העיר הלבנה כבר לא לבנה, העיר העברית הראשונה היא כבר מעוז TLV, והעיר ללא הפסקה כבר מזמן התעייפה מהפיח והרעש. תל־אביב, העיר שנתן אלתרמן אהב, כבר אינה תל־אביב שהוא אהב. במחלוקת הישראלית כל כך בין ירושלים לתל־אביב היה אלתרמן בכל מאודו, נפש וגוף, בצד של עיר החוף, וקבע שהעומק ההיסטורי של ירושלים הוא תפאורה ריקנית ותו לא, צל של עבר לא מפרה. אבל אני, בתור ירושלמית עד כאב שמסיירת בין תחנות חייו בעירו, לא יכולה להימלט ממחשבותיי: תל־אביב, תל־אביב, לו היית קצת יותר ירושלים – או פריז, אם נוח לך יותר להידמות לגויים. לו טרחת לשמר את המורשת שלך, ולו מעט. לאן את ממהרת כל כך? חמישים שנה אחרי מותו של אלתרמן, ההתחקות אחר עקבותיו כאן נדמית כמשימה בלתי אפשרית. מה שהיה איננו מה שעכשיו. ובכל זאת, הנני כאן.
מערכה ראשונה: היסטוריה משפחתית
תיאטרון אהל, בילינסון 6
"חורף חם מקפה האהל", נכתב על מכונת הקפה בבית הקפה "האהל". זהו מין אי ברחוב בילינסון: מבנה עגול קטן מידות, דמוי פטרייה. אנשי המטבח מכינים בו את המנות לעיני הסועדים, ויושבי הקפה מסבים לשולחנות ברחוב הפתוח. אני מזמינה מיץ תפוזים ותופסת שולחן המשקיף על מושא הביקור: מבנה "תיאטרון אהל" ההיסטורי ברחוב בילינסון 6 לא רחוק מכיכר דיזנגוף.
תינוק בוכה, מלצר מרקד, ופועל משליך פסולת בניין לתוך לוע פלסטיק ירוק. שישה חלונות מלבניים גדולים נועצים בי עיניים. באחד השולחנות מאחוריי יושבת השחקנית רות אסרסאי. אני מבקשת מצית מאחד הטבחים – מתברר שהוא בעל בית הקפה, אמיר מילנר – ושואלת אותו מה הוא יודע לספר לי על תיאטרון אהל. הוא מחייך: סבא־רבא שלי עבד בו
אלתרמן: תחנות חייו. פרויקט מיוחד
– הודיה כריש־חזוני | תמיכתו הנלהבת של נתן אלתרמן בראשוני המתנחלים
– חגי סגל | מסע לבירת צרפת 2020 בעקבות אלתרמן הצעיר
– אורלי גולדקלנג | נתן אלתרמן נותר נאמן לבן-גוריון גם כשהאחרים הפנו עורף
כששב ארצה בקיץ 1932 מצרפת, והוא בן 22, התגורר אלתרמן הצעיר עם הוריו פה ברחוב בילינסון. הוא החל לגלות מחדש את העיר שאליה עלה בגיל 15 ובה בילה את נעוריו עד שיצא לפריז בגיל 19. הוא הרבה לסייר בעיר, להתבונן בה ולכתוב אותה, כפי שראה אותה בעיניו המלאות אהבה. תל־אביב גם עמדה במרכזן של הרשימות שהחל לפרסם בעיתון הארץ. באחת מהן כתב כך: "די רק לצאת לרחוב וללכת בו ככה סתם ולהאמין כי מלבד פוליטיקה וכלכלה והיטלר, יש גם ניסים בעולם". בתרגום לעכשווית הייתי ממירה את הכלכלה ב"בחירות רביעיות" ואת היטלר ב"איראן". היום היינו קוראים לזה "החיים עצמם".
