"כל זמן שלא יימצאו הטיפול והריפוי, ואולי אף חיסון שימנע את הופעתם של מקרים בעתיד, ייאספו ויושמו בבידוד כל האנשים שהתעוורו, וגם מי שקיימו איתם מגע פיזי או שהו במחיצתם, וכך יימנעו הדבקות נוספות העלולות לכשיתממשו, להתרבות לפי מה שנהוג לכנות בלשון מתמטית טור גיאומטרי" (מתוך "על העיוורון", מאת ז'וזה סאראמאגו)
ההוראה הייתה ברורה: כל אונייה שיוצאת מנמל העיר, מחויבת לשהות בתחנת הסגר מיד עם הגיעה למחוז חפצה. בימים טרופים כמו אלה, הזהירות הכרח היא. מספרים מבעיתים כבר ננקבו בכותרות שחור על גבי לבן: למעלה ממאתיים מתים מדי יום בעיר לבדה. במהלך הקיץ טיפס מספרם הכולל של החללים שם ל־4,000, ובמדינה כולה הגיע ל־60 אלף. עשירי העיר הנגועה לא התכוונו להיכנע לאויב האכזר, ומצאו לעצמם דרך מילוט. הם עלו לספינות שהפליגו ליעדים בחופי הים התיכון, משנעים בלי דעת את המחלה יחד איתם. מדיניות ההסגר הנוקשה נחלה כישלון חרוץ. די היה בשמועה על הופעתה של המחלה, וכבר נמלטו ההמונים אל ההרים כל עוד רוחם בם – וכל עוד פעולת המעיים מאפשרת. כה גדולה הייתה האימה שעוררה המגפה, עד כי שמה הפך לקללה עסיסית.
באחד הימים יצאה ספינה צבאית מנמל העיר הנגועה אלכסנדריה שבמצרים. עם עגינתה בעיר הבירה הטורקית דיווחו רופא הספינה והקברניט לרשויות כי אין חולים בין השוהים על סיפונה. צוותי רפואה חמורי סבר העדיפו לבחון את העניין בעצמם, ובדיקותיהם העלו כי עשרה מהנוסעים סובלים מיציאות תכופות וטורדות. מאותו רגע הבינו כי המגפה הגיעה גם לכאן, לבירת האימפריה. חקירה מהירה מצאה כי הקברניט והרופא העלימו במכוון את העובדה ששני נוסעים התגלו כחולים עוד במהלך ההפלגה. באופן מסתורי, השניים לא הגיעו לנמל היעד. עוד נבירה בכרונולוגיית המאורעות, ומתברר כי גופותיהם הושלכו לים. רק כמה ימים חלפו למן אותו שקר הרה אסון, וגופות אחרות החלו להיערם בעיר. יושביה ניסו לברוח לשכונות מרוחקות, כשהמוות נודד איתם לכל עבר. העיתונות מיהרה להצביע על אשמים בהפצת המחלה: היהודים.
עם פרוץ הקיץ עשתה את דרכה ספינה מאלכסנדריה הנגועה לעבר נמל יפו. רשויות הנמל סירבו להתיר לנוסעים לרדת לחוף, אלא שכמה מהם מצאו דרך לעשות כן. וכך, ביוני 1865 זכתה יפו להיות בכורת נפגעות הכולרה בארץ ישראל, וממנה נדדה המחלה הלאה לכל קצות הארץ. "גם בקיץ הזה יצאה מגפה ממצרים להשאות ערים ולהרוג כחתף אלפי רבבות אנשים עד ארגיעה. היא תבוא בלוויית מלאכי הכאלערא הנודעה כבר לבני אירופה משנת 1830 ועד היום, אבל הרופאים המובהקים מצאו כי ארסה חריף יותר", נכתב בעיתון "המליץ" בסופו של הקיץ הקטלני ההוא.
155 שנה קדימה בגלגלי הזמן, ובתחילת פברואר 2020 עוגנת בחופי יפן אוניית התענוגות "דיימונד פרינסס". הידיעה על כך שנוסע בן 80 שירד מהאונייה עוד בהונג־קונג אובחן כחולה בנגיף הקורונה הפכה לצרתן של הרשויות היפניות. אלה החליטו לנקוט אמצעי זהירות, וכעבור כמה ימים הוכנסו להסגר 3,700 איש על סיפון האונייה. בשביל כמה מהם זה כבר היה מאוחר מדי. בזה אחר זה התגלו באונייה עוד חולים ונשאים, והפרינסס זכתה בתואר מפוקפק למדי: מוקד ההדבקה הגדול ביותר מחוץ לגבולות סין.
