כשחיילים לבנונים עצרו את האוטובוס, עבדול כרים ואברהים הבינו שבעוד רגע עלולה משימתם להגיע לקיצה, וכך גם חייהם. הנוכחות שלהם, שני גברים צעירים, בלטה מאוד בין הזקנים, הנשים והילדים לבושי הבלויים שגדשו את הספסלים סביבם. לכל שאר הנוסעים הייתה סיבה טובה לנטוש את חיפה, שנפלה לידי "ההגנה", ולברוח לכיוון ביירות; גברים בגיל הלחימה, לעומת זאת, היו אמורים לכאורה להישאר בפלשתינה ולהצטרף לצבא ההצלה או לכוחות ערביים חמושים אחרים.
תוך כדי תנועה הצליחו השניים לאלתר סיפור כיסוי שהניח את דעתם של החיילים. האוטובוס המשיך להיטלטל בדרכים עד שהגיע אל יעדו. בשביל הפליטים מחיפה, ביירות הייתה חוף מבטחים. בשביל אברהים ועבדול כרים – או בשמותיהם האמיתיים, חבקוק כהן ויצחק שושן – היא הייתה כר לפעילות ריגול חלוצית שאמורה לסייע למדינה היהודית ההולכת ומתרקמת מאחוריהם. למעשה, בחודשי האביב של 1948 הם כלל לא ידעו אם מדינה כזו אכן קמה; בידי השניים לא היה מכשיר קשר, והמידע על המתרחש אי שם בדרום הגיע אליהם רק משמועות ומכלי התקשורת המקומיים. אלה דיווחו כי פלשתינה כולה נפלה לידי צבאות ערב, והסוכנים המבועתים הניחו שאין להם לאן לחזור. רק בקיץ, לאחר שהשיגו ציוד קשר, התברר להם שמדינת ישראל חיה וקיימת. את האנטנה של המכשיר הם הסוו כמתקן כביסה על הגג, וכך, בבניין בלב ביירות, נולד עולם הריגול הישראלי, והונחה התשתית הראשונית לפעילותו העתידית של המוסד.
חבקוק כהן ויצחק שושן הם שניים מגיבורי הספר העלילתי־תיעודי "מסתערבים – אגדה ישראלית" (הוצאת דביר), שמתחקה אחר קורותיה של "המחלקה הערבית" של הפלמ"ח. חבקוק נולד בתימן, יצחק ברח מחלב שבסוריה, חברם גמליאל עלה מדמשק ויעקובה גדל בסמטאות השוק בירושלים. במסגרת תפקידם הם חזרו לסביבה דומה לזו שהכירו בילדותם, נטמעו בין בתי קפה ומסגדים, ויצאו למבצעים חשאיים תוך סכנת חיים. בשנים 1943 עד 1950 הם סיפקו מידע רב ערך, שתרם רבות להקמת המדינה היהודית ולהגנתה. אך בעוד אחרים זכו להיכנס לפנתיאון הביטחוני הישראלי, אותם גיבורים עלומים נשכחו ונדחקו מלב ומדפי ההיסטוריה.
מתי פרידמן, מחבר הספר, הוא עיתונאי שכתבותיו פורסמו בין השאר בוול־סטריט ג'ורנל, בניו־יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. במשך השנים כתב כמה ספרים שזכו בפרסים. לסיפורם של המסתערבים הוא נחשף בעת שעבד על ספרו הראשון, "תעלומת הכתר – המצוד אחר כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך". לצורך הכתיבה נעזר פרידמן ברפי סיטון, מוותיקי המודיעין הישראלי, והלה המליץ לו לפגוש "מרגל יותר זקן ממני". כך הגיע פרידמן לביתו של יצחק שושן בבת־ים. "כעיתונאי אני יודע שאם אומרים לך ללכת לפגוש מרגל זקן, פשוט תלך, זה לא יהיה בזבוז זמן", הוא אומר. "עד אז לא שמעתי על המחלקה הערבית. ישבתי ודיברתי עם יצחק, ועברו כמה פגישות עד שהבנתי שהוא מספר לי סיפור על הולדתה של ישראל שלא דומה לשום סיפור שאני מכיר. יצאתי לרחוב, והמדינה נראתה לי אחרת. הבנתי שזה סיפור ששווה להתעמק בו".
