"לפני ימים אחדים עמדה קבוצת אנשים על ראש הר גריזים, אחד ממקומות המצפה המפתיעים שבארץ. רוח חדה וחזקה נשבה וכמו זינקה מראש ההר לעוף על פני הנופים המשתרעים סביב, נופי הרים ובקעות שקוויהם מתעגלים, פה ושם אפילו רכים ומתולתלים, נופים שקלסתר־פניהם כה שונה מן הסלעיוּת החדה של ארץ יהודה, נופים שעליהם נאמר שהם ארץ חמדה טובה ורחבה, נופים שברגע זה קשה היה, עם כל הרצון הטוב, לראותם רק בדמותו של אותו מספר נורא של שש מאות אלף ערבים שימחקו את אָפייה היהודי של המדינה. (…) למטה רבצה שכם שזה עתה עברנו בקאסבה שלה" (נתן אלתרמן, מעריב, 20 ביוני 1969).
שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים הגיח נתן אלתרמן לסיור קצר בשומרון השומם עדיין מיהודים. רשמיו מהביקור, שלמרבה הצער לא הונצח במצלמה כלשהי, נכללו במאמר שפרסם בעיתון מעריב באותו שבוע, או לכל המאוחר בשבוע שלאחריו. אותה רוח "חזקה וחדה" שהזכיר המשורר, נושבת גם היום סביב ראשיהם של מי שעומדים במרומי הר גריזים וצופים אל שכם. תל שכם המקראי, שתואר גם הוא מעל דפי העיתון, עדיין נגלה בתחתית ההר, לחוץ בין בתי העיר, אבל כל כך הרבה תמורות אחרות התרחשו בנוף בינתיים. סמוך לראש ההר מיתמרים בנייני הדירות של היישוב הר־ברכה, ולא הרחק מהם מלבלבים הגפנים שניטעו בידי התושבים היהודים. גם שכם העיר שנשקפת למטה התרחבה מאוד. "אין אתה יכול שלא להרהר כי פרוגראמות הוויתור על כל זה, ויתור מרצון, ויתור למען שמירת אָפייה היהודי של המדינה, הוא משהו פראי וחסר־שחר אשר שום אומה שפויה לא הייתה מעלה אותו על דעתה", הוסיף וכתב אלתרמן במאמר ההוא, פחות משנה לפני פטירתו.
אלתרמן חבט במי שעיקמו אפם מול ההתיישבות: "באיוולתנו אנו עמלים 'לנטרל' גם את כוח המשיכה הדתי של חבלי ארץ אלה לגבי חוגי נוער מסורתי, הנכון להיחלץ, ובמקום שנראה כוח משיכה זה כנכס, אנו ממציאים כינויי גנאי כדי לשים אותו לצחוק ולהוקיעו כ'מיסטיקה' וקנאוּת חשוכה"
אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– חגי סגל | מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר
– אורלי גולדקלנג | נתן אלתרמן נותר נאמן לבן-גוריון גם כשהאחרים הפנו עורף
– יואל רפל | תחנות הילדות שבהן עוצבה זהותו היהודית של נתן אלתרמן
לסיור הנדיר הגיע אלתרמן יחד עם הסופר יזהר סמילנסקי (ס' יזהר), כשאת השניים מלווה מפקד אזור איו"ש דאז, תא"ל רפאל ורדי. היוזמה לנסיעה, כך על פי עבודת מחקר של הראל להב, הגיעה משר הביטחון משה דיין, שעקב אחר ויכוח נוקב שניהלו שני הכותבים מעל דפי העיתונות בנוגע לעתיד יהודה ושומרון. ס' יזהר דיבר על "הכיבוש" וסנט ב"משוררי הסיפוח" הנלהבים, אלתרמן כתב על נחלת אבות ועל חובה היסטורית. על פי להב, כאשר הגיעו השלושה אל התצפית המתוארת מהר גריזים, שאל אלתרמן את יזהר: "נו, את זה אתה מוכן להחזיר?" – ונענה ככל הנראה בשלילה.
הדבקות המוחלטת של אלתרמן בחבלי המולדת המשוחררים נחשפה כבר ב־16 ביוני 1967, ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשפרסם במעריב את המאמר המכונן "מול מציאות שאין לה אח". "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקודשי האומה, אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכול", כתב אלרתמן. "עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת, ומעכשיו חסר לה רק עם ישראל שיארוג, עִם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".
