שִׂים לֵב: בְּאֲתָר זֶה מֻפְעֶלֶת מַעֲרֶכֶת נָגִישׁ בִּקְלִיק הַמְּסַיַּעַת לִנְגִישׁוּת הָאֲתָר. לְחַץ Control-F11 לְהַתְאָמַת הָאֲתָר לְעִוְורִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּתוֹכְנַת קוֹרֵא־מָסָךְ; לְחַץ Control-F10 לִפְתִיחַת תַּפְרִיט נְגִישׁוּת.
Popup heading
יום שני, מאי 19, 2025 | כ״א באייר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
מקור ראשון
  • חדשות
    • יומן
    • כלכלה
    • ספורט
  • דעות
  • מחסום Watch
  • יהדות
    • שבת
  • תרבות
    • מוצש
    • אוכל
  • בעולם
    • מדע וטכנולוגיה
  • מגזין
    • דיוקן
  • ראשונות
    • הורות ומשפחה
    • לומדות
    • מיניות וזוגיות
    • בריאות ופוריות
    • התפתחות אישית
  • ה
  • עוד קטגוריות
    • טוב לדעת
    • המומלצים
    • חינוך
    • מילה וגלגולה
    • אשנב לערב
    • מסכת/חולין
    • ציוצים מהמקור
מקור ראשון
  • חדשות
    • יומן
    • כלכלה
    • ספורט
  • דעות
  • מחסום Watch
  • יהדות
    • שבת
  • תרבות
    • מוצש
    • אוכל
  • בעולם
    • מדע וטכנולוגיה
  • מגזין
    • דיוקן
  • ראשונות
    • הורות ומשפחה
    • לומדות
    • מיניות וזוגיות
    • בריאות ופוריות
    • התפתחות אישית
  • ה
  • עוד קטגוריות
    • טוב לדעת
    • המומלצים
    • חינוך
    • מילה וגלגולה
    • אשנב לערב
    • מסכת/חולין
    • ציוצים מהמקור
מקור ראשון
ראשי מגזין

תחנות הילדות שבהן עוצבה זהותו היהודית של נתן אלתרמן

המורה והמחנך יצחק אלתרמן נדד במזרח אירופה עם משפחתו בניסיון למצוא מקום להפריח בו את החינוך היהודי. ורשה, מוסקבה, קייב וקישינב: בכל פעם התיישב, לימד וייסד – עד שנאלץ לצאת שוב, להגר ולבנות מחדש. מסע בעקבות ילדותו של הבן נתן

מאת  יואל רפל
כ׳ באדר ה׳תש״פ (16/03/2020 16:25)
בתוך דיוקן, מגזין
מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר

משפחת אלתרמן (נתן שני מימין), ורחוב מגוריהם בקישינב. צילום: באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב

שתף בפייסבוקשתף בטוויטרשתף ב- Whatsappשתף בדוא"ל
צילום: באדיבות מרכז קיפ לחקר ספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב, משה מילנר, לע"מ, חגי סגל,

"העיר באפור" נגלית לנו כאשר אנחנו מנמיכים בשעת ערב אל שדה התעופה הישן והמתחדש של קישינב. ביקרתי בקישינב כמה וכמה פעמים, תמיד באביב או בקיץ, כשהצבע הירוק של עצי השיטה והאקציות עם התפרחת הלבנה שולט בנוף ובמראה העירוני. אבל עכשיו, כמו בכל שנה בעונות הסתיו והחורף, העיר קודרת והאנשים מסתתרים מתחת למעילי הגשם והמטריות.

המטוס בטיסה היומית בין ישראל למולדובה מלא. רבים מהנוסעים הם סטודנטים יהודים וערבים הלומדים את מקצועות הרפואה באוניברסיטה המקומית, השאר הם אנשי עסקים או עולים ממולדובה היוצאים לבקר את קרוביהם. יהודים בכלל וישראלים בפרט המגיעים לקישינב, מבקשים בדרך כלל לראות אתרים הקשורים באירוע אחד גדול ומעצב שהתחולל בעיר: בהיסטוריה היהודית נודעת קישינב לשמצה בגלל הפוגרום מ־1903, שבו נרצחו 49 יהודים ונפצעו יותר מ־500 איש ואישה, ילד וזקן, ומאות בתי עסק הושחתו. העם היהודי המזועזע מהפוגרום שיגר מיד לקישינב משלחת בראשותו של המשורר חיים נחמן ביאליק, שהגיע מאודסה הרחוקה כדי לחקור את שקרה ולהכין דין וחשבון מפורט. המשימה התגלתה כלא נחוצה, משום שעיתוני העולם כולו הרחיבו בתיאור אירועי הדמים. העדויות הרבות שגבו ביאליק ואנשיו נגנזו למשך עשרות שנים, ורק ב־1991 פורסמו במלואן בעברית. אבל דו"ח עצמאי של ביאליק ראה אור בכל זאת: שתיים מיצירותיו הידועות והמוכרות ביותר נכתבו מיד בעקבות הביקור בקישינב – השיר "על השחיטה" והפואמה "בעיר ההרגה". זו האחרונה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי סמוך לפרסומה, ונודעה בתוך זמן קצר בקהילות היהודיות של מזרח אירופה.