תיאטרון אהל כבר היה קיים. הוא נוסד ב־1925, ושמו הקליט היה "הסטודיה הדרמטית שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל – אהל". תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית". אבל אלתרמן הצעיר העדיף לעת עתה את העיתונות על פני התיאטרון. בשנת 1934 החל לכתוב בעיתון דבר את מדורו "סקיצות תל־אביביות", שבו תיעד את עירו־אהובתו בשירה אישית־ציבורית, דרך החיים האורבניים שהולכים ונבנים בה. רגעים קטנים ורגעים הרי גורל קיבלו חיי נצח בזכות מבטו. "העיר מזמרת בפעם האלף / עיני הירח נוגות / אל חיק האספלט מתייפח גור כלב / הסבתא מוכרת עוגות", למשל. או "תל־אביב נוטה לשקוע / ערב מיליונר את כל זהבו הריק / עיר שלמה רתחה בחום, בקול, בנוע / ועכשיו נדמה – הכול היה לריק". בנובמבר 1934 חזר לכתוב בהארץ, עם טור דומה אך בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי: "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו שם שמונה שנים, ובסך הכול פרסם 297 טורים חתומים בשם העט "אגב".
בשנת 1935 התארס אלתרמן עם רחל מרכוס, שחקנית צעירה שהגיעה לבית הקפה "הלבנון" כדי לחזר אחריו. אחרי החתונה שכרו השניים דירה קטנה ברחוב הגליל, לימים רחוב מאפו, שבו התגוררו גם המשורר אברהם שלונסקי והסופר יעקב הורוביץ. השיר "צריך לצלצל פעמיים", ובו השורה "כתובתי הגליל מספר שתיים", מנציח את הימים ההם.
ב־1939, שנת חנוכתו של משכן הקבע של תיאטרון אהל ברחוב בילינסון 6, נפטר אביו של נתן אלתרמן, יצחק, שהיה ראש מחלקת החינוך בעיריית תל־אביב. המשפחה עברה להתגורר ברחוב בן עמי הסמוך, ונתן ורחל עברו גם הם לאותו הבניין. בדירה הזו נולדה להם בתם היחידה, תרצה. בשנים האלו הבין נתן, כמפרנס העיקרי של האלתרמנים, שלא על השירים לבדם יחיה האדם. הוא החל לכתוב פזמונים לתיאטרון המטאטא ולתרגם מחזות לאהל. את המקצוע שרכש בצרפת, אגרונומיה, נטש מאחור.
מעמדת התצפית שלי בבית הקפה אפשר לראות שלט המציג את תמונת התיאטרון ההיסטורי בשחור־לבן, ומצהיר שהמבנה נועד לשימור. כיום הוא מוסב למלון בוטיק, כמו מבנים היסטוריים רבים אחרים בעיר. יום אחד נהפוך לפינוי־בינוי. תינוק בוכה, מלצר מרקד, ופועל משליך פסולת בניין לתוך לוע פלסטיק ירוק. שישה חלונות מלבניים גדולים נועצים בי עיניים בחזרה. באחד השולחנות מאחוריי יושבת השחקנית רות אסרסאי (החוקרת מהסדרה "מטומטמת", בשבילכם), וזו תפאורה מושלמת כדי לדמיין בה את שחקני התיאטרון היושבים בבתי הקפה התל־אביביים, לא רחוק מהבמה שלהם. אני מבקשת מצית מאחד הטבחים – מתברר שהוא בעל בית הקפה, אמיר מילנר – ושואלת אותו מה הוא יודע לספר לי על התיאטרון. הוא מחייך: סבא־רבא שלי עבד בו, אבל חכי, תכף אבא שלי יגיע והוא יספר לך הכול.
"ובלילה ההוא, אחרי שזך שתה כוסית או שתיים", נזכר גבריאל מוקד, "במקום להתנפל על מישהו, הוא ירד על ארבע – ואני לא מגזים. הוא זחל לשולחן של אלתרמן בכסית, לא מרחק גדול, כמה מטרים – וחיבק את ברכיו של נתן הראשון. זה היה מחזה שלא ייאמן. ונתן הראשון החליק את ידו על ראשו בתנועות עדינות. זה נראה כמין מחזה של ברכה מוזרה"
האב, איתן מילנר, אכן מגיע ומספר על סבו, יצחק אלכסנדר מילנר, "שחקן התיאטרון העברי הראשון בישראל". יצחק אלכסנדר שיחק בתיאטרון עדן, ובאהל שולב כעוזר במה. מילנר מצביע על בניין כלל, הניצב בצידו השני של הרחוב: שם היה בית חרושת ללבנים. בבקרים היה יצחק אלכסנדר סוחב שקי חול על גבו מהחוף אל בית החרושת, ומהחול של תל־אביב היה יוצר לבנים קטנות לבניין העיר. אחר הצהריים היה הולך לחזרות בעדן, ובערבים הופיע על הבמה.
