יחידת פעולות התגמול שצה"ל ניסה לשכוח ולהשכיח

"עם עלות השחר אנחנו מגיעים לוואדי אידנא. דני מט נותן לנו הוראה לעבור לגבעה אחרת, ומכיוון שאנחנו בתנועה, חיילי המשמר הלאומי הירדני רואים אותנו ומתחילים להמטיר עלינו אש תופת. הם צצים מכל הגבעות, מסביב לעדרים, ביחד עם הכפריים. יחידת החיפוי שלנו בורחת. אני רואה את עדר הצאן בוואדי, ופתאום אני קם ורץ אליו לבד. אני יורה בכל פעם חמישה כדורים, כי זה מה שיש לי במחסנית. ומסביב יורים עליי, אבל לא פוגעים. אולי הם לא רוצים לירות בכבשים. שייקה וחצי נותן לי חיפוי. ופתאום – שקט. כנראה המשמר הירדני הלך.

"אני מנסה להבריח את העדר לכיוון שלנו, והוא לא נשמע לי! בסוף מישהו בא לעזור לי, ואנחנו מגיעים לשטח ישראל עם עדר של 150 ראש. חוזרים לבסיס, הולכים לישון, ובינתיים אלה שברחו ולא חיפו עלינו מנסים לקחת את הכבשים. המפקדים שלנו מתעצבנים, שמח שם. אחר כך דני מט ניהל משא ומתן עם הירדנים כדי להחזיר את מה שנשאר מהעדר".

הקרב הזה תועד בדרך כלשהי?
"כל הסיפור הזה לא הגיע לארכיון צה"ל. אחרי שחזרנו, גדעון, שהיה הצייר שלנו, צייר איך אני עומד שם לבד, מנסה לגרור את העדר בעזרת קולות. היום הוא העד החי היחידי שראה את זה במו עיניו. הוא פנה למפקדת הנח"ל, אבל לא כתבו כלום! מחקו אותנו לגמרי. זה מלווה אותי כל החיים, משגע לי את העצבים. מדובר בפשע היסטורי".

כריכתו של הספר שכתב פרופ' מרדכי רוטנברג, בסיוע ידידו גדעון קלופשטוק, לוכדת את העין. שני קשישים בכובעים יוצאי דופן, עומדים גב אל גב, ידיהם משולבות. פניהם רציניות והם מישירים מבט אל המצלמה. שם הספר מסקרן אף הוא: "יחידת 'קדם – 101' וחידת פעולות התגמול". על יחידה 101 שמע כל ישראלי; סיירת קטנה ומובחרת שיצאה לפעולות תגמול מעבר לקווי האויב, הטילה את אימתה על כפרים ומחנות צבא, חיזקה את המורל בצה"ל והשפיעה לדורות על ערכיו ועל רוח הלחימה שלו. כשמספרים עליה, מציינים גם שהיא נולדה בעקבות שורה של כישלונות מבצעיים שידע הצבא הצעיר בניסיונותיו להתמודד עם מסתננים ומפגעים. כעת אותם "כישלונות" החליטו לתבוע את עלבונם, ולספר לציבור הרחב מי באמת פיתח את כישורי הסיירות ואת ערכי הדבקות במשימה בימים הסוערים ההם.

קלופשטוק נזכר שבכובע של חברו נפער חור, כשכדור ירדני חדר אותו ובנס החטיא את הראש. "אשתי אמרה לי – מה, אתה לא מספר על זה?", אומר רוטנברג. "עניתי לה שבסעיפי הפוסט־טראומה, אין סעיף של כדור בכובע. עזבו אותי מזה!"

את רוטנברג וקלופשטוק אני פוגשת בדירתו הירושלמית של הראשון. דירה נעימה, חמימה, מלאה בתמונות בני משפחה ובאותות שקיבל רוטנברג לאורך השנים: פרס ישראל בחקר העבודה הסוציאלית, פרס ירושלים ועוד ועוד. מן הפינה מביטה אלינו תמונת בנו המנוח בעז, שנהרג מאש כוחותינו בעת שירותו בחטיבת הצנחנים. "אני בשום אופן לא רוצה שמה שיצא מהכתבה הזאת הוא שאנחנו מתבכיינים", מזהיר אותי רוטנברג כבר בפתח שיחתנו.

