לא זו הדרך שבה רציתי לחלוק כבוד אחרון למורי, פרופ' מנחם פרידמן, אשר הלך לעולמו לפני כשבועיים. אך הבידוד שנכפה עליי בגין מגפת הקורונה מנע ממני ללוותו בדרכו האחרונה ואף להגיע לנחם את בני משפחתו. לא נותר לי אלא להיפרד ממנו באמצעות מספר מילים שאבקש להעלות על הכתב, על דמותו הייחודית.
פרידמן היה ה־חוקר של החברה החרדית. היה זה פרידמן אשר זיהה בחברה החרדית שדה מחקר אקדמי, הניח את התשתית לחקר החברה החרדית בישראל וסלל את הדרך לבאים אחריו בתחום. פרידמן העמיד עשרות תלמידים וחוקרים, ועבודותיו החלוציות הפכו נר לרגליהם של כל העוסקים בכתיבה ובמחקר על החברה החרדית.
פרידמן נולד בשנת 1936 למשפחה דתית בבני ברק. את השכלתו התיכונית רכש ב"יישוב החדש", לאחר מכן למד כשנה בישיבת חברון ובהמשך התגייס לצה"ל. עם שחרורו פנה ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטורט שלו על היישוב הישן האשכנזי בתקופת המנדט הבריטי. את הדוקטורט כתב בהדרכתו של פרופ' יעקב כץ, אשר השפיע רבות על המשך דרכו המחקרית. בהשראתו של כץ הדגיש פרידמן כי אין די בתיאוריות סוציולוגיות לניתוח הקהילה הנחקרת, אלא ראוי להכיר לעומק את ההקשר ההיסטורי והאידאולוגי שלה. גישה זו, לצד הרקע הישיבתי שלו וחריפותו הרבה, הובילוהו למחקריו המקוריים והחדשניים על החברה החרדית.
בשנות השבעים החל לעבוד כמרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ובהמשך עמד בראש המכון ליהדות ומחשבה בת זמננו במוסד זה. בנוסף, לאורך השנים, שימש פרופסור אורח בכמה מן האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב ובאירופה.
קצרה היריעה מלסכם את מפעלו המחקרי האדיר במסגרת הנוכחית, הגם שטובים ממני עשו זאת לפניי ויעשו זאת אחריי. עם זאת אבקש להתייחס בקצרה לכמה מן הסוגיות שבהן עסק פרידמן, למען אלה שלא זכו להכירו. לאחר מכן אבקש לחלוק כמה מזיכרונותיי, שיש בהם לשפוך אור על אישיותו המיוחדת ורבת־הפנים מנקודת מבטי האישית, כתלמידתו.
חברת הלומדים והסמכות הדתית
אחת מן הסוגיות שבהן הרבה פרידמן לעסוק נגעה ביחסי דת ומדינה, והוא הקדיש עבודה מעמיקה לניתוח ההנהגה הדתית במדינת ישראל. בתוך כך עמד על המתח המבני הגלום במוסד הרבנות הראשית, נוכח מעמדו כגוף שהוכר על ידי המדינה הציונית כהנהגה הדתית העליונה, כאשר בפועל ניצב הוא מול הנהגה דתית חרדית בלתי ממסדית שנשענת על "גדולי התורה".
התייחסות נרחבת ל"גדולי התורה", ההנהגה הרוחנית של הציבור החרדי, עוברת כחוט שני ברבות מעבודותיו של פרידמן, במיוחד באלה העוסקות בהתפתחותה והתבססותה של החברה החרדית בישראל. בדיונו בתהליך זה טבע פרופ' פרידמן את המושג "חברת לומדים", מטבע לשון שאינו נפקד מכל עבודה ומחקר העוסקים היום בחברה החרדית. מושג זה מתייחס לחברה אשר חרתה על דגלה את התמסרות בניה ללימוד תורה בישיבות ובכוללים, במטרה לשקם את עולם התורה שאבד בשואה.
