רגע ההתעוררות של ראידא רינאוי־זועבי הגיע בימי מלחמת לבנון השנייה. קרוב ל־4,000 רקטות נורו אז על ידי חזבאללה לשטח ישראל, וגבו את חייהם של 44 אזרחים, 19 מתוכם ערבים־ישראלים. במגזר הערבי נרשם גם מספר גבוה יחסית של פצועים מהירי הארטילרי, מכיוון שברבים מהיישובים לא נבנו מקלטים ולא הותקנו מערכות אזעקה. ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לא יצאה מגדרה כדי לשנות את המצב הזה: כשנסראללה קרא לערביי חיפה לעזוב את העיר, תגובתם של הח"כים הערבים הייתה מתקפה על ממשלת ישראל, שאותה הציגו כאשמה במלחמה.
רינאוי־זועבי עבדה באותה תקופה בוועד ראשי הרשויות הערביות, שם עסקה בפיתוח פרויקטים ובגיוס תקציבים ממשלתיים לשלטון המקומי. במהלך המלחמה היא קיבלה לא מעט פניות טלפוניות מגורמים ממשלתיים – משרד ראש הממשלה, משרד הפנים, משרד החינוך, משרד הביטחון והביטוח הלאומי – שביקשו להפנות למגזר הערבי תקציבי סיוע חירום. "היה צורך דחוף בקשת רחבה של פתרונות: החל מהעמדת מיגוניות ברחובות, דרך מענה לקשישים ועד ליצירת מסגרות לא פורמליות לילדים ולבני הנוער, שהיו אז בחופש", היא מספרת. "משרדי הממשלה היו מלאי כוונות טובות ורצון לעזור, הם היו מוכנים להעמיד סיוע חירום, ורק חיפשו את הכתובת לכך. לא היו להם מספרי הטלפונים הניידים של ראשי הרשויות, וכשהתקשרו ללשכות ראשי הערים, לא היה שם מענה. מכיוון שהכירו אותי, הם התקשרו גם אליי. התחלתי בסבב טלפוני עם ראשי הרשויות, ומה גיליתי? שראש עיר אחד לקח את המשפחה ונסע לנופש במלון בירושלים עד יעבור זעם, חברו נסע עם המשפחה לאילת, שלישי ליריחו והרביעי לחו"ל. פשוט לא היה עם מי לדבר. כולם ברחו והשאירו את התושבים עם הטילים והבעיות.
"אצלי זה הדליק נורה אדומה. חוויתי לראשונה את הפער האדיר בין הסיסמאות הרגילות של 'אכלו לי שתו לי', בין אותה עמדה אוטומטית שבה אנחנו מציגים את עצמנו כמקופחים, מודרים ומודחים, לבין המציאות בשטח. בזמן אמת, כאשר המנהיגות נדרשה להוביל ולספק מענה הולם לציבור שלה – היא פשוט לא הייתה שם. הבנתי שצריך להניע פה מהלך חדש".
כעבור חודשים אחדים התפטרה רינאוי־זועבי מוועד ראשי הרשויות והקימה ארגון בשם "אינג'אז" – "הישג" בעברית. "המטרה הייתה להפוך למרכז מקצועי שיקדם את הרשויות המקומיות הערביות בכל הפרמטרים. נניח שראש רשות רוצה לפתח אזור תעשייה כדי לייצר מקומות עבודה ולהכניס כספי ארנונה: אנחנו נבדוק בשבילו את ההיתכנות הכלכלית ונגיד לו אם זה מהלך כדאי. אם היישוב נמצא במקום נידח מבחינה גיאוגרפית, נציע לו לייצר הכנסות בדרכים אחרות. היה למשל יישוב שבכניסה אליו עמד בית ספר עות'מאני נטוש, בניין יפה מאוד. הפכנו אותו למרכז מבקרים שמארח תיירות פנים ומופעים. בכפר־קאסם סייענו בהקמת מנהלת לאזור היי־טק, בסכנין קידמנו פרויקטים של קיימות. בכל יישוב אנחנו בודקים את הרצונות, הצרכים והמשאבים, ותופרים תוכנית מותאמת".