גם שאר המשפחה עסקה באמנויות התיאטרון. אחיו של יצחק אלכסנדר, מרדכי מילנר, היה המנהל של תיאטרון אהל. אביהם של האחים, שמואל מילנר, שחקן גם הוא, קבור ליד אחד העם בבית העלמין טרומפלדור. והנה היום, נכד־נכדו של שמואל שוכר מעיריית תל־אביב את מבנה בית הקפה אל מול תיאטרון אהל, ושומר עליו כשהיה לפני 60־70 שנה. התיאטרון עצמו נסגר ב־1969, כשההסתדרות הפסיקה לממן את פעילותו, והמבנה עבר לידי אולפני גלובוס. היום הוא כאמור משתפץ לכדי מלון, אבל משפחת מילנר עדיין בסביבה. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", כתב ד"ר סוס. בחיי שלא היו לי ציפיות גדולות כשנטשתי את הספרייה הלאומית בחיפוש החומרים על אלתרמן ונזרקתי אל הרחוב, אבל שאלה סתמית עם בקשת מצית הולידה אילן יוחסין מפואר הקשור לתרבות העברית בחיתוליה. אמנם לא סיפור על אלתרמן, ובכל זאת, אני עוזבת את המקום ברגל קלילה.
הפוגה ראשונה: חליפת בטון לתפארת
יש שאומרים שאלתרמן לקח על עצמו, בלי להתכוון אולי, את תפקיד איש יחסי הציבור של תל־אביב. ייתכן שאף שימש כסנגורה, משום שהרבה לדבר בשבחי הכרך אל מול אידיאת החלוציות הכפרית הטבעית הפועמת אז בארץ. הוא כלל לא נחרד מהבטון, אלא להפך, רומם אותו – "נלבישך שלמת בטון ומלט / ונפרוש לך מרבדי גנים" – ובחר להצהיר על אהבתו לעיר דווקא דרך מוטיבים לא טבעיים שלה: הכבישים הסלולים, המבנים הגבוהים, בתי הקולנוע, תאורת החשמל, צפירות המכוניות, זמזום הרדיו. "אין דבר נשגב ומופלא בעולם כשיח החרישי בין בנייני עיר גדולים וכוכבים", כתב.
האם אלתרמן, שהביט בעירו אחוז קסם, מהופנט, מלא פליאה מכוח היצירה שלה, מההתרחשויות שבה, היה ממשיך לראות אותה באותו המבט היום? האם היה רואה בעין יפה את הקורקינטים, שהפכו לסימן ההיכר של מדרכותיה? האם המבט האוהב שנח על בתי החרושת הזעירים שצצו בעיר בשנות השלושים, היה נח גם על המגדלים ורבי הקומות של שנות העשרים של המאה הבאה? ומה היה חושב על חיי הלילה, על הברים והמועדונים, על דגלי הגאווה? ומה היה כותב על ריח המריחואנה העולה מבתי הקפה בשעה שאני פוסעת ביניהם בצהרי היום?
"רחוב אלנבי תופר לעצמו כביש חדש. המודדים מתרוצצים עם הפלס, האנך ואמת הסלילה. אמני הגזירה מתווים את האופנה, מכונות הקדיחה מרפרפות כמחטים חרוצות והמכבשים עוברים הלוך ושוב, ומהדקים, ומגהצים. חליפת בטון לתפארת! הרחוב הכרסני נושף, מזיע ומתמוגג מהנאה. אופניים, עגלות, אבטומובילים, חמורים – כולם הצידה!", כתב בעיתון הארץ ב־1933, תחת הכותרת "הצטלמנו!". ברשימה הנהדרת והמומלצת לקריאה, רוגז אלתרמן על תיירת גרמנייה שלכדה אותו במצלמתה כאילו היה יליד ברברי ראוי לתיעוד: "היא זקפה לפתע את קומתה, הטילה ראשה אחורנית וכוננה אלינו, אליי ואל הכביש, מכונת צילום זדונית… התבלבלתי מאוד, נעלבתי מאוד… רציתי לנטות הצידה ולא מצאתי את רגליי, רציתי לסדר את בגדיי, את עניבתי, ולא מצאתי את ידיי. הכביש גם הוא גמגם: 'חכי… אני עוד לא נגמרתי'. אבל העניין נגמר! מכונת הצילום בלעה אותנו חיים בעודנו פרובינציאלים. בעודנו 'נייטיבס', לפני שמילאנו את תוכנית הפיתוח האירופית".
