באותו בוקר סתווי של ספטמבר 1952 יצא עדר הכבשים של חוות שדה־בוקר לדרכו במורדות ואדי חליקום, בהנהגתה של ברברה פרופר בת ה־22. השכלתה האירופית בפקולטה למדעי הרוח לא הכשירה את הבחורה הצעירה למשימה הזו, גם לא שירותה הצבאי בחיל המודיעין, אולם שלושה חודשים בשטח הספיקו לה כדי להפוך לאחראית הצאן במקום. החברים מהחווה, שפרופר הייתה ממייסדיה שנה וחצי קודם לכן, עוד הספיקו לנופף לה לשלום כשיצאה. כעבור שעה קלה נשמעו יריות מאזור הוואדי. אנשי הקבוצה שהגיעו למקום גילו את פרופר כשהיא מוטלת ארצה, ירויה בגבה. בקרב דמים שהתחולל למחרת נלכדו שני הפורעים הבדווים ששדדו את הצאן. באותה שעה נטמנה בקריית־שאול בתם המאומצת והיחידה של ד"ר עמנואל פרופר, מנהל בית החולים משגב לדך, ורעייתו יוהנה.
12 שנים אחרי כן, בשעת לילה אביבית של אמצע ניסן, יצא דוד בן־גוריון לטיול הקבוע שלו בפאתי הקיבוץ שהפך למזוהה כל כך עמו. בעודו צועד במה שכונה לימים נחל הרועָה, גולל באוזניו יהושע כהן, שומר הראש המיתולוגי שלו, את סיפורה של ברברה. באותו לילה כתב ראש הממשלה לשעבר ביומנו: "יהושע אמר לי שאלתרמן כתב שיר נהדר על מות ברברה, וכשחזרתי מהצעדה מצאנו השיר בכרך השני של שירי אלתרמן, שבו יש גם השיר עליי. שם השיר הוא: 'הנערה משדה־בוקר'".
בן־גוריון לא הסתפק בספר שבידיו, והעתיק ליומנו כמה שורות מתוך השיר: "הנה, / בהמולת היום המִתפַּקֵד / בעצם המונו ובהילותו של יום, / ניצבת היא עם נערה משדה־בוקר – / חולפת על פנינו דום. // ואין אנו שומעים לפתע את קולם / של משרכי דרכים עם מבלי עולם / ושל גורפי ממון ושל רודפי כבוד / אשר הפכו את פני הארץ נעוות… // חולפת על פנינו זו רועת העדר, / כמעולם אחר, אשר עודנו כאן. / כמעולם אחר, והוא עולם של נדר, / עולם של נתינה ושל קרבן. // וכך מבהיק פתאום, אילם ולא־תובע, / אבל תקיף מתת מנוח ומסתור / צדו הנאמן והצרוף של המטבע, / צדו הנאצל והטהור. // — ואחר כך גל־עד וציון־שם קמים / לאות ולזיכרון עלי עפר. / ובני העם הזה, אם עוד אינם סומים, / רואים את המסד והעיקר".
אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– יואל רפל | תחנות הילדות שבהן עוצבה זהותו היהודית של נתן אלתרמן
– חגי סגל | מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר
– בתאל קולמן | העיר העברית שהפליאה את אלתרמן בכוח היצירה שלה
כמה שורות אחרות, שבן־גוריון לא ציטט, עולות מתוך אותו הספר שמונח עד היום על המדף בצריף שלו בשדה־בוקר: "ארץ ישראל שאין לה תקנה / כי אם להיות תמיד במקום הסכנה / ארץ ישראל אשר בין תל ובין ערוץ / ארץ ישראל אשר עם עדר הקיבוץ / ארץ ישראל התמהונית ואמיצה / ארץ ישראל החלוצה".