מאז ועד אחרון ימיו היה אלתרמן לפובליציסט המוביל של רעיון ארץ ישראל השלמה. מאמריו מהתקופה ההיא יכולים להיקרא גם בימינו כטורים עכשוויים. הם נוגעים בכל הנושאים שעדיין מלהיטים אותנו: זכויות היהודים בארץ ישראל, דרישות הפלסטינים, האיום הדמוגרפי, הלחץ הבינלאומי ושטן הספק המרקד מבפנים. אלתרמן שלל מכול וכול את הטענה שישראל צריכה להציע לערביי יהודה ושומרון חלק נכבד מפירות הניצחון. המאמר שפרסם ביוני 67' גרר את הקמתה המהירה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". צבי שילוח, נאמנו של דוד בן־גוריון, יזם פגישה עם אלתרמן ועם הסופר משה שמיר, ואל השלושה חברו עוד אנשי תרבות, רוח ואידיאולוגיה שהגיעו מרוחב הקשת הפוליטית הישראלית. על מנשר הפתיחה של התנועה, שפורסם בכמה עיתונים בערב ראש השנה תשכ"ח, היו חתומים כמעט 60 שמות. הוא נוסח ככל הנראה בידי אלתרמן עצמו, ונפתח במילים: "ניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".
גם גולדה חטפה
אחד מראשוני התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואחד מאחרוני חבריה שעדיין איתנו, הוא משה מושקוביץ (מושקו), ממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון. מושקוביץ בן ה־95, שלימים כיהן כראש המועצה המקומית אפרת, עוד זוכר את המפגשים הראשונים. "היו שם אנשי תנועת העבודה ו'אחדות העבודה', סופרים ואישים חשובים מאוד", הוא מתאר. "לרוב ישבנו בבית הקפה כסית בתל־אביב, בדרך כלל חמישה עד עשרה אנשים בכל פעם. אלתרמן לא רק שהיה מגיע לכל מפגש, הוא היה בין הדוברים הפעילים. חיווה דעה, נקט עמדות וביטא את הדברים אחר כך במה שכתב לעיתון. היה לו מעמד מיוחד גם בתוך החבורה הזו, שכולה הייתה אנשים מיוחדים. הוא ואורי צבי גרינברג היו המכובדים בעסק. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן, לשבת עם האנשים האלה ולשמוע אותם. מדי פעם היה מגיע גם ש"י עגנון, שהיה מיודד עם אלתרמן. כשהם היו יושבים יחד, או כשאצ"ג מצטרף אליהם, היה תענוג להאזין אפילו לשיחות החולין שלהם. היו מדברים על כל המתרחש במדינה".
אני שואלת את מושקו אם דובר בפגישות גם על פעולות מעשיות, או שהדיונים נשארו בתחום הרעיוני. "אלתרמן לא היה בין אלה שעשו את המעשים, אבל הוא נתן גיבוי מלא מבחינה רעיונית לדברים המעשיים שעלו שם, להתיישבות", הוא משיב. לא ממש נעים לו להזכיר זאת, אבל לעיתים, הוא אומר, ניכר היה באלתרמן כי לגם זה עתה מהטיפה המרה. גם העיתונאי ישראל הראל, עורכו של הביטאון "זאת הארץ" שהוציאה התנועה, סיפר בריאיון לעיתון זה בשנה שעברה כי לעיתים היה אלתרמן השתוי מרים את קולו, ואף רודה באופן לא נעים בסובבים.
המשורר חיים גורי ז"ל, שהיה אף הוא מראשוני התנועה, חזר בו במרוצת השנים מרעיונותיה, ובריאיון לידיעות אחרונות ב־2010 הרהר בשאלה אם גם אלתרמן היה נוהג כמוהו. כשאני מתארת זאת למושקו, הוא צוחק. "היה אצל אלתרמן ביטחון רב בעמדות שהביע, כך שאני חושב שהוא היה ממשיך בהן בלי להשתנות. הוא האמין באמונה שלמה שזכינו בדבר שהוא חד־פעמי בהיסטוריה, ומוטלת עלינו החובה לנצל זאת. הוא לא דיבר על הקדושה של הארץ, אלא על המציאות הפרקטית, על הזדמנות היסטורית כל כך יוצאת דופן. כמה פעמים הוא הדגיש שמעולם לא קמה בארץ ישראל המערבית מדינה אחרת מלבד מדינה יהודית. היה פה שלטון זר, אבל זו אף פעם לא הייתה המדינה שלו. רק לנו יש פה מדינה".