וכאילו לא עברו כמעט מאה שנה. מרכז העיר מתפקע אנרגיית משאיות. כף טרקטור צהובה עמוסת חול נשלחת אל רחוב דיזנגוף, ופועל בניין מכוון את תנועת העוברים והשבים כדי שראשיהם יישארו מחוברים לגופיהם. זמזום מקדחות אימתני נישא באוויר. האנרגיה הזו עוד אצורה בתל־אביב. יש בה כוח מניע של התחדשות ויצירה. ואני באמת תוהה איך היא לא מתעייפת מעצמה. די, תנוחי קצת, אני רוצה ללחוש לה, אבל בעצם לצעוק אני רוצה, כי אין סיכוי שהיא מסוגלת לשמוע לחישות.
מערכה שנייה: כל כך אני אוהב
כיכר צינה דיזנגוף
"את הרחוב אני אוהב תמיד. נדמה לי כי לולא הייתי בן אדם, הייתי רוצה להיות רחוב… כל כך אני אוהב אותו", כתב אלתרמן. הרחובות שראה כשצעד עם בתו תרצה אתר לכיכר דיזנגוף, שם אהב לשבת, אינם נראים אותו הדבר, וכך גם פני הכיכר. אבל אהבת הרחוב יכולה להיות אותה האהבה. ואני, בחורה עירונית שאוהבת את העיר ושלא בטובתה נזרקה אל גלות הכפר, אוהבת את הרחוב.
אני מתיישבת בכיכר על ספסל עץ ומצותתת לזוג שהתיישב סמוך אליי, על כיסאות הברזל הצבעוניים הפזורים בכיכר. כתמי הצבע שלהם – אדום, כתום, ירוק, תכלת, צהוב – מפיגים את האפרוריות הקרירה. כל אישה שהתמכרה ללק ג'ל יודעת איך מעט צבע יכול להכניס שמחה ללב. גם פסל המזרקה "מים ואש" של יעקב אגם יודע זאת היטב. "מכל בתי הקולנוע עשו מלונות", מציינת האישה כשהיא מקרבת סיגריה לפיה, ורוטנת על המזרקה שאינה פועלת. תיירים גרמנים יושבים עם בקבוקי בירה מכבי, ונשים עם עגלות וכלבים חוצות את הכיכר בנינוחות. לא, הן לא ממהרות לשום מקום. "תהיה כתבה מעניינת?", שואל אותי עובר אורח גבוה שסוחב קרטון ענקי ולא מחכה לתשובה. איך הוא ידע? אין שום כלי תיעוד מסגיר!
הפוגה שנייה: רינה
דיזנגוף 80
רינה, מאת נתן אלתרמן:
…
לא! לא נחוץ לי גבר לירי,
נחוץ לי גבר מנומס.
אינך מזמין אותי העירה
ואינך קונה לי
גלידה אננס.
רינה – נקנה גלידה עם אננסים,
רינה – נלך יום־יום לסינמה,
רינה – נשתה גזוזים ותססים,
נרקוד בג'אזים,
מה עוד תרצי, הגידי, מה?
…
רינה – אני אוהב את השמיים.
רינה – אני אוהב את הספסל.
רינה – אני אוהב את סנדלייך,
את אור עינייך,
את ארנקך אשר נפל.
מערכה שלישית: סגור לצמיתות
כסית, דיזנגוף 117
הכול היה פשוט יותר לו יכולתי להזמין לי בבית הקפה האלמותי כסית – שהיה חוגג 85 שנות פעילות לו היה קיים היום – את מנת הדגל של המקום: רגל קרושה וצ'ולנט. גם הפוך עם סויה ומאפה שקדים בבית הקפה של הבוהמה התל־אביבית היה עושה את העבודה. אני וההפוך היינו מדמיינים שאנו מורשים להיכנס לאגף המיוחד השמור לחברי הפרלמנט של כסית, ובו כל המי ומי: אלתרמן ושלונסקי, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, חיים גורי, חנה רובינא וחבורת לול. הייתי פותחת את תיקיית "שירים" בלפטופ הכסוף שלי ומנסה להיאחז ברוחות הענקים השורות עליי, מדמיינת את מוזות השירה העברית מכתיבות לי מילים מילים מילים, מסתכלת בתמונות האבות והאמהות של התרבות העברית החדשה, התלויות על הקיר. אבל כשאני מחפשת בגוגל את "קפה כסית דיזנגוף", מופיעות לי האותיות האדומות "סגור לצמיתות", ליד הכתובת דיזנגוף 117, 350 מ'. ובדרך, חנויות מעצבים רבות, חליפות חתנים ושמלות ערב מנצנצות, תכשיטי מקובלים ופיצוצייה עם שלט דיגיטלי: I LOVE TLV.