לאורך כמה עמודים מספר אלתרמן לבן־גוריון על יוצאי עדות המזרח שאינם זוכים לתזונה ראויה, כשרבים מהתינוקות שלהם לא מקבלים טיפול בשל מחסור בכוח אדם ובמיטות. "בן־גוריון כותב מתוך כאב גדול, ומשוכנע שלו הכיר אלתרמן את העובדות, היה נמנע מביקורת", מסבירה עדי יותם (למעלה). "הוא מבהיר למשורר שיש בידו כלי חזק, שיש לנהוג בו בזהירות"
"חניון נחל הרועָה" שהקימה הקרן הקיימת לישראל שוקק חיים בעיצומו של חורף 2020. נהגי אוטובוסים מתמתחים בעצירת ביניים בבוקר מעונן, לצד שמיניסטים שמתחרים ביניהם על לב בנות כיתתם כשברקע הנוף המפעים. תכף יחצו את הצומת ויסיירו בצריף בן־גוריון, שנפתח לציבור הרחב על פי צוואתו של הזקן, והשתמר בדיוק כפי שנותר ביום מותו. 5,000 ספרים ממתינים שם על המדפים, מסודרים היטב, בנוסף לעשרות אלפי כרכים בשפות שונות השמורים בביתו של ראש הממשלה המנוח בתל־אביב. תחת המיטה בחדרו עוד נמתח שטיח מפוספס קטן, ועליו נחות נעלי בית. על שידת עץ סמוכה מסודרים חמישים ספרי עיון שבחר בן־גוריון להניח בהישג ידו, ובהם ספרי היסטוריה, שני כרכי "דעת מקרא", וגם ספר בעריכתו של מנחם דורמן שיצא לאור שנה בלבד לפני מותו של הזקן: "בין המשורר למדינאי" – מקבץ שירי אלתרמן הנוגעים לראש הממשלה המיתולוגי, וכמה איגרות שהחליפו השניים ביניהם.
"בן־גוריון קרא המון, בעיקר ספרי עיון, ואף למד עוד ועוד שפות כדי לקרוא את הספרים בשפת המקור", מספרת עדי יותם, מדריכה בצריף בן־גוריון ותושבת שדה־בוקר. "במכתב ששלח לאלתרמן הוא הדגיש שאינו מותח ביקורת ספרותית, שכן זה לא התחום שלו, אבל הוא מייחס חשיבות רבה ליצירה מקומית שנכתבת בשפה העברית ועוסקת בארץ ישראל, ורואה צורך ביצירה כזו ככלי מחבר בחברת מהגרים. הוא העריך עמוקות את אלתרמן וגם את חיים נחמן ביאליק – שאותו ראה כמשורר הלאומי – אבל הוא לא ציפה מהיוצרים שיהיו מגויסים או אנשי חצר".
טור החזק מכל טור משוריין
ובכל זאת, אלתרמן נתפס כמשורר החצר של הזקן בכלל ושל מפא"י בפרט. ב־1965, כשבן־גוריון נחשף לשיר על הנערה משדה־בוקר, ההיכרות בינו ובין המשורר הייתה כבר ארוכת שנים. הייתה זו מערכת יחסים מלאת הערכה הדדית, הערצה אפילו, אבל לא נקייה מביקורת, כיאה לשני אישים דעתנים. הקשר הראשון ביניהם נוצר כבר במהלך מלחמת העצמאות, בעקבות השיר החתרני "על זאת", שבו יצא אלתרמן הצעיר נגד פעולות של לוחמי הצבא העברי הגובלות בפשעי מלחמה:
חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, / נער עז וחמוש… נער כפיר. / וברחוב המדבר איש זקן ואישה / נלחצו מפניו אל הקיר. / והנער חיך בשניים חלב: / "אנסה המקלע"… וניסה. / רק הליט הזקן את פניו בידיו… / ודמו את הכותל כיסה". בהמשך יצטרף לשיר בית נוסף: "כי בנים ובנות, ואנחנו איתם, / מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה, / נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם", / לתחומם של פושעי מלחמה.
ראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון שלה מיהר לשגר מכתב למשורר, יומיים לאחר פרסום השיר: "אלתרמן היקר, יישר כוחך על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'. היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בליבנו בימים כאלה – לא נהייה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה. (…) אני מבקש רשותך להדפיס 'טור' זה – אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם – בהוצאת משרד הביטחון במאה אלף אקסמפלרים ולחלקו לכל איש צבא בישראל. בהוקרה ובתודה, ד. בן־גוריון".