משה מושקוביץ: "אלתרמן לא רק שהיה מגיע לכל מפגש של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הוא היה בין הדוברים הפעילים. חיווה דעה, נקט עמדות וביטא את הדברים אחר כך בעיתון. היה לו מעמד מיוחד גם בתוך החבורה הזו, שכולה הייתה אנשים מיוחדים. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן, לשבת ולשמוע אותם"
היו גם מי שפעלו לתרגם את הדיונים האידיאולוגיים ב"כסית" לפעולות במרחבי יהודה ושומרון. ב־24 ביוני 1969 דיווחו העיתונים על קבוצת ישראלים שניסתה להקים נקודת התיישבות בהר גריזים, ולאחר מכן בתל שילה. "כ־30 צעירים וצעירות טוענים כי הם גרעין התיישבותי על־מפלגתי הנתמך בידי אותו פלג בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הדוגל בהתנחלות פיסית בשטחים המוחזקים, אולם באחת המכוניות שלהם, שנסעה לכיוון שכם, נמצא חבר הכנסת שמואל תמיר", נכתב במעריב. עוד תואר שם כיצד יצאו חברי הגרעין מירושלים ומתל־אביב בהפרשי זמן זה מזה, כדי להקטין את הסיכוי שכוונתם תתגלה והם ייאלצו לשוב על עקבותיהם. את הדרך הם עשו במכוניות עמוסות ציוד ומזון, וכשהחיילים במחסומים שאלו על מטרתם, נאלצו הצעירים לשקר בכאב לב ולומר כי הם נוסעים לטיול בגליל.
הקבוצה, ששאפה לבנות "בסיס לקריה עברית שתיקרא 'שכם עילית'", זכתה לימים לשם גרעין שכם. אחד ממייסדיה היה נפתלי (תולי) פרל, המתגורר כיום במושב אלמגור שמצפון לכנרת. "באותם ימים הוחלט להקים בית ספר שדה בהר־גילה", מספר לנו פרל כיצד החלה להתגבש החבורה. "אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי התנה זאת בכך שתהיה שמירה במקום, ולחברה להגנת הטבע לא הייתה אפשרות לממן אותה. אז יורם בן־מאיר (פיצ'י), מייסד בית הספר, החל לחפש שומרים מתנדבים. הוא בא לירושלים, ניגש לחבר'ה שהיו בכל מיני חוגים לאומיים, בתאים של 'חירות' ובתנועת ארץ ישראל השלמה, אנשים שהיו בעד התיישבות או תפילה בהר הבית. אחי ואני, שהיינו חברים בתא סטודנטים של גח"ל, נענינו לבקשה לבוא ולשמור. שם, בהר־גילה, התחלנו לדבר על התנחלות. בעלייה הראשונה היינו ממש בודדים, ובכל מקום הצבא עצר אותנו. לא היו לנו כמויות האנשים שגוש אמונים גייס בהמשך".
בכתבה נוספת תיארו חברי הגרעין כיצד לאחר שנואשו מלהגיע להר גריזים, החליטו לפנות לשילה. הם הניפו שם דגל וקראו פרקים מהתנ"ך המזכירים את המקום, עד שהגיעו החיילים ודרשו מהם לעזוב את המקום. פרל מספר כי בפעם אחרת נסעו כמה מחברי הגרעין באוטובוס ציבורי מירושלים לשכם, אך שוב לא הצליחו להקים נקודת יישוב, ופונו בידי הצבא. האלוף זאבי, שלימים עמד בראש מפלגת הימין "מולדת", לא התפשר עם ראשוני המתנחלים והורה על פינוי נחוש. באחד המקרים אף הועלו באש האוהלים של חברי הגרעין.