זה לא כל כך נעים לראות מוסד תרבותי חשוב סגור, אבל זו המציאות, ועם המציאות עדיף להסתדר, כי היא מכתיבה את הכללים. רוב יושבי בית הקפה המיתולוגי כבר אינם בין החיים, אבל נצר אחרון לרגל הקרושה ולצ'ולנט מתגורר במרחק הליכה מכאן, ואני שמה פעמיי אליו.
הפוגה שלישית: ארבע כוסות ויותר
בן עמי 7
המשורר יעקב אורלנד, ידיד נפשו של אלתרמן ומעריצו המושבע, תיאר כך בספרו "נתן היה אומר":
בין כוסית ראשונה לשלישית היה כפי שהכירוהו כולם – חכם, מפוכח, שנון, רתוע, מקשיב, שתקן.
בין שלישית לחמישית או שישית, היה סגור לבו נפתח
וא־לוהים הציץ מתוכו, נדיב וטוב עין…
משחצה את גבול הקיבולת האחרונה הייתה דעתו משתבשת
והפך להיות רע ולחוש ברע.
נעשה זר ונמהר ופוגע ואכזר מאוד, והיה קשה לנו להאמין
כי פיו הוא הדובר דברים שאין הנייר סובלם…
ברח מפני סובביו ונמלט אל אחת הפחתות בחצר.
לשבחו ייאמר שהקפיד להיוותר שם לבדו…
ונשאנוהו בשניים לביתו, בן עמי 7, קומה ג', אצל הכיכר…
והיינו מצלצלים בדלת, שתיים או שלוש אחר חצות,
ואמו, או רחל, פתחו לנו, מורגלות מזה כבר, תרדמה על עיניהן
מביטות בנושאים ובנשוא ומפטירות עצובות, כמו עצב רעיה ואם:
"נו, תכניסו אותו לשם. אבל בשקט. הילדה ישנה"…
מערכה רביעית: בין נתן לנתן
בית גבריאל מוקד, מרכז תל־אביב
כשאני נכנסת לביתו של איש הספרות גבריאל מוקד, אני מוצאת אותו יושב זקוף ליד שולחן הכתיבה שלו, כותב מאמר לעיתון בכתב יד גדול על דפי 4A לבנים ("אני איש שמאל סוציאליסט מאז ומעולם", הוא אומר לי, שבוע לפני הבחירות, "אבל המסע נגד ביבי פשוט נמאס!"). החדר מלא ארגזים על ארגזים המלאים בספרים על ספרים, המלאים בדפים על דפים. בתוך שנתיים, "בעזרת עוזר מהביטוח הסוציאלי", הוא אומר לי, הכול פה יהיה מסודר. מוקד, גדול העורכים הספרותיים בישראל, האחראי לגילוים של יאיר הורביץ, יונה וולך, דפנה שחורי, מאיה בז'רנו ועוד, אמנם מוגבל פיזית בתנועתו, אבל מחשבתו צלולה והוא עדיין חד כתער. בשנות החמישים הקים יחד עם נתן זך וברוך חפץ את כתב־העת "עכשיו", שקרא תיגר על הפואטיקה של חבורת שלונסקי־אלתרמן. כיום, אחרי כשישים שנות פעילות, עדיין מודפסים גיליונותיו.
