כשהריאיון הזה נקבע, נדמה היה שאף נושא אינו חשוב ואקטואלי יותר מעסקת המאה – חזון שהאמריקנים עמלו עליו במשך למעלה משנתיים, ונועד לשיטתם לקרב את השלום באזור. התפאורה שנלוותה למימוש התוכנית הזו, לפחות בדמיון, הייתה של מדשאות ירוקות מטופחות סביב הבית הלבן, ונגינת תזמורת רשמית שחבריה עוטים מעילים אדומים עם כפתורי זהב – ממש כמו זו שליוותה את הטקס החגיגי בוושינגטון בסוף חודש ינואר. בפגישה עם עודד רביבי, שנערכה לפני שבועיים וחצי, עדיין היה הגיוני להתמקד בעיקר בשאלה אם התוכנית טובה או רעה ליהודים, לשמוע מה גרם לפיצוץ בין נציגי ההתיישבות לנתניהו ולבית הלבן, ולנסות להבין כיצד הוא, ראש מועצת אפרת, הפך לאופוזיציה מתוסכלת של מועצת יש"ע.
אבל הימים ימי קורונה, ובאחת מחזיתות המאבק באויב הנגיפי הסמוי מן העין ניצבים ראשי הרשויות המקומיות. הם אלה שעומדים בתפר הלחוץ שבין הגבלות הממשל לחיי התושבים. במובן מסוים, לחוצים יותר מכולם הם ראשי הרשויות ביהודה ושומרון, שמתמודדים עם אתגר על גבי אתגר. גם הסוגיות העכשוויות שמעסיקות את רביבי השתנו באופן דרמטי. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, 39 מתושבי אפרת מאובחנים כחולי קורונה, ו־1,200 שרויים בבידוד. הריאיון עצמו נקטע בשל ביקור של איש רפואה, שבא לחלוק מידע עם ראש המועצה. "עולם מטורף", אומר רביבי.
עסקת המאה נמצאת עדיין על סדר היום?
"התוכנית ממשיכה להיות רלוונטית, כי היא יכולה לצקת מוסכמות וכללים מסוימים לגבי מדינת ישראל, יהודה ושומרון, והאוכלוסייה הערבית שגרה בתוכנו. את נמצאת עכשיו באפרת, שבינה ובין בית־לחם – העיר הכי נגועה בקורונה ברשות הפלסטינית – אין שום מכשול פיזי. את יוצאת מפה, נוסעת שלוש דקות לצומת גוש עציון, ושם אין כוחות צבא ומשטרה שבודקים עם איזו תעודת זהות אנשים נכנסים לסופר של רמי לוי (מאז השיחה הזו השתנו קצת התנאים: הפלסטינים נמצאים בעוצר הדוק, אבל החשש עדיין קיים – הכ"ח). תוכנית המאה ביקשה לייצר כלים גם למקרה של משבר כמו הקורונה. תמיד אמרנו שמפגעי איכות הסביבה לא יודעים גבולות, תמיד אמרנו שהביוב זורם בנחלים ולא משנה לו איפה עובר הקו הירוק. אמרנו, אבל לא הפנמנו עד כמה זה מהותי".
"גורמי ממשל אמרו לי בפירוש: מעלתם באמון שניתן בכם, ואנחנו לא רוצים לדבר איתכם. נאלצתי לעבור למעגל מרוחק יותר, של הקהילה האוונגליסטית והמפלגה הרפובליקנית, והייתי בהלם מהתגובה. הם אמרו: 'עודד, אתם צריכים לנשק את רגליו של טראמפ, ובמקום זאת יוצאים נגדו'"
ברמת ראשי הרשויות, קיים שיתוף פעולה עם הפלסטינים בנוגע למגפה?
"יש שיחות עם כל האנשים שאנחנו מדברים איתם באופן קבוע. לא ראשי הרשויות, כי הקשר הוא תמיד רמה אחת למטה – עם מוכתרים, מנהיגי חמולות. כרגע יש אויב בצורת וירוס, ואנחנו מבינים שההתמודדות איתו מבוססת בעיקר על משמעת עצמית. הצבא לא רלוונטי כאן, המשטרה לא רלוונטית. אין באמת מי שיודע לאכוף את הסגר על בית־לחם. אנחנו מכירים את זה גם בימים של אירועים ביטחוניים, ועכשיו בטח לא רוצים לייצר נקודות חיכוך בין צבא לאוכלוסייה".
