תחנות הילדות שבהן עוצבה זהותו היהודית של נתן אלתרמן

"העיר באפור" נגלית לנו כאשר אנחנו מנמיכים בשעת ערב אל שדה התעופה הישן והמתחדש של קישינב. ביקרתי בקישינב כמה וכמה פעמים, תמיד באביב או בקיץ, כשהצבע הירוק של עצי השיטה והאקציות עם התפרחת הלבנה שולט בנוף ובמראה העירוני. אבל עכשיו, כמו בכל שנה בעונות הסתיו והחורף, העיר קודרת והאנשים מסתתרים מתחת למעילי הגשם והמטריות.

המטוס בטיסה היומית בין ישראל למולדובה מלא. רבים מהנוסעים הם סטודנטים יהודים וערבים הלומדים את מקצועות הרפואה באוניברסיטה המקומית, השאר הם אנשי עסקים או עולים ממולדובה היוצאים לבקר את קרוביהם. יהודים בכלל וישראלים בפרט המגיעים לקישינב, מבקשים בדרך כלל לראות אתרים הקשורים באירוע אחד גדול ומעצב שהתחולל בעיר: בהיסטוריה היהודית נודעת קישינב לשמצה בגלל הפוגרום מ־1903, שבו נרצחו 49 יהודים ונפצעו יותר מ־500 איש ואישה, ילד וזקן, ומאות בתי עסק הושחתו. העם היהודי המזועזע מהפוגרום שיגר מיד לקישינב משלחת בראשותו של המשורר חיים נחמן ביאליק, שהגיע מאודסה הרחוקה כדי לחקור את שקרה ולהכין דין וחשבון מפורט. המשימה התגלתה כלא נחוצה, משום שעיתוני העולם כולו הרחיבו בתיאור אירועי הדמים. העדויות הרבות שגבו ביאליק ואנשיו נגנזו למשך עשרות שנים, ורק ב־1991 פורסמו במלואן בעברית. אבל דו"ח עצמאי של ביאליק ראה אור בכל זאת: שתיים מיצירותיו הידועות והמוכרות ביותר נכתבו מיד בעקבות הביקור בקישינב – השיר "על השחיטה" והפואמה "בעיר ההרגה". זו האחרונה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי סמוך לפרסומה, ונודעה בתוך זמן קצר בקהילות היהודיות של מזרח אירופה.

הפוגרום חולל שינוי גדול בתפיסת היהודים את החיים בגולה. הבשורה יצאה מאודסה, בהובלתם של שני הוגים, אחד העם (שם העט של אשר צבי גינצברג) וההיסטוריון שמעון דובנוב. "קישינב הייתה קו פרשת מים", כתבה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא בספרה "חרב היונה". הסופרים היהודים, היא מספרת, קראו "להתארגנותה של הגנה יהודית עצמית: 'חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצם על רכושם וכבודם וחייהם', כתבו הסופרים בכרוז שפרסמו, 'ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ… רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים'. לפיכך, 'חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרוש כפיכם אל שונאיכם מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!'"

אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– חגי סגל | מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר
– הודיה כריש־חזוני | תמיכתו הנלהבת של נתן אלתרמן בראשוני המתנחלים
– בתאל קולמן | העיר העברית שהפליאה את אלתרמן בכוח היצירה שלה

אבל הביקור שלי בבירת מולדובה הפעם אינו עוקב אחרי אנשי הרוח בני הדור ההוא, אלא אחר בן הדור הבא: המשורר נתן אלתרמן, שחי בעיר חמש שנים מעצבות בחייו. זו הייתה התחנה האחרונה שלו באירופה, לפני שעלה לארץ ישראל ב־1925 עם משפחתו. קישינב הייתה העיר הגדולה הרביעית שבה התגורר בילדותו, אחרי ורשה, מוסקבה וקייב. בקישינב, שבה חגג בר מצווה, עוצבה זהותו היהודית.

