פקיד הקבלה במלון ארמיטאז' היה חשדן־משהו בהתחלה. חשדן אך סקרן. מיד הבין שלא באנו לשכור חדר, ואף על פי כן נמנע מלקטלג אותנו כנודניקים שבאו לגזול את זמנו, ולסלק אותנו בהתאם מעל פניו. דויד, הצלם, הסביר לו בצרפתית שאנחנו מתעניינים בסטודנט מזרח־תיכוני אשר התאכסן פה לפני תשעים שנה בדיוק – נתן אלתרמן.
לא, הפקיד לא שמע עליו מעודו. מי זה האלתרמן הזה? משורר עברי מפורסם מאוד, אנחנו מסבירים לו, שטרות הכסף היקרים ביותר בישראל נושאים את דיוקנו. הפקיד מתרכך. עובדת הניקיון שעוקבת מהצד אחרי המשא ומתן, עוצרת לרגע את מרוצת המגב ומתחייכת מאוזן לאוזן. כנראה מתקשה להאמין כי מלון כה צנוע, כוכב אחד בלבד, בלי שירותים צמודים, היה פעם מעונו של אדם חשוב. מתי בדיוק, אמרתם?
לפי חוקרים שהסתמכו על יומנו הכמעט בלתי קריא, אלתרמן התגורר בארמיטאז' החל מנובמבר 1929 ועד קיץ 1930, בקומה השישית, ספק חדר ספק עליית גג. אנחנו מבקשים לטפס לשם. פקיד הקבלה מתרצה, ומוביל אותנו אל חדר מדרגות צר ולולייני. אלתרמן הצעיר הסתדר בלי מעלית, וכך נגזר גם עלינו – שני יהודים צעירים קצת פחות. בדרך הפתלתלה למעלה מוסבר לנו שהבניין עבר בינתיים שיפוצים רבים. דן לאור, הביוגרף של אלתרמן, תיאר את המלון כ"זול ומוזנח", אך נראה שהשנים דווקא היטיבו עמו. היום הוא נקי ומטופח, מקום לינה סביר לתיירים לא אמידים בלב רובע בלוויל – שכונה גִבעתית בבירת צרפת, המישורית בדרך כלל. לא הרחק מהמלון משקיף אל העיר פארק מפורסם, שנחנך שנים רבות אחרי מות המשורר. לעומתו ניצבו כבר בשעתו על תילם כמעט כל האתרים המפורסמים האחרים המזוהים איתה כל כך: מגדל אייפל, שער הניצחון, אובליסק לוקסור, מוזיאון הלובר (עדיין בלי פירמידת הזכוכית שבשעריו), נוטרדם ועוד ועוד. "א־לוהים אדירים", התפעל אלתרמן לתוך מחברתו, "איכה נערם פה פאר שכזה?"
אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– הודיה כריש־חזוני | תמיכתו הנלהבת של נתן אלתרמן בראשוני המתנחלים
– אורלי גולדקלנג | נתן אלתרמן נותר נאמן לבן-גוריון גם כשהאחרים הפנו עורף
– יואל רפל | תחנות הילדות שבהן עוצבה זהותו היהודית של נתן אלתרמן
שקשוק מפתח קל, ואנחנו בחדרו הצר. מיטת יחיד, שולחן קטן, ארון קטן וחלון גדול עם מעקה מתכת מקושט. כאן התבודד עם עטו וגעגועיו. "את השיר הראשון, הקורע לב בפריז / לאבא ואמא אכתוב / אֶכתבו עת יחיד אנכי בחדר / ודממה אעטוף" – כך רשם ממש פה ב־1 בינואר 1930. מאדן החלון הזה הציץ תכופות אל העיר: "אל הרחוב אביטה — סתיו… אין זאת כי מסכן אחד / על הגג לבכות שכב". כעבור שנתיים־שלוש כתב שיר מפורסם יותר העוסק במראה הנשקף ממרומי בניינים עירוניים, שקיעה ורודה בין הגגות, אספלט כחול מלמטה, אך הוא הוקדש לתל־אביב. חוקר הספרות הבכיר דן מירון משער שאלתרמן גילה אותה דווקא בפריז, מבעד לחלון המסוים הזה במלון ארמיטאז': "העמידה אצל החלון בפריס אפשרה הצצה עמוקה לתוך היאור העמוק של ההוויה התל־אביבית, מתוך מראה הגגות והעננים הוורודים של העיר הזרה".