עשר שנים אחרי הקמתו, ורגע לפני שרינאוי־זועבי פורשת מתפקיד המנכ"לית, אינג'אז הוא השני בגודלו מבין ארגוני החברה האזרחית במגזר הערבי. "אנחנו עובדים היום מול כל הגורמים – 60 מתוך 80 הרשויות המקומיות הערביות, משרדי ממשלה וכלל הגופים הרלוונטיים. הרשויות יודעות שאנחנו נסייע להן בהשגת תקציבים ממשלתיים, ונפתח עבורן חסמים בירוקרטיים".
וכולם משתפים פעולה עם הסגנון החדש שאתם מביאים?
"יש הרבה משברים בדרך. היה לנו פרויקט גדול עם רשות מקומית שבמרכזו גיוס משאבים באמצעות העלאה של ההכנסות מארנונה. עבדנו איתם שנה וחצי באופן צמוד כדי לפתח אזורי תעשייה, אבל שנה לפני הבחירות, כשראש הרשות היה צריך להפעיל את חוקי העזר ולגבות את הארנונה – הוא פחד מהתושבים והתקפל. זה היה מייאש מאוד, ונאלצנו להחליט על סגירת הפרויקט.
"גם מצד הממשלה מתגלים מדי פעם קשיים. יש הרבה פקידים נפלאים שמבינים שרשויות ערביות בריאות ומתפקדות הן פרטנר טוב, אבל יש גם כאלו שמגלים אטימות מדהימה. לפני שנה, למשל, נפגשתי עם פקידה בכירה שאמורה הייתה להוציא לפועל תוכנית חינוכית לאוכלוסייה הבדווית. לניהול התוכנית, במקום למנות ערבייה שדוברת את השפה והתרבות, היא בחרה ביהודייה אתיופית. שאלתי אותה על כך, והיא הסבירה 'הם יקבלו אותה כי היא נראית בדיוק כמוהם'. הייתי בהלם מהגישה. אבל מקרים כאלה הם יוצאי הדופן, המערכת בכללותה מגלה גישה חיובית ורצון טוב. כשאגף התקציבים באוצר פנה אלינו כדי שנייעץ לו איך לפתח את הכלכלה בערים ערביות, לקחנו את אנשי האגף לסיור באום אל־פאחם. עבור רובם זה היה ביקור ראשון בעיר. הם הסתובבו באזור התעשייה, והפגשנו אותם עם ראש העיר ועם בכירי החברה הכלכלית. מהמפגש הזה יצא מענק של 10 מיליוני שקלים".
הקטסטרופה של האביב הערבי
רינאוי־זועבי (45) מתגוררת היום בנצרת־עילית. בעלה עובד כמהנדס גיאודזיה (מיפוי גיאוגרפי ומדידות), בתה הגדולה סטודנטית להנדסה ביו־רפואית, והבן הצעיר תלמיד בחטיבת הביניים. היא עצמה בת למשפחה מנצרת שעזבה את ביתה בימי מלחמת השחרור, היגרה ללבנון וכעבור כמה שנים חזרה ארצה. אביה הוא רופא שהקים את מחלקת הדיאליזה בבית החולים האנגלי בנצרת, אמה עקרת בית. ראידא, הבכורה בין חמשת הילדים, עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות עברית ותואר שני בספרות עברית, כולם באוניברסיטה העברית. התזה שלה עסקה בייצוגי העדה הקראית בספרות, והיא התמחתה גם בכתבי עגנון; "אחד המורים שלי בתיכון היה מאוהב בשפה, והג'וק הזה נכנס אליי. העומק של עגנון, ובפרט הנושא של פשר החלומות בכתביו, הוא עולם ומלואו", היא מסבירה. היא למדה גם ייעוץ ארגוני, ובתום לימודיה האקדמיים החלה לעבוד כמורה בבית הספר הדו־לשוני בגבעת־חביבה, לפני שעברה לעולם השלטון המקומי.