תוכנית ההדתה

אלתרמן נולד בוורשה בתשעה באב תר"ע, 14 באוגוסט 1910. הוא היה בנם הבכור של יצחק ובלה, שגרו אז – כפי שאיתר אוריאל פיינרמן – בבית ברחוב פביה 3, סמוך לאנדרטת הגטו של היום. אחותו לאה נולדה אף היא בוורשה, שלוש שנים אחריו. אבי המשפחה התמסר לחינוך יהודי, וייסד את גן הילדים העברי הראשון במזרח אירופה. הוא התפרסם בקרב 300 אלף יהודי העיר כמחנך מומחה לגיל הרך, ועיסוקו זה הדריך את צעדיו לאורך כל שנות חייו. בית המשפחה בוורשה שקק תנועת נכנסים ויוצאים ושימש בית ועד למשכילים; סופרים ועיתונאים, שחקנים ומחנכים יהודים התכנסו בו לעיתים קרובות.

חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשנתן אלתרמן היה בן ארבע, החליטו הוריו לעקור מוורשה למוסקבה. גם אמה של בלה הצטרפה אליהם. בתוך זמן קצר מצא יצחק אלתרמן את מקומו בעיר הגדולה, שבאותם ימים הפכה למרכז חשוב של תרבות יהודית, מקום מושבן של הוצאות הספרים "אמנות" ו"שטיבל" ושל מערכת העיתון העברי "העם". יצחק איתר דירה למשפחה בקרבת הכיכר האדומה ובניין הקרמלין, ולאחר הכנות מהירות פתח את גן הילדים העברי־פרבלי (ע"ש פרידריך פרבל, ממציא גן הילדים והגננת) מטעם "אגודת חובבי שפת עבר". בין ילדי הגן, לצד נתן, הייתה גם סופרת הילדים לעתיד ימימה טשרנוביץ.

כדי ללמוד בבית הספר היהודי בקישינב הלך אלתרמן פעמיים ביום מרחק של יותר משני קילומטרים. מדי בוקר לבש מדים מבד כחול כהה, וחבש כובע מצחייה שבו מגן דוד. מותר להניח שבהיותו ילד חיפש את הדרך הקצרה, ולכן עבר סמוך לבית הכנסת הגדול

בנאום שנשא בוועידת היסוד של האגודה, וקטעים ממנו מובאים בספרו של מנחם דורמן "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה", פירט האב את השקפתו הפדגוגית. "הבית היהודי הולך ונפגם ונתרושש מן הנשמה הלאומית", אמר. "אין הילד רואה עוד את אמו בעלטת הערביים של מוצאי שבת יושבת לה בפינה ומזמרת בחשאי את 'אלוהי אברהם יצחק ויעקב'. אין לחש ברכות השחר מעיר אותו משנתו, ובליל שבת אין הוא מרגיש במלאכי השלום המלווים את אביו מבית הכנסת אל ביתו. הניגון הצנוע והנוגע של הגמרא והמשניות אינו מגיע עוד לאוזניו של הילד עם הערביים, והוא גדל ללא לחלוחית וללא שירה של יהדות. מכיוון שכך תפקיד עצום על גני הילדים ועל בתי הספר העבריים, שהם ימלאו, כלשהו ואיך שהוא, מה שמחסירה מן הילדים בגולה סביבתם הקרובה, בבית ובעיר. כאן ידברו עברית, האוצרת בקרבה את נשמת העם, כאן יערכו חגיגות ונשפים העשויים לנטוע בלב הילד חיבה למסורת האבות". בזמננו־אנו היו רואים בדברים הללו נאום פרוגרמטי להדתה של מערכת החינוך, אבל במוסקבה של 1917 לאיש ממשתפי הוועידה לא הייתה ביקורת השוללת את ההשקפה על יעדי החינוך העברי, כפי שהוצגה בנאום.

