון נתונים והייתה היענות יפה. כשרצינו לחפש את הילדים עם הליקוי פרסמנו באגרסיביות והיו שניים־שלושה ילדים ואין ספק שצריך להמשיך. יש עוד הרבה שאלות מעניינות שלא נגענו בהן, למשל – האם התופעה שאנחנו רואים במבוגרים קיימת באותה צורה כבר אצל הילדים, או שזה משהו שמתפתח לאורך שנים".
בינתיים, בהיעדר טיפול באופק, נעזרים הפרוסופגנוסטים בטכניקות היעילות ביותר עבורם – חלקם מספרים לכל עובר ושב ממה הם סובלים, ומבקשים ממנו שלא ייעלב; אחרים שומרים את ההפרעה לעצמם ומתמרנים עם המידע שיש בידיהם. רובם ככולם לומדים להיתפס לפרטים בולטים, כמו שומות או שפם. ד"ר אוליבר סאקס סיפר כי אחרי כמה התנצלויות מול המראה, הוא כבר למד ששילוב של איש מגושם, אוזניים במידת אקסטרה־לארג' וזקן מעידים כנראה שזה הוא. יש שמשתמשים בטכניקות אחרות: המוזיקאי ד"ר פ', שאותו מתאר ד"ר סאקס בסיפור "האיש שחשב שאשתו היא כובע", סבל אמנם מהפרעה נוירולוגית רחבה בהרבה, אבל את תלמידיו היה מזהה אם נעו במקומותיהם. "'זהו קארל', היה קורא בקול, 'אני מכיר את תנועותיו, את מוסיקת הגוף שלו'". אחרים סיפרו כי כדי לזהות את פניהם במראה של שירותים ציבוריים או במעלית, הם מנופפים בידיים או עושים פרצוף.
"האינסטינקט הזה של הזיכרון שעובד אצלך לא במודע, לא יעבוד אצלי. מה שאני עושה זה כל הזמן ללמוד, לקלוט פרטים, לאתר את הפרט הבולט שאותו אני יכול לזכור. זו עבודה מודעת מאוד", אומר לי פישלר שעומד להקדיש את אחד הפרקים הקרובים בפודקאסט לליקוי שמלווה את חייו.
מבאס? אני שואלת אותו לסיום. "יש כל כך הרבה בעיות אחרות שאדם יכול לסבול מהן", הוא עונה. "אני אדם בריא, יש לי שתי רגליים ושתי ידיים, אני לא חולה במחלה קטלנית. אז בסדר, יש לי ליקוי מסוים, ואני אסתדר איתו. אגב, אני לא חושב שיש לי מגבלה, אלא שלרוב האנשים יש כוח־על. תחשבי רגע: זה שאת רואה פרצוף של מישהו, ואם תראי אותו שוב תדעי מיד מי הוא – זה מדהים. זה סוג של זיכרון חזק מאוד שעובד רק בתחום הזה. כמו שאמרתי – כוח־על".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