הפוגרום חולל שינוי גדול בתפיסת היהודים את החיים בגולה. הבשורה יצאה מאודסה, בהובלתם של שני הוגים, אחד העם (שם העט של אשר צבי גינצברג) וההיסטוריון שמעון דובנוב. "קישינב הייתה קו פרשת מים", כתבה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא בספרה "חרב היונה". הסופרים היהודים, היא מספרת, קראו "להתארגנותה של הגנה יהודית עצמית: 'חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצם על רכושם וכבודם וחייהם', כתבו הסופרים בכרוז שפרסמו, 'ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ… רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים'. לפיכך, 'חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרוש כפיכם אל שונאיכם מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!'"

"ספק אם חיה כיום בסביבה משפחה יהודית אחת". רחוב גארי, שבו התגוררה משפחת אלתרמן. צילום: יואל רפל

אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– חגי סגל | מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר
– הודיה כריש־חזוני | תמיכתו הנלהבת של נתן אלתרמן בראשוני המתנחלים
– בתאל קולמן | העיר העברית שהפליאה את אלתרמן בכוח היצירה שלה

אבל הביקור שלי בבירת מולדובה הפעם אינו עוקב אחרי אנשי הרוח בני הדור ההוא, אלא אחר בן הדור הבא: המשורר נתן אלתרמן, שחי בעיר חמש שנים מעצבות בחייו. זו הייתה התחנה האחרונה שלו באירופה, לפני שעלה לארץ ישראל ב־1925 עם משפחתו. קישינב הייתה העיר הגדולה הרביעית שבה התגורר בילדותו, אחרי ורשה, מוסקבה וקייב. בקישינב, שבה חגג בר מצווה, עוצבה זהותו היהודית.

תוכנית ההדתה

אלתרמן נולד בוורשה בתשעה באב תר"ע, 14 באוגוסט 1910. הוא היה בנם הבכור של יצחק ובלה, שגרו אז – כפי שאיתר אוריאל פיינרמן – בבית ברחוב פביה 3, סמוך לאנדרטת הגטו של היום. אחותו לאה נולדה אף היא בוורשה, שלוש שנים אחריו. אבי המשפחה התמסר לחינוך יהודי, וייסד את גן הילדים העברי הראשון במזרח אירופה. הוא התפרסם בקרב 300 אלף יהודי העיר כמחנך מומחה לגיל הרך, ועיסוקו זה הדריך את צעדיו לאורך כל שנות חייו. בית המשפחה בוורשה שקק תנועת נכנסים ויוצאים ושימש בית ועד למשכילים; סופרים ועיתונאים, שחקנים ומחנכים יהודים התכנסו בו לעיתים קרובות.

חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשנתן אלתרמן היה בן ארבע, החליטו הוריו לעקור מוורשה למוסקבה. גם אמה של בלה הצטרפה אליהם. בתוך זמן קצר מצא יצחק אלתרמן את מקומו בעיר הגדולה, שבאותם ימים הפכה למרכז חשוב של תרבות יהודית, מקום מושבן של הוצאות הספרים "אמנות" ו"שטיבל" ושל מערכת העיתון העברי "העם". יצחק איתר דירה למשפחה בקרבת הכיכר האדומה ובניין הקרמלין, ולאחר הכנות מהירות פתח את גן הילדים העברי־פרבלי (ע"ש פרידריך פרבל, ממציא גן הילדים והגננת) מטעם "אגודת חובבי שפת עבר". בין ילדי הגן, לצד נתן, הייתה גם סופרת הילדים לעתיד ימימה טשרנוביץ.