עלייתו של לנין לשלטון ברוסיה בחודש אוקטובר של אותה שנה, והקמת ה"יבסקציה" – "המחלקה היהודית" שפעלה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, ומטרתה הייתה לדכא תרבות יהודית – הביאו את הקץ על חלומותיהם של יצחק וחבריו. המסקנה הייתה אחת: יש לעזוב את מוסקבה ולעבור לעיר שבה אפשר עדיין להפעיל גן ילדים יהודי. הבחירה נפלה על קייב, בירת אוקראינה העצמאית. בני המשפחה הגיעו אליה באביב 1918, וכמוהם עשו עוד רבים ממנהיגי יהדות רוסיה ומהפעילים בתחומי התרבות והחינוך. גן ילדים הוקם ואף הוכן סמינריון מיוחד להכשרת גננות יהודיות, אך בתוך זמן קצר התברר כי המציאות בעיר החדשה אינה טובה בהרבה מאשר במוסקבה. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית בין ה"לבנים" ל"אדומים" עברה קייב מיד ליד, גן הילדים נפתח ונסגר חליפות לפי ההתרחשויות הפוליטיות והצבאיות, ועם כיבוש העיר בידי הצבא האדום קרסו סופית מוסדות החינוך היהודיים החדשים. המציאות הזו לא ריפתה את ידיו של המחנך־הגנן יצחק אלתרמן, שהחליט לעקור לקישינב – עיר שאמנם הייתה קודם לכן בטריטוריה רוסית, אך בעקבות סיפוח חבל בסרביה בידי רומניה ב־1918, נמצאה כעת תחת שלטון שהבטיח ליהודים אוטונומיה תרבותית.

800 קילומטרים עלומים

אין פרטים על מסעם של בני משפחת אלתרמן מקייב לקישינב, בחורף הקשה של 1919־1920. באילו אמצעים – רכבת, עגלות, הליכה ברגל – הם נדדו לאורך 800 הקילומטרים של הדרכים הרעועות שחיברו בימים ההם בין שתי הערים? כמה זמן נמשך המסע? היכן וכיצד חצו את הדניסטר, החוצץ גם היום בין אוקראינה למולדובה? עם אילו חוויות וניסיונות התמודדו בדרך הארוכה? על כל אלה רבה השתיקה.

רק מעט אנחנו יכולים לדעת מתוך השיר "קאמנקה" שכתב הנער נתן אלתרמן בן העשר בעיר הנושאת שם זה, כ־114 ק"מ מקישינב, בגבול אוקראינה־מולדובה. בעיר הזו התרכזו המוני פליטים יהודים שחיכו למבריחים אשר יעבירו אותם אל הגדה הדרומית של הדניסטר, לתחום שלטונה של רומניה. "עומדים לפני נהר צר / פליטי אוקראינה. / בתוכם צרות, מספד מר, / לא ידענו גיל ורינה. // דנייפר, דניסטר, שני נהרים, / שניהם מלאים צרות, / אל אחד מתרבים חמרים חמרים, / מאחד בורחות שיירות", כתב אלתרמן (מובא ב"הנער המשורר" מאת ב"י מיכלי, כתב־העת "מאזניים", אפריל־מאי 1971).

ברחוב גארי, דרך לא סלולה ומלאת בורות שמשני עבריה אין מדרכה, הבית שבו גרה משפחת אלתרמן כבר לא קיים. הוא היה ככל הנראה מרווח, והפך למוקד פעילות תרבותית לעסקנים, מורים, סופרים ואינטלקטואלים. סביר להניח שגם רבנים לא הדירו את רגליהם
מביתו של המחנך היהודי