הספר שלהם שיצא בהוצאת ראובן מס, אולי לא מתבכיין, אבל הוא כולל סיפור מקומם של קיפוח. הגיבורה שלו היא יחידה צבאית חסרת שם שהוקמה ב־1950, בימי פוסט מלחמת השחרור. באותה תקופה ניסו הפלסטינים והירדנים להשתלט בכל דרך על אדמות בצד הישראלי של הגבול, כשאחת השיטות שלהם הייתה להוביל אל השטח עדרי צאן, וכך לקבוע עובדות. בניגוד למה שבני מוריס מתאר בספרו "מלחמות הגבול של ישראל", אומר רוטנברג, לא היה מדובר בבעלי עדרים תמימים או בפלסטינים שביקשו להביט בעיניים כלות בבתיהם שנכבשו: היציאה למרעה הייתה פעולה צבאית־מדינית שתואמה היטב עם חיילי המשמר הלאומי הירדני. אלה הגיעו חמושים ודרוכים על מנת לאבטח את הרועים, ולפתוח באש במקרה שמישהו בצד הישראלי ישים לב אליהם ויעצור אותם בכוח.

תפקידה של היחידה שרוטנברג וקלופשטוק שירתו בה היה לארוב לרועים האלו, להבריחם לכפריהם, וגם לצאת לפעולות תגמול בשטח האויב בעקבות תקריות דמים. תחילה הופקדו המשימות הללו בידי מחלקה שלמה, אלא שרוב החיילים התגלו כבלתי מתאימים: "מחוסר ניסיון בבחירת לוחמים צירפו אלינו גם חולים באסתמה וחולשות אחרות, אשר חשפו פעם את כולנו בשטח האויב", הם כותבים בספר.

באחד המקרים תעה הכוח במשך שלושה ימים בעומק השטח הירדני. "קפצנו מגבעה לגבעה כאשר חיילי המשמר הלאומי הירדני קולעים בנו", מספר רוטנברג. "מתוך ייאוש וחוסר קשר אלחוטי, המחלקה התחילה לנהל קרב רימונים עם הירדנים, שכבר היו קרובים". שניים מהחיילים הישראלים נהרגו באותו תקרית, שממנה זוכר רוטנברג גם גילויי אומץ עילאיים. הוא מספר למשל על הקצין מיכה הילב שאמר לו: "אני ארים את הראש, וכאשר הירדנים ינסו לחסלני, תירה במקלע". רוטנברג עצמו קפץ במהלך הקרב לתוך קונצרטינת תיל, ועור ידיו ורגליו נקרע כשחבריו חילצו אותו מתוכה.

לאחר הפעולה הזו הוחלט לברור מתוך המחלקה רק את הטובים ביותר, וכך נוצרה היחידה המצומצמת שמנתה חמישה חיילים – רוטנברג, קלופשטוק, מוטי בלזר, אברהם פריד, שייקה ורדי (שייקה וחצי) – תחת פיקודו של דב רובין. בשלוש שנות פעילותה של היחידה הם עברו את הגבול לצד הירדני והמצרי עשרות ואולי אף מאות פעמים. "הסתובבנו בירדן כאילו אנחנו בדיזנגוף", מתאר זאת קלופשטוק. "בין הבסיס שלנו בבית־ג'וברין לכפר אידנא יש 17 ק"מ שהיינו הולכים ברגל בלילות. היינו מגיעים בכל יום בשבוע, כולל שבתות, פשוט כי קראו לנו".

עם זאת, מספר רוטנברג, הם לא אומנו ולא חומשו כהלכה למשימות כאלה, וגם לא קיבלו את המעטפת המבצעית המתאימה. לא פעם אירע שהכוחות שנועדו לחפות עליהם ברחו, והם נותרו בודדים במערכה, מול כפרי מרצחים, בצד הלא נכון של הגבול. "לא נתנו לנו אימונים והכנות של קומנדו. היינו פשוט הפראיירים הראשונים. כולנו יצאנו מהמחתרות, הסתובבנו כמו זומבים. אמרו לנו לבוא – אז באנו. אמרו לנו שזה מה שצריך לעשות – אז עשינו. היו מזעיקים אותנו בלי הכנה, ואנחנו קיבלנו הכול ברוח טובה. ולמרות כל זה, קצ'ה (שמעון כהנר ז"ל, מלוחמי יחידה 101  – ק"א) היה אומר שאנחנו עזבנו את המארבים בחצות. אנחנו עזבנו בחצות? הם היו עוזבים בחצות!"