כדי ללמוד בבית הספר היהודי בקישינב הלך אלתרמן פעמיים ביום מרחק של יותר משני קילומטרים. מדי בוקר לבש מדים מבד כחול כהה, וחבש כובע מצחייה שבו מגן דוד. מותר להניח שבהיותו ילד חיפש את הדרך הקצרה, ולכן עבר סמוך לבית הכנסת הגדול

בנאום שנשא בוועידת היסוד של האגודה, וקטעים ממנו מובאים בספרו של מנחם דורמן "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה", פירט האב את השקפתו הפדגוגית. "הבית היהודי הולך ונפגם ונתרושש מן הנשמה הלאומית", אמר. "אין הילד רואה עוד את אמו בעלטת הערביים של מוצאי שבת יושבת לה בפינה ומזמרת בחשאי את 'אלוהי אברהם יצחק ויעקב'. אין לחש ברכות השחר מעיר אותו משנתו, ובליל שבת אין הוא מרגיש במלאכי השלום המלווים את אביו מבית הכנסת אל ביתו. הניגון הצנוע והנוגע של הגמרא והמשניות אינו מגיע עוד לאוזניו של הילד עם הערביים, והוא גדל ללא לחלוחית וללא שירה של יהדות. מכיוון שכך תפקיד עצום על גני הילדים ועל בתי הספר העבריים, שהם ימלאו, כלשהו ואיך שהוא, מה שמחסירה מן הילדים בגולה סביבתם הקרובה, בבית ובעיר. כאן ידברו עברית, האוצרת בקרבה את נשמת העם, כאן יערכו חגיגות ונשפים העשויים לנטוע בלב הילד חיבה למסורת האבות". בזמננו־אנו היו רואים בדברים הללו נאום פרוגרמטי להדתה של מערכת החינוך, אבל במוסקבה של 1917 לאיש ממשתפי הוועידה לא הייתה ביקורת השוללת את ההשקפה על יעדי החינוך העברי, כפי שהוצגה בנאום.

עלייתו של לנין לשלטון ברוסיה בחודש אוקטובר של אותה שנה, והקמת ה"יבסקציה" – "המחלקה היהודית" שפעלה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, ומטרתה הייתה לדכא תרבות יהודית – הביאו את הקץ על חלומותיהם של יצחק וחבריו. המסקנה הייתה אחת: יש לעזוב את מוסקבה ולעבור לעיר שבה אפשר עדיין להפעיל גן ילדים יהודי. הבחירה נפלה על קייב, בירת אוקראינה העצמאית. בני המשפחה הגיעו אליה באביב 1918, וכמוהם עשו עוד רבים ממנהיגי יהדות רוסיה ומהפעילים בתחומי התרבות והחינוך. גן ילדים הוקם ואף הוכן סמינריון מיוחד להכשרת גננות יהודיות, אך בתוך זמן קצר התברר כי המציאות בעיר החדשה אינה טובה בהרבה מאשר במוסקבה. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית בין ה"לבנים" ל"אדומים" עברה קייב מיד ליד, גן הילדים נפתח ונסגר חליפות לפי ההתרחשויות הפוליטיות והצבאיות, ועם כיבוש העיר בידי הצבא האדום קרסו סופית מוסדות החינוך היהודיים החדשים. המציאות הזו לא ריפתה את ידיו של המחנך־הגנן יצחק אלתרמן, שהחליט לעקור לקישינב – עיר שאמנם הייתה קודם לכן בטריטוריה רוסית, אך בעקבות סיפוח חבל בסרביה בידי רומניה ב־1918, נמצאה כעת תחת שלטון שהבטיח ליהודים אוטונומיה תרבותית.

לנין. צילום: AP

800 קילומטרים עלומים

אין פרטים על מסעם של בני משפחת אלתרמן מקייב לקישינב, בחורף הקשה של 1919־1920. באילו אמצעים – רכבת, עגלות, הליכה ברגל – הם נדדו לאורך 800 הקילומטרים של הדרכים הרעועות שחיברו בימים ההם בין שתי הערים? כמה זמן נמשך המסע? היכן וכיצד חצו את הדניסטר, החוצץ גם היום בין אוקראינה למולדובה? עם אילו חוויות וניסיונות התמודדו בדרך הארוכה? על כל אלה רבה השתיקה.

רק מעט אנחנו יכולים לדעת מתוך השיר "קאמנקה" שכתב הנער נתן אלתרמן בן העשר בעיר הנושאת שם זה, כ־114 ק"מ מקישינב, בגבול אוקראינה־מולדובה. בעיר הזו התרכזו המוני פליטים יהודים שחיכו למבריחים אשר יעבירו אותם אל הגדה הדרומית של הדניסטר, לתחום שלטונה של רומניה. "עומדים לפני נהר צר / פליטי אוקראינה. / בתוכם צרות, מספד מר, / לא ידענו גיל ורינה. // דנייפר, דניסטר, שני נהרים, / שניהם מלאים צרות, / אל אחד מתרבים חמרים חמרים, / מאחד בורחות שיירות", כתב אלתרמן (מובא ב"הנער המשורר" מאת ב"י מיכלי, כתב־העת "מאזניים", אפריל־מאי 1971).