בקישינב של 1920 חיה קהילה יהודית גדולה. אמנם לא של מאות אלפים, כפי שהיו בוורשה, אך 50 אלף היהודים היוו כ־45 אחוזים מתושבי העיר. הניתוק מיהדות רוסיה בסיום מלחמת העולם הראשונה חייב אותם להתארגנות מחודשת, וחולל שינויים מהותיים בדמותם הרוחנית. באותם ימים התרחשו בקהילה שני תהליכים במקביל: התגברות הנטייה להתבוללות, בעיקר בקרב הנוער המשכיל, והתחזקות השפעתה של התנועה הלאומית. השלטונות הרומניים אפשרו כאמור הפעלה נרחבת של מוסדות חינוך יהודיים וקיום חיי תרבות, שכללו הוצאה לאור של עיתונים יומיים, שבועונים וירחונים בעברית וביידיש. היה בכך משום מזור, ולו חלקי, לבעיה הקשה של שמירת הזהות היהודית.

משהגיעה משפחת אלתרמן לקישינב, נמצאה לה דירה באזור מרכזי בעיר, ברחוב ואגזאלניה 9. מאז שונה שם הרחוב, והוא נקרא היום גארי, אך מספר הבית נותר כשהיה. הגעתי לשם יחד עם ד"ר אירינה שאיקובה, מנהלת "מגיד", המרכז למורשת יהודית במולדובה. אין נסתר מנגד עיניה, והיא מכירה כל אתר וכמעט כל בית שהתגוררו בו יהודים. הלכנו ברחוב גארי – דרך לא סלולה, מלאת בורות, שמשני עבריה אין מדרכה, מין אזור כפרי בליבה של עיר. ד"ר שאיקובה הצביעה על בית חדש יחסית, מוקף גדר עץ: הבית שבו גרה משפחת אלתרמן כבר לא קיים, והבית הזה עומד על מקומו.

דירתם של האלתרמנים הייתה ככל הנראה מרווחת, גדולה מהממוצע באותם ימים. כמו מקומות משכנה הקודמים של המשפחה, גם הבית הזה הפך במהרה למוקד פעילות תרבותית ולנקודת מפגש של עסקנים, מורים, סופרים ואינטלקטואלים. סביר להניח שגם רבנים לא הדירו את רגליהם מביתו של מי שפעל להרחבת החינוך היהודי ולהעמקתו. שאיקובה שולפת מתיקה צילומים שקיבלה במחלקת מהנדס העיר: תמונת הרחוב כפי שנראה לפני 80 שנה, כ־15 שנים לאחר שהאלתרמנים כבר עלו לארץ ישראל. "האזור הזה, ובעיקר הרחוב הזה, היה בעבר מוקד של חיים יהודיים", היא מספרת. "היום הבתים מהתקופה ההיא כבר נמצאים במצב פיזי קשה, או שנהרסו. ארבעת בתי הכנסת באזור נחרבו כולם. ספק אם חיה בסביבה הזו משפחה יהודית אחת".

המהפכן השמרני

יצחק – "הפדגוג הבלתי נלאה", כפי שמגדיר אותו פרופ' דן לאור בביוגרפיה שכתב על אלתרמן – חזר לעבודתו החינוכית מיד עם בואו לקישינב. הוא הקים כמובן גן ילדים, ייסד יחד עם הג'וינט סמינריון חדש להכשרת גננות, וביוזמתה של רשת החינוך "תרבות" מונה למפקח הראשי על גני הילדים היהודיים בעיר. ומה שהיה חשוב לא פחות: בנו נתן החל ללמוד בבית הספר היהודי החדש "מגן דוד", שהוקם ביוזמתו ובניהולו של רב העיר קישינב וחבל בסרביה הרב יהודה לייב צירלסון – חובב ציון, ממייסדי אגודת ישראל, וגם סנאטור בפרלמנט הרומני.