"את האפיזודה שלהם אופפת שכחה, כי הם לא באמת התאימו למיתוס הפלמ"ח. הסיפור הציוני סובב את הרצל בווינה, שואה, סוציאליזם, הקיבוץ. איפה בסיפור הזה משתלבים יהודים מחלב, מדמשק ומתימן? אנחנו לא ממש מכירים את האנשים האלו, גיבורי התקומה ששונים מהגיבורים שהורגלנו לאהוב"
בספרו על המסתערבים הוא בחר להתמקד בארבע דמויות מבין כ־25 סוכנים שהפעילה המחלקה במשך השנים. "חיפשתי אנשים שהשאירו משהו כתוב שאפשר להתבסס עליו. זה התחיל ביצחק שושן, שסיפק המון חומר. אחר כך הגעתי אל גמליאל כהן, חבקוק כהן ויעקובה כהן – שהעדויות המפורטות שכתבו שמורות בבית הפלמ"ח. חבקוק למשל השאיר מסמכי מודיעין מרתקים שחיבר בתש"ח. מהחומרים האלו הצלחתי לבנות את הדמויות. זה ספר עיתונאי, אין בו פרטים מומצאים, הכול מתבסס על דברים כתובים".
אם קיים תיעוד מפורט של הפעילות החשובה של המחלקה, מדוע אנשיה לא זכו למקום של כבוד בהיסטוריה הישראלית?
"גם אז הם לא זכו לכבוד הראוי להם. יצחק הוא לא אדם שנעלב, אבל הוא תיאר לי איך ב־1950, אחרי שבמשך שנתיים הם חיו בביירות והחמיצו למעשה את הקמת המדינה, הם חזרו לחיפה – ואף אחד לא חיכה להם. הוא חשב שאולי יבוא מישהו מהפלמ"ח, אבל איש לא בא. את האפיזודה שלהם אופפת שכחה, כי הם לא באמת התאימו למיתוס הפלמ"ח.
הייתה להם בלורית, אבל הם לא נחשבו ליפי הבלורית והתואר, לא היו בשטאנץ המקובל. מדינת ישראל רצתה להיות אירופית, והסיפור הציוני סובב את הרצל בווינה, שואה, סוציאליזם, קיבוץ. איפה בסיפור הזה משתלבים יהודים מחלב, מדמשק ומתימן? הם דוברי ערבית, לא מאוד קשורים לנרטיב הציוני, והאוכלוסייה היהודית כאן לא ידעה איך לקבל אותם. ואני לא מדבר רק על המחלקה הזו, אלא על חצי מהיהודים שבאו לישראל. זה מסביר מדוע אנחנו לא מכירים את האנשים האלו, גיבורי התקומה ששונים מהגיבורים שהורגלנו לאהוב.
"הסיפור הזה הוא לא רק נוסטלגיה מימי הפלמ"ח. יש לו משמעות בישראל של 2020. זה סיפור על אנשים שמגיעים לכאן ורוצים להיות 'יהודים חדשים', להצטרף למה שקורה כאן, אבל מבינים שלא יצליחו להשתלב משום שהם שונים. הם לא יכולים למחוק את העבר ולהפוך לחלוצים כי הם דוברי ערבית, יש להם תרבות ערבית והם נראים כמו ערבים, כלומר כמו האויב. ואז מגיע שליח הפלמ"ח שמחפש מרגלים פוטנציאליים, ובעצם אומר להם: אני צריך את הזהות הקודמת שלכם. נוצר כאן משחק מדהים בין הזהויות. השונות שהפריעה להם להתקבל תהיה כרטיס הכניסה שלהם לקודש הקודשים של התנועה הציונית. הנכות שלהם בחברה המתהווה תהפוך לנשק לטובת המאמץ הלאומי. זו האירוניה שבכל הסיפור".