השלכות המגפה בתוך הערים הפלסטיניות, אומר רביבי, עלולות לזלוג החוצה במהירות. "אני יודע כמה אוכל יש לי בבית, ומבין שכנראה נצליח להסתדר גם למשך תקופה ארוכה, אבל אצל הפלסטינים המנטליות שונה לגמרי. הם מקבלים את המשכורת במזומן, ומוציאים מיד חלק גדול ממנה על מצרכים. אם לא עובדים שבוע־שבועיים־שלושה, אין כסף. ואין רזרבות. המשמעות היא פוטנציאל לחיכוך ביטחוני ברמות מטורפות. אם אתה לא מנהל אותו, אם לא יצרת מנגנונים של שיח והתבססת תמיד רק על עוצמה וכוח, בסוף תהיה חסר אונים. לכן חשוב גם בימים האלה לחזק את הערוצים האחרים".
אתה רואה תרחיש שבו מגיע פלסטיני לאפרת, דופק על הדלת ואומר "תנו לי אוכל"?
"אספר לך סיפור על אירוע שבזמנו לא הבנתי שהוא הולך להיות מכונן מבחינתי. לפני 12 שנה, כשנכנסתי לתפקיד, עשו לי סיור באפרת והראו לי את הממלכה. הגענו לשכונת התאנה, והסבירו לי שמגדל המים שעומד שם מספק מים דרך צינור של מקורות גם לשני כפרים פלסטיניים – ואדי־ניס ועבדאללה־איברהים. משם הלכנו למחסן החירום של המועצה, והראו לי שיש 1,800 מכלי מים בני ארבעה ליטרים. כי באותה תקופה היו באפרת 1,800 משפחות, ובתרחיש של משבר מים, כל משפחה תקבל ארבעה ליטרים.
"שאלתי בתמימות: ומה לגבי מכלים לשני הכפרים? ענו לי, 'נבחרת בידי תושבי אפרת, לא צריך לדאוג לאחרים'. אבל הבנתי שאם המגדל שלנו מספק להם מים בשגרה, ברור שבעת משבר הם יבואו לחפש מים פה. שלחתי לשר הביטחון מכתב, הסברתי לו את המציאות וביקשתי שיוסיפו לנו מכלים שיספיקו גם למשפחות בכפרים. מכתב טכני, שלא השקעתי בו יותר מדי מחשבה. שלחתי, וכעבור כמה ימים הגיעה לפה משאית ועליה מכלי מים בכמות המתבקשת. מבחינתי – היגיון פשוט, פעולה טכנית כדי שביום משבר לא יבואו שני כפרים ויסתערו עליי. לא יודע מי, לא יודע איך, מישהו הוציא את הסיפור, וקיבלתי טלפון משני המוכתרים שרוצים לבוא לכאן כדי להודות לי. מי ישמע מה עשיתי. המחשבה שלי הייתה להגן על תושבי אפרת, אבל מבחינתם זה היה צעד בונה אמון, הרגישו שחושבים עליהם.
"היום ברור לי שאם בעקבות הקורונה יפרוץ משבר מזון, הם יגיעו גם אלינו. אני שומע את ראש הממשלה, ואני מבין שבמחסנים של המדינה יש מלאי שיספיק לתושבי ישראל לשנה שלמה. גם במרכולים, אחרי ההסתערויות, המדפים מתמלאים מחדש. אבל אצל הפלסטינים אני לא יודע איך זה יעבוד. אז יהיו שיגידו – אין לנו עניין לספק להם אוכל. בסדר, אני מכיר את הקולות האלו. אבל בסוף, אדם רעב הולך אחרי הבטן. ואם הוא נגוע בנגיף, או מגיע מכפר שהקורונה משתוללת בו, את מי בדיוק ישלחו לעצור אותו? איזו אמא תרצה שבנה החייל יבלום בגופו את האנשים האלה? ולכן המציאות ביהודה ושומרון מאתגרת שבעתיים, ולא בטוח שכולם נותנים על זה את הדעת. אומרים לנו להתכנס פנימה, אבל חייבת להיות ראייה מערכתית, בטח מצד מי שעומדים בראש הפירמידה".
יש שיח בנושא הזה במועצת יש"ע?
"לא. מועצת יש"ע נמצאת בתקופה קשה כבר הרבה זמן. יש מתח מובנה בין שני הרצונות שלה – להיות גוף מאבק שהוא סמן ימני בציבוריות הישראלית, ולהיות גוף שמאגד את כל הצרכים הגיאוגרפיים־מוניציפליים של האזור".
ההלם של ציפי ובוז'י
רביבי, עורך דין בהשכלתו, גדל בירושלים. תושב אפרת מאז נישואיו לליסה ב־1994, ראש מועצה נמרץ מאז 2008. בקרב חברי מועצת יש"ע הוא נחשב למוביל קו מאופק. אנו נפגשים בלשכתו, המשקיפה אל עבר כביש 60 שחוצה את גוש עציון. בניין המועצה שומם כמעט מאדם בימים אלו, אך הלשכה של רביבי שוקקת פעילות, שרובה ככולה נוגעת לימי החירום הנוכחיים.