חשוב לה שהריאיון לא יעסוק בפוליטיקה, הכלל־ארצית או המגזרית. עבור היהודי־הישראלי מן השורה, המנהיגוּת הפוליטית של המגזר הערבי מזוהה עם שמות כמו באסל גטאס ועזמי בשארה, ח"כים ששיתפו פעולה באופן מעשי עם ארגוני טרור, או חנין זועבי, שזכורה בעיקר ממשט המרמרה. אלה אמנם מייצגים מקרי קצה, אך גם הפעילות של רוב עמיתיהם במפלגות הערביות כוללת בעיקר טרוניות בלתי פוסקות נגד מדינת ישראל והאשמתה באפליה וגזענות. בכל הקשור לבעיות הפנים היומיומיות של הציבור הערבי, קולם של הח"כים נשמע הרבה פחות. נקודת המוצא של רינאוי־זועבי שונה כל כך ומפתיעה כל כך, שאין לה עניין להיכנס לעימות עם הנחות היסוד של הפוליטיקאים מהמגזר. השאיפה שלה היא להשמיע את קולו של השטח.
"הרושם החיצוני שיש ליהודי הממוצע על החברה הערבית הוא שמדובר באוכלוסייה מתבדלת, לעומתית, כזו שבועטת בסדר היום הציבורי הישראלי. אני יכולה להגיד בפירוש שזה לא המצב ברחוב. אם תבחן את סקרי העומק שנערכו במגזר, תראה תוצאות חד־משמעיות: רוב הצעירים רוצים אזרחות שווה ושוויונית, ודורשים שיתייחסו אליהם בצורה הוגנת ובגובה העיניים. זה דור שרוצה להשפיע על סדר היום הישראלי, להיכנס למערכת הכלכלית ולמשרדי הממשלה ולהשתלב בחברה. אפשר כבר לראות את המספרים הגבוהים של עורכי הדין ואנשי פיננסים שעובדים בחברות גדולות בתל־אביב. הקבוצה שרוצה להיות ישראלית היא בעלת ממדים אדירים, ולדעתי חלק מזה נובע ממה שקורה במדינות מסביב. הצעירים אצלנו רואים את הקטסטרופה שיצר האביב הערבי, וחווים תסכול וכאב. התגובה היא רצון לחזק את מה שיש לנו כאן".
אבל זה לא הקול שאנחנו שומעים מההנהגה הוותיקה.
"יש מתח בין המנהיגות הצעירה – בין אם היא בשלטון המקומי ובין אם בפוליטיקה הארצית – לבין דור ההנהגה הוותיק. הדור הקודם היה בהחלט מתבדל, והשיח שהוא הוביל מול מדינת ישראל היה לעומתי. זו הנהגה שחוששת שמא תפסיק להיות רלוונטית, ולכן היא מקצינה עמדות, אבל כתוצאה מכך היא באמת הופכת ללא רלוונטית. זה מתח שמאוד נוכח בתוך המגזר, גם אם היהודי הממוצע לא רואה אותו. קח למשל את העיתונות המפלגתית הערבית – הקולות הישנים עדיין שולטים בה, אבל הם נתפסים כלא משקפים".
מהן הבעיות העיקריות שיוצרות חסמי צמיחה ברשויות המקומיות הערביות? האם מדובר בשחיתות או בחוסר הכשרה מקצועית?
"אני פחות מתחברת לטענות על שחיתות, כי זו לא הבעיה המרכזית. המאפיינים העיקריים שמצאנו ברשויות הערביות היו חוסר תפקוד וחוסר מקצועיות. הרשויות בפריפריה סובלות מהון אנושי ירוד, והיכולת שלהן לזהות הזדמנויות ולשחות בזירה הבירוקרטית היא נמוכה. קשה להן למשוך אליהן מיזמים עסקיים ולפתח תעשייה שתיצור הכנסות מארנונה. תוסיף על זה את חוסר האמון הבסיסי ששורר בין הרשויות הערביות לבין משרדי הממשלה, ותבין למה בהרבה מקרים המערכת כמעט משותקת".
איך משנים את זה?
"השינוי כבר החל לפני כעשור, כשישראל התקבלה כחברה ב־OECD. זה דרש ממנה לחשוף את עצמה בפני הארגון, ולהתחייב לסטנדרטים גבוהים בשורה של תחומי עשייה. הארגון הבינלאומי בא למדינה ואמר לה: את צריכה לפתח אסטרטגיה חדשה כדי לקדם שני מגזרים גדולים, שכל אחד מהם מהווה כחמישית מכלל האוכלוסייה – המגזר הערבי והמגזר החרדי. שניהם סובלים ממצב סוציו־אקונומי נמוך, ובשניהם יש פוטנציאל צמיחה גדול שמותנה בפיתוח התעסוקה וההשכלה. זה הפיל לפקידות הישראלית הבכירה את האסימון, והיא החלה לבנות תוכניות מתאימות.