גם אנחנו מביטים בעיר הזרה דרך החלון, מגובה של שש קומות ותשעה עשורים, מנסים להבין מה היה אפשר לראות מכאן אז (בעיקר גגות וצריחי כנסיות) ומה התחדש בינתיים (הרמזורים, מן הסתם, ומסכות הקורונה). רובע בלוויל מושך אליו היום תיירים בזכות ציורי הגרפיטי המושקעים ברחובותיו והבית שבו נולדה אדית פיאף – הזמרת הנערצת שנחשדה באהדה לכובשים הגרמנים – אך הוא מרוחק גיאוגרפית ונפשית מההדר הפריזאי שבלב העיר. אלתרמן לא כיוון אל האזור הזה כשכתב על "משתה רחוב טובל בסאון / תירוש חשמל ניגר".
בתחילת המאה שעברה עקרו לרובע יהודים רבים יוצאי מזרח אירופה, וגם בימינו פועלים בו אטליזים כשרים וכמה בתי כנסת, אבל בשנים האחרונות נרשמת נטישה יהודית הדרגתית לרבעים יקרים יותר. במקום היהודים מגיעים סינים חרוצים מהמזרח הרחוק ופליטים ערבים מהמזרח הקרוב. הווי הפרברים שולט פה: עשן סיגריות בראש חוצות, אנשים קשי יום מחפשים מציאה בשוק הירקות המקומי, על הקירות סיסמאות קרב כמו "בואו נהרוג את תרבות האונס". רחובות אחדים עדיין מרוצפים אבן, זכר לעידן הכרכרות. דויד הצלם, בלווילי ותיק, מדריך אותי בין בתי קפה ובארים ישנים עם ריהוט של פעם. באחדים מהם ישב אלתרמן עצמו. אהבתו הנודעת למוצרים הנמזגים שם הייתה מן המפורסמות, אך הביוגרפים שלו טוענים כי יש הגזמה בתיאור חייו הצעירים כחיי חטא. בעיקרו של דבר הוא שקד על לימודיו, קרא הרבה, השתלט על השפה המקומית וכלכל בזהירות ובחשבון את הוצאת כספי התמיכה שהועברו לו על ידי אביו.
כמעט על בהונות רגליי אני צועד אל אולם הספרייה שבו רכן פרח השירה העברית על ספרים בצרפתית. ממבט ראשון נראה המקום כמצעד לפידים: מאות פנסי קריאה דולקים בתוך אהילים כתומים לרוחבו של אולם ארוך. אליעזר בן־יהודה למד כאן אף הוא בשלהי המאה ה־19. מחיה השפה העברית ואחד ממשתמשיה הגאוניים בילו שניהם תחת קורת הגג המקושטת הזו
אבא יצחק ואמא בלה קיוו שנתן יהיה רופא או מהנדס חקלאות, אף שלא היה קשר בין מקצועות אלה ובין נטיות ליבו. ערב ראש השנה תר"ץ עלה על ספינת הנוסעים פרובידנס בנמל יפו והפליג למרסיי, בדרכו לפריז. על זרועו היה תלוי מעיל ובידיו מזוודה אחת. שבועות אחדים בלבד קודם לכן טבלה ארץ ישראל בדם נטבחי תרפ"ט, אולם אירופה שקטה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה אחד־עשר סתווים קודם לכן. תשעה סתווים נוספים היו עתידים לחלוף עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. צרפת התבוססה במשברים פוליטיים פנימיים, שגררו תחלופת ממשלות מדי שמונה חודשים ולפעמים גם התנגשויות אלימות. סביר להניח שאלתרמן מצא עניין בהתרחשויות. הצרפתית שלו הלכה והשתבחה גם בזכות קריאת עיתונים.