מוצגים אקזוטיים
מחצלות נפרשות על הקרקע. מהרדיו מסתלסלים פסוקי קוראן. "המאמינים" מבצעים את רחצת ההיטהרות לכל פרטיה, אך בלי מים זורמים. הם ממלאים את הפה במים דמיוניים, יורקים אותם שלוש פעמים, ואחר כך מבצעים את תנועות הידיים הטקסיות המוכרות היטב לכל מוסלמי. התרגול המדוקדק, הם יודעים, הכרחי. כל שגיאה עלולה לעורר חשד ולהרחיק אותם ממטרתם – היטמעות מוחלטת בקהל. "המסתערב הוא שחקן מוכשר המשחק את תפקידו 24 שעות ביממה, עד גבול השיגעון", משנן באוזניהם המדריך את הכלל החשוב מכולם.
כששומעים את המילה "מסתערבים", רובנו חושבים מיד על יחידת דובדבן הפועלת ביהודה ושומרון, או על גיבורי הסדרה פאודה. אבל המונח הזה לא נולד בצה"ל של שנות השמונים או בטלוויזיה הישראלית של העשורים האלה: מקורו במילה הערבית "אסתערב", המתארת אדם שמתנהג וחי כאילו היה ערבי, על אף שאינו כזה. בהגנה ובפלמ"ח ניתן הכינוי מסתערבים לאנשי מודיעין שדה יהודים שעסקו באיסוף מידע ובפעילות חשאית בקרב ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, תוך שהם מסווים את זהותם האמיתית.
ראשיתה של היחידה בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת, עלה החשש שהם יגיעו לארץ ישראל מצפון, שכן סוריה ולבנון היו כעת נתונות למרותה של ממשלת וישי הפרו־נאצית. הבריטים, שניסו נואשות לגייס מרגלים שיפעלו מעבר לקווי האויב, הבינו שפה בארץ ישראל מרוכזים לא מעט אנשים שיכולים להידמות לבני עמים שונים: קיבוץ הגלויות הביא לכאן יהודים שנראים ונשמעים כמו פולנים, הונגרים, ארגנטינאים ועוד.
כדי לקדם את פני הרעה המתקרבת, הקים הפלמ"ח בעצה אחת עם שלטונות המנדט את "המחלקה הגרמנית", שנועדה להיכנס לפעולה במקרה שהארץ תיפול לידי הנאצים. באותה שנה הוקמה גם "המחלקה הסורית", תחת פיקודו של יגאל אלון. לוחמיה נסעו לחלב בצפון סוריה כשהם מצוידים במטעני נפץ, והשמידו קרונות מלאים בתחמושת. ב־1943 הטיל אלון על ירוחם כהן, אחד מאנשי המחלקה, להקים בפלמ"ח גם "מחלקה ערבית" לצורך איסוף מודיעין. הסוכנים החדשים נועדו להחליף את המודיעים הערבים, אשר פעלו תמורת בצע כסף.
כהן הסתובב בארץ וחיפש מועמדים מתאימים, בני עדות המזרח. המגויסים שאסף הגיעו לרוב משולי החברה, ויחד עם זאת היו נחושים להוכיח את עצמם מול אנשי הפלמ"ח, האשכנזים ברובם. הפלמ"חניקים התייחסו אליהם בתור "השחורים", וכך קיבלה היחידה את שמה – "מחלקת השחר". כשקוראים על המבצעים שערכה החבורה הנועזת, קשה להאמין שהאנשים הללו כמעט לא עברו הכשרה מסודרת. שמעון סומך ("סמעאן") – שעם השנים הפך לרב־מרגלים, וגם אלי כהן למד ממנו את סתרי המקצוע – היה המדריך שלהם לתרבות ערבית ואסלאם. מדריך אחר לימד אותם לפרק ולהרכיב כלי נשק, ומדריך שלישי העביר קורס חבלה. תקציב כדי לממש את הידע הזה ולתרגל אותו "על רטוב" לא היה כמעט. חברי המחלקה אף לא קיבלו כל תשלום, ושכרם היחיד היה הידיעה שהם נרתמים למען תקומתו של עם ישראל.