"מצד הממשלה נוצר אם כן שינוי בגישה, אבל זה לא היה מספיק לולא הייתה גם התעוררות מקבילה ברחוב הערבי. היום אפשר כבר לדבר על מהפכה שקטה שמתרחשת אצלנו, בין השאר משום שבמגזר החל להתפתח מעמד ביניים אמיתי, שדורש מהרשויות שלו איכות חיים בסטנדרטים מתקדמים. הרשתות החברתיות והניו־מדיה נותנות הרבה כוח לצעירים להשמיע את הקול שלהם מול התקשורת המפלגתית, והם מציבים דרישות למנהיגות. לשמחתי, היום יותר ויותר אנשים ביישובים הערביים מבינים שאם הרשות המקומית שלהם תהיה מקצועית ומתפקדת, כולם ירוויחו מזה. התהליך הזה משתקף בבחירות המוניציפליות: במערכת הבחירות האחרונה, שהתקיימה ב־2013, יותר משבעים אחוז מראשי הרשויות שנבחרו היו מועמדים חדשים לגמרי, ורובם צעירים ביחס להנהגה הוותיקה".
בהרבה יישובים יש מאבקי שליטה בין כמה חמולות גדולות, ואלה באים לידי ביטוי גם בבחירות המוניציפליות: כשחמולה אחת זוכה בשלטון, ראש הרשות ממנה את קרובי משפחתו לתפקידים בלי קשר לכישוריהם. איך אפשר להוביל שינוי עמוק במצב כזה?
"אני מכירה את הטענה על החמולות, ואני לא מכחישה את המציאות, אבל זו לא בעיה ייחודית למגזר הערבי. האם ביישובים היהודיים שבפריפריה אין חמולות? נכון, לא קוראים לזה 'חמולות', אבל בהחלט יש קבוצות אינטרס ומפקדי ארגזים. קשרי הון ושלטון ומפלגות שבוחשות – כל זה קיים בצורה חזקה גם בעיירות פיתוח. בסופו של דבר, פוליטיקה מקומית היא פוליטיקה, ואת זה אי אפשר לשנות. מלבד זאת, בתוך חמולה יכולים להיות אלפי אנשים, והשאלה היא מי נבחר ומהם הכישורים שלו. אני רוצה להוביל לכך שראש הרשות ייבחן בעיני התושבים על בסיס הישגים, ניקיון כפיים, שקיפות ושיתוף הציבור. אין לי בעיה שהוא יהיה שייך לחמולה כל עוד הוא מתאים לתפקיד".
פמיניזם עם כיסוי ראש
כשאת מדברת על רצון של הצעירים להשפיע על סדר היום הישראלי, את מתכוונת גם לנושאים שלא קשורים למרקם החיים של המגזר הערבי?
"בהחלט. כמי שנכחה בדיוני ועדת הרווחה של הכנסת, יש לי היום מה לומר על סל השירותים שמקבלת ילדה חרדית מבית־שמש. נושאים כאלה מעסיקים אותי לא רק ברמת המגזר שממנו אני באה. ככל שנתחיל לקחת יוזמה ולהוביל תהליכים, כך נמצא את עצמנו יותר ויותר מעוניינים להשפיע על סדר היום הישראלי – לא רק כערבים־ישראלים, אלא גם כאזרחי המדינה. זה דורש תזוזה של התודעה, שינוי נקודת מבט, אבל בעיניי זה תהליך מאוד מעצים, כי הוא מצריך לגלות אחריות הרבה יותר רחבה. אם אני כערבייה רוצה לשפר את מערכת החינוך שבה לומד הילד שלי, אני חייבת לחשוב ברמה הארצית – איך להוביל שינוי שישפר גם את החינוך של הילד החרדי והילד הציוני־דתי. אני חייבת להתעניין בכולם. החשיבה הזו פותחת חלונות חדשים במוח, היא גורמת לי להבין שיש לי פוטנציאל השפעה על מערכת הרבה יותר גדולה, שמתוכה גם אנחנו כקהילה נתוגמל".
במה זה בא לידי ביטוי אצלך?