בשל שיקולי החיסכון הוא לא התגורר בגפו בחדר הקטן שבמרומי מלון ארמיטאז'. היה לו שותף בן גילו מארץ ישראל – חיים גמזו, לימים מבקר אמנות ותיאטרון בכיר. שניהם היו בוגרי גימנסיה הרצליה. שניהם יצאו לאירופה כדי לרכוש בה תואר אקדמי, כמנהג צעירים יהודים לא מעטים בארץ ישראל של הימים ההם. את המיטה היחידה בחדר חילקו לשניים על ידי פלושון, כרית גלילית נפוצה בצרפת. "כל אחד מהם נשמר לנפשו שלא להסיג את גבולי פרטיותו של רעהו", כתב האלתרמנולוג מנחם דורמן על סמך עדויות שגבה משני הצדדים. "לימודיהם השונים בזמנים שונים סייעו להם בהשתדלות זו, וכן העובדה שגמזו נאלץ היה לעשות שעות מרובות מחוץ לבית־המלון, לשם פרנסתו בעבודת־כפיים. אם מצא איזו עבודה שרובה נעשית בלילות (ניקוי מכוניות, שטיפת כלים או רצפות וכיו"ב) – רוב הלילה היה של נתן, ואילו רוב היום של גמזו. וכך הסתדרו יפה. בלי משים ובלי אומר ודברים קבע אלתרמן את הטון של הטנדו עם גמזו".
אוושת ניירות ורחש מקלדות
את השנה הראשונה בצרפת הקדיש אלתרמן למעין מכינה קדם־אקדמית במוסד מכובד במיוחד – הסורבון. יום־יום גמא את חמשת הקילומטרים המפרידים בין מלונו למתחם האוניברסיטה ברובע הלטיני. הוא היה יכול לעשות אותם ברכבת התחתית שפעלה כבר אז, במונית או בכרכרה, אבל מותר לנחש שעקב חסרון הכיס העדיף ללכת תכופות ברגל, ולהתוודע כך עוד יותר למכמני אחת הערים היפות בעולם. "הרחק מעיני הורים ומחנכים", כתב דן מירון, "נתן החל במסע גילויים – בעיקרו מסע פנימי, אך בה בשעה גם מסע חיצוני של שוטטות ברחובות פריס, בין הארמונות, בתי הנכאות, הגנים. מתוך המסעות הללו נולדה בהדרגה, צעד־צעד, שירתו האמיתית של אלתרמן, אומנם עדיין בגילום ראשוני, פרימיטיבי, מגושם".
בניגוד לתל־אביב שלו, שצמחה מתוך החולות רק במאה ה־20, כבר לפני 800 שנה הייתה פריז לעיר המאוכלסת באירופה. עוד בתחילת המאה ה־19 נחשבה לעיר האורות, בזכות מנורות הגז בחוצותיה. את שתי מלחמות העולם של המאה שעברה צלחה פיזית בשלום, פעם מפני שנחלצה להדוף בעוד מועד את הפולש הגרמני (1914) ופעם מפני שהתמסרה לו בקלות (1940). אלתרמן חווה אותה אפוא כמעט כפי שהיא בימינו, אך הרושם שעשתה עליו היה כביר במיוחד, כי בימיו אי אפשר היה לשער אותה מרחוק, בלי טלוויזיה, צילום צבעוני או אינטרנט. רק פה הזדמן לו לוודא במו עיניו את שמועת יופייה. "כרכי שלי, יריד גדול!", התפעם בשיר הראשון ששלח מכאן ארצה, "בשטף עיר", שהיה גם שיר הבכורה המודפס שלו. ב־1931 הוא ראה אור בכתב העת הספרותי "כתובים" של אברהם שלונסקי.
אבא יצחק ואמא בלה קיוו שנתן יהיה רופא או מהנדס חקלאי, אף שלא היה קשר בין מקצועות אלה ובין נטיות ליבו. ערב ראש השנה תר"ץ עלה על ספינת הנוסעים פרובידנס בנמל יפו והפליג למרסיי, בדרכו לפריז. על זרועו היה תלוי מעיל ובידיו מזוודה אחת. שבועות אחדים בלבד קודם לכן טבלה ארץ ישראל בדם נטבחי תרפ"ט, אולם אירופה שקטה
בדרך היומיומית מבלוויל לסורבון חצה אלתרמן את נהר הסן ליד קתדרלת נוטרדם, שעלתה אשתקד בלהבות ואפופה כעת פיגומים. אחר כך נכנס בשערי הרובע הלטיני, ממלכת בתי הקפה בגדה השמאלית של הנהר. תעודת הסטודנט אפשרה לו כניסה מהירה לקמפוס העתיק שברחוב בתי הספר (Rue des Écoles) ולספרייתו הארמונית (BIS). כיוון שאין לי תעודה כזאת, נזקקתי לאישור כניסה מיוחד שהצריך כמה וכמה חילופי דוא"לים עם דוברת הספרייה ועם אנשי צוותה. אפשר להבין אותם: הסורבון מושך אליו סקרנים רבים, אך אינו מוזיאון. מיטב בניה של הרפובליקה עדיין רוכשים בו את השכלתם הגבוהה. אסור לשבש את יכולת הריכוז שלהם.