"מכל בתי הקולנוע עשו מלונות", מציינת האישה כשהיא מקרבת סיגריה לפיה, ורוטנת על המזרקה שאינה פועלת. תיירים גרמנים יושבים עם בקבוקי בירה מכבי, ונשים עם עגלות וכלבים חוצות את הכיכר בנינוחות. לא, הן לא ממהרות לשום מקום. "תהיה כתבה מעניינת?", שואל אותי עובר אורח גבוה שסוחב קרטון ענקי ולא מחכה לתשובה
"כשהגעתי לכסית בשנות החמישים הייתי כבן עשרים", מספר מוקד. "לצד בית הקפה, שהיה פתוח שבעה ימים בשבוע ובדרך כלל עד שלוש בבוקר, היו עוד בתי קפה רבים, אבל הוא בהחלט היה המקום הדומיננטי בעיר, גם למעמד הבינוני, ולא רק לבוהמה. לדודים שלי, שהיו אנשי מסחר ואצלם גדלתי בתור ילד (מוקד הוא ניצול גטו ורשה. אמו נרצחה בתל־אביב במהלך שוד – ב"ק), הייתה דרך ארץ כלפי כסית. הדודה הייתה מצביעה: 'הנה רובינא', 'הנה שלונסקי', 'הנה אלתרמן'.
"שטח בית הקפה לא היה גדול. ישבו שם חבורות־חבורות, במרחק מטר־שניים זו מזו, אבל כאילו גבול היה מתוח ביניהן. חבורת שלונסקי־אלתרמן התפצלה לשתיים אחרי שאלתרמן נהיה כוכב, אם כי בלי עוינות ביניהן. אבות ישורון היה יושב עם הגב אליהם 12 שעות, שותה תה בלי להגיד מילה. בצל החבורה המרכזית של אלתרמן היו משוררי דור הפלמ"ח, כמו חיים גורי ואמיר גלבוע, והיו חבורות צעירות יותר. אני הייתי שייך לחבורה של זך ואבידן ואריה סיון, ומאוחר יותר הייתה החבורה של וולך, ויזלטיר והורביץ. אפשר גם למנות חבורה של אנשי מדיה, שהיו אז דן בן־אמוץ, אורי זוהר ועמוס קינן. כולם גידלו זקנים ועישנו מקטרת. אני זוכר ששתינו קוניאק מדיצינאל, שהיה דבר איום ונורא: חשבתי שגבר צריך לסבול כדי לשתות את הדבר הזה".
אנשי "עכשיו" של מוקד היו חבורה עצמאית. "מדי פעם היו אינטראקציות בינינו. המפורסמת ביותר הייתה ליל המפגש בין זך לאלתרמן. זך היה משתכר אחרי כוסית אחת – הניגוד הגמור של פן, ששיבח אותי שלמרות שהייתי נראה צנום מגילי, לשתות ידעתי. נו, אחרי הכול זו מורשת פולנית. בדרך כלל אחרי שזך היה משתכר הוא היה מתנפל על אנשי הברים, והרבה פעמים הוא ניצל ממכות כי טעו לחשוב שהוא נתן השני. היו אומרים: 'אל תיגעו בו! בן־גוריון אוהב אותו!'"
במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שהופיע ב"עכשיו" ב־1959, תקף זך בחריפות את סגנונו של אלתרמן ואת הכתיבה בחרוז ובמשקל, וטען כי "פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך". להתקפה הזו נודעה חשיבות בהמשך דרכו היצירתית של אלתרמן: בשנים שלאחר מכן העדיף לפתח את המחזאות על פני השירה הלירית, וחיבר את "פונדק הרוחות" ואת "כנרת כנרת". מאז המאמר של זך – שהשפיע עמוקות על השירה העברית הצעירה וסימן את נטישת הסגנון המודרני ואת המעבר לכתיבה אישית – היו נתן ונתן אויבים מושבעים.
האם אלתרמן, שהביט בעירו אחוז קסם, מהופנט, מלא פליאה מכוח היצירה שלה, היה ממשיך לראות אותה באותו המבט היום? האם היה רואה בעין יפה את הקורקינטים, שהפכו לסימן ההיכר של מדרכותיה? האם המבט האוהב שנח על בתי החרושת הזעירים שצצו בעיר בשנות השלושים היה נח גם על המגדלים ורבי הקומות של שנות העשרים של המאה הבאה?
"ובלילה ההוא, אחרי שזך שתה כוסית או שתיים", נזכר מוקד במפגש הידוע בין נתן הצעיר למבוגר, "במקום להתנפל על מישהו, הוא ירד על ארבע – ואני לא מגזים. הוא זחל לשולחן של אלתרמן, לא מרחק גדול, כמה מטרים – וחיבק את ברכיו של נתן הראשון. זה היה מחזה שלא ייאמן. ונתן הראשון החליק את ידו על ראשו בתנועות עדינות. זה נראה כמין מחזה של ברכה מוזרה. זך היה נדיב, מהבחינה הזו שהיה מזמין אנשים על חשבונו, אבל חסרו לו עשר לירות עבור קציצות בשר, והוא ביקש השלמה מאויבו הגדול. 'היש דבר קל מזה?', שאל אלתרמן והוציא מכיסו עשר לירות".