רוטנברג: "בן־גוריון ראה שאנחנו עובדים בסודיות וזה לא עוצר את ההסתננויות, לכן הוא אמר: נעשה ההפך. קראו לאריק שרון ואמרו לו: תקים יחידה הירואית שעושה רעש. הם בחרו להתמודד עם משטרה עלובה אחת, לפוצץ מבנה, כי זה עושה רעש"

הצולע מנוטרדאם

שניהם בני 88, שניהם נולדו בגרמניה, וכל אחד מהם נושא עמו סיפור חיים רצוף עשייה, הקרבה וציונות. הוריו של גדעון קלופשטוק פוטרו ממקומות עבודתם בעקבות עליית הנאציזם, והחליטו לעלות ארצה, לירושלים. הם הקימו בה פנימייה לילדים ממשפחות מצוקה, ומאוחר יותר ייסדו בחיפה את בית הספר "יבנה". בגיל 14 התנדב גדעון להגנה יחד עם אחיו התאום בנימין, שלימים ייפול במלחמת סיני, במהלך ההסתערות הראשונה על מתחם אבו־עגילה. כשגדעון השתחרר מהצבא, נסע לגרמניה, חזר עם תעודת מוסמך באורתופדיה והקים מפעל לייצור פרוטזות. כיום הוא נשוי, אב לארבעה, וסב לנכדים ולנינים. הידע והניסיון שלו בתחום האורתופדיה משמש אותו גם היום, כמתנדב במסגרת "עזר מציון".

פרופ' מרדכי רוטנברג עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1939. שמו מופיע על אנדרטה בירושלים, כמי שהצליח לעצור טור של משוריינים ירדניים בימי מלחמת העצמאות. "הילד שהציל את ירושלים", כך כינו אותו אז. "בגיל 14 וחצי הצטרפתי לגדנ"ע המחתרתי", מספר רוטנברג. "הדבקנו כרוזים, אפילו נגענו בפרבלום! במאי 48', כשהייתי כבר בן 16, חיפשו יום אחד מתנדבים שילכו למנזר נוטרדאם, לעזור לכבוש אותו. אני, כאידיוט גמור שחי בסרט, מיד התנדבתי. הייתי ילד חזק. טיפסתי בסולם חבלים, ירדתי, עליתי. אמרו לי – תיזהר, יש שם 12 לגיונרים מתים, אל תיבהל אם תדרוך על איזו גופה. מצאתי ארגז מלא בקבוקי מולוטוב, העליתי אותו למעלה. משער שכם ירו אלינו כמו מטורפים. הייתי עם מכנסיים קצרים, ונכנסו לי ריקושטים לרגליים. מאז אני הצולע מנוטרדאם. לא שמתי לב לפציעות, רק לפני שחזרתי הביתה, אל אמא. ביקשתי מהחובשת שתחבוש אותי.

"הירדנים השתוללו. נוטרדאם זה מבצר, והם יצאו מדעתם כשהבינו שכבשנו אותו. פתאום אני רואה משוריין למטה. מה עושים עם זה? לקחתי את אחד הבקבוקים וזרקתי עליו. וואלה, איזה להבות! כמו רומא! שאר המשוריינים התחילו להסתובב ולחזור לשער שכם. אם הם היו ממשיכים עוד עשרים מטר, הם היו נכנסים למרכז ירושלים".

מלבד בעז ז"ל נולדו לרוטנברג ולרעייתו נעמי עוד שלושה ילדים. הוא למד עבודה סוציאלית, סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית, עשה באוניברסיטת ניו־יורק תואר שני בעבודה סוציאלית וקרימינולוגיה, וכשחזר ארצה עבד כמפקח על מוסדות סגורים לנוער עבריין. בהמשך שב לארה"ב, הפעם לאוניברסיטת ברקלי, כדי ללמוד פסיכולוגיה ורווחה חברתית. ב־1970 החל להרצות באוניברסיטה העברית, ועשור לאחר מכן מונה לפרופסור מן המניין. לאורך השנים פיתח את הרעיון של "פסיכולוגיה יהודית דיאלוגית", ופרסם ספרים ומחקרים רבים.