בבניין בית הספר שברחוב צירלסון, שוכנת היום נגרייה אמנותית. הנגר מזמין אותנו להיכנס לכיתות: הוא מכיר את עברו של הבניין, ומספר בגאווה כי הכין את הריהוט היפה של בית הכנסת החדש, שנפתח לא מכבר במרכז הקהילה היהודית של היום. סמוך לבניין בית הספר נמצא מוסד נוסף שהקים צירלסון – הישיבה הגדולה של קישינב, החרבה כמעט לחלוטין. דוד ויניצקי, שתיעד את חיי הקהילה בספרו "ביסאראביה היהודית במערכותיה", מספר שמייסדי בית הספר "שמו להם למטרה לאחד את היהדות המסורתית העתיקה עם דרישות החיים והתרבות החדשה. לשם זה, מלבד השעות ללימודים כלליים על פי הפרוגרמה הממשלתית בבתי הספר התיכוניים, קבעו בגימנסיה שעות מיוחדות במידה גדושה ללימודים הלאומיים והדתיים: תנ"ך, אגדה, תלמוד, דינים ופסקי הלכות ומוסר היהדות… השפה העברית שלטה בגימנסיה שלטון גמור, ולספרות היהודית הוקצה מקום מיוחד".

ארבע שנות לימודיו ב"מגן דוד" הטביעו על נתן אלתרמן את חותמן. "האם האמין אלתרמן באלוהים, ונשא אליו תפילת יחיד?", שואלת פרופ' זיוה שמיר במחקרה "אלוהיי ציווני", המתמקד בשניים משיריו של אלתרמן. "האם היה אגנוסטיקן שלא האמין באל, אך לא שלל את קיומו? התשובות לשאלות הללו אינן קלות או חד־משמעיות, אולם העוקב אחר התבטאויותיו של המשורר בנושאי המורשת היהודית (בשיר, במסה ובמחזה) עשוי להגיע להשערות כלשהן לגבי אמונותיו ודעותיו". ההנחה של שמיר היא שאלתרמן היה "'מהפכן שמרני', או 'שמרן מהפכני', שלא שמר על אורח חיים דתי אך גם לא ניתק שלשלאות וכבלים כמו חבריו לאסכולה".

כדי ללמוד בבית הספר הזה היה חייב אלתרמן ללכת פעמיים ביום מרחק לא קצר, יותר משני קילומטרים לכל כיוון. מדי בוקר לבש את המדים העשויים מבד כחול כהה, וחבש כובע מצחייה שבו נקבע מגן דוד. מותר להניח שבהיותו ילד חיפש את הדרך הקצרה, ולכן נהג לעבור סמוך למרכז העיר של היום – מקום שבו עמד בית הכנסת הגדול הניאולוגי, שהאולם המרכזי שלו משמש היום להצגות ולהקרנת סרטים. סמוך לבית הכנסת שכן בניין מרכז הארגונים הציוניים, הניצב גם היום במלוא תפארתו, אך מאכלס משרדים שאין להם כל קשר לעולם היהודי. שני בתי המלון המפוארים של העיר סמוכים למבנים הללו, והמרחק בינם ובין הרחוב הראשי אינו עולה על מאה מטרים. אלא שהיום לא נעים ולא נוח להסתובב במרכז קישינב בלילה – לא מפחד תקיפה או שוד, אלא בשל חששות בטיחות: הרחוב החשוך מבוקע כולו, המדרכה שבורה ומשובשת, וקל ליפול באחת מהמהמורות שבדרך. הולכי רגל המאירים את דרכם באמצעות הטלפון הסלולרי הם מראה אופייני בלילה, כמעט בכל חלקי העיר.

בבית הספר בקישינב הונחו יסודות השכלתו הרחבה של אלתרמן: שם הוא למד צרפתית, גרמנית, לטינית ומעט רומנית. הלימודים הכלליים התנהלו בעברית, ובשפה הזו למד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ושאר מדעי הטבע, וכן גיאוגרפיה, היסטוריה וספרות. בספרו מתאר דן לאור את התלמיד נתן אלתרמן כך: "ילד רזה, נחמד, צנוע מאוד, נחבא אל הכלים. מעולם לא היה ספורטאי מצטיין, אך הקפיד להשתתף במשחקי הספורט של הכיתה. (…) כתלמיד היה בעל הישגים טובים, אך לא מזהירים. יותר מכול בלט בכישרון הכתיבה שלו, שהיה ידוע למוריו וחבריו".