בתור הממונה על קשרי החוץ של מועצת יש"ע פיתח רביבי קשרים עמוקים עם בכירים אמריקנים. כשהממשל הרפובליקני החדש בראשות הנשיא טראמפ החליט לנסח תוכנית משלו לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, התבקש גם ראש מועצת אפרת לחוות את דעתו. "ג'ייסון גרינבלט הגיע לביקור ראשון בארץ כיועץ מיוחד של הנשיא, והוזמנתי להיפגש איתו במלון המלך דוד בירושלים. כשנכנסתי לחדר יצאו משם חברי הכנסת ציפי לבני ובוז'י הרצוג. מי שלא ראה את הפרצופים שלהם כשהבחינו בי פשוט לא יכול לדמיין את זה. אם עד לאותו רגע הם לא הבינו שהיה מהפך בארה"ב, כשראו אותי נכנס הם קלטו שזה לא תרגיל. לא היה תקדים לכך ששליח אמריקני רשמי מזמין מתנחל רשמי לפגישה רשמית בקינג דיוויד".
ההידברות בנושא התוכנית המדינית, הוא מתאר, הייתה עמוקה ורצינית. "בהתחלה גרינבלט בעיקר הקשיב. שאל שאלות. מאותה פגישה ואילך התקיים דיאלוג עם הממשל על מכלול נושאים. עניין אותם להבין איך המתנחלים רואים את המציאות ואת העתיד האזורי, מה הצרכים שלנו, מה הקשיים. התחושה הייתה שבאמת יש אצלם רצון לייצר משהו שונה מכל התוכניות שהכרנו עד אז. ניסיון לבנות את הדברים מלמטה, לא להכתיב לנו מלמעלה. אמרתי לגרינבלט ששתי התוכניות הקלאסיות שנמצאות על השולחן – מדינה אחת או שתי מדינות – סובלות משאלות קשות שאין עליהן מענה. באפשרות של מדינה אחת, את האמריקנים מטרידה מאוד זכות ההצבעה של הפלסטינים. אם נרצה ואם לא, זה מטריד אותם. על האפשרות האחרת אמרתי שעד 67' לא היה שלום למרות שהיו שתי מדינות, וגם לפני 48', כשלא הייתה בכלל מדינה יהודית, לא היה שלום. כלומר, הקונפליקט היה פה תמיד. אמרתי שמה שנמצא על השולחן לא רלוונטי, ושאם נחזור על מה שתמיד עשינו, כנראה נקבל את אותה התוצאה. לכן צריך לחפש משהו אחר.
"לפחות בסיפור של אפרת – שלא אני כתבתי אותו אלא מייסדי היישוב – יש הבנה שהתהליכים צריכים להתחיל מלמטה, מיחסים בין־אישיים בין יהודים לערבים. כי עם כל הדם הרע בין שני העמים, בסוף הכול אנשים, ואם לא נתחיל לייצר מערכות אמון ושיתוף פעולה, לא יהיו פה יחסים טובים יותר. אמרתי לגרינבלט שלדעתי אנחנו חשובים לשיח, כי אנחנו יכולים להיות אלו שיחוללו את השינוי. אנחנו בעלי האינטרס להראות שאפשר לייצר שכנות טובה עם הערבים, כי כל פתרון אחר יביא להפרדה, שבסופו של דבר אנחנו נסבול ממנה".
הדברים ככל הנראה חלחלו היטב אל בן שיחו, שליח הבית הלבן. "אחרי כמה חודשים הייתה גם פגישה בוושינגטון עם ג'ארד קושנר, שמבחינתי הייתה מעודדת מאוד, כי הוא חזר כמעט על אותם מסרים: לא רוצים לחזור על טעויות העבר, צריך יוזמות של בניית אמון בין שני הצדדים, מחפשים דרך שמתחילה מלמטה ועולה כלפי מעלה. אני לא אומר שגרינבלט חזר על הדברים שלי באוזני קושנר, והבית הלבן אימץ את זה. אני לא מנכס לעצמי את הרעיונות האלו. אבל אני שמח שזיהיתי את הכיוון שהם הולכים בו. זה חשוב, כי אם אנחנו מאמינים שזכותנו להישאר פה, עלינו להוביל מציאות שבה אנחנו יכולים להסתדר עם השכנים".
הליך ניסוח התוכנית האמריקנית ארך כאמור לא מעט, וכשהיא סוף־סוף הושלמה – החלה הפוליטיקה הישראלית בהסתבכות מפוארת משלה. מערכת בחירות אחת חלפה ללא הכרעה, ועוד אחת, ובינואר השנה, בעיצומו של הסיבוב השלישי, האמריקנים החליטו שהגיע הזמן. עם תום אירועי 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, שהתקיימו בירושלים בנוכחות מרשימה של מנהיגי העולם, פורסם דבר ההזמנה לנתניהו לבוא לוושינגטון. זה היה ביום חמישי בערב. בצהרי יום ראשון כבר המריא ראש הממשלה, כשעל סיפון מטוסו גם השגריר האמריקני בישראל, דיוויד פרידמן.