הדוקטורט שלך נשא את הכותרת "האחר המשמעותי – חשיבותו של האחר לדרך שבה תופס האדם את עצמו". חקרת תהליכים שעוברים אסירים בבתי כלא בארה"ב, אבל אולי דיברת למעשה עליך ועל חבריך, שסיפור גבורתכם הושכח ונדחק מאחורי עלילותיהם של אחרים?
רוטנברג מנופף בידו בביטול. "אין שום קשר", הוא אומר, "אלה שני דברים שונים בתכלית".

אז נחזור לספר שלשמו התכנסנו. מה גרם לכם לכתוב אותו דווקא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים?
"גדעון חזר מצנתור של עורק ראשי, התקשר אליי ואמר שחייבים לכתוב את מה שעברנו, כי על פי שניים עדים יקום דבר. אם יישאר מאיתנו רק אחד, העדות הזאת לא תהיה קבילה. אמרתי – טוב, אין מה לעשות. גמרתי לכתוב את כל ספרי ההגות שלי. הקמתי את 'מכון רוטנברג – המרכז לפסיכולוגיה יהודית' על שם הבן שלי. אז כתבנו".

הסיפורים שלהם מאז הם שרשרת של מעשי הקרבה והסתכנות למען ההגנה על גבולות המדינה הצעירה. "פעם היינו צריכים לצאת לכיוון לטרון ולחצות את עמק איילון, שהיה מכוסה בשדות חיטה ושעורה", נזכר קלופשטוק. "אותי לא ראו, כי הייתי נמוך יותר מהשיבולים, אבל אותו כן. כל הזמן ירו עליו כי הוא בלט בשטח".

"כשייסדנו את קיבוץ שעלבים, סמוך לגבול, כבר בלילה הראשון הגיעו אלינו הפדאיונים. היו לנו חיסולים לא קלים", מספר רוטנברג. המסתננים היו מטמינים מטעני נפץ בשדות הסמוכים – בתוך פגר של פרה, בציוד חקלאי ועוד. "שלחו לנו מחלקה דרוזית מתוך כוונה שהם יעזרו לנו להרחיק את המסתננים הירדנים מגבולות הקיבוץ", נכתב בספר. "…לאחר שהתקרבנו לכפרי הערבים, הדרוזים הקשיבו כיצד הכפריים מתקשרים ביניהם, קראו להם בשמותם ופתחו עליהם באש ממרחק מטרים ספורים". "החיילים הדרוזים שנאו את הערבים יותר משאנחנו שנאנו אותם", מספר רוטנברג. "הם היו יושבים בשקט, מחכים עד שהפדאיון הגיעו קרוב, ואז יורים מטח אש ומחסלים אותם מטווח קצר. ראינו דברים לא נעימים. היום איזה אידיוט היה כותב שצריך לחקור את זה".

הפאשלונרים קיבלו מטוס

"שני אינצידנטים חדשים בגבול בין ישראל לירדן: פאטרול ישראלי שסייר אתמול בסביבות דווימה נתקל בכנופיית ירדנים. הוחלפו יריות. (…) פאטרול ישראלי נתקל ביום ה' ברועי צאן ירדנים שרעו בשטח ישראל דרומית-מזרחית לכפר דהרייה. הרועים ברחו והזעיקו קבוצה גדולה של אנשי 'המשמר הלאומי' אשר פתחו באש חזקה על הפאטרול הישראלי, שהשיב באש. בחילופי היריות לא היו לישראלים כל אבדות. משלחת ישראל בוועדת שביתת הנשק המעורבת הישראלית־ירדנית הגישה תלונה חריפה" (הארץ, 22 באפריל 1951).

היסטוריונים כמו בני מוריס ויהודה ואלך ובכירי צבא מתארים את השנים ההן, 1950־1953, כרצף של כישלונות. משה גבעתי, בספרו "ויהי מה", כותב ש"הביצוע היה לקוי, ולעיתים קרובות המטרה לא הושגה". גם חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי, מתח ביקורת גלויה על הפשיטות מעבר לגבול, וקבע כי התרגולת לקויה. משה דיין סבר שהסיבה לחוסר ההצלחה היא "היעדר דבקות במטרה". כל זה כאמור היה הרקע להקמת יחידה 101, שנועדה לשנות את אופי הפעילות הצבאית הישראלית מן היסוד.