כמעט על בהונות רגליי אני צועד פנימה, אל אולם הספרייה שבו רכן פרח השירה העברית על ספרים בצרפתית. ממבט ראשון נראה המקום כמו מצעד לפידים: מאות פנסי קריאה דולקים בתוך אהילים כתומים לרוחבו של אולם ארוך. למרגלות כל אהיל שולחן, ולידו סטודנט/ית עם מחשב, טלפון נייד ובקבוק מים מינרליים. בחוץ רובץ ענן חורף סמיך, בפנים אור גדול. רק אוושת ניירות ורחש מקלדות מפֵרים מעט את הדממה. הוד קדומים ארכיטקטוני נשקף מהתקרה המאוירת ומהחלונות הקמורים. רבבות ספרים מונחים בקפידה מוזיאונית בתוך ארונות עץ וזכוכית. לוחות אבן מספרים את תהילתם של מייסדי המקום ואת מועד חנוכתו – שלושה בדצמבר 1770. אלתרמן הגיע אל היכל הדעת המפואר הזה בדיוק 160 שנה אחרי היווסדו. כמי שבא הנה מאחת הערים הצעירות בעולם, הוא בוודאי רחש יראת כבוד גדולה לעומק הכרונולוגי ולרשימת הבוגרים המפוארת שהכילה את רוב חכמי צרפת במילניום שעבר, וגם רבים מחכמי ארץ ישראל. אליעזר בן־יהודה, למשל, למד כאן אף הוא בשלהי המאה ה־19. מחיה השפה העברית ואחד ממשתמשיה הגאוניים בילו שניהם תחת קורת הגג המקושטת הזו, והרחיבו את אופקיהם.
הייתי רוצה להישאר פה עוד קצת, אני נאנח ביציאה באוזני הספרנית החביבה, והיא מחייכת בהבנה. בניגוד לסטודנט אלתרמן, זמני בעיר קצרצר. בשלושה ימים עליי להתחקות אחרי המסלול שעשה בפריז במשך שנה שלמה. מצויד במחקרים ביוגרפיים אחדים וביישׂומון המופלא גוגל־מאפס אני משוטט בעקבותיו בין בלוויל לסורבון, מכיכר הקונקורד לכיכר הרפובליקה, עורך השוואות בין פריז השאננה של שנות השלושים במאה שעברה לפריז המודאגת של האפודים הצהובים 2020. באופן מוזר היא נתפסת היום כמסוכנת יותר ליהודים מכפי שנתפסה אז, כשאלפרד דרייפוס היה עדיין בחיים והיטלר כבר רחש מזימות בגרמניה הסמוכה, אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן. על אף השוטרים והחיילים הרבים במרכזה של העיר, כל היהודים שאותם אני פוגש כופרים בטענות שנעשתה מסוכנת יותר או אנטישמית פי כמה בשנים האחרונות. המסעדות הכשרות בלתי מאובטחות ושוקקות אורחים. באחת מהן, מסעדה חלבית צפופה במיוחד ברובע השמיני, אני פוגש את דובר שגרירות ישראל בצרפת, שמעון מרסר־ווד. הוא עצמו מתהלך כבר שלוש שנים בעיר כשכיפה לראשו, ורק פעם אחת נתקל בתגובה עוינת, אם כי יש שכונות שאליהן אינו נכנס מראש. למרות האנטישמיות, הוא אומר, יש כאן חיים יהודיים תוססים, ולא כולם יושבים על מזוודות. כלי התקשורת והרשויות מתייחסים בכובד ראש לתופעות אנטישמיות, ויש לכך חשיבות. זרם העלייה ארצה, שהתעצם ב־2015 אחרי הפיגוע במרכול היפר־כשר, נחלש בינתיים. מלבד אלה שעולים לארץ מתוך חשש לביטחונם האישי, יש גם העושים זאת "בגלל הקושי לחיות בשניוּת זהותית". לפי סקר שנערך לאחרונה, כרבע מיהודי צרפת נאלצים להצניע במקומות עבודתם את עובדת יהדותם – לא בגלל פחד מאלימות פיזית, אלא מפני שהם מרגישים שזה מה שמצופה מהם.