"בשביל הצעירים האירופים זו הייתה הצצה לעולם אקזוטי שהם לא הכירו, אבל למדו להעריך. המסתערבים מצידם לא תמיד אהבו את היחס הזה. הם הרגישו שיש חומה בינם ובין הלוחמים האחרים, והם אפילו מעין מוצג
"המחלקה התחילה לפעול בתש"ח בלי שהייתה ברשותה אפילו מצלמה", מספר פרידמן. "כשהם נשלחו לצלם עמדות צבאיות בסוריה, הם לקחו ממישהו בהשאלה מצלמת 'מינוקס' יקרה מאוד. המפקדים אמרו להם, ספק בהלצה ספק ברצינות: לא נורא אם לא תחזרו מהפעולה, אבל המצלמה חייבת לחזור".
הקומזיצים תפסו מקום של כבוד בהווי של המחלקה. החברים ניגנו, שרו, תופפו על פחי חמוצים ושתו קפה שחור שהוכן בפינג'ן בטקס מיוחד. הפלמ"חניקים "הרגילים", מרביתם יוצאי אירופה, הסתכלו עליהם והתמלאו הערצה. פרידמן: "בשביל הצעירים האירופים זו הייתה הצצה לעולם אקזוטי שהם לא הכירו, אבל למדו להעריך. המסתערבים מצידם לא תמיד אהבו את היחס הזה. הם הרגישו שיש חומה בינם ובין הלוחמים האחרים, והם אפילו מעין מוצג. שמעון סומך, המוח של המחלקה, היה אמנם מזרחי – אבל המפקד מעליו היה אשכנזי. כך זה היה תמיד".
בשלב הראשון נשלחו המסתערבים לערים המעורבות בארץ ישראל, ובעיקר לחיפה. כעיר נמל השואבת אליה אזרחים ממדינות שונות, היה קל לשחק שם את משחק חילופי הזהויות ולעבור מצד לצד. "אנחנו מדברים על התקופה שלפני הקמת המדינה", מזכיר פרידמן. "באותו שלב לא היה ברור מי ישלוט בעיר כשהבריטים יעזבו. ההנהגה היהודית דיברה על החשיבות הרבה של חיפה: בלעדיה אנחנו קנטון, ואיתה אנחנו מדינה שיש לה נמל לעולם החיצון".
בפברואר 1948 נודע להגנה כי באחד המוסכים בחיפה, באזור שכונה "המשולש המבוצר", ממתינה מכונית תופת שאמורה להתפוצץ במרכז יהודי סואן בעיר. יעקובה כהן ויצחק שושן נשלחו לסייר בעיר התחתית, כשהם עוברים במתכוון כמה פעמים דרך מחסומים ערביים, כדי שהשומרים יכירו אותם. לבסוף גילו כי מכונית התופת נמצאת במוסך אבו־שעם, מוסווית ככלי רכב של הצלב האדום. כדי להשמיד אותה העמיסו אנשי הפלמ"ח מכונית משלהם בכ־300 ק"ג חומר נפץ, התקינו בה שני מוקשים, ויצרו בה תקלה מבוימת. יעקובה הסיע את הרכב למוסך וביקש שיתקנו אותו. כשאחד העובדים חשד שהמכונית ממולכדת וסירב לקבל אותה, פתח המסתערב בצעקות: "איך אתה מעז לדבר ככה אל לוחם ערבי שהגיע משכם? אני אדאג שתועמד לדין!". תוך כדי חילופי הדברים ניצל יעקובה רגע של חוסר תשומת לב מצד המוסכניקים, הפעיל את מנגנון ההשהיה וחמק אל מכוניתו של יצחק, שהמתינה בחוץ. זמן קצר לאחר שהתרחקו מהמקום, התפוצצה המכונית שהשאירו במוסך ובעקבותיה גם המכונית שהוכנה לפיגוע. כשלושים איש נהרגו, ועוד כשבעים נפצעו.