אלתרמן כאב את סיכול ניסיונות ההיאחזות הללו. במאמר שוצף הוא תקף את שרי מפלגת העבודה המתהדרים בעברם למוד ההתיישבות אך אינם מקדמים את ההתנחלות מעבר לקו הירוק, וניסה להניע אותם לפעולה שהייתה קריטית בעיניו. "דוגלי המדיניות האוסרת את ההתיישבות ביהודה ובשומרון, במקומות שבהם דחיפותו של עניין זה רבה כיום משהייתה בכל תולדות הציונות – מחמת הזמן הקצר שבו עשויים הדברים להיחתך – הם ראשי תנועות חלוציות הנושאות גם כיום בעול בכל מקום שבו הדבר נדרש ומקבל אישור. ידוע שלא רבים מן השכבות הרחבות בעם נחלצים לעזור להם (לנאמני ארץ ישראל – הכ"ח) במילוי חובה זו וההתרסות על מיעוט ההיענות מוצדקות הן, אך לא פחות מזה תהא מוצדקת התמיהה על כך שממשלת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לנסות ולגלות שמא בכל־זאת חבוי בעם בימים אלה פוטנציאל ראוי של נכונות להחייאת מפתה החדשה של ארץ־ישראל במעשי בניין והיאחזות, בהתנחלות עירונית, חקלאית, תעשייתית ואפילו מסחרית שעיקרה שותפויות עם תושבי 'השטחים' במפעלי ייצור ופיתוח. במידה שנכונות זו קיימת – הריהי נבלמת ונדחית כמו שנדחו שלושים הצעירים שביקשו לעקוף את המחסומים בדרך להר־גריזים ולשילה".
גם גולדה חטפה ממנו ביקורת: "בדברי תשובה שלה לשאילתה של שמואל תמיר בעניין שלושים הצעירים הללו, השיבה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, כי בדיבורים בלבד לא נחרש עדיין אפילו דונאם אחד. נכון מאוד, אלא שראוי להזכיר כי גם דיבור זה שלה סוף־סוף רק דיבור הוא, וההבדל בינו ובין דיבורים אחרים הוא בכך שדיבוריה אלה לא רק שאינם חורשים דונאם כלשהו, אלא שהם מונעים חרישה בידי כל הנכונים לכך. יש בדבריה אלה של גולדה מאיר כובד־ראש מדוּמה, המכסה על שטחיוּת שאינה רחוקה מכל 'מלל' אחר. יש בתשובתה זו מן ההתנשאוּת הנעשית אפיינית יותר ויותר לוותיקי תנועת העבודה, הנשענים בביטחון רב ומוצדק על עברם החלוצי, גם כשהוא כבר נסתר מאחורי שנים רבות של עסקנות, אך עודו מספיק כדי לשלול מכל חוגים אחרים זכות 'התערבות' בעניינים אלה", כתב אלתרמן. בהמשך הוסיף וחבט במי שעיקמו אפם מול התיישבות הנשענת על חיבור לתנ"ך: "באיוולתנו אנו עמלים 'לנטרל' גם את כוח־המשיכה הדתי של חבלי ארץ אלה לגבי חוגי נוער מסורתי, הנכון להיחלץ, ובמקום שנראה כוח משיכה זה כנכס, אנו ממציאים בלי הרף כינויי גנאי כדי לשים אותו לצחוק ולהוקיעו כ'מיסטיקה' וקנאוּת חשוכה".
לאחר פרסום הדברים נפגשו ארבעה מחברי גרעין שכם עם אלתרמן, מתוך תקווה שהמשורר יסייע להם להיפגש עם שר הביטחון משה דיין, מקורבו. עמירם שם־ארי, היום תושב קריית־ארבע ואז סטודנט ירושלמי, היה אחד מאותם מתנחלים צעירים שנסעו לשם כך לתל־אביב. "אחרי ניסיון העלייה הראשון אמרו לנו שפינו אותנו כי לא ביקשנו אישור, אז החלטנו להתחבר לתנועה למען ארץ ישראל השלמה", מספר שם־ארי. "העיתונאית רחל ענבר (לימים ממייסדי גבעון החדשה) אמרה לנו שלאלתרמן יש קשרים טובים עם משה דיין, ואולי הוא יעזור לנו להגיע אליו. אלתרמן כבר היה אז אדם מבוגר. אני זוכר שהוא בירך אותנו, הכיר היטב את כל מה שפעלנו, והתחבר לרעיון בצורה מוחלטת. הוא אמר לנו שהוא מוכן לתמוך אבל לא להיות צינור פוליטי, ושנגיע לדיין בדרך אחרת.
"המאמר שהוא כתב היה חזק, הרגשנו את ההשפעה שלו על שרים שהצלחנו להיפגש איתם. מעבר לזה, רואים במאמר את הערך של אלתרמן כאדם רוחני שהביט למרחוק. הוא כעס שגירשו אותנו ואמר כבר אז שאנחנו ננצח, מה שבאמת קרה בפועל לאורך השנים. אמנם לא הצלחנו אז, אבל בסוף עם ישראל הצליח", מסכם שם־ארי.