"יש פה רפלקס שאומר שלא מחצינים זהות דתית, ולא משנה איזו", מעניק לי מרסר־ווד שיעור קצר בהלכות המקום, ואני נזכר בחוק הבורקה שעבר עוד בתקופת הנשיא סרקוזי. החוק הבעייתי נתפס בשעתו כמהלך אנטי־מוסלמי, אך כמובן לא בישר תפנית פרו־ישראלית בעמדה הרשמית של צרפת, עמדה חמוצה בדרך כלל. בדרך לספריית הסורבון גיליתי על גדות הסן כיכר נאה הנושאת את שמו של מוחמד דרוויש, משורר פלסטיני נודע שחלם לגרש מהארץ את היהודים החיים והמתים כאחד. למה אין גם כיכר אלתרמן?
דובר השגרירות נדלק. הוא אוהב את הרעיון ואוהב את אלתרמן. כואב לו שאפילו צרפתים שוחרי תרבות אינם מכירים את המשורר העברי הדגול שעשה כאן את ראשית פעמיו בשירה, ובלי ספק הושפע עמוקות מתרבותה של ארצם. לאחרונה נעשה צעד קטן למען הנבטת תודעתו פה, כשבבית השגרירה היוצאת עליזה בן־נון נערך ערב שירי אלתרמן מתורגמים לצרפתית. הזמרת הישראלית סיון קרצ'נר תרגמה ושרה מבחר מיצירותיו שלדעתה נכתבו בהשפעה צרפתית, "שיר משמר" לדוגמה (Chanson de Guet) או "פגישה לאין קץ" (Rendez־vous à jamais). יוזמת האירוח הייתה נספחת התרבות אלינור אגם בן־דוד, שעומדת לשוב ארצה בקרוב. יחסי שתי המדינות, אומרת לי בן־דוד, טובים מכפי שמצטייר בתקשורת. שוב ושוב היא הצליחה למלא אולמות כשיזמה כאן אירועי מפגש עם יוצרים ישראלים, "כדי שהצרפתים לא יכירו אותנו רק דרך החדשות בטלוויזיה". אלמלא המשבר התקציבי של משרד החוץ, הייתה מצליחה הרבה יותר. "לפעמים אפילו 200 אירו מאפשרים לי להביא הנה במאי של סרט ישראלי המתמודד בפסטיבל בינלאומי, אבל לא תמיד יש. בתקופה שאני נמצאת פה הבאתי את כל הסופרים החשובים שלנו שמתורגמים לצרפתית".
מה רוטשילד היה אומר
אלתרמן, נספח התרבות העברית בצרפת בימים שלפני הקמת המדינה, החליט בתום שנת ההכשרה בסורבון להתמסר ללימודי חקלאות. לרשות צעירי ארץ ישראל של תחילת שנות השלושים לא עמדו אפשרויות רבות אחרות לבחירת מקצוע. במקרה של אלתרמן, שלקה קלות בדיבורו והיה בעל מגבלה מלידה בידו השמאלית, אפשרויות התעסוקה היו מצומצמות עוד יותר. הוא לא העלה על דעתו להיות איש עסקים. מנחם דורמן תהה באחד ממחקריו אם המשורר אכן התעתד בצעירותו להיות עובד אדמה בפועל ממש, ואם החקלאות "אכן משכה את ליבו של מי שעתיד היה להתגלות בעוד שנים ספורות כאורבאני שבמשוררי הדור?". דורמן גם השיב: באווירה של ארץ ישראל דאז הייתה לבחירה של אלתרמן בלימוד חקלאות משמעות ציונית וצידוק ריאליסטי – "שאם אדם אינו יכול להתפרנס מספרות, ואם המוזות מאכזבות, הוא יכול להשליך את יהבו על עשייה חקלאית כלשהי, לבל יזדקק לבריות לעולם בשום צורה, אם פרטית ואם ציבורית".