אודי אדרי הספרייה הלאומית ארכיון ולדיבמיר מרדכי חבקין
כחודש אחר כך כבר הגיע מספר הנדבקים מקרב הנוסעים לכ־700, ובהם גם כמה ישראלים. שבעה מהחולים נכנעו עד היום לנגיף. המשבר החדש הזכיר לרבים ביפן את אסון פוקושימה, הכור הגרעיני שניזוק קשות בעקבות רעידת האדמה ונחשולי הצונאמי שהכו בו לפני תשע שנים. גם אז, כך טענו, טייחה הממשלה בטוקיו את עומק המשבר. כך או כך, הקורונה המשיכה להתפשט על פני הגלובוס. הכולרה, המגפה הגלובלית הראשונה של העולם המודרני, יובאה לשערי ארץ ישראל באדיבות נוסעים שירדו בנמל יפו; הקורונה, המגפה האחרונה, נחתה בנמל התעופה בן־גוריון.
"החוקים הבסיסיים של סגרים ימיים ושהות בהסגר מלווים אותנו עוד מימי מגפת הדבר של המאה ה־14 ועד היום", אומר ד"ר דן בראל, מיקרוביולוג והיסטוריון של מגפות. "כבר אז התחילו לבודד באופן מסודר את התנועה הימית והיבשתית. קברניט שעל סיפון אונייתו נתגלו מקרי מחלות מידבקות היה מחויב לדווח על כך מיד בהגיעו לנמל היעד. לא במקרה החליטו למנוע מאנשי הדיימונד פרינסס לרדת מהספינה; אלה תקנות ימיות ותיקות מאוד, שנוספו להן במשך השנים נדבכים חדשים. אם תשימי לב, בתמונות העיתונות רואים איך הפרינסס מוקפת בספינות משטרה. המראה הזה החזיר אותי לאותם אירועים היסטוריים שבהם אנשים ניסו להימלט מספינות נושאות חולים. מצידו השני של המטבע, המגפות העולמיות אחראיות לשיתופי פעולה בין מדינות. למעשה, ארגון הבריאות העולמי בגרסתו המוקדמת התחיל להיווסד בתקופת השתוללות הכולרה".
ד"ר דן בראל: "כבר בימי מגפת הדבר של המאה ה־14 התחילו לבודד באופן מסודר את התנועה הימית והיבשתית, וקברניט שעל סיפון אונייתו נתגלו מקרי מחלות מידבקות היה מחויב לדווח. כך שלא במקרה החליטו למנוע מאנשי הדיימונד פרינסס לרדת מהספינה; אלה תקנות ימיות ותיקות, שנוספו להן נדבכים במשך השנים"
לבטל את תשעה באב
"ולעולם לא יהיה אדם בן חורין כל עוד תהיינה מגפות", כתב אלבר קאמי ברומאן המופת "הדבר". רק לפני כשבועיים הכריז ארגון הבריאות העולמי על הקורונה כמגפה עולמית, והצעדים האחרונים שננקטו הפכו את כולנו להרבה פחות בני חורין. נראה שכל מגפה אומללה לפי דרכה, אבל כל ההנחיות להתמודדות עם מגפות דומות זו לזו. כך היה למשל בשנת 1916, כשאת העיר ירושלים פקד עוד גל קשה של כולרה. מלחמות תמיד לוו במגפות, ושאיפתם של הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה להפוך את ירושלים למרכז לוגיסטי גבתה ממנה מחיר. הכבישים והמסילות שחוברו לעיר – שהייתה עד אז מבודדת יחסית לערי החוף – הפכו אותה לפגיעה למחלות. עמי אירופה שבאו לעזור לטורקים במלחמתם ייבאו איתם באותו מחיר גם את הכולרה, והיא התפשטה בקרב תושבי ירושלים בחסות המצב התברואתי הקשה. ב־15 במאי באותה שנה פרסם העיתון "החרות" את הנחיותיו של ד"ר אריה גולדברג, מנהל הבריאות באזור ירושלים. "אנו חושבים לנחוץ להציע לפני הקהל שורה של עצות טובות, כיצד להמנע מחלירע – מחלה העלולה להתפשט במיוחד בימי הקיץ החמים, בפרט בזמן מלחמה", הקדים הדוקטור. שורה ארוכה של עצות ניתנו שם, והנה מקבץ מייצג – ויש להודות, די מוכר: "היזהר לבלי בוא במגע עם אנשים חולים בחלירע. אם אין מִשרתך מחייבת אותך, אל תבקר בית נגוע בחלירע. היזהר בניקיון בך בעצמך ובסביב לך. נקיות מדוקדקת היא השמירה היותר מועילה מפני חלירע. התנהג בדרכי החיים הרגילים לך והתרחק מקובצי בני אדם. הווה מרבה לשטוף את ידיך במשך היום במים, סבון ומברשת, בפרט טרם שתיגע במאכל. אם נחלה אדם, צריך להבדילו כדי שלא ידביק המחלה באחרים, באנשי הבית צריך להרכיב תרכובת נגד חלירע ושבוע שלם יעמדו תחת השגחת הרופא". לסיום חתם גולדברג: "היה מיושב, הישמר מפחד המבלבל את הדעת".