ברחוב גארי, דרך לא סלולה ומלאת בורות שמשני עבריה אין מדרכה, הבית שבו גרה משפחת אלתרמן כבר לא קיים. הוא היה ככל הנראה מרווח, והפך למוקד פעילות תרבותית לעסקנים, מורים, סופרים ואינטלקטואלים. סביר להניח שגם רבנים לא הדירו את רגליהם
מביתו של המחנך היהודי

בקישינב של 1920 חיה קהילה יהודית גדולה. אמנם לא של מאות אלפים, כפי שהיו בוורשה, אך 50 אלף היהודים היוו כ־45 אחוזים מתושבי העיר. הניתוק מיהדות רוסיה בסיום מלחמת העולם הראשונה חייב אותם להתארגנות מחודשת, וחולל שינויים מהותיים בדמותם הרוחנית. באותם ימים התרחשו בקהילה שני תהליכים במקביל: התגברות הנטייה להתבוללות, בעיקר בקרב הנוער המשכיל, והתחזקות השפעתה של התנועה הלאומית. השלטונות הרומניים אפשרו כאמור הפעלה נרחבת של מוסדות חינוך יהודיים וקיום חיי תרבות, שכללו הוצאה לאור של עיתונים יומיים, שבועונים וירחונים בעברית וביידיש. היה בכך משום מזור, ולו חלקי, לבעיה הקשה של שמירת הזהות היהודית.

משהגיעה משפחת אלתרמן לקישינב, נמצאה לה דירה באזור מרכזי בעיר, ברחוב ואגזאלניה 9. מאז שונה שם הרחוב, והוא נקרא היום גארי, אך מספר הבית נותר כשהיה. הגעתי לשם יחד עם ד"ר אירינה שאיקובה, מנהלת "מגיד", המרכז למורשת יהודית במולדובה. אין נסתר מנגד עיניה, והיא מכירה כל אתר וכמעט כל בית שהתגוררו בו יהודים. הלכנו ברחוב גארי – דרך לא סלולה, מלאת בורות, שמשני עבריה אין מדרכה, מין אזור כפרי בליבה של עיר. ד"ר שאיקובה הצביעה על בית חדש יחסית, מוקף גדר עץ: הבית שבו גרה משפחת אלתרמן כבר לא קיים, והבית הזה עומד על מקומו.

יואל רפל ליד כתובת ביתה של משפחת אלתרמן בקישינב. צילום: יואל רפל

דירתם של האלתרמנים הייתה ככל הנראה מרווחת, גדולה מהממוצע באותם ימים. כמו מקומות משכנה הקודמים של המשפחה, גם הבית הזה הפך במהרה למוקד פעילות תרבותית ולנקודת מפגש של עסקנים, מורים, סופרים ואינטלקטואלים. סביר להניח שגם רבנים לא הדירו את רגליהם מביתו של מי שפעל להרחבת החינוך היהודי ולהעמקתו. שאיקובה שולפת מתיקה צילומים שקיבלה במחלקת מהנדס העיר: תמונת הרחוב כפי שנראה לפני 80 שנה, כ־15 שנים לאחר שהאלתרמנים כבר עלו לארץ ישראל. "האזור הזה, ובעיקר הרחוב הזה, היה בעבר מוקד של חיים יהודיים", היא מספרת. "היום הבתים מהתקופה ההיא כבר נמצאים במצב פיזי קשה, או שנהרסו. ארבעת בתי הכנסת באזור נחרבו כולם. ספק אם חיה בסביבה הזו משפחה יהודית אחת".

המהפכן השמרני

יצחק – "הפדגוג הבלתי נלאה", כפי שמגדיר אותו פרופ' דן לאור בביוגרפיה שכתב על אלתרמן – חזר לעבודתו החינוכית מיד עם בואו לקישינב. הוא הקים כמובן גן ילדים, ייסד יחד עם הג'וינט סמינריון חדש להכשרת גננות, וביוזמתה של רשת החינוך "תרבות" מונה למפקח הראשי על גני הילדים היהודיים בעיר. ומה שהיה חשוב לא פחות: בנו נתן החל ללמוד בבית הספר היהודי החדש "מגן דוד", שהוקם ביוזמתו ובניהולו של רב העיר קישינב וחבל בסרביה הרב יהודה לייב צירלסון – חובב ציון, ממייסדי אגודת ישראל, וגם סנאטור בפרלמנט הרומני.