אחרי תשעה חודשים בסורבון וביקור מולדת קיצי בארץ, עקר אלתרמן למשך שנתיים למכון ללימודי חקלאות בעיר ננסי, שהייתה אז נקודת משיכה לסטודנטים זרים ממזרח אירופה ומארץ ישראל. דווקא בה הוא נתן את דעתו על מארת הגלות. "בפריז היה נתן בצרפת, ואילו בננסי היה נתן בגולה יהודית שבעיר צרפתית", כתב דורמן, וציין את נטיית התכנסותו של אלתרמן הצעיר לתוך עצמו. "גם כאן לא היה מעורב עם הבריות. רק לעיתים רחוקות היה משתתף בהתכנסות של חול או של מועד של ארצישראלים, ואם היה משתתף היה מקשיב לנאומים ולוויכוחים ולעיתים רחוקות עוד יותר, מביע דעה בקצרה לגבי סוגיה זו או אחרת. אלו שסיפרו לי עליו כעבור שנים רבות ראו בו בחור בעל מזג טוב, אדיב, שתקן, ביישן, בעל הומור דק וגם קצת עצוב".
למרות התעניינותו הגוברת בהוויה הצרפתית, הוא שמר על קשר נפשי הדוק עם ארץ ישראל. כשהגיע לננסי אורח חשוב מהארץ, גם אלתרמן היה מתייצב למפגשים הציבוריים איתו, בדרך כלל תוך הקפדה על הצנעת נוכחותו. אבל בסדר פסח תרצ"ב (1932) הפתיע את חבריו, כאשר קם וקרא לפני קהל המסובים הומורסקה בחרוזים על הווי הסטודנטים ועל כמה מן המורים – "והכול היו תמימי דעים, שההגדה של אלתרמן הייתה שקולה כנגד הכופתאות והגפילטע־פיש שהוגשו לשולחן. תמהו על כישרון הכתיבה של הבחור הזה הנחבא אל הכלים", כותב דורמן.
לא רק שירים כתב אלתרמן בננסי. שלוש רשימות ראשונות שלו הופיעו ב"הארץ", תחת כותרת־המשנה "מכתב מצרפת" או "אגרת מצרפת". שלושתן עסקו בנימה ביקורתית בהוויית הגלות היהודית, וגילו את תחושת הניכור שלו כלפיה. הן הכילו את סימני ההיכר של כתיבתו הפובליציסטית עשרות שנים אחר כך: כישרון הצלפה, לאומיות גאה ואהבת מסורת. אלתרמן לא היה דתי, אבל רחש כבוד לגרסה האורתודוכסית של היהדות ובז לגרסה הרפורמית. באחת הרשימות, שלא הייתה יכולה להתפרסם בימינו מטעמי תקינות פוליטית, לעג לנוסח הקונצרטי של תפילת ליל יום הכיפורים בבית הכנסת הרפורמי בעיר, ולאווירה החגיגית מדי ביום הדין היהודי.
"כמו שיהודי ארץ ישראל האשכנזים באים, מתוך סקרנות, לבתי הכנסת של הספרדים והתימנים, כן באנו אנחנו לכל־נדרי הרפורמיסטי", התנצל בפתח דבריו. "היכל ארוך ורחב, היכל מפואר באמת. בין טורי הספסלים פרוש שטיח אדום. השמשים צעדו לאורכו הלוך ושוב; כרסנים, משורדי שחורים, חבושים כובעי קצוות ודומים לקברנים נוצרים. במזרח, משני צדי העמוד, ישבו הגבירים עטורי הצילינדרים. בעת התפילה היו קמים, פונים, חוזרים ויושבים כולם כאחד, כעל פי פקודה, רציניים ומעוררים גיחוך כרקדני מיוזיק־הול. החזן היה עטוף כולו טלית מבהיקה. זו הייתה הדמות היחידה אשר קרובה לנפש. הוא עמד ללא ניע, כבוש ראש, לפני ששמעתי קולו תיארתיו לי עצוב. …אל ניגונו היבש והמלומד של החזן (האם קרא על פי תווים?) נצטרפו העוגב והמקהלה. קולות נשים צללו מאוד".