"אני מבינה שכדי להוביל שינוי גדול חייבים ליזום שיתופי פעולה ובריתות, ושלפעמים אמצא את ההזדמנויות בקרב אוכלוסיות שלא הייתי חושבת לתקשר איתן, כי הן רחוקות ממני מאוד ברמה הפוליטית. כך למשל, לפני שנתיים הייתה כוונה של האוצר לקצץ במענקי האיזון, והבנתי שמי שייפגעו מזה יותר מכול יהיו הרשויות החרדיות והערביות. פניתי אל מכר שלי, אדם חרדי, הוא הפעיל את הקשרים שלו בכנסת ואני הפעלתי את שלי. המאבק התנהל משני הכיוונים, והחקיקה נדחתה. גם סוגיית קצבאות הילדים מאפשרת לנו מאבק משותף".
את מאמינה שקצבאות מנופחות ומערכת רווחה נדיבה יחלצו אוכלוסיות חלשות מתודעת התלות, ויקדמו את החוסן ואת העצמאות הפיננסית שלהן?
"למדינה יש אחריות כפולה בהקשר הזה: אחריות כלפי אלה שבאמת אין להם והם לא מסוגלים לעמוד על הרגליים, אבל בעיקר אחריות להעצים ולפתח את מי שיכול לצאת ממעגל העוני ולמצוא תעסוקה מכובדת. המדינה משקיעה בזה לא מעט משאבים, אולם היא עדיין לא שם. אני לא מזהה ברמה הלאומית תוכנית אסטרטגית שלוקחת את כל בעלי הפוטנציאל ומלווה אותם. לפני עשור ניסו את תוכנית ויסקונסין (שלפיה מובטלים זכו לקצבאות רק אם שיתפו פעולה עם ניסיונות למצוא להם עבודה חדשה – י"י), אולם היא נכשלה, וצריך לחשוב על רעיון חדש".
אני שואל אותה על סוגיה נוספת שמגיעה מדי פעם לדיון הציבורי – השימוש החריג בנשק במגזר הערבי. זה מתחיל מירי בחתונות, שגם הוא מסתיים לעיתים בפציעות ובמוות, וממשיך בחיסולי חשבונות עברייניים שהמשטרה לא מצליחה או לא רוצה לפענח. בתחום הזה חברי הכנסת דווקא משמיעים קול, אני אומר לה, אולם התחושה היא שדברים לא משתנים.
"זה נכון, ובעשור האחרון המצב חמור במיוחד", היא משיבה. "ילד בן 17 יכול להשיג נשק אם יש לו אלף שקל ביד. זה בלתי נתפס. מספר מקרי הירי צמח לממדים מבהילים. בחלק מהמקרים מדובר בגביית פרוטקשן על ידי גורמי פשע מאורגן, ובמקרים אחרים הירי נובע מוונדליזם או אלימות של בני נוער ללא מסגרות. המשטרה, חד־משמעית, לא עושה די על מנת למגר את התופעה. היא צריכה להכריז על הנושא הזה כמשימה לאומית, להיכנס לכל הכפרים ולאסוף את כלי הנשק. נכון, צריך בשביל זה מודיעין, צריך כוחות יס"מ, צריך להתעמת עם אנשים – אבל זה לא בלתי אפשרי. ברור לי גם שנדרש כאן תהליך חינוכי ארוך וקמפיינים מושקעים, אבל כל זה נכון רק לשלב השני; ברמה המיידית צריך פשוט להיכנס פנימה ולהחרים את כמויות הנשק האדירות שמסתובבות בבתים".
יצא לך לחוות את התופעות הללו בעצמך?
פניה מתכרכמים. "זה קרה לפני כמה שנים. יצאתי מהבית עם הילדים בשעות אחר הצהריים, וראיתי אדם שנכנס לחנות המכולת שמול הבית שלי, שולף אקדח ורוצח אדם אחר. הקורבן התבוסס בדמו מול העיניים שלי ושל הילדים. שבע שנים עברו מאז, והרצח עדיין לא פוענח. האירוע הזה היה עבורנו טראומה קשה. הגעתי אז למסקנה שאני לא יכולה לגדל ילדים במקום הזה, והחלטנו שאנחנו עוברים דירה לנצרת־עילית.