חובב ציון. הרב יהודה לייב צירלסון

בבניין בית הספר שברחוב צירלסון, שוכנת היום נגרייה אמנותית. הנגר מזמין אותנו להיכנס לכיתות: הוא מכיר את עברו של הבניין, ומספר בגאווה כי הכין את הריהוט היפה של בית הכנסת החדש, שנפתח לא מכבר במרכז הקהילה היהודית של היום. סמוך לבניין בית הספר נמצא מוסד נוסף שהקים צירלסון – הישיבה הגדולה של קישינב, החרבה כמעט לחלוטין. דוד ויניצקי, שתיעד את חיי הקהילה בספרו "ביסאראביה היהודית במערכותיה", מספר שמייסדי בית הספר "שמו להם למטרה לאחד את היהדות המסורתית העתיקה עם דרישות החיים והתרבות החדשה. לשם זה, מלבד השעות ללימודים כלליים על פי הפרוגרמה הממשלתית בבתי הספר התיכוניים, קבעו בגימנסיה שעות מיוחדות במידה גדושה ללימודים הלאומיים והדתיים: תנ"ך, אגדה, תלמוד, דינים ופסקי הלכות ומוסר היהדות… השפה העברית שלטה בגימנסיה שלטון גמור, ולספרות היהודית הוקצה מקום מיוחד".

ארבע שנות לימודיו ב"מגן דוד" הטביעו על נתן אלתרמן את חותמן. "האם האמין אלתרמן באלוהים, ונשא אליו תפילת יחיד?", שואלת פרופ' זיוה שמיר במחקרה "אלוהיי ציווני", המתמקד בשניים משיריו של אלתרמן. "האם היה אגנוסטיקן שלא האמין באל, אך לא שלל את קיומו? התשובות לשאלות הללו אינן קלות או חד־משמעיות, אולם העוקב אחר התבטאויותיו של המשורר בנושאי המורשת היהודית (בשיר, במסה ובמחזה) עשוי להגיע להשערות כלשהן לגבי אמונותיו ודעותיו". ההנחה של שמיר היא שאלתרמן היה "'מהפכן שמרני', או 'שמרן מהפכני', שלא שמר על אורח חיים דתי אך גם לא ניתק שלשלאות וכבלים כמו חבריו לאסכולה".

כדי ללמוד בבית הספר הזה היה חייב אלתרמן ללכת פעמיים ביום מרחק לא קצר, יותר משני קילומטרים לכל כיוון. מדי בוקר לבש את המדים העשויים מבד כחול כהה, וחבש כובע מצחייה שבו נקבע מגן דוד. מותר להניח שבהיותו ילד חיפש את הדרך הקצרה, ולכן נהג לעבור סמוך למרכז העיר של היום – מקום שבו עמד בית הכנסת הגדול הניאולוגי, שהאולם המרכזי שלו משמש היום להצגות ולהקרנת סרטים. סמוך לבית הכנסת שכן בניין מרכז הארגונים הציוניים, הניצב גם היום במלוא תפארתו, אך מאכלס משרדים שאין להם כל קשר לעולם היהודי. שני בתי המלון המפוארים של העיר סמוכים למבנים הללו, והמרחק בינם ובין הרחוב הראשי אינו עולה על מאה מטרים. אלא שהיום לא נעים ולא נוח להסתובב במרכז קישינב בלילה – לא מפחד תקיפה או שוד, אלא בשל חששות בטיחות: הרחוב החשוך מבוקע כולו, המדרכה שבורה ומשובשת, וקל ליפול באחת מהמהמורות שבדרך. הולכי רגל המאירים את דרכם באמצעות הטלפון הסלולרי הם מראה אופייני בלילה, כמעט בכל חלקי העיר.

בבית הספר בקישינב הונחו יסודות השכלתו הרחבה של אלתרמן: שם הוא למד צרפתית, גרמנית, לטינית ומעט רומנית. הלימודים הכלליים התנהלו בעברית, ובשפה הזו למד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ושאר מדעי הטבע, וכן גיאוגרפיה, היסטוריה וספרות. בספרו מתאר דן לאור את התלמיד נתן אלתרמן כך: "ילד רזה, נחמד, צנוע מאוד, נחבא אל הכלים. מעולם לא היה ספורטאי מצטיין, אך הקפיד להשתתף במשחקי הספורט של הכיתה. (…) כתלמיד היה בעל הישגים טובים, אך לא מזהירים. יותר מכול בלט בכישרון הכתיבה שלו, שהיה ידוע למוריו וחבריו".