משובו ארצה ועד יום מותו ביקר בפריז רק פעם אחת נוספת, אך בליבו נשמרה אהדת נצח לצרפת. בשיר שהקדיש למרשל פייר קניג, טען שכל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לו נהג העולם בהיטלר בשנות השלושים כפי שקניג נהג ברומל כעשר שנים מאוחר יותר. לאחר מבצע קדש הריע אלתרמן בטורו לתמיכה המדינית והצבאית שהעניקה צרפת לישראל
רב המקום, שלפי אלתרמן "דמה למטיף נוצרי", תקף בדרשתו את "הפשטות הדוחה של הטכס היהודי". לדבריו היא הייתה שורש ההתפקרות של הדור הצעיר. אלא שהמתפלל־האורח אלתרמן העדיף דווקא את הטכס הישן ואת בכיות יום הכיפורים בבתי הכנסת שלהם התוודע בצעירותו במזרח אירופה. "המוקיונים הללו", הוא חרץ דין במשפט הסיום, "למה ראיתים דווקא בערב הזה?"
ברשימה אחרת ששלח מננסי לתל־אביב נמתחה ביקורת מעודנת על אלמנת הברון הנרי דה־רוטשילד, אשר נעתרה לקיים בבניין התיאטרון שבבעלותה מופע לזכרו של צייר סאטירי אנטישמי. אלתרמן לעג לתשבחות שהעניק לה עיתונאי צרפתי על שאינה נוטרת לו איבה, והעריך שרוטשילד, בקברו, דווקא נוטר איבה לאנטישמים. לעומת זאת חזר נפעם מביקור בבית־ספר־ערב עברי, ודימה אותו לתיבת נח בלב מבול ההתבוללות: "בחדר של ד' (אמות) על ד' ישבו כעשרה ילדים וילדות בגיל משחק בסוסים ולימוד ערך משולש. את הערך המשולש הם לומדים בבית הספר הצרפתי, את המשחקים הם עורכים ברחובות מגוריהם המרופשים, לכאן הם באים בשמונה בערב, עייפים משובבות ומאימוץ המוח. חום התנור צורב את הגבים, הראשים צונחים, אבא ואמא רוצים קצת אידישקייט".
מרוב אהבה שותק
בקיץ 1932, בתום שלוש שנות לימוד אקדמי, קיבל אלתרמן תעודת אגרונום מוסמך ושב ארצה כדי לעסוק בחקלאות במשך שלושה חודשים בלבד, כעובד ב"מקוה ישראל". אחר כך קיבל תפקיד של עורך־משנה באחד העיתונים. עד יום מותו יצא מהארץ לעיתים נדירות בלבד. בפריז ביקר רק פעם אחת נוספת, ב־1937, אך בליבו נשמרה אהדת נצח לצרפת. בשיר שהקדיש למרשל פייר קניג, מי שלחם בגייסות רומל במדבריות אפריקה, טען שכל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לו נהג העולם בהיטלר בשנות השלושים כפי שקניג נהג ברומל כעשר שנים מאוחר יותר, ללא כל תוכניות כניעה. בחורף 1957, לאחר מבצע קדש, הריע ב"טור השביעי" שלו בעיתון דבר לתמיכה המדינית והצבאית שהעניקה ממשלת גי מולה לישראל: "היה בך רצון פתאום, כַּחֵשֶׁק הַנֵּעוֹר תָּמִיד לְקוֹל צְלִילֵי הַמַּרְסֶלְיֶזָה / לקרוא בקול גדול כמאליך – ויו לה פרנס".
שיר אחר העלה על נס את אות לגיון הכבוד שקיבל מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס משר ההגנה הצרפתי – אגב, בניגוד להוראות התקשי"ר כאן – והמיט עליו ביקורת משמאל. בביטאון מפ"ם, "על המשמר", לעגו לאלתרמן: "פתאום קופץ מאי שם משוררה הרשמי של הקואליציה הבן־גוריונית, נֵבֶל בשמאלו ואות לגיון הכבוד בימינו, ונועץ את המדליה בחזה של צרפת. האם בדיחה זאת או עיוורון סנטימנטלי?"
השמאל טען שצרפת לא התאהבה לפתע במדינת היהודים, היא רק קיוותה שתמיכה בנו תועיל להבטחת מפעל הכיבוש שלה באלג'יר. "טורו של אלתרמן הוסיף לנו עונג, כתמיד, אך לא הוסיף לנו כוח", מחה גם הסופר משה שמיר, ידידו האישי של המשורר. שמיר טען שאלתרמן תמים, והעתיד אכן הוכיח את צדקתו. כעבור עשר שנים נעצה צרפת סכין בגבה של ישראל: הנשיא דה־גול הטיל עליה אמברגו נשק דווקא בימים שצה"ל נזקק לו מאוד, ערב מלחמת ששת הימים. את היהודים הגדיר דה־גול ב־1967 כ"עם שתלטן, בטוח בעצמו". אלתרמן כמעט לא עסק בכך בכתיבתו הפובליציסטית העשירה ערב מלחמת ששת הימים ואחריה. הוא הדחיק את הבגידה הצרפתית. מן הסתם העדיף לזכור את צרפת כפי שהניח אותה ארבעה עשורים קודם לכן, הרבה לפני הקמת המדינה.