"במחסנים יש מלאי שיספיק לתושבי ישראל לשנה שלמה, אבל אצל הפלסטינים אני לא יודע איך זה יעבוד. יהיו שיגידו, אין לנו עניין לספק להם אוכל. בסדר, אבל בסוף אדם רעב הולך אחרי הבטן. את מי ישלחו לעצור אותו? איזו אמא תרצה שבנה החייל יבלום בגופו חולי קורונה?"
"עלה רעיון שזה אך טבעי שגם אנחנו, נציגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, נהיה שם", אומר רביבי. "קיימנו שיח מול לשכת ראש הממשלה, ושם התעניינו מאוד לדעת מה יגידו במועצת יש"ע". בשלב הראשון הוחלט שלוושינגטון ייסעו שניים – ראש מועצת יש"ע דוד אלחייני, ועודד רביבי. "ואז ראו שזה הרכב קצת מתון, ולכן צירפו את ראש מועצת בנימין ישראל גנץ, שיהיה יותר מייצג. שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון, החליט לבוא גם הוא. המשלחת נבנתה בתוך כמה שעות. קיבלנו החלטות, קנינו כרטיסים, וביום ראשון בתשע בערב כבר היינו בשדה התעופה".
לגלות בלי להדליף
מכאן מתאר רביבי את שרשרת ההתרחשויות בוושינגטון, כפי שניבטה מעיניו שלו. "בשני בבוקר נחתנו שם, ובשתיים בצהריים כבר נפגשנו עם נתניהו בבלייר האוס (מעון האירוח הרשמי של הבית הלבן – הכ"ח). הייתה שיחה נינוחה, רגועה, אווירה חגיגית. היה ברור לנו שבאנו כדי לתמוך בראש הממשלה, כי הציפיות היו שהוא יביא ריבונות תוך 48 שעות".
הישיבה הזו התקיימה לאחר שנתניהו שב מפגישה מקדימה עם הנשיא טראמפ בבית הלבן. שם, בעת ששני המנהיגים צעדו אל עבר החדר הסגלגל, עצר טראמפ לרגע כדי לשוחח עם העיתונאים. "יהיה נהדר אם זה יתפוס", הוא אמר לגבי תוכניתו המדינית, "ואם לא – יהיה בסדר. רבות ממדינות ערב תומכות, וחושבות שזו התחלה נהדרת".
ראשי המועצות נותרו באפלה, בשלב הזה. "נתניהו אמר שהתחייב לנשיא טראמפ לא להוציא פרטים, ושב ואמר כמה פעמים שאנחנו נהיה מופתעים לטובה, אבל שתידרש סבלנות", מספר רביבי. "השר יריב לוין, שנכח גם הוא בפגישה, ניסה לשחרר כל מיני נושאים לחלל האוויר בלי להגיד בדיוק מה יש בתוכנית. הרגשנו שהם מנסים לצייר לנו תמונה בלי להפר את הבטחתם לאמריקנים".
"יכולנו להיות היום עם חוק ישראלי שחל על 30 אחוז מיהודה ושומרון. זו הפעם הראשונה שאמרנו 'לא' לפני שהפלסטינים אמרו 'לא'. יש לנו דרישות, כמו לשבת בצוות המיפוי ובשולחן המשא ומתן, אבל צריך לזכור שלא בדיוק סופרים אותנו. אנחנו צריכים לראות איפה אנחנו רלוונטיים, ושם להשפיע"
להתרשמותך, בנקודת הזמן הזו נתניהו עדיין חשב שיוכל להחיל ריבונות בתוך ימים ספורים?
"לא ריבונות, אלא החלת החוק הישראלי. ההבדל ביניהן הוא הגדרת גבולות וקביעת מעמד התושבים שאינם אזרחי מדינת ישראל. מבחינת היישובים החלת החוק היא שינוי דרסטי לטובה, כי מאותו רגע כל דבר שחל על מדינת ישראל חל גם עלינו. וכמובן, העניין הסבוך של רישום הנדל"ן אמור להיפתר גם הוא".