"כאמור, הנושא הזה לא נמצא בראש סדרי העדיפויות של המשטרה. רק אתמול נכנסו שני נערים למכולת בנצרת, איימו על המוכר באקדח ושדדו את כל חפיסות הסיגריות. הם צולמו במצלמות האבטחה, אבל המשטרה 'עדיין חוקרת'. מדובר על מקרה רביעי של שוד מזוין בעיר מראשית השנה, ואנחנו רק בתחילת פברואר. אני לא חולקת על אלו שדורשים השקעה דחופה במסגרות חינוך בלתי פורמליות לנוער, כי המערכת הזו באמת לא מתפקדת בחלק מהיישובים, אבל לפני כל זה צריך לשמור על הביטחון האישי ברמה הבסיסית ביותר".
ומה בנוגע לאלימות נגד נשים, מה שמכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה"? איך אפשר להתמודד עם עבריינות מהסוג הזה? כאן איסוף נשק הוא לא מה שיעזור.
"התהליכים שעוברים על הנשים בחברה הערבית־הישראלית דומים לאלו שקיימים בעולם הערבי כולו. יותר ויותר נשים רוכשות השכלה אקדמית, נהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, מחזיקות רכב משלהן, מבטאות את הרצונות שלהן. הצד היפה של התהליכים הללו הוא שהנוכחות הנשית במרחב הציבורי הולכת וגדלה. זה מורגש באקדמיה, בעסקים, בתקשורת ובפוליטיקה. אבל יש לזה גם פנים מכוערות: ההתפתחות הזו מקשה על הגברים, ויותר ויותר נשים במגזר סובלות מאלימות מצד הגברים הקרובים אליהן – האבא, האח, הבן, הבעל או הדוד.
"אחד היעדים האסטרטגיים של משרד החינוך הוא פיתוח ההשכלה בקרב נשים ערביות. הבעיה היא שהתוכנית הזו של בנט לא הקצתה אותם משאבים לגברים הערבים, ולאט־לאט נפתח פער בין המינים. יותר יותר גברים לא לומדים, הם מוצאים את עצמם מובטלים ומפתחים תסכול וקנאה כלפי הנשים – מה שמוביל לאלימות. אתה צריך להבין שגבר ערבי גדל בתוך תרבות שמעניקה לו פריבילגיות מרחיקות לכת. נכון שהוא צריך לפרנס, אבל ההנחה המובנת מאליה אומרת שהוא גם יקבל את כל ההחלטות החשובות במשפחה. הפריבילגיות הללו מובילות לעצלנות. אם תיקח קבוצת נשים ערביות צעירות, אתה תגלה אצלן מוטיבציה עצומה לרכוש השכלה גבוהה, לעבוד במקצוע משמעותי ולעשות מאה ואחד דברים בו זמנית. קח קבוצה מקבילה של גברים, ותמצא בה הרבה פחות מוטיבציה והרבה יותר רפיון ועצלנות. אני שמחה על התקדמות הנשים, אבל חוסר האיזון יוצר לנו בעיות פנימיות אקוטיות".
בחברה היהודית יש מעין חלוקה בין "פמיניזם דתי" ל"פמיניזם חילוני". זה קיים גם אצלכם?
"הפמיניזם הערבי מגיע עם כיסוי ראש. הפמיניסטיות שלנו הן לא כמו האמריקניות או האירופיות; אצלנו, גם כשהן מובילות מאבקים לשוויון בשכר ובזכויות חברתיות, או לשיפור מעמד הנשים בנישואין וגירושין בבתי הדין השרעיים, הן מביאות סימוכין לדבריהן מהקוראן, מהמפרשים ומהשריעה המוסלמית. זה נותן להן המון כוח, כי הן מאתגרות את המערכת הדתית מבפנים.
"המציאות הזו היא נגזרת של מבנה החברה הערבית. אצלנו לא קיימת החלוקה הדיכוטומית שיש אצלכם בין חילונים, דתיים וחרדים. אצל הערבים אין חילונים באמת ואין חרדים באמת, אלא כולם נמצאים על רצף הדתיות, ברמות שונות. גם נשים שהולכות בלי כיסוי ראש הן מסורתיות, ולכן חבישה של הכיסוי או הורדה שלו לא בהכרח מבטאות שינוי דתי עמוק בחיים, אלא יותר העדפה תרבותית. מצד שני, ברור שיש לפמיניזם השפעות חברתיות, ובראשן הילודה. בכל שלוש הקבוצות הדתיות של ערביי ישראל – מוסלמים, נוצרים ודרוזים – יש ירידה בהיקף הילודה בגלל השכלת הנשים והיציאה שלהן לשוק התעסוקה".