אלתרמן שיקף עמדות דומות של בן־גוריון גם קודם לכן, בהתנגדותו החריפה למעשי אלימות של המחתרות – דוגמת פיצוץ מלון המלך דוד ורצח הלורד מוין – אם כי תמך בו גם בפרשת אלטלנה, האלימה בזכות עצמה. ועם זאת, לא תמיד השניים ראו עין בעין את המציאות הישראלית. בקיץ 1952, בשיר "לעזרת הרופא" שפורסם בעיתון דבר, מתח אלתרמן ביקורת חריפה על מצב הרפואה בארץ. המשורר לא קימץ בתיאור ילדים גוססים ומוזנחים והיעדר מיטות בבתי החולים, כשהוא מפנה אצבע מאשימה לעבר ההזנחה הפושעת מצד ממשלת ישראל. כל אלו נארגו בחרוזים החודרים ופוצעים את לב הקורא, ובכלל זה הקורא בן־גוריון. ראש הממשלה הפגוע שיגר מיד מכתב ל"ידידי אלתרמן": "אני קורא ותיק של 'הטור השביעי', ותמיד נהנה ונשכר מקריאתו, אם כי לפעמים איני מסכים עם המגמות והמסקנות הפוליטיות של כמה משיריך האחרונים, כי אין מקשין על משורר. הפעם קראתי שירך ביום ו' האחרון בצער רב". הזקן לא מאריך במילים במכתבו אבל גם לא מקצר מדי כשהוא מאשים את המשורר ב"הטחת האשמותיך הכבדות בלי דעת העובדות". אלתרמן מצידו עונה לראש הממשלה בהתרגשות לא מוסתרת ("מר בן־גוריון היקר והנערץ") ומודה לו על הכבוד שבפנייתו, אבל לאורך כמה וכמה עמודים לא חוסך ממנו ביקורת על מצב הרפואה בארץ. הזקנה במסדרון לא מוזכרת שם, אולם מוזכרים יוצאי עדות המזרח שאינם זוכים לתזונה ראויה, כשרבים מהתינוקות שלהם לא מקבלים טיפול כלל בשל מחסור בכוח אדם ובמיטות.
"בן־גוריון כותב מתוך כאב גדול, ומשוכנע שלו הכיר אלתרמן את העובדות, היה נמנע מהביקורת", מסבירה יותם שעה שאנחנו מטיילות באזור הצריף. "הוא מבהיר למשורר שיש בידו כלי חזק, וכי הוא צריך לנהוג בו בזהירות יתרה".
ולאלתרמן אכן היה כלי חזק, עד כדי כך שמנהיגי ישראל היו ממתינים במתח לטורו השבועי כדי לבדוק האם הזכיר אותם, וכיצד – אם לשבט או לחסד. על פי רוב בן־גוריון היה יכול להיות רגוע, שכן אלתרמן נהג כאמור לגבות את עמדותיו. למעשה, המשורר המחונן לא הרבה להקדיש את שיריו וטוריו לאישים ספציפיים, אך ראש ממשלת ישראל הראשון זכה ממנו ל־12 שירים – יותר מכל אישיות אחרת.
לעיתים הגן אלתרמן על עמדותיו של בן־גוריון או יצא נגד מלעיזיו בלי לנקוב בשמו. כך, לאחר שהיה עד לפריקת נשק צרפתי בנמל הקישון בליל 14 באוגוסט 1956 – שבועיים לפני המערכה בסיני – כתב אלתרמן נרגשות על "ליל בו הוכרעה הכף" לטובת ישראל. ראש הממשלה עצמו לא הוזכר בשיר, שנשא את הכותרת "לילה ללא תואר ושם", אולם התמיכה בו חד־משמעית, ונרמזת בשורות "אילו ידע העם מה התודה אשר חייב הוא נצח למעטים אשר הגו את המלאכה". בן־גוריון התפעל מאוד מהטור־שיר, אך אסר לפרסמו עד ל־19 בחודש. אז כינס ישיבת כנסת והפך את הטקסט להיסטורי: הטור המוכר בשם "עוד יסופר" (ובספרו של דורמן "אחד הלילות") צוטט על ידו במליאה, והפך לשיר העברי הראשון שהוקרא במלואו מעל במת הכנסת. באמצע אוקטובר, כשהחלו הדלפות מכוונות על משלוחי הנשק מצרפת לישראל, כבר הותר לפרסם את השיר במקומו הטבעי, מעל דפי העיתון.
לא רק בשירתו, גם במכתביו דרש אלתרמן בשבחו של המנהיג הכמעט בלתי מעורער. במכתב שפורסם בהארץ ביום האחרון של 1965, כתב המשורר נגד פולחן ההאדרה שנעשה ללוי אשכול, יורשו של הזקן, ולא חסך בעקיצות: "על חורבות דמותו של בן־גוריון שהתנפצה כביכול, עוסקים עכשיו ותיקי מפא"י במלאכת בניין גדולה שהם בונים את דמותו של לוי אשכול, וכל העם רואים את הפיגומים ואת שיטות המלאכה החדישות. לוי אשכול ייתכן שאין ליבו שלם עם כך בתכלית השלמות, אך מסתבר שהוא מקבל עליו ייסורים אלה באהבה. משום כך כנראה לא מצאו, לא הוא ולא צמרת מפא"י, ולו גם דיבור אחד של הסתייגות מדרכי הבניין הללו".