הפוגה רביעית: ממלכת החוץ
אני שוב יורדת אל הרחוב ומקבלת דרישת שלום מאלתרמן. על תחנת האוטובוס כרזה אדומה גדולה: "תערוכת איורי הספרים של צילה בינדר". האירוע הזה נערך כחלק ממיזם של עיריית תל־אביב, "אמן העיר", בהשראתו של אלתרמן. בינדר היפה הייתה "האישה השנייה של אלתרמן", שהסתפקה בשאריות אהבתו. השניים נפגשו בשנת 1939, כשהיא הייתה בת 19. כשפגשה אותו לראשונה ידעה לצטט בעל פה את שיריו מ"כוכבים בחוץ", ואט־אט החל להירקם רומן גלוי בין השניים. הרעיה רחל ידעה ונמנעה מלהגיע לבתי הקפה שבהם ישבו יחד. שתיים הן ויודעות זאת על זו וזו על זאת. לה ממלכת הבית ולה ממלכת החוץ.
אלתרמן הזכיר את בינדר בצוואתו וביקש להוריש לה רבע מעיזבונו, בציינו שהיא "ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?". בינדר אכן ויתרה על חיי משפחה רגילים. בקטע קורע לב שכתבה לאלתרמן בעקבות שיחות שידולין שעשו לה בני משפחתה כדי שתעזוב אותו, היא כתבה כך: "הם אינם חושבים שלהתחתן זה דבר נהדר כל כך, אבל הם גם יודעים שלהתחתן מוכרחים, ובפרט שהמדובר הוא ביחס לבחורה. וגם אני חושבת זאת. בחורה מוכרחה להתחתן. בטבעה היא כל כך דלה, כל כך ענייה בכל המובנים. מוכרחה היא לחדש את חייה על ידי חיים אחרים חדשים שהיא יוצרת אותם, היא לבדה לא יכולה תמיד לחיות ברכושה הרוחני הדל. היא צריכה, מוכרחה, את הבחור הגבר ואת הילדה, וזה הכול בו בזמן שבשביל הגבר היא חלק, חלק אולי חשוב בעת שהיא חסרה לו אבל כמעט לא חשוב כשהיא נמצאת על ידו". עם מות אהובה ב־1970, חדלה לצייר. אולי יותר משהייתה בינדר מוזה לאלתרמן, היה המשורר הגדול מוזה ליצירתה.
מערכה אחרונה: בית וים
נורדאו 30
במרחק שתי תחנות אוטובוס מכסית, בשדרות נורדאו היפות, ניצב בניין ישן שבאחת מדירותיו התגורר אלתרמן עד יום מותו. מדירת שלושת החדרים וחצי המשקיפה על השדרה, יכול היה אלתרמן גם לראות את הים – זה שכתב עליו שורות כמו "הירח משתפך אל תוך הים" או "עונת הרחיצה בתוקפה והודה / באים ובאים ובאים / הים מתפקע מרוב עבודה / מטיח ראשו בסלעים". אבל אין פה הרבה מה לראות. רק שלט שקבעה עיריית תל־אביב מספר שבבית זה חיו ויצרו המשורר והמחזאי נתן אלתרמן, רעייתו שחקנית הקאמרי רחל מרכוס, ובתם המשוררת תרצה אתר.
אני חוזרת שוב לדיזנגוף. כבר מתחילה להרגיש מחושים ברגליי. הלכנו הרבה היום. הערב יורד, האור מתמעט, ולי יש חולשה לגרילנדות, לאורות הזהב הקטנים המתנוצצים. גרילנדה אחת כזו משתרגת על גזעו של עץ שבטח ראה את אלתרמן חי, כשהיו שניהם צעירים. ואולי גם אלתרמן ליטף אותו במבטו, ליטף והוסיף ללכת.
בהכנת הכתבה סייע וייעץ אילן שחורי – מומחה לאלתרמן בתל אביב ומדריך סיורים בעיר בעקבותיו
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