מכיוון שנציגי התקשורת ראו את אנשי ההתיישבות נכנסים לפגישה עם ראש הממשלה, החליטו רביבי וחבריו לשבת ולדון ביניהם באחד מחדרי הבלייר האוס, לפני שיצאו אל העיתונאים. "אנשי לשכת ראש הממשלה כנראה לא היו מודעים לכך שישבנו שם כל כך הרבה זמן. כשיצאנו, התברר שהם לא עמדו בהבטחה מסוימת שקיבל יו"ר מועצת יש"ע. כתוצאה מזה, אלחייני שפך קיתונות של רותחין על אנשיו של נתניהו", אומר רביבי. הוא מסרב לפרט מעבר לכך, אך מאז כבר פורסם שאלחייני כעס כשראה שגם ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, הגיע לפגישה משלו עם ראש הממשלה – שלא במסגרת הקבוצה של ראשי הרשויות מיו"ש. אלחייני עצמו אמר לנו בהמשך אותו הלילה כי הכעס שלו היה קשור לתוכנית עצמה, וכי מניעיו היו אידיאולוגיים לחלוטין: "אנחנו נשלם מחיר כבד ונהיה תלויים בחסדי הפלסטינים, אלא שהפעם לא נראה לי שהם יגידו לא. אכלנו אותה. אני מרגיש שבגדו בהתיישבות".
באותו ערב, אחרי השיחה עם ראש הממשלה, נפגשו אנשי המועצה גם עם נציג של הממשל האמריקני. "שם ננקטו אמצעים רציניים יותר למניעת הדלפה", מספר רביבי. "לקחו טלפונים, מידרו אנשים, בדקו מי מגיע וביקשו שהפגישה לא תוקלט בשום אופן. נתנו לנו קצת יותר הבנה של קווי התוכנית, הובהר שיש כאן גם אינטרס אמריקני, ובעצם הפגישה הסתיימה במסר הזה: אם תאהבו את מה שתשמעו מחר, זכותכם לשבח את התוכנית. אם אתם לא אוהבים – עשו לנו טובה, ואל תגיבו במשך 48 שעות לפחות".
אנשי יש"ע התפזרו לחדרי המלון שלהם. "לא כל כך הצלחנו להירדם, בגלל ההתרגשות ובגלל הפרשי השעות. ואז כולנו התחלנו לקבל מבול של הודעות – 'מה פתאום מועצת יש"ע יצאה נגד עסקת המאה?'. ניסיתי להבין מה קרה, וגיליתי ששניים־שלושה אנשים קיבלו החלטה על דעת עצמם, בלי לבחון באמת את המשמעויות, ופרסמו הודעה נגד התוכנית".
ההודעה שיצאה לתקשורת מטעם מועצת יש"ע תיארה תחושת משבר. "אנחנו מוטרדים מאוד. אנו מצהירים כי לא נאפשר הקמת מדינה פלסטינית גם במחיר של ויתור על ריבונות במרחבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן", כך נאמר בה. הדאגה שקיננה ממילא בקרב תומכי ההתיישבות שעקבו מהארץ אחר המתרחש הלכה והתעצמה.
"אמרתי לג'ייסון גרינבלט שאם נחזור על מה שתמיד עשינו, כנראה נקבל את אותה התוצאה. הסברתי שלדעתי אנחנו בעלי האינטרס להראות שאפשר לייצר שכנות טובה עם הערבים, כי כל פתרון אחר יביא להפרדה, שבסופו של דבר אנחנו נסבול ממנה"
"כל אחד מאיתנו התחיל להשתולל בחדר שלו, לדבר בטלפון בצעקות, עד כדי כך שדפקו על הקירות שלנו כדי שנהיה בשקט", מספר רביבי. "בשלב מסוים אנשי הביטחון של המלון הוציאו אותנו מהחדרים, כי היינו מפגע רעש. התכנסנו כולנו בחדר של אלחייני, ושם הבנו שמועצת יש"ע פרסמה הודעה על התנגדותה לתוכנית טראמפ. התגובה של כל אחד מהנוכחים הייתה שונה, אבל פחות או יותר כולנו הסכמנו שזו תקלה חמורה. כל אחד דרך הקשרים שלו קיבל משוב על ההשלכות של ההודעה הזו. ארבע לפנות בוקר שעון ארה"ב, ואנחנו מבינים שנשיא ארה"ב ער סביב הסיפור הזה, ג'ארד קושנר ער, דיוויד פרידמן ער. שלושתם רוצים לפטר את מי שנפגש איתנו, כי היה לו תפקיד – להרגיע אותנו ל־48 שעות – ומבחינתם הוא מעל בשליחותו.
"ניסינו לראות איך ממזערים נזקים. עלה אפילו רעיון לגשת לבית הלבן ולהתנצל, לומר שזו אי הבנה. אני ועוד שניים הוצאנו הודעה שמנסה להרגיע. השותפים שלי להודעה מצאו את עצמם תומכים בתוכנית יותר משהתכוונו. בחמש לפנות בוקר ראש הממשלה התקשר, והסברנו לו".