קרב קרקעי
בתחילת החורף השתתפתי כחייל מילואים בתרגיל פשיטה שכלל תמרון ארוך בן כ־40 קילומטר. התנועה החלה בפאתי טורעאן שבגליל התחתון, משם מערבה לכיוון כפר מנדא ואעבלין, ואז צפונה – לטמרה ונחף. בדרך יכולנו לראות קילומטרים על קילומטרים שמוצפים בהררי זבל מכל סוג שהוא: אשפה פזורה, מקררים ותנורים נטושים, משחטות רכב בחצרות בתים ומשרפות אשפה פיראטיות בכל פינה. נחלי שפכים זרמו מכל עבר, ולא הותירו מפלט מהצחנה. באחד היישובים ראינו בית ספר על מעין אי שמסביבו זורם ביוב מחניק. כשהגענו לשמורת טבע נעצר מולנו טנדר עמוס ארגזי אשפה, והנהג השליך את התכולה אל הרצפה. צילמתי אותו ושלחתי את התמונה אל אחד הקצינים, שבעבודתו האזרחית משמש כתובע במשרד להגנת הסביבה. "אני מתבייש לומר שלא היה לי שמץ של מושג על מה שקורה פה", הוא השיב.
את חוקי הגנת הסביבה אי אפשר לצייר כ"מדינת ישראל נגד המגזר הערבי", אני אומר לרינאוי־זועבי. זה אמור להיות נטו אינטרס של התושבים, לחיות במקום נקי והיגייני ולא להיחנק מאשפה וביוב. מדוע זה לא קורה? האם מדובר בבעיה תרבותית של יחס למרחב הציבורי? "זו לא סוגיה של תרבות", היא עונה. "לא נכון להגיד שהערבים שומרים על ניקיון המרחב הפרטי אולם מתעלמים מהציבורי. בעיית איכות הסביבה במגזר היא שילוב של שתי סוגיות. הראשונה היא הקשר שבין הון ושלטון, והכוח שיש לקבוצות אינטרס. פינוי האשפה נמצא באחריות הרשות המקומית ויש לכך תקציבים ייעודיים, אבל קבלני האשפה הם אנשים חזקים ומקושרים, וראשי הרשויות מעדיפים שלא להתעסק איתם ולא לתת להם קנסות בגין אי תפקוד. ראש הרשות צריך להיבחר מחדש, והוא מעדיף לא להעיר את הדוב.
"הצד השני זה הפיקוח והרגולציה של המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים. שני המשרדים הללו לא לקחו את הסוגיה הזו כמשימה שהם צריכים לממש. משרד הפנים אמנם מצא פתרון חלקי: הוא הקים 'אשכולות כלכליים' שמאגדים כמה רשויות מקומיות ומְרַכּזים משאבים ומאמץ כדי להתמודד עם סוגיות מסוימות. הרעיון הוא להקים תאגידי אשפה, ביוב ומים, ולטפל בצורה רוחבית בכמה רשויות באמצעות תאגיד גדול אחד ששייך לכולן. אבל בסוף, כדי שזה יעבוד, ראש הרשות חייב להפעיל את חוקי העזר ולתת קנסות. מזה אי אפשר להתחמק. כרגע הוא אומר לעצמו: 'למה לי להסתכסך עם האדם שזרק זבל ברחוב? אני הרי צריך את הקול שלו'. אם משרדי הממשלה יקשיחו את הרגולציה ויכריחו את ראש הרשות למלא את חובתו, הוא יעשה את זה. בתחום הזה יש לנו עוד עבודה".
סוגיה נוספת שעמה מתמודד ארגון אינג'אז היא כל נושא התכנון והבנייה ביישובים הערביים. המגזר מתאפיין גם במספרים גדולים של מבנים לא חוקיים, אבל הבעיה הבוערת יותר היא היעדר בנייה לגובה. הסטנדרט של מגורים בבית פרטי יוצר מצוקת קרקעות חריפה, וזו מובילה להשתלטות פיראטית על שמורות טבע או קרקעות מדינה. בעיה נוספת מאותו תחום היא הקושי לפתח מבני ציבור ביישובים בשל סכסוכי קרקעות.