פרשה אחת, שלושים מאמרים
כאמור, הידידות עם בן־גוריון לא הפריעה לאלתרמן לחלוק על המדינאי הנערץ עליו, אם כי הביקורת שביטא הלכה ודעכה. לא פחות מחמישה שירים הוא הקדיש לסוגיית השילומים מגרמניה לישראל, אולם בעוד המוקדמים שבהם הביעו התנגדות לעמדתו של בן־גוריון, בשיר האחרון – "אחרי חתימת הסכם השילומים" – כבר נרשמת השלמה ואף אימוץ מלא של החלטת ראש הממשלה בנושא.
שנה אחרי כן, ב־1953, מצליח אלתרמן לטלטל בשני שירים הנוגעים לפרישתו של הזקן מחדרי הישיבות של הממשלה אל הנגב. הראשון, "בן־גוריון בטרם צעד", מביע יראת כבוד וכאב ניכר, ולא פחות מזה: הלם. "אבל העם ישאל – ואם גם איש לא יען – / הזהו המשא וזה המעשה / אשר גזר הזמן להעמיס הפעם / על גדול הכתפיים אשר לדור הזה". כעבור פחות מחודשיים הצליח הטור שכותרתו "אזרח מדינת ישראל – דוד בן־גוריון" להתעלות גם על הפאתוס של קודמו. בשיר כאב לכבודו של מייסד המדינה, במצלול שמזכיר לא מעט את יצירתו המפורסמת "מגש הכסף", כותב אלתרמן, בין השאר: "אמרה ישראל: אן הלכת בעוד מתגבר שאונה / של מלאכה המוזמנת לאיש רק אחת לעת קום ממלכות? / ויאמר: פונה והולך אני אל ירכתי הסדנה / אשר שמה גופי מחצבתן וערשן של כל המלאכות". המדינה הצעירה, המתקשה להשלים עם לכתו של האיש לעשות לצריפו, מציעה בסופו של דבר למנהיג המותש לבקש ממנה כל אשר על ליבו. "ויאמר: אחת משאלתי – כי תדעי אושר רב ושפעת מעשים לבאות / עד אשר בראותך את פניי מרחוק ואמרת בתמיהה: מי האיש?" בן־גוריון, על פי אלתרמן, לא מבקש גדולה ויקר לעצמו, רק עמידה איתנה של מדינת ישראל, עד כדי כך שלא תזדקק עוד לזיכרון דמותו.
ראש הממשלה הפורש עוד ישוב לזירה הפוליטית ויתקשה להיפרד ממנה בשנית, ובשלב זה הוא והמשורר כבר יהיו מיודדים עד אין קץ. בשנת 1963 חלופת המכתבים ביניהם כבר עוברת לשמות פרטיים, כשבן־גוריון פותח במילים "נתן א. היקר והאהוב", וחותם בהערה: "ואם פניתי אליך כלנתן א. – אין זאת מפני שאתה חותם ככה לרוב תחת שיריך, אלא מפני שצר לי על שלא שינית שמך הלועזי, שבמקרה משמעותו ההפך של מהותך. אינך 'איש זקן' (האין זה פירושה של אלטרמן?) וראוי אתה שאפילו הגילוי הפורמלי, החיצוני שלך – שם המשפחה – יהיה עברי. תסלח לי על הערה מחוצפת זו. ד.ב.ג". אלתרמן מצידו התנצל והבהיר שלפחות שינה את האלטרמן לאלתרמן, כדי להתרחק מהסגנון הגלותי, אבל למכותב שלו זה כמובן לא הספיק.
באותה שנה אף היה אלתרמן בין המוזמנים המעטים לחגיגת יום הולדתו ה־74 של הזקן. לקראת סוף העשור השתתף בכמה אירועים נוספים כאורח אישי של בן־גוריון – למשל בכינוס מפלגת רפ"י בשנת 1968, שאליו הוזמנו גם שני רמטכ"לים לשעבר, יעקב דורי וצבי צור, ואלוף במיל' חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה. שנה לאחר מכן, במסיבת יום הולדתו ה־83 של בן־גוריון, שוב היה המשורר מהמעטים שהגיעו לשדה־בוקר כדי להשתתף באירוע. אותותיה של פרשת לבון עוד הורגשו היטב, ובן־גוריון היה כבר רחוק ממעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל, אולם אלתרמן נותר נאמן לו.