בניתוח התפתחותה של "חברת הלומדים", בשנות החמישים של המאה העשרים, הדגיש פרידמן את חלקה המרכזי של האישה החרדית, אשר קיבלה על עצמה לשאת בעול פרנסת המשפחה כדי לאפשר לבעל למלא את ייעודו בלימוד תורה, ואת מקומם של הסמינרים של רשת "בית יעקב" כסוכני חִברות מרכזיים בתהליך הכשרת הבנות החרדיות למימוש ייעודן זה. עוד הדגיש פרידמן את חלקה של המדינה הציונית, כמדינת רווחה מודרנית, בהתפתחותה והרחבתה של חברת הלומדים, וזאת באמצעות תחיקה, תקציבים והסדרים קואליציוניים לדחיית גיוס בני ישיבות. לשיטתו, דחיית הגיוס היא חוליה מרכזית בתהליך המונע את השתלבותם של הגברים החרדים בשוק העבודה, הואיל והיא מונעת מהם בחסות החוק רכישת מקצוע שיהיה בו לספק פרנסה יציבה.
פרידמן ייחס מקום מרכזי להנהגה החרדית ולאידאולוגיה שטיפחה בהתדרדרות הכלכלית של צאן מרעיתה, ולא חסך על כך ביקורת. הוא התריע שוב ושוב מפני המשבר הכלכלי הרובץ לפתחה של החברה החרדית, משבר שהלך והחריף עם פטירתו של דור ההורים אשר עבד למחייתו ותמך כלכלית בבני הדור הצעיר.
בחלק ניכר מעבודותיו על החברה החרדית עמד פרידמן על תופעות של קנאות דתית, החמרה דתית והנהגה רבנית. בהקשר זה ראוי לציון דיונו המרתק על מקומה של הסמכות הדתית, הרב, בחברה המודרנית, ועל הזיקה בין מקומו ומעמדו לבין התפתחותה של החמרה דתית. בהתבסס על התיאוריה של הסוציולוג פיטר ברגר טען פרידמן כי במציאות המודרנית פועלת הדת כבשוק חופשי, המאפשר לקהל המאמינים – צרכני הדת – לבחור לעצמם את קהילתם הדתית מבין מגוון רחב של קהילות. מציאות שכזו מובילה לטענתו של פרידמן להגבלת סמכותו של הרב ולתלותו בצאן מרעיתו. הרב נאלץ להתאים את משנתו ופסיקותיו לנטיותיהם של חברי הקהילה, הן ל"חומרא" הן ל"קולא", כדי שאלה לא ייטשוהו לטובת קהילה חלופית "מתחרה". וכך, הסביר פרידמן, בקהילות שבהן מושכים החברים ל"קולא", קרי דוגלים בנורמות הלכתיות מקילות, ייטו האוטוריטות הדתיות לפסיקות מקילות. מנגד, בקהילות שבהן מושכים החברים לחומרות, ייטו האוטוריטות הדתיות ל"חומרא", להחמרה דתית.
אחד המנהיגים הבולטים בעולם החרדי בארה"ב במאה העשרים, אשר הכיר כנראה היטב את כללי המשחק ב"שוק" הדתי והצליח למשוך אליו רבבות מאמינים, גם לאחר מותו, היה רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902־1994), האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד־לובביץ'. ספרו האחרון של פרידמן, הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו (2011, יבנה־זמורה ביתן ומרכז זלמן שז"ר), שאותו כתב עם עמיתו פרופ' סם היילמן, מתחקה אחר תולדות חייו של הרבי, שההערצה סביבו חצתה קהילות ומגזרים. ספר מרתק זה אינו מאפשר להתעלם מעבודת הבילוש היסודית של פרופ' פרידמן, שלא הייתה מביישת כל סוכן חשאי. הספר מיטיב להמחיש את המהפך שעבר האיש – ר' מנחם מנדל שניאורסון, נצר לשושלת אדמו"רי חב"ד־לובביץ', חתנו של האדמו"ר השישי – מאדם מן השורה ל"רבי מלובביץ'", מן האדמו"רים הכריזמטיים והמשפיעים ביותר, אשר הפך את חסידות חב"ד לאימפריה אדירה וכונה בפי חסידיו "המלך המשיח". דומני שעם מחקרו זה זיהה עצמו פרופ' פרידמן יותר מכול בשנים האחרונות. באחד הכנסים שבהם עמד לשאת דברים שאל אותו מנחה האירוע כיצד להציג אותו, ופרידמן השיב לו בפשטות – "חוקר הרבי".