שמחה בהמראה, עצב בנחיתה
השעות נקפו, וזמנו של הטקס בבית הלבן הגיע. בצהרי יום שלישי נאסף אל האולם זהוב הווילונות קהל מכובדים, ובהם גם שגרירי בחריין, איחוד האמירויות ועומאן בוושינגטון. בכירי מועצת יש"ע צפו באירוע החגיגי מהטלוויזיה שבחדר המלון.
העסקה שהושקה בוושינגטון הייתה השלב השני בהצגת החזון של ממשל טראמפ. קדמה לה "סדנה כלכלית" שנערכה בבחריין בקיץ שעבר, ובה הציגו האמריקנים תוכנית שלפיה יקבלו הפלסטינים עשרות מיליארדי דולרים לצורכי פיתוח, אם ייאותו לשתף פעולה. בטקס בבית הלבן דובר על הצד המדיני: הקמת מדינה פלסטינית על 70 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, שבירתה תכלול חלקים ממזרח ירושלים – ואילו על 30 האחוזים הנותרים, שיכללו את כל היישובים היהודיים וכן את בקעת הירדן וצפון ים המלח, תוחל ריבונות ישראלית בהכרה אמריקנית. תיתכן אפשרות לחילופי שטחים בחולות חלוצה או בוואדי ערה, אך שום ישראלי ושום פלסטיני לא ייעקרו מבתיהם. לפלסטינים ניתנת שהות של ארבע שנים כדי להחליט אם להצטרף אל המתווה הזה. בינתיים לא יורחבו היישובים ביו"ש, והפלסטינים מצידם יצטרכו להפסיק את תשלום המשכורות למחבלים, למשוך את התביעה נגד ישראל שהגישו לבית הדין הבינלאומי בהאג, להפסיק את ההסתה, לפרז את רצועת עזה, לפרוק את חמאס מנשקו, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על דרישתם לזכות השיבה.
"אחרי הטקס התכנסנו שוב בבלייר האוס", מספר רביבי. "בסך הכול האווירה הייתה חגיגית. את דברי הנשיא טראמפ בטקס היה קשה לנו קצת לבלוע, כי יותר מדי פעמים הוזכרה בדבריו המדינה הפלסטינית, אבל ההצהרה של ראש הממשלה הייתה בסך הכול חיובית מאוד. ההרגשה הייתה שהוא שיחק אותה". בשיחה עם נציגי התקשורת אחרי הטקס אמר נתניהו כי בכוונתו להביא לאישור את החלת החוק ביו"ש כבר בישיבת הממשלה הקרובה, והשמחה של אנשי ההתיישבות הייתה בשיאה.
אבל בינתיים, שעות אחדות לאחר הטקס בבית הלבן, התראיין ג'ארד קושנר לאתר האמריקני GZERO והבהיר כי עוד לפני החלת החוק הישראלי, נדרשים כמה חודשי עבודה על פרטי המפה. "למחרת טסנו ארצה, ובחניית ביניים בפריז שמענו על הדברים של קושנר, והבנו שכל לוחות הזמנים ששורטטו בוושינגטון כבר לא באמת קיימים. כשנחתנו בארץ הבנו את גודל המהפך לעומת התחושה שהייתה כשיצאנו מארה"ב. היה ברור שהמציאות השתנתה".
אלחייני אמר אז למקור ראשון כי "טראמפ הצליח לעבוד על ראש הממשלה. נפגשנו בוושינגטון עם בכיר אמריקני, שאמר לנו בערב שלפני הצגת התוכנית – בתוך 48 שעות, אם הפלסטינים לא באים, אתם יכולים להחיל ריבונות. ראיתי גם את נתניהו באותו ערב. הוא התרגש באמת. ואז שמו לו ברקס. ככה מתנהל ממשל אמריקני? ככה הוא מתנהג לראש הממשלה? צריך לקחת את התוכנית הזאת, שיש בה הכרה במדינה פלסטינית, שיש בה סכנה קיומית, ולהשליך אותה. הימין לא ייתן לזה יד, וגם לא הערבים".
בימים שלאחר מכן ניסה רביבי להיעזר בקשרים האמריקניים שקשר במשך השנים, ולהבין את המפנה בגישת הממשל. "רציתי לייצר שיח. חלק מהגורמים שם אמרו לי בפירוש – אתם פרסונה נון־גראטה. מעלתם באמון שניתן בכם, ואנחנו לא רוצים לדבר איתכם. נאלצתי לעבור למעגל מרוחק יותר, של הקהילה האוונגליסטית וחברים במפלגה הרפובליקנית, והייתי בהלם מהתגובה שלהם. הם אמרו: 'עודד, אנחנו לא מבינים אתכם. אתם תופסים איזה שינוי היסטורי טראמפ הביא לכם? אתם צריכים ליפול על הרצפה ולנשק את רגליו, לשבח אותו על מה שהוא עשה, ובמקום זאת אתם עוד יוצאים נגדו'.