בסופו של חודש יולי, מעל אותה בימה עיתונאית, ניתנו גם הנחיות שלא ללחוץ ידיים כברכת שלום, לא להתאסף, ולהימנע מהשתתפות בלוויות. מדי יום פורסמו בטבלה מסודרת מספר הנדבקים במחלה ומספר המתים, תוך הפרדה בין נשים לגברים. הרכבות מדמשק הפסיקו לנסוע ולהוביל סחורות. החכם באשי, הרב מאיר עוזיאל, הכריז על ביטולו של צום י"ז בתמוז, ואחריו גם צום תשעה באב. היו שבחרו להתעלם מהפסיקה, כפי שאפשר ללמוד ממאמר שפורסם באמצע אוגוסט באותה שנה. תחת הכותרת "מקרה או קורבן התענית?", נזף "החירות" במי שכבר לא הייתה יכולה לשמוע: הגברת לאה כהן. "נודע לנו כי האישה שגרה בחצרו של פינשטין בפנים העיר ושהייתה אישה בריאה ומפרנסת את בני ביתה באפיית הלחם (…) עבר עליה רוח חסידות להתענות בתשעה באב. אחרי חצות הרגישה בעצמה חולשה ואפיסת כוחות ותאכל בחיפזון ממה שבא לידה (…) ואחרי שעה ותתקוף אותה מחלת החלירע. בלילה הוליכוה לבית החולים. על ביתה עשו הסגר ואחרי יום גוועה והובלה לקבורה". עוד יחידה נוספה לרובריקת הנשים בטבלה.
מהי אותה כולרה, שהטילה אימתה על העולם וגבתה את חייהם של מיליונים?
מדובר במחלת מעיים אלימה, שהגורם לה הוא הויבריו־כולרה, חיידק שזוהה לראשונה בשנת 1854. הנדבקים בו סובלים מזיהום מעיים חריף המתבטא בשלשול חזק ובהקאות, מה שמוביל להתייבשות ולפגיעה במחזור הדם. הכולרה תוקפת בפתאומיות, ובמחצית מהמקרים הלא מטופלים מסתיימת במות החולה. "מה שמייחד את המחלה הזו הוא איבוד נוזלים מהיר ביותר, שגורם לתמותה בתוך זמן קצר", מסביר בראל, שספרו "רוח רעה" מוקדש למגפות הכולרה בעת החדשה במרחב הים התיכון. "באזורים שרמת הסניטציה נמוכה בהם, החיידק האלים עובר בין השפכים ומערכות המים, ומגיע גם לתוצרת החקלאית שהושקתה במים מזוהמים. אף שההדבקה נעשית דרך מערכות המים, אדם שלא דאג להיגיינה יכול להעביר את החיידק בהפרשותיו, אם הוא בא במגע עם אנשים.
"אחרי רעידת האדמה בהאיטי בשנת 2010, הייתה שם התפרצות רצינית של המחלה. עד אז מעולם לא הייתה במדינה הזו מגפת כולרה. איך היא הגיעה לשם? מתברר שחיילי או"ם מנפאל, שנשלחו להאיטי כדי לשמור על הסדר, היו נשאי כולרה. הם הקימו מחנה על גבעה, ואת צינורות השפכים הם חיברו לנחל קטן. המים הנגועים שלהם זרמו במורד הנחל, וכשהתמזגו עם הנהר הגדול העובר בעיר, נוצרה תחלואה נרחבת. וכך תושבי האיטי, שעוד היו שרויים בהלם מהמצב העגום של האי אחרי אסון הטבע, היו צריכים גם מגפה על הראש".
מוות מסביב לכעבה
"וכששב אל ארצו והריח עוד מן הים את צחנת השוק, וראה את העכברושים בביוב ואת הילדים מתפלשים ערומים בשלוליות שברחובות, באותה שעה לא זו בלבד שהבין איך קרה האסון אלא אף היה בטוח שהוא יכול לקרות שם בכל רגע. והרגע לא איחר לבוא" (מתוך "אהבה בימי כולרה", גבריאל גרסיה מארקס)
שבע "פנדמיות" של כולרה התחוללו בעולם המודרני. פנדמיה, מונח ששמענו לאחרונה לא מעט, פירושה מגפה שהתפשטה על פני אזורים נרחבים, כמה יבשות או כלל הגלובוס. "הפנדמיה האחרונה של ימי הביניים הייתה מגפת הדבר, והפנדמיה הראשונה של העולם המודרני היא הכולרה. הן כנראה היו כבר שנים קודם לכן בתת־היבשת ההודית, אבל לא יצאו את גבולותיה. מכיוון שהאימפריה הבריטית השתקעה בהודו, וכלי התחבורה השתכללו, החלה תנופת סחר ותנועה נרחבת של בני אדם לתת־היבשת וממנה. כך לפני מאתיים שנה הכולרה הצליחה לצאת בפעם ראשונה מהודו אל המזרח התיכון, ומשם התפשטה הלאה".