עבודותיו של פרידמן קנו לו שם עולמי. התובנות שעלו מהן אינן רלוונטיות רק להקשר הדתי־חברתי של הציבור החרדי ומדינת ישראל, אלא הן בעלות ערך אוניברסלי בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה, לקשרי הגומלין בין קבוצות מיעוט דתיות לחברת הרוב במדינה מערבית מודרנית, ולהתמודדותה של מדינה מודרנית עם האתגרים שמציבות בפניה קהילות דתיות מתבדלות.
אינטלקטואל אוהב אדם
לא רק חוקר דגול היה פרידמן, אלא גם דמות ייחודית בנוף האקדמי. במרוצת השנים עברתי עשרות מורים ומחנכים, אך מורה אחד היה לי, פרופ' פרידמן. פרידמן היה המדריך שלי בדוקטורט, אשר עסק בנשות חסידות תולדות אהרן. הגעתי לפרופ' פרידמן, כמו גם לחקר החברה החרדית, די באקראי. באחת השבתות, עת חיפשתי בביתי משהו לקרוא, הבחנתי בספרו של פרידמן החברה החרדית. מקורות, מגמות ותהליכים (1991, מכון ירושלים לחקר ישראל). הנחתי את ידי על הספר שכמו המתין לי, קראתי ונשאבתי. משהו בספר חולל בי שינוי תודעתי בנוגע לאותו פלח אוכלוסייה המתקיים ביקום מקביל לשלי, ועורר בי את הרצון להרחיב עליו את הדעת.
באותה עת עבדתי במכון מחקר בירושלים, והתחלתי להשתעשע ברעיון לחקור היבטים מסוימים בחברה החרדית במסגרת של עבודת דוקטורט. כירושלמית חשבתי לפנות בעניין לאוניברסיטה העברית. ואולם, כאשר שיתפתי את אמי במחשבותיי, זו אמרה לי: "כשבוחרים מדריך לדוקטורט בוחרים בטוב ביותר, במוביל בתחום. יש מישהו בבר אילן בשם פרידמן, אני שומעת אותו מדי פעם ברדיו, הוא אומר תמיד דברי טעם", הוסיפה אמי ואמרה "הוא אוסף את כל הפשקווילים במאה שערים, כדאי לך לעבוד איתו". וכך עשיתי. פניתי "לטוב ביותר".
כבר במפגש הראשון עם פרידמן נחשפתי לאיש רוח אמיתי, המגלם שילוב נדיר של "תלמיד חכם", במלוא מובן ההגדרה, ואינטלקטואל מן המעלה הראשונה. לצד זאת גיליתי איש חם ואוהב אדם, איש שיחה מרתק, השופע סיפורים למכביר. תכונות אלה הלכו והתחדדו בפניי ככל שהיטבתי להכירו. בהתאם לכך, אחד השיעורים החשובים שלמדתי מפרופ' פרידמן נגע בחשיבותם של סיפורים. היה זה בפעם הראשונה שבה נתבקשתי להציג את עבודת הדוקטורט שלי. כתבתי מסמך קצר ושלחתי אליו כדי לקבל את חוות דעתו.