מה היה נתן אלתרמן כותב היום על הנשיא עמנואל מקרון? קשה לדעת. יחסי צרפת־ישראל, רעים ככל שיהיו כלפי חוץ, מורכבים יותר בחדרי חדרים. מקרון אינו מעריץ גדול של הפלסטינים, והוא מאמין בעתיד ישראל הרבה יותר מבעתידם של המשטרים השכנים. בביקורו האחרון בירושלים יזם פרובוקציה מתוקשרת מול המאבטחים הישראלים, אך לא שב לפריז אחוז התפעלות ממה שראה ברמאללה, בלשון המעטה. הוא מתנגד מוצהר ל־BDS. מפגיני האפודים הצהובים נוהגים להאשים אותו באהבת יהודים. שבועיים לפני גיחתי לעיר הם העלו באש מסעדה שבה אהב לסעוד, בשדרות האליזה. "מקרון רוטשילד", הם מכנים אותו לפעמים, ומציגים אותו כעושה דברם של "היהודים העשירים".
באחת הרשימות, שלא הייתה יכולה להתפרסם בימינו מטעמי תקינות פוליטית, לעג לנוסח הקונצרטי של תפילת ליל יום הכיפורים בבית הכנסת הרפורמי בעיר, ולאווירה החגיגית מדי שם: "במזרח, משני צדי העמוד, ישבו הגבירים עטורי הצילינדרים. בעת התפילה היו קמים, פונים, חוזרים ויושבים כולם כאחד, כעל פי פקודה, רציניים ומעוררים גיחוך כרקדני מיוזיק־הול"
אלתרמן חזר הביתה דרך נמלי מרסיי ואלכסנדריה, אני – דרך נמל התעופה שארל דה־גול, למזלי עוד לפני גזירת הבידוד. ע', נהג מונית ישראלי, הסיע אותי לשם בצהרי יום, שעת הרגיעה התעבורתית שבין עומסי הבוקר לעומסי אחר הצהריים. צלילי הגרסה הצרפתית ל"ירושלים של זהב" התנגנו ברדיו שלו. ע' שאל אותי איך נתניהו ואני שאלתי איך מקרון. למרבה ההפתעה התברר שהוא מכיר אישית את נשיא צרפת. הם התיידדו במזנון עובדים משותף, סמוך לשגרירות ישראל, כשמקרון עבד בבנק של רוטשילד ו־ע' היה איש ביטחון בשגרירות. יחסיהם הטובים נשמרו גם אחרי שמקרון עבר ב־2017 להתגורר בארמון הנשיאות. מפעם לפעם ע' מתארח שם. הוא לא שש להרחיב את הדיבור על הנגיעות הפוליטיות של שיחותיהם – נגיעות מועטות, לדבריו – אולם טען בלהט שהנשיא רוחש אהדה לישראל, ואף מאזין בשוויון נפש לדעות הימניות של ע', תומך התנחלויות נלהב.
אך מה לעשות, ידי הדייר הבכיר באליזה כבולות על ידי מדיניות החוץ הצרפתית המסורתית. היא לא השתנתה עקרונית מאז הלך אלתרמן לעולמו, שבועות אחדים אחרי שישראל נאלצה להבריח ארצה מנמל שרבורג חמש ספינות טילים אשר רכשה במיטב כספה. זה היה מבצע נועז שנועד לעקוף את האמברגו הצרפתי, וגרר את גירושו של הנספח הצבאי הישראלי מפריז. אלתרמן, הכותב הימני הנחרץ ביותר באותם ימים, לא פרסם בטור שלו במעריב אפילו מילה גם על הפרשה המסעירה הזו. צרפת הייתה עדיין יקרה לליבו, אבל ארץ ישראל פי כמה. ודאי היה שמח לדעת כי המטוס שהחזיר אותי ארצה מפריז הביא איתו גם שני עולים חדשים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