157 עמודים מונה מחברת שיריו המוקדמים של אלתרמן. את הראשונים שבהם כתב במוסקבה בהיותו בן שבע שנים, למשל שירו "הים": "שם בים הגדול / תהלך אונייה / לעומתה סירה / שטה על פני תהום". השירים האחרונים שבמחברת נכתבו זמן קצר לפני עזיבת קישינב, כאשר היה בן 15. ב"י מיכלי במאמרו ב"מאזניים" מדגיש כי כל השירים מעמוד 16 והלאה חוברו בתקופת לימודיו של אלתרמן במגן דוד. כזה למשל הוא השיר "נושרים עלים, נושרות דמעות / בוכה ארץ, בוכים שחקים / נבלו פרחים, ערומים עצים / קודרים עומדים הענקים".

רבים מהשירים הללו התפרסמו בעיתון תלמידי בית הספר, שאת הוצאתו יזם חיים בלצן, לימים מייסד סוכנות הידיעות הישראלית עתי"ם. העיתון נקרא בתחילה "אחדות" ולאחר מכן "ניצנים", ואלתרמן – שהיה הדמות המרכזית במערכת שלו – הקדיש מעל דפיו שירים רבים למועדי ישראל. כבר אז, כנער צעיר, הבין את שאביו ביקש להנחיל לגננות: הכרה וידיעה של מורשת ישראל הן אבני יסוד לזהות היהודית. בשיר לשנה החדשה כתב: "בואי־בואי שנה צעירה / בואי בשיר ורון / ולכל נפש נא הביאי / שמחה, גיל וששון". הוא כתב גם שירים לשבת, לסוכות, לחנוכה ולשבועות: "נצבור פרחים רעננים / ביערות ובגנים / נשיר שירים, נקלע זרים / חג שבועות בא, חברים / חג שבועות בא, נערים".

קץ תור הזהב

השנים בקישינב היו טובות לנתן הצעיר, בעיקר בהשוואה לאלה שקדמו להן, במוסקבה ובקייב המעורערות. נפשו הסוערת ידעה מרגוע לנוכח ההערכה הרבה שזכה לה מתלמידי בית הספר בכלל ומחבריו לכיתה בפרט, הן על כישרון הכתיבה שנתברך בו והן על אופיו הטוב, הסולד מעוול ומהלבנת פני הזולת.

ביקור בבניין בית הספר מגן דוד, הסמוך לשרידי המוסדות היהודיים מאותם הימים – הישיבה, בית הכנסת ובניין קהילתי – מעורר תהיות רבות על גורלם של האתרים היהודיים המקומיים, שעתידם בעברם. כמה מ־87 בתי הכנסת שפעלו בקישינב ב־1920 חרבו? מאלה שנותרו על תילם, כמה משמשים גם היום לתפילה, וכמה הוסבו לשימושים אחרים? כמה מוסדות חינוך יהודיים פועלים כיום בעיר? בתי החולים שטיפלו בפצועי הפוגרומים – מה עלה בגורלם? ומיהם הבעלים של הרכוש היהודי הרב שהיה בקישינב?