תושבי ארץ ישראל פעלו בכל דרך שמצאו לנכון כדי להיוושע מן הכולרה: תקיעת שופר, העלאת קטורת ואמירת בקשות ותחינות. בירושלים פנתה העדה האשכנזית לנשק אסטרטגי: "חתונת מגפה". לפי המנהג, כדי להגן על העיר מפני רוע הגזרה על הקהילה להכניס עניים ועניות תחת החופה בגן אירועים ייחודי – בית הקברות
במזרח התיכון נפוצה הכולרה, כמו רבות מהתחלואות המתפשטות, בשל הקפדתם של מוסלמים רבים על אחת ממצוות הדגל: עלייה לרגל למכה ומדינה. בשנת 1865 עשו 100 אלף עולי רגל את דרכם לשם, כדי לקיים את מצוות החג'. המאמינים עלו לספינות במזרח הרחוק, כשהם מלאי התרגשות וחיידקי כולרה. בהודו באותו זמן התחוללה מגפת כולרה מקומית, שנמשכה עשור. לא הספיקו העולים להשלים שבעה סיבובים מסביב לכעבה, וכבר החלו המונים להידבק בחיידק הקטלני בקצב מסחרר. עם היוודע דבר מותם של 30 אלף איש נמלטו רבים מהאזור, וגופות הושלכו לים בנתיבי הבריחה. על ספינות קיטור הגיעה הכולרה לעיר סואץ, וממנה נדדה ברכבת לאלכסנדריה, ומשם לארץ ישראל. בעיתון "הלבנון", בגיליון 14 ביולי 1865, נכתב כי "במיכה (מקום החאג הגדול לישמעאלים) הייתה מגפה גדולה בהם, ושנים עשר אלף מתו כאיש אחד בתוך המסגד שמה, והנותרים ברחו ובאו באוניות (…) וגם באלה שבאו מהחאג לדמשק דרך המדבר ביבשה פשתה החולי־רע רח"ל. וכל הארץ באימה גדולה, ה' ירחם על יצוריו ויגן על עמו וארצו ונחלתו". אגב, השם העברי שניתן למחלה, "חולי־רע", מבוסס על פסוק מספר קהלת – "זה הבל וחלי רע הוא". חכמינו בימי התפרצות המגפה נזכרו בצירוף המילים המקראי, והדמיון בצליל לשם היווני היה מושלם.
מכיוון שעל חיידקים התחילו לדבר רק בשליש האחרון של המאה ה־19, ההתמודדות עם הכולרה עד אז הייתה שונה. "היום אנחנו יודעים אילו זנים של חיידק הוויבריו־כולרה אחראים למחלה, ויש בידינו חיסון ואמצעים לטיפול, אבל תחשבי על אנשים שחיו לפני מאתיים שנה, כשהמגפה חוצה לראשונה את גבולות הודו", אומר ד"ר בראל. "הם לא יודעים מה גורם למחלה הזאת, לא ברור להם איך היא עוברת וכיצד להימנע ממנה, והבהלה בשיאה. בנוסף – וממש כמונו בימים אלה – האוכלוסייה לא ידעה עד כמה תתפשט המגפה, האם תיעצר ומתי. הם חיו באי ודאות קשה מנשוא".
השערות באשר למקורה של הכולרה צצו בימים ההם כפטריות אחר הגשם. אחת המרכזיות שבהן הייתה ה"מיאזמה", תיאוריה שנתפסה כמדעית והניחה דעתם של רופאים, קובעי מדיניות ומלומדים. התיאוריה, שנתנה מענה גם לפנדמיות אחרות, הסבירה שאדים מזהמים העולים מן הקרקע לאטמוספירה הם שמחוללים את המחלה. תמונת המציאות הזו זכתה לתימוכין במאמרים מדעיים של טובי החוקרים, אלא שהיא לא הסבירה דבר אחד – מדוע חלק מהאוכלוסייה לוקה במחלה, וחלק לא. כאן נוספה כוכבית חשובה: רמה מוסרית גבוהה, היגיינה אישית, הימנעות מאלכוהול והיפטרות מחרדה – כל אלה יכולות להגן על האדם. "אחת היא כי הפחד והדמיון שלוחי הכולרה (…) ולכן רוב המתים בה בסביבותינו היו נשים ואנשים רכי הלב וחזקי הדמיון", נכתב אז.