"צריך להבין, גם האוונגליסטים שמגיעים לכאן ואומרים שאנחנו לא בונים מספיק ושאנחנו שמאלנים לעומתם – הנאמנות שלהם לנשיא גדולה מאהבתם אלינו. אמרו לי: אתה לא מבין, כרגע אתה מפריע לאינטרס האמריקני. והאינטרס הזה הוא עסקאות כלכליות שארה"ב רוצה לקדם עם מדינות המפרץ. מבחינת המדינות האלה, המכשול שכל הזמן היה על השולחן הוא העניין הפלסטיני. לא שכל כך אכפת להן מהפלסטינים, אבל הן לא רוצות להצטייר כמי שמתעלמות מהנושא. עסקת המאה נועדה להראות שמטפלים בסיפור הפלסטיני, ולכן אפשר להתקדם עם התוכניות הכלכליות. כשמדינות המפרץ חשבו לרגע שכל הסיפור של תוכנית טראמפ נקטל עוד לפני שבכלל בא לאוויר העולם, הן אמרו לאמריקנים – הלו, רגע, צריך ללכת לאט יותר. צריך לשכנע שיש כאן משהו אמיתי למען הפלסטינים, כדי שנוכל להתקדם. משם בא המהלך של ג'ארד קושנר, שאומר – 'לא בתוך 48 שעות. קודם נקים ועדה שתדייק את המפות'".
אבל גם טראמפ בנאומו דיבר על ועדה משותפת, ישראלית־אמריקנית, שתהפוך את מפת הקונספט למפה מפורטת כדי ש"ההכרה תוכל להיות מושגת באופן מיידי".
"ממה שאני יודע, זה נולד אחר כך".
ואולי נתניהו דווקא היה צריך אתכם כאופוזיציה, כדי להראות לאמריקנים שהוא הולך על התוכנית למרות התנגדות מבית?
"אני לא שמעתי את זה ממנו אפילו פעם אחת. המסרים שקיבלתי מלשכת ראש הממשלה אמרו שהם לא אהבו, בלשון המעטה, את ההודעה לתקשורת מטעם מועצת יש"ע. גם את המאהל שהקימה המועצה בשבוע שלאחר מכן, בדרישה לריבונות לפני הבחירות, נתניהו לא פירש כמאהל תמיכה, אף שניסו לקרוא לזה כך".
הפלסטינים הגיבו בכעס רב לתוכנית, ואף ניסו להביא לגינוי שלה במועצת הביטחון של האו"ם, אך מאז השיבה מוושינגטון מסתובב רביבי בתחושה של החמצה משמעותית. "אני חושב שפספסנו", הוא אומר. "היינו יכולים להיות היום עם חוק ישראלי שחל על אותם 30 אחוז מהשטח שרצו לתת לנו. הפחדים והחששות מפני מה שאולי יגיע במשא ומתן עתידי גרמו לנו לא להרוויח את מה שאפשר. זו הפעם הראשונה שאמרנו 'לא' לפני שהפלסטינים אמרו 'לא', וזו הייתה טעות".
ובכל זאת, החשש מפני מדינה פלסטינית שאמורה לקום לפי התוכנית הוא אמיתי וכבד.
"ראשית – אף אחד לא ממש שואל אותנו. אנחנו אידיאליסטים וזה יפה, אבל אנחנו רק חלק מהאוכלוסייה במדינת ישראל. יש לנו דרישות, כמו לשבת בצוות המיפוי הישראלי־אמריקני, או להיות נוכחים בשולחן המשא ומתן, אבל מתברר שלא בדיוק סופרים אותנו במעגלים האלה. אנחנו צריכים לראות איפה אנחנו יכולים להיות רלוונטיים, ושם להשפיע".
בזמנים כאלו יש משמעות לתפקידך כראש אגף קשרי החוץ של מועצת יש"ע?
"הפסקתי להשתמש בתואר הזה מאז הצגת תוכנית המאה, כי הבנתי שמשהו לא טוב עובר על המועצה, ושהתואר הזה אפילו גורם לי נזק. למעשה, מועצת יש"ע הפסיקה מזמן לתקצב את כל מערך קשרי החוץ בשל קשיים כלכליים, ובשנתיים האחרונות הכול נעשה בידי מתנדבים או על חשבון הזמן שלי, מתוך ראייה של חשיבות הדבר. ברגע שהבנתי את התקלה החמורה שקרתה בוושינגטון, זה נעשה חסר תועלת".
אז אם פונה אליך עכשיו חבר קונגרס אמריקני, בהנחה שזה עוד בכלל יכול לקרות בימי הקורונה, אתה…
"אני מדגיש שאני נבחר ציבור, ראש מועצת אפרת. כרגע אין כמובן משלחות כי כולם מבטלים, אבל ראיונות לתקשורת הזרה עדיין מתקיימים. הבוקר הייתה לי שיחה עם כלי תקשורת גרמני".