157 עמודים מונה מחברת שיריו המוקדמים של אלתרמן. את הראשונים שבהם כתב במוסקבה בהיותו בן שבע שנים, למשל שירו "הים": "שם בים הגדול / תהלך אונייה / לעומתה סירה / שטה על פני תהום". השירים האחרונים שבמחברת נכתבו זמן קצר לפני עזיבת קישינב, כאשר היה בן 15. ב"י מיכלי במאמרו ב"מאזניים" מדגיש כי כל השירים מעמוד 16 והלאה חוברו בתקופת לימודיו של אלתרמן במגן דוד. כזה למשל הוא השיר "נושרים עלים, נושרות דמעות / בוכה ארץ, בוכים שחקים / נבלו פרחים, ערומים עצים / קודרים עומדים הענקים".

רבים מהשירים הללו התפרסמו בעיתון תלמידי בית הספר, שאת הוצאתו יזם חיים בלצן, לימים מייסד סוכנות הידיעות הישראלית עתי"ם. העיתון נקרא בתחילה "אחדות" ולאחר מכן "ניצנים", ואלתרמן – שהיה הדמות המרכזית במערכת שלו – הקדיש מעל דפיו שירים רבים למועדי ישראל. כבר אז, כנער צעיר, הבין את שאביו ביקש להנחיל לגננות: הכרה וידיעה של מורשת ישראל הן אבני יסוד לזהות היהודית. בשיר לשנה החדשה כתב: "בואי־בואי שנה צעירה / בואי בשיר ורון / ולכל נפש נא הביאי / שמחה, גיל וששון". הוא כתב גם שירים לשבת, לסוכות, לחנוכה ולשבועות: "נצבור פרחים רעננים / ביערות ובגנים / נשיר שירים, נקלע זרים / חג שבועות בא, חברים / חג שבועות בא, נערים".

קץ תור הזהב

השנים בקישינב היו טובות לנתן הצעיר, בעיקר בהשוואה לאלה שקדמו להן, במוסקבה ובקייב המעורערות. נפשו הסוערת ידעה מרגוע לנוכח ההערכה הרבה שזכה לה מתלמידי בית הספר בכלל ומחבריו לכיתה בפרט, הן על כישרון הכתיבה שנתברך בו והן על אופיו הטוב, הסולד מעוול ומהלבנת פני הזולת.

ביקור בבניין בית הספר מגן דוד, הסמוך לשרידי המוסדות היהודיים מאותם הימים – הישיבה, בית הכנסת ובניין קהילתי – מעורר תהיות רבות על גורלם של האתרים היהודיים המקומיים, שעתידם בעברם. כמה מ־87 בתי הכנסת שפעלו בקישינב ב־1920 חרבו? מאלה שנותרו על תילם, כמה משמשים גם היום לתפילה, וכמה הוסבו לשימושים אחרים? כמה מוסדות חינוך יהודיים פועלים כיום בעיר? בתי החולים שטיפלו בפצועי הפוגרומים – מה עלה בגורלם? ומיהם הבעלים של הרכוש היהודי הרב שהיה בקישינב?

לפני פחות משנה השתתפתי בטקס חנוכת בית הכנסת בבית הקהילה היהודית בעיר. בניין "קדם" שבמרכז קישינב, בצד המדרחוב והפארק המרכזי, מפואר על פי כל אמת מידה, ודאי שבמולדובה. הקמתו של בית הכנסת החדש, המרוהט בהידור, התאפשרה בזכות תרומה של אחד מבני הקהילה, שהיגר למיאמי. לאחר שעשה מעבר לים את הונו, החליט האיש לממן לקהילת קישינב בית כנסת וגם משכורת עבור רב. כך, בצד בית הכנסת של חב"ד שהקים הרב זלמן אבלסקי זצ"ל, שהיה הרב הראשי של מולדובה ושל קישינב, החל לפעול מניין חדש בהובלת הרב שמעון איזקסון, שנבחר לתפקידו על ידי התורם מאמריקה.