אבל היו שהתנגדו נחרצות לתפיסה הזו. בספר "רוח רעה" – שקיבל את שמו מתיאוריית הרוחות המנשבות ומביאות את המחלה – מספר בראל על ד"ר טילברי פוקס, רופא ששלל מכול וכול את אגדת האדים הרעילים. פוקס, ששהה אז בארץ ישראל, טען כי אופן התפרצות המגפה באזור מכה ומדינה מוכיח כי ההסבר ההגיוני ביותר הוא הדבקה מאדם לאדם. לפי "תיאורית הייבוא" שלו, תחנות הסגר יכולות לעצור את התפשטות המחלה. "התיאוריה שלו הייתה פשוטה, ומקורותיה נעוצים בימי קדם", מספר בראל. "לשיטתו של פוקס האדם יכול להעביר מחלות, ולכן אם נבודד אנשים ונרחיק חולים באמצעות הסגר – החולי ייעלם. כך שלא המצאנו כלום, מאז ומעולם בודדו אנשים".
"הכוונה הייתה לרכז את כל האנשים הללו בקרנטינה, לפי המנהג העתיק שירשו מימי הכולרה והקדחת הצהובה", כתב סאראמאגו בספרו "על העיוורון", העוסק במגפה בדיונית שמסמאת בני אדם. "כשהספינות שהיו נגועות, או רק חשודות בזיהום, הושארו בלב ים ארבעים יום, ואחר כך כבר נראה. (…) מאוחר יותר הבהיר (השר) את מחשבתו, התכוונתי לומר שאלה עשויים להיות ארבעים יום, או ארבעים שבועות, או ארבעים חודשים, או ארבעים שנה, העיקר שהם לא יצאו מהמקום הזה".
חבקין יצא להודו כשהוא חמוש בנסיוב, וחיסן עשרות אלפי אנשים. תושבי האזור לא התמסרו לו בקלות: חלקם ראו בהליך הרפואי הזה מעשה שדים, אחרים – ניסיון הרעלה. היו שלקו בתסמיני חולשה בעקבות קבלת החיסון, ומנהלי עבודה בשדות התה האשימו את חבקין ברפיסות כוח האדם שלהם
בהיעדר ידע מחקרי יעיל, פעלו תושבי ארץ ישראל בכל דרך שמצאו לנכון כדי להיוושע מן הכולרה. העיתון "הלבנון" דיווח על תפילה משותפת לאשכנזים וספרדים, שכללה תקיעות שופר, העלאת קטורת ואמירת בקשות ותחינות על פי נוסח האר"י הקדוש. האיסור להתקבץ כנראה נשתכח מליבם. רופאים המליצו לחמם היטב את החולים ולעסותם בחרדל, ולחלקם ניתן אופיום כדי לעצור את השלשולים, כך שלפחות מבחינת מצב הרוח הם היו מסודרים. בירושלים פנתה העדה האשכנזית לנשק אסטרטגי שהובא מקהילות מזרח אירופה: "חתונת מגפה". לפי המנהג, כדי להגן על העיר מפני רוע הגזרה על הקהילה להכניס עניים ועניות תחת החופה בגן אירועים ייחודי – בית הקברות. החתונה נערכה כדת, אלא שהמגפה המשיכה להשתולל גם אחרי ליל הכלולות. בינתיים כמרים קתולים מכל רחבי העולם, שהאמינו כי שיפור מוסרי יושיע מן החולי, השיאו זוגות שחיו בחטא. מה שאלה וגם אלה לא ידעו הוא שעשור קודם לכן, רופא איטלקי כבר הבין מה גורם להתפרצות הכולרה.
הזלזול גבה מחיר כבד
"המגפה לא תמעיט לאכל בבני ארופא, גם נראתה מחלת חולירע מיוחדת ועל פי רוב ממנה תוצאות למות אחרי עבור שני ימים למחלת האיש. מיום 10 אוגוסט עברה הלברטוריא של הד"ר חאווקין בבומביי המכינה נסיובא המגנה מהמגפה, לרשות ממשלת הודו, ותקצוב סכום כסף הגון להכין הנסיובא במידה מרובה" (העיתון "המליץ", 2 באוקטובר 1899)
בשנת 1854, כשהכולרה הכתה במלוא עוזה בעיר פירנצה, חוקר האנטומיה פיליפו פצ'יני בילה שעות על גבי שעות בחדר המתים. הוא ניתח את גופותיהם של הנפטרים, וגילה חיידק ברירית המעי. פצ'יני העניק לו את השם ויבריו־כולרה ומיהר לפרסם את הממצאים, אלא שבצל תיאוריית המיאזמה ששבתה לבבות, עבודתו הופיעה בכתב עת שולי למדי ולא זכתה להתייחסות. באותה שנה העלה רופא ששמו ג'ון סנואו, ממבשרי מדע האפידמיולוגיה, תיאוריה בדבר הקשר בין מי התמזה המזוהמים למחלת הכולרה המשתוללת בלונדון. גם הוא נתקל בזלזול מצד הממסד הרפואי הבריטי, שסירב להבין את גודל פריצת הדרך. המחיר בנפש לאורך עשור נוסף של כולרה היה כבד.