"מרבית עתודות השטח לבנייה ולחקלאות במגזר הן קרקעות פרטיות, ורק מיעוט הן קרקעות מדינה", אומרת רינאוי־זועבי. "זה יוצר חסך גדול כשנדרשים להקמת מבני ציבור או דיור בר־השגה, ומרחב התמרון שנשאר למדינה ולרשות המקומית הוא מצומצם מאוד. מדובר אכן בסוגיה תרבותית, אבל בשנים האחרונות מיושמים פתרונות חלקיים כמו למשל בנייה חצי־רוויה, שמאפשרת להכניס שמונה יחידות דיור על יחידת קרקע. המדינה מבינה את הצורך התרבותי ומנסה להיות קשובה. לפעמים הפתרון הוא לא למכור את הקרקעות לתושבים בודדים, אלא לקבוצות רכישה שהן למעשה משפחות או חמולות: כל שמונה יחידות הדיור יימכרו במכרז למשפחה אחת, מה שיאפשר לאחים ולהורים לגור זה ליד זה כפי שהם רוצים ורגילים.
"ביחס לבנייה לגובה – כפי שהמדינה מאפשרת לאזרח יהודי לבחור אם הוא רוצה לגור בבית פרטי ביישוב או בדירה בעיר, גם כאן צריך לתת את שתי האפשרויות. אם רוצים לעייר את החברה הערבית צריך לבנות אסטרטגיה שלמה, כי במגזר הערבי אין היום למעשה ערים מלבד נצרת".
דווקא יש לא מעט יישובים ערביים במעמד של עיר.
"עיר פירושה לא רק מספר מסוים של תושבים, ולא רק בניינים גבוהים, אלא גם שירותים אורבניים מתאימים: תיאטרון, שטחים ציבוריים, שטחי מסחר וכן הלאה. זה לא קיים במגזר".
איך מתייחסים ביישובים הערביים להריסת בתים לא חוקיים?
"זו הסוגיה הקשה, הרגישה והכואבת ביותר. הדרך להתמודד איתה היא הכנת אלמנטים של שיתוף הציבור כבר בשלב התכנון".
המהלך שהובילה נראה מתבקש, אולם בפועל הוא דורש לא מעט נחישות ואומץ. כשנכחתי בהרצאה שלה, ראיתי איך היא חוטפת ריקושטים מהקהל. מתברר כי לא רק הדור המבוגר של ההנהגה הערבית לוקה בלאומנות ובדלנות, גם בקרב הצעירים יש כאלו שלא רואים בעין יפה את הישראליזציה שעובר המגזר. רינאוי־זועבי סופגת מהם ביקורת על כך שהיא לא תומכת מספיק בארגוני הנכבה, ועל שקולה לא נשמע בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "משת"פית של היהודים", כך הם מכנים אותה. היא עצמה לא מתרגשת: לה ברור שאין קיצורי דרך במסע לשיפור פני החברה הערבית, ושההזדמנויות שמדינת ישראל מעניקה לה עולות על הסיכונים.
ועכשיו, כשאת מסיימת את תפקידך בארגון שאת יצרת, מה הצעד הבא?
"גיליתי שמשרד האוצר מחלק מדי שנה 4־6 מיליארדי שקלים למוסדות ועמותות בהליך שנקרא 'קול קורא', ורק שני אחוזים מההון העצום הזה מגיעים למגזר הערבי. חלק מהבעיה היא שבמגזר לא יודעים להגיש בקשות, או שיודעים וסתם לא מגישים, אבל חלק מהכספים מחולקים בצורת 'מאצ'ינג' של 10 עד 25 אחוז מהרשות והשאר מהמדינה. המדינה אומרת, למשל: על כל שקל שאתם תביאו, אני אשים שלושה. הבעיה היא שלרשויות המקומיות אין כסף נזיל. לכן אני רוצה להקים קרן שתמשוך תרומות מאנשי עסקים יהודים וערבים וגם מקרנות בינלאומיות, כדי לשמש קופה למיזמי מאצ'ינג. זו תהיה הקרן הפילנתרופית הערבית הראשונה מסוגה בישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