"יפה כתבת", אמר לי. "שמרי זאת למאמר. בהרצאה ספרי סיפור. קהל אינו מחפש תיאוריות ונתונים יבשים", הסביר לי. "קהל צמא לסיפורים", אמר וצדק. מאז ועד היום, משתדלת אני לפתוח כל הרצאה וקורס בסיפור. אך פרופ' פרידמן לא רק אהב לספר סיפור אלא גם העניק לו ערך מדעי, דבר שמצא ביטוי בעבודותיו הרבות. במפגשינו, לאורך השנים, כאשר נהגתי לשתפו כלאחר יד באנקדוטות מעבודת השדה שלי, היה הוא עוצר אותי ומבקש לייחס להן משקל של ממש, כחומר הראוי לניתוח ולהרחבה. לימים הפכו אותן אנקדוטות לעמודים שלמים בדוקטורט.
במהלך כתיבת הדוקטורט נהג פרופ' פרידמן לחלוק עמי לא רק את הידע האדיר שצבר, אלא גם את רעיונותיו המקוריים. לא פעם, לאחר שקרא פרק מעבודתי, היה חוזר אליי ואומר, "יש פה הרבה דברים מעניינים, יש לי רק המלצה קטנה או שתיים". ההמלצות ה"קטנות" הללו גרמו לי לעיתים לשכתב את כל הפרק מתחילתו ועד סופו. מבחינתו של פרופ' פרידמן היו הן רק הערות "קטנות", אך בעבורי היו הן הארות גדולות שלא יסולאו בפז. הנכס היקר ביותר שיש לאיש אקדמיה הוא ידע ורעיונות. והיום, כמדריכת סטודנטים בעצמי, אני מבינה זאת עוד יותר, ומעריכה כל־כך את נדיבותו.
אותם רעיונות מאירי עיניים נאמרו תמיד בגדר המלצה. זכיתי מפרופ' פרידמן לחירות אקדמית ולעצמאות מחשבתית, החל בבחירת שדה המחקר, עבור דרך המסגרת התיאורטית וכלה בניתוח הממצאים וכתיבתם. "התפקיד שלי הוא להגן עלייך", נהג לומר לי, וזו אכן הייתה תחושתי לאורך כל הדרך. תחושה שאני בידיים טובות, הכי טובות שאפשר. לא בכדי השתמש פרידמן במילה "להגן". הוא הכיר היטב את חולייו של העולם האקדמי. כחוקר שלא כופף את השקפותיו ולא התאים את משנתו כדי להתקבל בחוגים כאלה או אחרים, שילם פרידמן לעיתים גם מחיר אישי, ואת זאת ביקש לחסוך ממני.
כמדריך בדוקטורט כיוון אותי פרופ' פרידמן לשאול שאלות לא פחות מאשר לחפש תשובות; לעמוד על מוקדי מתח לא פחות מאשר ליישבם; לנתח תהליכים חברתיים עכשוויים בהקשר היסטורי, ולהבין את החשיבות הטמונה בפרטים ה"קטנים" לכאורה לא פחות מאשר להעמיק בסוגיות ה"גדולות". הודות לכך הייתי מוצאת עצמי יושבת בספרייה הלאומית ימים ארוכים, ולו רק למען הערת שוליים אחת קטנה. ואם בספרייה הלאומית עסקינן, לא פעם נהג פרידמן להפנות אותי לספרים עלומים, וזאת במטרה לעמוד על הטקסטים של חסידות תולדות אהרן ועל הרקע ההיסטורי הנוגע לה. הספרים שאליהם הפנה אותי היו לעיתים כה עלומים, עד שהספרן שבו הרביתי להיעזר היה תוהה באוזניי "כיצד שמעת עליהם?", מה שהעיד על הידע העצום שלו ועל רוחב יריעתו.