הפקקים בוטלו
כחלק מהניסיון ליישר את ההדורים מול האמריקנים, פרסם רביבי מאמר דעה במהדורה של "ישראל היום" בשפה האנגלית. היה זה מעין מכתב פתוח, ובו ניתוח של יתרונות התוכנית ושל החששות שהיא מעוררת. שישה ראשי רשויות מיו"ש חתמו לצידו על המאמר – ראשי המועצות והעיריות של אריאל, מעלה־אדומים, אלקנה, אלפי־מנשה, אורנית וקרני־שומרון. "כעבור זמן קצר קיבלתי טלפון מהשגרירות האמריקנית: 'הוכחת את המנהיגות שלך, השגריר רוצה להיפגש איתך ועם האחרים שחתמו. נבוא אליך לאפרת'. את מבינה את האירוע? עד היום שגרירי ארה"ב הגיעו ליו"ש רק לצורך ביקורי תנחומים אצל נפגעי פעולות איבה בעלי אזרחות אמריקנית".
הביקור נקבע ליום חמישי, עשרה ימים לפני הבחירות. ראש הממשלה עמד להצטרף גם הוא. "הכול נשמר מתחת לרדאר. יום רביעי, גשם שוטף, הגיע כבר צוות האבטחה של השגריר והצוות של ראש הממשלה, וסגרו הכול לפרטי פרטים. למחרת יצאה הודעה לתושבים שעקב הביקור צפויים שיבושי תנועה. ופתאום מועצת יש"ע כמרקחה: 'למה עודד רביבי מייצר פילוג, איך הוא מתאם ביקור של ראש הממשלה בלי להזמין את כל ראשי הרשויות'. במקום להבין שזה טוב לאינטרס שלנו כשמגיעים לפה האישים האלה, מתחילים לחצים על נתניהו וטענות שהוא מעודד פלגנות במועצת יש"ע. הציעו לי פשרה – שרק אני אפגש איתם. אמרתי: אבל דיוויד פרידמן רוצה לפגוש שישה ראשי רשויות. מה, אני מנהל משא ומתן עם השגריר בשאלה עם מי הוא ייפגש?
"בסופו של דבר ראש הממשלה ביטל ברגע האחרון, אני יכול רק לשער למה. השגריר הגיע, והייתה פגישה מעולה שיצרה שיח והבנה שאפשר להתקדם הלאה. לא מסכימים על כל הדברים, האינטרסים לפעמים חופפים ולפעמים מנוגדים, אבל יש גם חשיבות לשיח".
פרידמן שב ואמר מאז בכמה אירועים שישראל היא מדינה ריבונית, ושההחלטה על החלת החוק נתונה בידיה. לפי ההתרשמות שלך בפגישתכם, עקרונית אפשר להתקדם בנושא הזה?
"אני לא יודע, בינתיים הם יצרו מנגנונים שמאיטים את הקצב", משיב רביבי, ומתכוון לוועדה בהשתתפות השגריר פרידמן והשר לוין, שאמורה לגבש את המפה המדויקת. גם ההתרחשויות הפוליטיות – שאמנם משאירות את נתניהו בראשות הממשלה, אך כבר לא בראש ממשלה שכולה ימין – עלולות לצמצם את האפשרויות. "על סמך השיחות שקיימתי מאז, אני בהחלט חושב שזה היה בידינו ופספסנו. זה הממשל הכי אוהד שהיה, וקיבלנו הזדמנות להגשים משהו שהמון זמן חלמנו עליו. זה חבל מאוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
ממועצת יש"ע נמסר לנו בתגובה: "לטענותיו של עודד רביבי אין אחיזה במציאות. ליו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני, המכהן גם כראש המועצה האזורית בקעת הירדן, היה אינטרס רב לתמוך בתוכנית שמשמעותה ריבונות ישראלית מלאה בבקעה. אף על פי כן, ברגע שנודעו פרטי התוכנית, הודיע אלחייני שהוא מוכן לוותר על ריבונות בבקעת הירדן אם המשמעות היא הקמת מדינה פלסטינית, והוא עדיין עומד על כך. משמעותה של הקמת מדינה כזו היא הפיכתם של 16 יישובים למובלעות, ופגיעה במרחבי ההתפתחות של ההתיישבות.
"בנוגע לפעילות דסק החוץ: מועצת יש"ע הפעילה ומימנה את הדסק במשך שנים רבות. עם זאת, לנוכח צמצום בהכנסות, שנובע גם מכך שבמשך כמה שנים לא העביר רביבי את דמי החבר שלהם התחייב למועצת יש"ע, נאלצנו לצמצם פעולות שונות ובהן גם את דסק החוץ".