"זה מה שאוכל אותנו עד היום", אומר קלופשטוק. "מאיר הר־ציון בעצמו כותב בספרו שהיינו עוברים את הגבול כל שני וחמישי כשאנו חמושים רק ברובים צ'כיים ובתת־מקלע סטן, ואילו את היחידה שהקימו כדי 'להחזיר את הכבוד לצה"ל' ציידו בטומיגאן. הנבלות האלה ציידו אותם בנשק הרבה יותר טוב. יתרה מכך, גם המשימות היו שונות בתכלית: אנחנו היינו צריכים להיכנס לכפרים אידנא ודווימה, אבל יחידת ה־101 המהוללת מעולם לא ניסתה אפילו לעשות פעולות כאלה. הר־ציון כותב את זה בפירוש".

בשלוש שנות פעילות היחידה הם חצו את הגבול עשרות ומאות פעמים. "הסתובבנו בירדן כמו בדיזנגוף", מתאר קלופשטוק. לא פעם כוחות החיפוי שלהם ברחו, והם נותרו בודדים במערכה. רוטנברג: "היינו הפראיירים הראשונים. כולנו יצאנו מהמחתרות, ואמרו לנו לבוא – אז באנו"

יחידה 101 הייתה אמורה אמנם לפשוט על אידנא, אך ברגע האחרון המשימה שונתה, ובמקום זאת הותקפה תחנת משטרה ירדנית. לטענת רוטנברג וקלופשטוק, הפשיטה הזו נועדה להעלאת המורל הירוד של צה"ל וליצירת הילה הירואית סביב היחידה החדשה – אך למעשה לא הייתה בה גבורה מיוחדת והיא לא הייתה כרוכה בסיכון גדול, בפרט כשמשווים אותה לפעולות של יחידתם. "בן־גוריון ראה שאנחנו עובדים על עקרונות הסודיות וההכחשה וזה לא עוצר את ההסתננויות", מסביר רוטנברג, "לכן הוא אמר 'בואו נחליף מגמה. בואו נעשה את ההפך – נלך על הילה ותהילה'. ואז קראו לאריק שרון ואמרו לו: תקים יחידה הירואית שעושה רעש. רעש תקשורתי. תעזוב לחלוטין את רעיון הסודיות וההכחשה".

ואם הפעולות שלכם היו נמשכות, אך בלי להיות סודיות או מוכחשות?
קלופשטוק: "אז הן היו נכשלות. היו שמים לנו מארבים כל הזמן. הם הרי לא בחלו בכלום, היו ממלכדים גוויות של האנשים שלהם. המודיעין אמר לנו שלא נעז לגשת לגופות".

ה־101 לא הייתה מסוגלת להתמודד עם מקום כמו אידנא?
רוטנברג: "המקום הזה היה קן מרצחים. הם פחדו, ולכן בחרו באופציה הקלה – להתמודד עם משטרה עלובה אחת, לפוצץ מבנה, כי זה עושה רעש".

קלופשטוק: "גם אנחנו פחדנו. העניין היה להתמודד עם הפחד".

רוטנברג: "אני לצערי לא פחדתי. הייתי מטורף, אני לא יודע להסביר את זה".

אתם כותבים בספר שהמטרה שלכם היא לא רק להשיב את הכבוד האבוד ליחידה שלכם, אלא גם "לנפץ בדחילו ורחימו חלק מהמאגיה שאפפה את יצירת אגדת ה־101".
"כן, קצת. תראי, האגדה של ה־101 תמוהה מאוד. נכון שהיא חשובה, וטוב שמרוממים בעזרתה את רוח צה"ל עד עצם היום הזה, או כמו שאמרו על קצ'ה בהשקת ספרו – 'אגדה מהלכת על שתיים'. אבל אף אחד לא שואל על מה מדובר, מה הגדולה של ה־101? מה, שהם הלכו בשלג לחברון? אפשר לחשוב! כל הפעילות שלהם נמשכה חמישה חודשים סך הכול. אנחנו חצינו את הגבול כל שבועיים במשך שנים. אבל 101 זה אגדה של הקיבוצים הצפוניים. מאיר הר־ציון וקצ'ה גדלו יחד ברשפון, אחר כך הם עברו לצפון, ושם האגדה התחילה. כל החיים אני אוסף חומר על זה. אבל אני לא רוצה לריב איתם, הם תרמו הרבה".