כבוד למושאי המחקר
לא רק לספרים הפנה אותי פרידמן, אלא גם לעמיתים, אשר סבר כי השיחה עימם תוכל לתרום לי. או אז נוהג היה לומר לי על דמות זו או אחרת, "הוא איש נחמד, לא כמוני, אני לא נחמד". בשמעי זאת, הגבתי תמיד בחיוך. אכן לא תמיד היה פרידמן "נחמד" במובן הפשטני של המילה. עוולות ואיוולות היו מקוממות אותו ומעוררות את מזגו החם. בנסיבות אלה, סבלנותו וסובלנותו היו פוקעות, ואת שבט לשונו לא היה חוסך.התנהלות זו העידה יותר מכול על מעורבותו הרגשית במתרחש סביבו, והיא מצאה ביטוי גם ביחס למושא מחקרו, החברה החרדית. לצד הביקורת הרבה שהייתה לפרידמן על התנהלותה של החברה החרדית באופן כללי, ועל הנהגתה בפרט, הוא גילה אכפתיות רבה ביחס לציבור החרדי ודאגה כנה לגורלו.
בהקשר זה אציין כי שיעור נוסף שלמדתי מפרידמן נגע בכבוד שנהג ביחס למושאי המחקר. במהלך עבודת השדה, טרם נישואיי, נפגשתי בין היתר עם גיטל'ה (שם בדוי), מן השדכניות הבולטות בחסידות תולדות אהרן. כבר בביקורי הראשון בבית אמרה לי בהתלהבות: "בואי, אני אהיה השדכנית שלך! לא את כל השידוכים שלי אני עושה תמורת כסף!".
החל מאותו מפגש, כל עת שהיינו מתראות, הייתה גיטל'ה שולפת בפני רשימה של בחורים ומנסה לשדלני להכירם. בשלב מסוים החלתי לחוש אי־נוחות, ובהמשך אף חוסר אונים, נוכח הפצרותיה הבלתי נלאות. שיתפתי בכך את פרידמן, שלא נראה מופתע, ואמר בחיוך: "נו, חיכיתי לזה…". "אז מה עושים?", שאלתי. "תראי, חשוב מאוד לא לדחות את ההצעות של גיטל'ה בזלזול ולא לפגוע ברגשותיה. תודי לה כמובן ותסבירי לה בעדינות שאמא שלך כבר דואגת לך". דבריו אלה עוררו בי בת צחוק. הם ביטאו עולם מושגים שהיה כל כך רחוק ממני וזר לי. בה בעת המחישו הם עד כמה הבין פרידמן את עולם המושגים של גיטל'ה וקהילתה, ועד כמה היה מדויק בתגובותיו ביחס אליהן. וכך, במפגש הבא שקיימתי עם גיטל'ה, עת שלפה היא שוב את רשימת הבחורים, מצאתי עצמי אומרת לה: "גיטל'ה, באמת תודה רבה. אני מאוד מעריכה זאת, אבל זה בסדר, אמא… אמא שלי כבר דואגת לי". גיטל'ה הבינה ומאז פסקו הצעותיה.
גישתו זו של פרידמן, כמו גם תובנותיו המחקריות, התבססו על היכרות מעמיקה, לפניי ולפנים, עם החברה החרדית. עולם האקדמיה התייתם מחוקר אמיץ ופורץ דרך; חוקר בעל להט אינטלקטואלי, שהיושרה האקדמית הייתה בעוכריו; חוקר שלא התבצר במגדל השן האקדמי, אלא טרח לבטא את השקפותיו ודעותיו בפני קובעי מדיניות ואנשי מקצוע מתוך תקווה לחולל שינוי.
לאורך השנים, כל עת שהיו פורצות פרשיות טעונות ונפיצות בציבור החרדי (וכאלה לא חסרו), חיפשתי תמיד את פרשנותו המוצקה, המקורית והאחרת. חלפו מעט יותר משבועיים מאז הלך מאיתנו. אני עוקבת בדריכות אחר המתרחש בציבור החרדי בכל הנוגע למגפת הקורונה, ומחפשת לשמוע את קולו.
ד"ר סימה זלצברג בלאק מלמדת בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. כתבה את עבודת הדוקטור שלה בהדרכת פרופ' מנחם פרידמן