לפני פחות משנה השתתפתי בטקס חנוכת בית הכנסת בבית הקהילה היהודית בעיר. בניין "קדם" שבמרכז קישינב, בצד המדרחוב והפארק המרכזי, מפואר על פי כל אמת מידה, ודאי שבמולדובה. הקמתו של בית הכנסת החדש, המרוהט בהידור, התאפשרה בזכות תרומה של אחד מבני הקהילה, שהיגר למיאמי. לאחר שעשה מעבר לים את הונו, החליט האיש לממן לקהילת קישינב בית כנסת וגם משכורת עבור רב. כך, בצד בית הכנסת של חב"ד שהקים הרב זלמן אבלסקי זצ"ל, שהיה הרב הראשי של מולדובה ושל קישינב, החל לפעול מניין חדש בהובלת הרב שמעון איזקסון, שנבחר לתפקידו על ידי התורם מאמריקה.

בפגישה עם הרב איזקסון ועם נשיא הקהילה, אלכסנדר בלינקיס, ביקשתי לברר כמה יהודים חיים במולדובה בכלל ובקישינב בפרט. "קשה ואף בלתי אפשרי לדעת", משיב בלינקיס. "יש לנו בין 18 אלף יהודים, על פי גרסת השגרירות הישראלית, לבין 4,000, על פי הרבנות הראשית לישראל. אנחנו קהילה ענייה שאין לה די אמצעים לצורך פעילותה, בעיקר עכשיו כשהאנטישמיות מתגברת ומתחזקת. ההערכה היא שבמרוצת הזמן היהודים כאן יעזבו את היהדות ויתבוללו, ובעוד עשרים שנה לא יתפללו בקישינב בארבעה בתי כנסת, אלא יספיק אחד בלבד".

מוסדות החינוך הקהילתיים כוללים היום גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים ובית ספר תיכון. רבים מהצעירים בקישינב, יהודים ולא יהודים, אינם לומדים על השואה ותוצאותיה – כך מספר נשיא הקהילה – משום שהנושא אינו תחום חובה בבתי הספר הציבוריים. האם תלמידי התיכון היהודי מקבלים תכנים יהודיים, או משתתפים בתפילות בבית הכנסת? "אנחנו מקיימים שיעורי יהדות אחר הצהריים, ומתאמצים לקיים מניין שלוש פעמים ביום, אך זה קשה ומחייב הרבה סבלנות וסובלנות", אומר הרב איזקסון.

לפני 95 שנה עזבה משפחת אלתרמן את קישינב כדי לעלות לארץ ישראל. האב יצחק הכיר בכך שתור הזהב היהודי בעיר הסתיים, וכי כדאי לצאת לפני שלימודי התרבות והשפה הרומנית, הנכפים על הקהילה, ישבשו לחלוטין את החינוך היהודי ואת הישגיו. כאשר מסר לבני משפחתו על ההחלטה לעלות לארץ, לא נשמע ולו הד קול של התנגדות. הילדים והמבוגרים כאחד הסכימו עמו שיש לעשות זאת מהר ככל האפשר. בעקבות ההחלטה המשפחתית נסגר הסמינר לגננות, ולפי בקשת יצחק אלתרמן הועבר כל הציוד החינוכי למחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית בירושלים.

ב־31 במארס 1925 הלך נתן אלתרמן בפעם האחרונה מבית הוריו לגימנסיה מגן דוד. חבריו הכינו לו מתנת פרדה: מחברת בכריכה קשה, שעל דפיה הלבנים יוכל לכתוב שירים בארץ ישראל. הוא העניק להם שיר שכותרתו "ים": "דממה, דממה בחלומו, / חרש לוחש לו הים, / ומתרפק על החופים / ומלטפם פה ושם. / דממה, דממת בין ערביים, / רוח קריר נושב דום, / מרגיז רגע שנת המים / ומתעופף שם לרום".

בי"ג בניסן תרפ"ה נחתו בחוף יפו בני משפחת אלתרמן – נתן ואחותו, הוריהם והסבתא. נדודיה של המשפחה היהודית, שנמשכו עשר שנים מאז עזבה את ורשה, הגיעו לסיומם: את ליל הסדר של שנת תרפ"ה כבר עשו בתל־אביב, עיר חלומותיהם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il