קלופשטוק: "עלינו לא כותבים, בארכיון צה"ל אי אפשר למצוא אותנו, למרות שהמפקד שלנו היה דני מט (ממגיני גוש עציון, לימים מפקד חטיבת הצנחנים ואלוף בצה"ל – ק"א). יש לי הרגשה שזה כי היינו חובשי כיפה, ארבעה מחמשת החיילים ביחידה. לכן התייחסו אלינו ככה. אני חושב – הלוואי שאטעה – שמסתירים הכול בגלל היותנו דתיים. זו גישה שהתחילה כבר במלחמת השחרור".

אתם חושבים שבעקבות הספר, היחידה תקבל את המקום הראוי לה בהיסטוריה הצה"לית?
רוטנברג: "אם זה לא יקרה, אני אדע בוודאות שזאת מדינה מפא"יניקית פשיסטית מנוולת, שנותנת את התהילה ל־101 כי הם היו קיבוצניקים. כמה זרים קשרו להם! 'ויהי מה', ספר של 600 עמודים! סימפוזיונים כל שני וחמישי! על מה?"

גם בזמן אמת חשו חיילי היחידה כי צה"ל אינו מספק את הגיבוי הדרוש לפעילותם. "בדצמבר 1950 עברתי קורס טייסי פייפר מטעם הנח"ל", מספר קלופשטוק. "הייתי בטייסת 128 (גדנ"ע אוויר שהוקם באותו זמן – ק"א). חיל האוויר דרש שנעבור אליו, ולא הסכמתי. ידעתי שהתפקיד שלי הוא לטוס ולחלץ את החברים שלי במקרה הצורך. קודם לכן, כשהיינו צריכים חילוץ, לא היה קשר בינינו לבין חיל האוויר. תביני, הצבא אז היה בחיתוליו, כל חיל לעצמו, בלי תחושה של כולם ביחד. בגלל זה הנח"ל היה צריך טייס משלו. חיל האוויר לא הכיר את הקודים שלנו, הייתה הפרדת כוחות".

רוטנברג: "הוא חייל, הוא לא שואל שאלות. גם לא את השאלה הכי חשובה – אם היינו כאלה פאשלונרים כפי שכולם התלוננו, וכל הזמן היו כישלונות, אז למה נותנים לנו טייס? למה שולחים אותו לקורס טיס? כנראה אנחנו כן שווים משהו בכל זאת. כמו שאמר לנו יצחק פונדק, המפקד הראשון של הנח"ל – אפשר היה לסמוך עליכם. אתם לא השתפנתם. גם כשכל כוח החיפוי ברח מהשטח, אתם הלכתם הלאה".

אם הפעולות שלכם היו הירואיות ומוצלחות, איך הצליחו לתייג אתכם ככישלון?
"יהודה ואלך ספר ארבעים כישלונות, אבל איך אתה מגדיר כישלונות? אם המטרה שלנו היא למנוע מהערבים להזיז את הגבול, ובזמן הפעילות שלנו אף ירדני לא הצליח לכבוש סנטימטר מארץ ישראל – זה כישלון? זאת הצלחה, והיא רשומה על שמנו!"

קלופשטוק: "אסור לשכוח את המצב של צה"ל בעידן ההוא. לא היה מודיעין, המפות היו מתקופת הטורקים. צה"ל היה עני ומסכן, לקחנו כמובן מאליו את המחסור בנשק. לירדנים לעומת זאת היה נשק מצוין. קצ'ה המנוח התגאה שהטומיגאן שלו היה לפני כן של קצין ירדני".

הטענות שלהם מופנות גם כלפי אריק שרון. "ב־1996 שרון התראיין בטלוויזיה, וסיפר בין השאר שעד הקמת יחידה 101 המהוללת, רוב פעולות התגמול נכשלו", מספר רוטנברג. "התרגזתי מאוד ושלחתי לו פקס. הפוליטיקאי הממזר הזה לא ענה לי בכתב, כי זאת עדות שאפשר לצטט, אלא טלפן אליי לכאן הביתה. בשיחה הוא התנצל על האמירה שלו, והוסיף: 'היום היית מקבל על הפעולות האלה צל"ש'. אני נשבע בכל היקר לי שזה מה שהוא אמר".