מרבית המוסדות היהודיים חרבו. מבנה בית הכנסת הגדול בקישינב, המשמש היום כמרכז תרבות. צילום: יואל רפל

בפגישה עם הרב איזקסון ועם נשיא הקהילה, אלכסנדר בלינקיס, ביקשתי לברר כמה יהודים חיים במולדובה בכלל ובקישינב בפרט. "קשה ואף בלתי אפשרי לדעת", משיב בלינקיס. "יש לנו בין 18 אלף יהודים, על פי גרסת השגרירות הישראלית, לבין 4,000, על פי הרבנות הראשית לישראל. אנחנו קהילה ענייה שאין לה די אמצעים לצורך פעילותה, בעיקר עכשיו כשהאנטישמיות מתגברת ומתחזקת. ההערכה היא שבמרוצת הזמן היהודים כאן יעזבו את היהדות ויתבוללו, ובעוד עשרים שנה לא יתפללו בקישינב בארבעה בתי כנסת, אלא יספיק אחד בלבד".

מוסדות החינוך הקהילתיים כוללים היום גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים ובית ספר תיכון. רבים מהצעירים בקישינב, יהודים ולא יהודים, אינם לומדים על השואה ותוצאותיה – כך מספר נשיא הקהילה – משום שהנושא אינו תחום חובה בבתי הספר הציבוריים. האם תלמידי התיכון היהודי מקבלים תכנים יהודיים, או משתתפים בתפילות בבית הכנסת? "אנחנו מקיימים שיעורי יהדות אחר הצהריים, ומתאמצים לקיים מניין שלוש פעמים ביום, אך זה קשה ומחייב הרבה סבלנות וסובלנות", אומר הרב איזקסון.

לפני 95 שנה עזבה משפחת אלתרמן את קישינב כדי לעלות לארץ ישראל. האב יצחק הכיר בכך שתור הזהב היהודי בעיר הסתיים, וכי כדאי לצאת לפני שלימודי התרבות והשפה הרומנית, הנכפים על הקהילה, ישבשו לחלוטין את החינוך היהודי ואת הישגיו. כאשר מסר לבני משפחתו על ההחלטה לעלות לארץ, לא נשמע ולו הד קול של התנגדות. הילדים והמבוגרים כאחד הסכימו עמו שיש לעשות זאת מהר ככל האפשר. בעקבות ההחלטה המשפחתית נסגר הסמינר לגננות, ולפי בקשת יצחק אלתרמן הועבר כל הציוד החינוכי למחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית בירושלים.

ב־31 במארס 1925 הלך נתן אלתרמן בפעם האחרונה מבית הוריו לגימנסיה מגן דוד. חבריו הכינו לו מתנת פרדה: מחברת בכריכה קשה, שעל דפיה הלבנים יוכל לכתוב שירים בארץ ישראל. הוא העניק להם שיר שכותרתו "ים": "דממה, דממה בחלומו, / חרש לוחש לו הים, / ומתרפק על החופים / ומלטפם פה ושם. / דממה, דממת בין ערביים, / רוח קריר נושב דום, / מרגיז רגע שנת המים / ומתעופף שם לרום".

בי"ג בניסן תרפ"ה נחתו בחוף יפו בני משפחת אלתרמן – נתן ואחותו, הוריהם והסבתא. נדודיה של המשפחה היהודית, שנמשכו עשר שנים מאז עזבה את ורשה, הגיעו לסיומם: את ליל הסדר של שנת תרפ"ה כבר עשו בתל־אביב, עיר חלומותיהם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

תגיות: אלתרמן: תחנות חייונתן אלתרמן

​עדיין לא מנויים על מקור ראשון? הצטרפו וקבלו חודש חינם במתנה

*המבצע למצטרפים חדשים בהתאם לתקנון המבצע



    הידיעה הקודמת

    תמיכתו הנלהבת של נתן אלתרמן בראשוני המתנחלים

    הידיעה הבאה

    50 שנה למות אלתרמן: תחנות חייו של המשורר העברי

    כתבות קשורות

    מימין: שגיא ארד, ברוך כהן ואוהד דרזמן. צילום: יוסי אלוני

    "שאלו אותי אחרי הקרב אם חשבתי שננצח. עניתי שלא": הקיבוץ שבלם עשרות מחבלים

    רחלי מלק-בודה
    30-04-2025

    בקיבוץ מגן לא מרבים לדבר על מה שקרה ב־7 באוקטובר. לא מתוך בושה או טראומה, להפך: לא נעים להיות הקיבוץ...

    ענת וחגי אנגרסט וסא"ל במיל' ניר ישראלי. צילום: אביטל הירש

    קצין הנעדרים שמלווה את משפחת אנגרסט, מתכוון להמשיך עד לשובו של מתן

    מאיה פולק
    30-04-2025

    למשפחת אנגרסט יש סיבות טובות לכעוס על צה"ל מאז שהבן מתן יצא להגן על תושבי העוטף ונחטף לעזה. ובכל זאת,...