מדינת ואדי ערה
לצד תמיכתו הנחרצת בהתיישבות, אלתרמן לא התעלם מקיומם של הפלסטינים. הוא התנגד לכל התעמרות כלפיהם, אבל כפר בהיותם לאום בפני עצמו. "אלתרמן בטוריו צידד בזכויותיהם המלאות רק כפרטים, ולא זכויות לאומיות – שאותן הם יכולים לממש במדינות ערב", אומר לנו שגריר ישראל ברומא דרור אידר, שחקר בעבר את כתביו של המשורר. "הוא לא עשה אבחנה בין ערביי ישראל בגבולות הקו הירוק לאלה שמתגוררים מעבר לו, ותהה מדוע הדרישה לזכויות לאומיות נוגעת רק לערביי יו"ש". או במילותיו של אלתרמן – "משונה הדבר מדוע אין הם (אנשי השמאל) דורשים זכות זו גם לגבי ערביי ואדי ערה, מדוע אין הם מודים בזכותם להתמרד ולהשיג לבסוף הגדרתם הממלכתית?"
יוסי אחימאיר, יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי, מזכיר כי אלתרמן התייחס גם לסוגיית הקמתה של מדינה פלסטינית, ושלל בתוקף את האפשרות הזו. "בין הצעות וערעורים שאתה מוצא כיום בעיתונינו, אתה קורא גם דברים משונים על 'הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה'", כתב אלתרמן. ברעיון הזה, הוא קבע, יש למעשה "ויתור מראש על התמזגות אינטגרלית עם חבל־ארץ המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי". "היום מנסים להגיד שכמו שאלתרמן שינה את דעתו אז, ועבר לכאורה מהשמאל לימין, כך גם היה עובר לתמוך במדינה פלסטינית אילו האריך ימים", אומר אחימאיר. "אלא שהמאמרים שלו מדברים בעד עצמם. לדעתי הוא היה נלחם בהלכי הרוח של התבוסתנות. היום מנסים לטשטש ולזלזל במסירות שלו לנושא".
עשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים פרסם משה שמיר ספרון בשם "המשורר כמנהיג", ובו ניתח את הלהט שאחז בכתיבתו של אלתרמן בשלוש השנים הקצרות שבין המלחמה לפטירתו בטרם עת. "כמי שהיה אז עם נתן אלתרמן כמעט יום ביומו", כתב, "אני מבקש לנסות ולהבין, לנסות ולפרש את החיזיון הרוחני והמוסרי הנאצל הזה של המשורר הקם ושם עצמו מורה־דרך לעמו".
בין השאר מציג שמיר את התנגדותו של אלתרמן לביטויים שהשתרשו בשיח הישראלי של אחרי המלחמה, כמו "הסכסוך הישראלי־ערבי" או "הקונפליקט". "הוא שולל מכול וכל את התפיסה של 'צדק מול צדק' – ומציב כנגדה את התמונה הברורה והמציאותית, שלזמן מה, בימי המתח שלפני מלחמת ששת הימים, נדמה היה שגם דעת הקהל בעולם הבחינה בה ו'חדלה למשך זמן מה לראות את שני הצדדים – כגורמים שווי אחריות ושווי צדק. לזמן מה נגלו עיקריו של סכסוך זה כעמידה של מעטים נגד רבים, של נצורים נגד הקמים עליהם לכלותם, של נאחזים בכברת־ארץ, שהיא נחלה ראשונה ותקווה אחרונה, לעומת נחשול של תאוות השמד אשר חבורת שליטים ערביים עמדה להפכו לשיטפון'", הוא מצטט מדברי אלתרמן.
את הספרון מסיים שמיר בהבעת תקווה: "בהיכתב תולדות היישוב היהודי המתחדש בחברון ובקריית־ארבע, לא יישכח תפקידו של אלתרמן – עם שאר חבריו להנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה – במתן הסיוע הממשי, בעזרה תקציבית, בגיוס אנשים מתנדבים לעבודה ולשמירה, בסילוק מכשולים ממשליים וצבאיים, ומעל לכול במתן סיוע פומבי, מוסרי ורעיוני, למפעל החלוצי החשוב הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