בספר מופיעה תמונה של רוטנברג עם הכיתוב "השאהיד הישראלי", וגם היא קשורה לאריק שרון. "אני לא יכול להוכיח שום דבר, אבל זה הסיפור", אומר רוטנברג. "ב־1953 השתחררתי מצה"ל, ובשירות המילואים הראשון שלי הוצבתי בחטיבה 16, שממנה הקימו את ה־101. שרון היה אז מפקד גדוד 163 בחטיבה הזאת. צירפו אותי ליחידת הסיור, ושלחו אותי לקורס סיירים. יום אחד שמו אותי על קומנדקר, עם ציוד של סייר מקצועי, ופקדו עליי לאסוף מודיעין על מתחם מבוצר – שאחר כך קיבל את השם 'גבעת התחמושת'. זחלתי והגעתי כמה שיותר קרוב לתעלות הבטון. פעם ראשונה שראיתי תעלות כאלה. חזרתי וסיפרתי מה ראיתי. ואז נתנו לי תאריך, ואמרו לי שביום הזה אני מוביל את כולם דרך אוגוסטה ויקטוריה לכבוש את הגבעה. אריק שרון, עם הפראות שלו, חשב כבר על פלישה לעיר העתיקה ותכנן להשתמש בי.

"היה לי ברור שאני לא יוצא חי ממשימה כזאת. בדמיון כבר נפרדתי מבני המשפחה שלי. בסוף המשימה בוטלה על ידי דוד שרון, הסמל שלי. הוא אמר לי 'גילינו שאין לפעולה הזאת אישור מהרמטכ"ל, והצלחנו להוציא אותך מזה'. ברוך השם, שוב ניצלתי".

להלחין מחדש את הכאב

"פעם תפסנו שיירת גמלים. לאחר שחזרנו לשטח ישראל, נרדמנו כמו חמורים. פתאום שמעתי גמל אחד מתעורר ומתחיל לרוץ עם חייל שהתיישב לתומו על דבשתו. (…) הצלחנו לעצור את הגמל במרוצתו, וכך מנעתי מהגמל קבלת צל"ש מהצבא המצרי על הצלחתו לשבות חייל ישראלי" (מתוך "יחידת קדם – 101").

לכתיבת הספר, אומר רוטנברג, היה עבורו גם ערך תרפי. "האמת היא שמה שקרה ביחידה שיגע אותי במשך שבעים שנה. התקופה הזאת לא נמחקה. פעם הייתי אומר בצחוק שטוב שהשתחררתי מצה"ל לפני שהמציאו את הפוסט־טראומה, אבל בעצם זה לא נכון. כשיצאתי בפעם הראשונה ללימודים בניו־יורק, בכל לילה הייתי מתעורר מסיוטים. בעקבות השנתיים האיומות האלה פיתחתי את שיטת השִלחוּן, הלחנה מחדש, שבעזרתה עשיתי לעצמי תרפיה. בשיטה הזו אתה משתמש באותם 'תווים' בדיוק, אבל יוצר מהם מנגינה חדשה. אני טוען שעם קצת הומור, אפשר לחייך על הדברים ולהפוך אותם. מאז כבר נכתבו דוקטורטים על השיטה הזאת, אבל בזמנו פשוט ראיתי שהצלחתי בעזרתה לצאת מאווירת הנכאים והדיכאון. בעצם עשיתי שלחון של סיפור מדכא מאוד, לסיפור צל"שי. חייכתי וצחקתי עם הסיפורים. למשל על הפעם ההיא שהקפיצו אותנו בשבת, וכשביקשנו שייתנו לנו לפחות סידור שנוכל להתפלל, הביאו לנו מאיזה קיבוץ סידור עבודה. ועוד ועוד סיפורים מצחיקים".

קלופשטוק: "היום אני לא צוחק על זה, אבל אז הצחוקים היו לדעתי הדרך שלנו להתגבר על כל מה שעברנו שם. היינו ילדים, ופתאום היינו צריכים לראות גוויות. אז צחקנו על הכול".

רוטנברג מספר שמאחורי הצחוק יש גם מנגנון הדחקה פעיל. לצורך הצילומים לכריכת הספר הם חבשו את הכובעים המקוריים שלהם מתקופת השירות ביחידה: רוטנברג הגיע בכובע גרב, קלופשטוק הביא איתו כובע עם מגן עורף מבד – ונזכר שבכובע של חברו נפער חור במגן העורף, כשכדור ירדני חדר אותו ורק בנס החטיא את הראש שמעבר לו. "אשתי אמרה לי – מה, אתה לא מספר על זה שום דבר?", אומר רוטנברג. "עניתי לה שבסעיפי הפוסט־טראומה, אין סעיף של כדור בכובע. כולם סובלים היום מפוסט־טראומה, עזבו אותי מזה!"