    אל"מ שמר רביב. צילום: יוסי אלוני

    "האזרחים יכולים להירגע, אני לא. גבול מצרים מדיר שינה מעיניי תמיד"

    ישי אלמקייס
    29-04-2025

    מפקד חטיבת פארן ממונה על הגבול הארוך המשתרע מנחל פארן בלב הנגב ועד כרם־שלום. על הגדר, אל"מ שמר רביב רואה...

    הידיעה הבאה
    50 שנה למות אלתרמן: תחנות חייו של המשורר העברי

    50 שנה למות אלתרמן: תחנות חייו של המשורר העברי

    כתיבת תגובה לבטל

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות אחרונות באתר

    דיון מרתוני וצו מניעה: מאמצים בממשלה לעצור את שביתת המורים

    דיון מרתוני וצו מניעה: מאמצים בממשלה לעצור את שביתת המורים

    03/05/2025
    הלחימה בעזה מתרחבת: עשרות אלפי צווי מילואים יישלחו הערב

    הלחימה בעזה מתרחבת: עשרות אלפי צווי מילואים יישלחו הערב

    03/05/2025
    חיל האוויר תקף בסוריה, יירוט טיל שלישי ביממה מתימן

    חיל האוויר תקף בסוריה, יירוט טיל שלישי ביממה מתימן

    03/05/2025
    מקור ראשון

    מקור ראשון – חושבים אחרת

    "מקור ראשון" הוא כלי תקשורת שחושב אחרת, לאנשים שחושבים אחרת. האתר מציג תוכן איכותי, אחראי ואינטלקטואלי השומר על כתיבה ערכית ונקיה שמתרחקת מעיתונות "צהובה" ופופוליסטית.

    עקבו אחרינו

    קטגוריות

    • חדשות
    • דעות
    • בעולם
    • יהדות
    • כלכלה
    • תרבות
    • מוצש
    • מגזין
    • טוב לדעת
    • לוח
    • המומלצים

    תגיות פופולריות

    איראן ארה"ב ביקורת בנימין נתניהו חיזבאללה חמאס חרבות ברזל טרור יהודה ושומרון מוסף שבת נגיף הקורונה ספרות פוליטי צבא וביטחון צה"ל

    קבלו את העיתון לחודש במתנה

    *המבצע למצטרפים חדשים בהתאם לתקנון המבצע



      כל הזכויות שמורות ל"מקור ראשון" 2021 ©

      Hosted by sPD

      • אודות
      • צרו קשר
      • פרסמו אצלנו
      • תנאי שימוש
      • מדיניות פרטיות
      • לוח
      • ארכיון nrg
      • הצהרת נגישות
      • ראשי
      • חדשות
        • יומן
        • כלכלה
        • ספורט
      • דעות
        • מחסום Watch
      • יהדות
        • שבת
      • תרבות
        • מוצש
        • אוכל
      • בעולם
        • מדע וטכנולוגיה
      • מגזין
        • דיוקן
      • ראשונות
        • הורות ומשפחה
        • לומדות
        • מיניות וזוגיות
        • בריאות ופוריות
        • התפתחות אישית
        • הסכתים
      • עוד קטגוריות
        • טוב לדעת
        • המומלצים
        • חינוך
        • מילה וגלגולה
        • אשנב לערב
        • מסכת/חולין
        • ציוצים מהמקור

      כל הזכויות שמורות ל"מקור ראשון" 2021 ©

      Hosted by sPD

      Welcome Back!

      Login to your account below

      Forgotten Password?

      Retrieve your password

      Please enter your username or email address to reset your password.

      Log In
      • ראשי
      • חדשות
        • יומן
        • כלכלה
        • ספורט
      • דעות
        • מחסום Watch
      • יהדות
        • שבת
      • תרבות
        • מוצש
        • אוכל
      • בעולם
        • מדע וטכנולוגיה
      • מגזין
        • דיוקן
      • ראשונות
        • הורות ומשפחה
        • לומדות
        • מיניות וזוגיות
        • בריאות ופוריות
        • התפתחות אישית
        • הסכתים
      • עוד קטגוריות
        • טוב לדעת
        • המומלצים
        • חינוך
        • מילה וגלגולה
        • אשנב לערב
        • מסכת/חולין
        • ציוצים מהמקור

      כל הזכויות שמורות ל"מקור ראשון" 2021 ©

      Hosted by sPD