29 שנה אחר כך, במהלך מסע ארוך למצרים ולהודו, גילה גם רוברט קוך את החיידק המחולל את הכולרה, לצד תגליותיו על החיידקים הגורמים לאנתרקס, שחפת ועוד. עידן חדש נפתח: תור הזהב של מדע המיקרוביולוגיה, שקוך היה ממייסדיו. בעשרים השנים הבאות זיהו חוקרים את החיידקים האחראים למרבית המחלות הזיהומיות הקשות. והנה, גם את ממצאיו החשובים של קוך התקשה בתחילה הממסד הרפואי האירופי לקבל, אלא שהיה בקטריולוג אחד שלקח אותם ברצינות רבה.
מרדכי זאב חבקין, שנולד לפני 160 שנה, היה בן למשפחה יהודית מתבוללת מאודסה, שדווקא הפגין בגלוי את יהדותו. הדבר היה לצנינים בעיני הסגל האקדמי, והביא לחסימת קידומו ברוסיה הצארית, על אף היותו סטודנט מבריק. מי שבא לעזרתו היה פרופ' איליה מצ'ניקוב, יהודי בעצמו ולימים חתן פרס נובל לרפואה. הוא הציע לחבקין, חביב תלמידיו, לעבוד עמו במכון לואי פסטר בפריז. הכולרה, שעשתה אז שמות ברחבי העולם, משכה את תשומת ליבו של חבקין, והוא החליט לשקוד על פיתוח נסיוב שימגר את המחלה.
"הרעיון היה ללכת בדרך של פסטר וחיסון הכלבת שפיתח: להחדיר לגוף חיידק מוחלש שמצד אחד לא יגרום למחלה, ומצד שני הגוף יזהה אותו ויפתח נוגדנים המחסנים מפניו", מספר בראל. "באותו זמן כבר התפתח מדע האימונולוגיה, וחוקרים הבינו איך נוצרים נוגדנים וכיצד הם מסייעים להילחם בגורמי המחלות. כמו בזמנו של חבקין כך היום, האתגר בפיתוח חיסון הוא שיהיה יעיל ועם זאת לא מסוכן לבני אדם".
המכרסמים במעבדתו של חבקין לא ענו על צורכי המחקר, שכן חיות אינן רגישות לכולרה, גם אם הן עשויות להפגין תסמינים קלים. עשה חבקין מעשה וב־18 ביולי 1892 הזריק לעצמו את החיידק המוחלש. הוא נתקף חום גבוה וכאבי ראש וסבל מנפיחויות, אבל לא גילה את דבר הניסוי לאיש. שישה ימים אחר כך ביקש מאחד מעמיתיו כי יזריק לו בשנית את החיסון. חום גופו עלה שוב, תשישות אחזה בו, אבל התסמינים היו פחותים. הצעד הבא היה לנסות את החיסון על גופם של ארבעה מעמיתיו, וכשנסתיים גם השלב הזה בהצלחה פרסם חבקין את מסקנותיו בכתב עת רפואי. עכשיו נחוש היה לבחון את יעילות החיסון בארץ מוכת כולרה, וכאלה היו רבות. באופן טבעי נשאו ליבו לרוסיה מולדתו, אבל הצעתו נענתה בשלילה; גם הפעם יהדותו היא שהכריעה. אגב, בשנת 1893 נשאל אנטון צ'כוב – שהיה לא רק סופר ומחזאי חשוב אלא גם רופא – כיצד אפשר לנצח את מגפת הכולרה הקשה שמכה בהודו. צ'כוב השיב כי קיימת תרופה "הודות למדען היהודי חבקין שהינו לא פופולרי בארצנו, אולם באנגליה הוא מקובל כנדבן גדול".
מי שנעתרו לבקשתו של הבקטריולוג היהודי ואפשרו לו להשתמש בחיסון היו אנשי הממשל הבריטי בהודו. בעוד עמיתיו בעולם כלואים בין כותלי המעבדות וממשיכים לנסות לפתח חיסון לכולרה, יצא חבקין לנקודת המפגש של נהרות הגנגס והבראהמאפוטרה כשהוא חמוש בנסיוב. בשנתיים שלאחר מכן הוא חיסן שם עשרות אלפי אנשים. תושבי האזור לא התמסרו לו בקלות: חלקם ראו בהליך הרפואי הזה מעשה שדים, אחרים – ניסיון הרעלה. רק כשהזריק לעיניהם את הנסיוב לעצמו, הסכימו לשתף פעולה. היו שלקו בתסמיני חולשה בעקבות קבלת החיסון, ומנהלי עבודה בשדות התה האשימו את חבקין ברפיסות כוח האדם שלהם, אבל כעבור שנתיים דיווח החוקר כי שיעור הנדבקים בקרב מקבלי החיסונים הוא כעשירית לעומת שיעורם בכלל הציבור. הוא ניתח נתונים, קיים קבוצות ביקורת, והצליח להוריד את שיעור התמותה. גם מי שחלו לא הדגימו תסמינים חמורים.