לאחר שהיה עד לפריקת נשק צרפתי בנמל הקישון, כתב אלתרמן נרגשות על ה"ליל בו הוכרעה הכף" לטובת ישראל, ורמז לראש הממשלה במילים "אילו ידע העם מה התודה אשר חייב הוא נצח למעטים אשר הגו את המלאכה". בן־גוריון התפעל מאוד מהטור־שיר, אך אסר לפרסמו עד ל־19 בחודש. אז כינס ישיבת כנסת והקריאו במלואו מעל הבמה
החוקר דן לאור כתב מאמר מפורט על המאמצים שעשה אלתרמן למען בן־גוריון גם בפרשת לבון הטראומטית: הוא הקדיש לה בעשור שבין 1955 ל־1965 לא פחות משלושים מאמרים בעיתון דבר, לצד מאמרים נוספים בעיתונים הארץ, ידיעות אחרונות ומבט חדש. תמיכתו בדרישת בן־גוריון לחקור את הפרשה ללא מורא – עמדה שהפכה את הזקן למיעוט בתוך מפא"י – לא הסתכמה בכתיבתו השירית והפובליציסטית, אלא התגלגלה למעורבות של ממש במפלגת רפ"י. פרשת לבון, כך על פי לאור, היא נקודת המפנה שלאחריה גם המשורר הדגול מצא את עצמו מחוץ לקונצנזוס, ונדד לעיתון אחר – מעריב. הסופר המבטא את הלך הרוח הלאומי קיבל תדמית של עסקן פוליטי.
בעקבות חגיגת יום ההולדת הצנועה ההיא, שהתקיימה בשלהי שנות השישים, כתב אלתרמן רשימה ארוכה בשם "נחל צין", שבה חיבר בין הפרשה לבין האיש. כדרכו, יש במילים הסוחפות גם מעין כתב אישום נגד הצד היריב. "שעה שמדברים על בדידותו של בן־גוריון כיום, יש לדעת שאין היא חדשה עמו. היא הייתה נחלתו גם בתוך תוכם של המאבקים הגדולים, והיו ימים, אף בתוך סערות כינוסים ופולמוסים ורוב עם, שבהם הייתה בדידות זו טרגית יותר משהיא כיום. (…) כאז וכן גם עתה אין בדידותו בדידות פסיבית של סיבות שנוצרו מאליהן, אלא היא פרי רצון ומחשבה תחילה. זו בדידות אשר תקיפות שבה רבה מעצבוּת שבה.
"כן, זה העיקר. לא הקרע שבינו ובין צמרת מפא"י לשעבר, אלא הרווח־הריק בינו ובין אלפי יושבי הארץ, שלא הלכו אחריו למדבר, בינו ובין התפוצות אשר לא נעו במשך כל עשרים השנים שמאז קום המדינה, ומי כמוהו יודע שאין מדינה זו אלא היאחזות ראשונה, על אף כל משמעותה החותכת חיים לאומה".
את הרשימה הפואטית חתם אלתרמן במעין מילות פרידה מהמקום המדברי שבו נכח, ובעצם מהאיש שאותו בא לכבד: "ואחר כך החל החושך יורד. בחפזה. בלי חצאי־גוונים, בלי ניוּאנסים, בלי דקוּיות שאין להן מקום. והצלקת העתיקה של נחל צין הלכה ונתמלאה אופל".
הצלקת של נחל צין עוד עומדת באותו מקום, ממש כמו הצריף הנתון תחת עננה כבדה בשעה שאני מהלכת פה. הבדידות המדברית הזו היא בדידות מרחיבת לב ונפש. כזו שכמעט מתבקש לברוח אליה מרעשי הרקע של לכלוכי הפוליטיקה והבחירות. "רק סלעי־השוליים העליונים עוד נוצצו חדים ובוטים בשמש השוקעת, באור בוהק שבעתיים, כמו לעת זריחת החמה", סיים אלתרמן את דבריו. אולם לא בן־גוריון אלא כותב הרשימה היה זה ששקע ראשונה, חודשים ספורים לאחר שפרסם אותה. אף שהיה צעיר ב־24 שנים מהמנהיג המיתולוגי, נפטר אלתרמן שלוש שנים לפניו, כשהוא בן 59 בלבד. בן־גוריון הקשיש ליווה לקבורה את המשורר האהוב והנערץ עליו, ולא להפך.
"נתן החכם", כפי שכינה אותו הזקן, עוד קיבל ממנו תשע שנים קודם לכן ברכת יום הולדת חביבה. "מלאו לך חמישים שנה", נאמר במכתב שנשלח משדה־בוקר. "אין זה זכותך ואין זה חטאך, וחמישים שנה בימינו נחשבים עדיין לקטגוריה של צעירות… ויובל – אינו אלא הזדמנות נאותה לתת ביטוי לרחשי אדם לחברו, ולא תתרעם עליי אם הרשיתי לעצמי להגיד מעט מרחשי לבי כלפיך, רגשי הוקרה, אהבה והשתאות. שלך, ד. בן־גוריון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