קלופשטוק: "עברתי כל כך הרבה, שאני מודה לקב"ה שאני חי. עשיתי סיכום של מקרי הכמעט־מוות שלי, והגעתי לשלושים ומשהו. ראיתי את הלבן בעיניים של מי שירה עליי, עד כדי כך הייתי קרוב. כל חיי עסקתי בביטחון במקביל לעבודה באורתופדיה. הייתי קצין בצבא, התנדבתי במשטרה, והשתתפתי בכל מלחמות ישראל, כולל מלחמת לבנון השנייה. אני לא חושב שיש עוד מישהו שקיבל את כל שמונת אותות המערכה. וברוך השם, אני יכול להיות פעיל ולהתנדב לטובת הקהילה".

איך היית רוצה שיזכרו אותך ואת חבריך ליחידה?
"לטובה. שידעו שעזרנו בהקמתה של מדינת ישראל ובקיומה, ויראו אותנו כפרק בהיסטוריה שלה. אני רוצה שילמדו על זה בבתי ספר".

***

"שלא יזלזלו ב־101"

משה גבעתי, מחבר הספר "ויהי מה", מסר בתגובה לטענותיהם של רוטנברג וקלופשטוק: "אני מציע להשאיר את כתיבת ההיסטוריה הצבאית והמורשת לאנשים שזה מקצועם. היו בצה"ל יחידות רבות שעשו פעולות כמו שהם מתארים בספרם. למה להשמיץ ולכתוב דברים חסרי שחר? איך הם יודעים שאין בארכיון צה"ל זכר לפעולותיהם? רק חוקרים מוסמכים ומוסדיים מקבלים גישה לארכיון. אילו התייעצו איתי, הייתי עוזר להם.

"יחידה 101 נבנתה מלכתחילה כיחידת פשיטה ומודיעין, כיחידה מיוחדת. היא פעלה חמישה חודשים בלבד משום שמשה דיין העדיף לפזר את החבר'ה האלה כדי להעלות את הרמה הכללית של צה"ל. לעומת זאת, אף אחד לא הקים את ה'קדם 101' כיחידה מיוחדת. אילו הוקמה ככזאת, היו החלטות מטכ"ל ומסמכים בעניין.

"הטענה שה־101 פחדו להילחם באידנא ודווימה היא הבל. הפעולה שונתה משום שבשטח נראו פקחי או"ם, והיה חשש שהם יודיעו לצבא הירדני. אגב, זה כבר לא היה ה־101, אלא גדוד 890. ההליכה עד חברון בלילה מקפיא נעשתה כדי להוכיח לירדנים שצה"ל יכול להלום בעומק השטח.

"מחברי הספר מספרים כי הלכו 17 ק"מ בלילה, ומזלזלים במאיר הר־ציון, שהיה הולך בלילה 50 ק"מ ויותר, ולא היה סייר כמוהו בתולדות ישראל. שלא יזלזלו ב־101. זו היתה יחידה מדהימה".

דוד בן־עוזיאל ("טרזן"), מבוגרי ה־101, מסר לנו: "מעודי לא שמעתי על היחידה המתוארת בספר. נשמע הזוי לחלוטין שזאת תהיה מדיניות צה"ל, לשלוח חמישה אנשים בלי הכשרה. ייתכן שקצין מקומי לקח יוזמה, אבל זאת לא החלטה של הפיקוד. ה־101 הייתה יחידה רשמית של המטכ"ל, באישור של בן־גוריון. את הטומיגאנים קיבלנו לא כי העדיפו אותנו, חלילה, אלא משום שזה לא היה נשק צה"לי רשמי, ולא רצו שייחסו את הפעולות שלנו לצה"ל. אני מבין את תחושותיהם של רוטנברג וקלופשטוק, אבל אין בהן כדי לגרוע במאום מהצלחות ה־101".

ממשרד הביטחון נמסר: "בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון קיימים למעלה מ־1,000 תיקים של חטיבת הנח"ל מהתקופה שהספר עוסק בה. 230 תיקים פתוחים לעיון הציבור, ומאות נוספים היו נפתחים לעיונם של מחברי הספר, אילו ביקשו זאת. למיטב ידיעתנו,  גם בביקוריהם בארכיון צה"ל לא עיינו המחברים בחומרים העוסקים בכך. לכן, לא ברור לנו על מה נסמכת הטענה"

 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il