הצלחתו של החיסון נגד הכולרה הפכה את חבקין לגיבור לאומי. "הקוסם הלבן", קראו לו. כשפרצה מגפת דבר ולא הרפתה, הזמין מושל בומביי את המדען היהודי לסייע. חבקין התיישב בעיר, החל במחקר, ובתוך שלושה חודשים – שבמהלכם חטף אחד מעוזריו התמוטטות עצבים, ושניים אחרים פרשו – ייצר חיסון גם לדבר. כך הפך לאדם היחיד בתבל שפיתח חיסון לשתי מחלות מבעיתות וקטלניות שפקדו את האנושות.
דרייפוס של המזרח הרחוק
ב־8 במאי 1898 קיבל חבקין פנייה מבנימין זאב הרצל, שביקשו להצטרף לקונגרס הציוני כ"נציגם של יהודים היושבים בהודו". "אתה צוינת לפניי כציוני חרוץ על ידי ידידיי מכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק", הסביר הרצל את הפנייה. חבקין בחר שלא להגיע לאירוע; לאחד מידידיו כתב כי אם יעסוק בציונות, לא יוכל להקדיש את זמנו לעבודה מדעית.
בשנה שלאחר מכן נפתח בבומביי המכון לחקר הדבר, שנקרא היום "מכון חבקין". במקום יש גם מוזיאון המציג את הודו בזמן המגפות, וכן ציוּני דרך ופריטים הקשורים בחייו של האיש שפיתח את החיסונים. שמו כגואל האנושות ממכת הדבר נפוץ באותן שנים מהודו למדינות אחרות, לא פחות משנפוצה ממנה הכולרה. מיליוני מנות נסיוב יצאו ממעבדתו עד שנת 1902. אז, כעשור אחרי שהושלם פיתוח החיסון, פקדה מגפת כולרה קשה את אזור המזרח התיכון. גם במקרה הזה ניתנו הנחיות ושורטטו טבלאות. "להשגיח היטב על ניקיון הגוף, לכבס את הבגדים הפנימיים היטב במים חמים, לפתוח את חלונות הבית ולחדש את האוויר (…) גם לא להתקבץ במספר רב במקום אחד", נכתב בעיתון "השקפה" ב־7 בנובמבר. הפעם נזכרים כבר חיידקי הכולרה בשמם המפורש.
ד"ר הלל יפה, שבזמן ההתפרצות שימש רופא ממשלתי ביפו הנגועה, פנה לחבקין, ידידו מתקופת עבודה משותפת בז'נבה. "אין אני רוצה לגרום לך טרדת תשובה ארוכה. אבקש ממך רק להשיב על אלה: 1. האוכל לקבל את הנסיוב שלך, ואיך? 2. האם דבר מעשי הוא להשתמש בנסיוב הזה בארץ שאין בה כל תמיכה מצד השלטונות?". דעיכת המגפה בסוף השנה חסכה את המאמץ, וכעשור אחר כך כבר הוקמה בארץ תחנת בריאות שייצרה את החיסונים.
חבקין עצמו נקלע בינתיים למעין פרשת דרייפוס, ששוב העלתה את יהדותו על המוקד. במהלך מתן חיסונים בחבל פנג'אב שבהודו, מתו באחד הכפרים כעשרים בני אדם. חקירה העלתה כי החיסון שקיבלו היה מזוהם בטטנוס, ומיד עלתה הטענה כי מקור הרשלנות במעבדתו של חבקין. המדען, שכבר התרגל להאשמות בדבר היותו סוכן רוסי, מכשף ומה לא, גרס כי החיידקים חדרו למבחנות אחרי פתיחתן, בשל רשלנות של המזריקים. רק לאחר שלוש שנים זוכה מאשמה, בין השאר בזכות מכתב הגנה ששיגרו מיקרוביולוגים ל"טיימס". חבקין עבר לצרפת והמשיך לעסוק ולייעץ בנושאי זיהומים. במקביל שקע בענייני העם היהודי – גייס כספים לנפגעי פרעות קישינב, פעל בחברת כי"ח ועוד. באחד הימים כתב מסה שהיא שיר הלל ליהדות: "הסיכום הכולל של כל התגליות המדעיות בכל הארצות ובכל הזמנים הוא התקרבות המדע אל 'אדון עולם' שלנו, השיר הנעלה אשר בו עשה היהודי ועוד יוסיף לעשות בעולם את המהפכות הנפלאות ביותר".
בשנת 1930 הלך חבקין לעולמו, וכרווק שמעולם לא נישא הוריש בצוואתו את כל הונו לישיבות במזרח אירופה. ביער השלום שבהרי ירושלים ניטעו לימים אלף עצים לזכרו, ביוזמת הוועד הבינלאומי העוסק בהנצחתו. בתעודה שנכתבה לרגל נטיעתם נאמר: "לזכר פרופסור ולדמר מרדכי חפקין – בקטריולוג, חלוץ הרפואה הציבורית, יהודי מסור, אזרח העולם, מגדולי החוקרים היהודים וממציא תרכיב החיסון לחולירע".
רוב הארכיון של חבקין – תכתובות אישיות ומשפחתיות, תצלומים, מאמרים, חומר רפואי ומסמכים הנוגעים לפעילותו הציונית – שוכן כיום בספרייה הלאומית בירושלים. הארכיונאית רחל משרתי מספרת שהבקטריולוג המנוח ביקש מפורשות כי החומרים האלה יעברו לאוניברסיטה העברית, שניהלה את הספרייה הלאומית. "חבקין, שחזר בתשובה והיה מעורב בעשייה ציונית, עמד על כך שהארכיון יהיה כאן. הוא עצמו היה אדם מסודר מאוד, וקטלג הכול בארגון מופתי. בארכיון יש חומרים מרתקים – למשל מכתב מטעם הממשל בבנגל שמעניק לחבקין, בלשון בריטית אופיינית, אישור לחסן נגד הכולרה; תמונות מרחבי הודו שבהן הוא נראה מזריק את הנסיוב למקומיים; הנחיות לסיורי החיסון; ומה שאולי הכי ריגש אותי – פנקס חיסונים נגד הכולרה משנת 1908 שבו מופיעים פרטי המחוסנים, כולל גיל, תפקיד, כתובת ודת. לראות את הפריטים המקוריים האלה ולעיין בהם, זו חוויה מרתקת ומרגשת".
ב־2014 הגיעה דרישת שלום מסתורית ממרדכי חבקין: בירושלים צצה אמפולת זכוכית שבה משכשך נוזל חום, וכתב היד בפתק שהוצמד אליה שייך ככל הנראה לחבקין עצמו. "זוהי דוגמית של החיסונים הראשונים שהוא פיתח לכולרה, וייתכן שהוא ניסה להעביר אותם כבר אז לכמה גורמים", אומר ד"ר בראל
דרישת שלום מחבקין הגיעה לפני שנים אחדות בדרך מסתורית. בשנת 2014 צצה מתהום הנשייה אמפולת זכוכית שבה משכשך נוזל חום. בראל הוא שזיהה את החיבור בין הפתק שהוצמד למבחנה ובין אותו חיסון היסטורי למחלת הכולרה משנת 1892. כתב היד שייך ככל הנראה לחבקין בכבודו ובעצמו. מה לאמפולה הזו ולעם היושב בציון? "זוהי דוגמית של החיסונים הראשונים ממש, וייתכן שחבקין ניסה להעביר אותם כבר אז לכמה גורמים. ייתכן גם שהיא שכנה בין חפציו, והגיעה לישראל עם שאר הארכיון. אפשרות נוספת היא שד"ר אלכסנדר מרמורק, רופא ומיקרוביולוג שעבד לצד חבקין בפריז, לקח אותה איתו לארץ".
בניגוד למקובל לחשוב, הכולרה ממשיכה להטיל חיתתה בארצות העולם השלישי ובאזורים מוכי קרבות. בתימן, החבולה ממלחמת אזרחים ממושכת, משתוללת כיום התפרצות הכולרה הגדולה ביותר מאז ימי המגפות ההן. לכך מצטרפים תהליכי מדבור ושינויי אקלים, הממעיטים את מקורות המים הנקיים. הבשורה הטובה היא שכיום יש בנמצא חיסון יעיל, הניתן דרך הפה במנה אחת בלבד. האנושות כבר יודעת להשיב מלחמה מול התפרצויות הכולרה, ולהביא להכחדתן.
"הודענו בשבוע שעבר כי התלגרמים שקיבלו אחדים מבני עירנו מאחיהם שבטבריה היו משמחים מאוד", נכתב ביום שישי, 21 בנובמבר של שנת 1902, בעיתון "השקפה". "ביום הרביעי הזה תלגרם חדש בא לאמת את ידיעותינו הישנות: 'מחלת החולי־רע איננה. ההסגר שהחליטו על עירנו התבטל מטעם הממשלה. הדאר יחל מחדש להישלח ולהתקבל. בעוד ימים מספר אבוא אליכם'. דברי התגלרם בהירים מאוד, טבריה הקטנה נקייה מכל מגפה. אחרי זה איננו יראים להחליט כי גם יפו, גם יתר המקומות הנגופים ייטהרו בקרוב, וירושלים שלנו לא תינגע כלל וכלל; אומץ לבנו, זהירותנו והחורף הנדיב יבהילו את חיידקי החולי־רע הפחדנים!"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