מבצע מוצלח פחות היה ניסיון ההתנקשות באחד ממנהיגי הערבים בחיפה, המטיף מוחמד נימר אל־ח'טיב. אחרי מעקב ממושך ואיסוף מודיעין, ארבו שני כלי רכב של הפלמ"ח במסלול נסיעתו הקבוע של אל־ח'טיב. מאות קליעים נורו אל עבר מכוניתו, אך הוא שרד. עם זאת, הפעולה לא הייתה לשווא: אחרי התקרית יצא המטיף את גבולות הארץ ולא חזר עוד.
סרט, אימה
ב־22 באפריל 1948 הסתיימה המערכה על חיפה: כוחות ההגנה השתלטו על העיר, והתושבים הערבים החלו לעזוב אותה בהמוניהם. בפלמ"ח הבינו שזו ההזדמנות לשלוח את המסתערבים ללבנון כ"פליטים", ולהפעיל אותם מרחוק. כך יצאו הסוכנים בדרך הארוכה לביירות, וחיו שם במשך שנתיים תחת סיפורי כיסוי. גמליאל הפך למוכר ממתקים, וחבריו רכשו קיוסק קטן ליד בית ספר יסודי, ששימש אותם כתחנת ריגול. הם שוחחו עם כל מי שהגיע למקום, ובמיוחד ניסו לשאוב מידע מאנשי צבא וממשל. כל פיסת מידע בעלת חשיבות הועברה אל הדרג הצבאי והמדיני בישראל. בין השאר הצליחו אנשי "שחר" להעביר לארץ מפה של מטרות אפשריות בלבנון.
אחד מהנועזים והמפורסמים במבצעי המסתערבים היה פיצוץ ה"איגריס", אונייה צבאית מתוצרת גרמניה שזכתה לכינוי "היאכטה של היטלר", משום ששימשה את המנהיג הנאצי וכמה מעמיתיו בהפלגות. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירתה האונייה בחיל הים הגרמני, ולאחר מכן פורקה מהציוד הצבאי ונמכרה לגורם פרטי ששלח אותה למזרח התיכון. בחודש ספטמבר 1948 נודע לחיל הים הישראלי כי האיגריס עוגנת בנמל ביירות, והתעורר חשש שהיא תשופץ, תחומש ותועבר לצבא מצרים. המסתערבים בביירות עקבו אחר העבודות שנערכו באונייה, ובעקבות המידע שהעבירו הוחלט על פעולת מנע שתשבית את האיגריס בעודה בנמל. אליהו ריקה, מסתערב ששהה אז בישראל, קיבל את המשימה לחבל באונייה בעזרת מוקשים מגנטיים.
ב־29 בנובמבר 1948 יצאה ספינה מנמל חיפה. עם חשכה הגיעה לקרבת ביירות, וריקה יצא ממנה בסירת גומי אל החוף, שם חיכו לו כמה מהמסתערבים. מכונית לקחה אותם לנקודת הירידה למים, וריקה הכין את שני המוקשים לקראת הצמדתם אל דופן האיגריס, שעגנה במרחק כ־500 מטרים מהחוף. על אף שגילה כי אחד מנפצי ההשהיה חסר, שחה ריקה אל הספינה והצמיד לה את המוקשים. בשל הבעיה במנגנון ההשהיה אירע הפיצוץ רק כעבור שבועיים וחצי, ב־17 בדצמבר, אך התוצאה הייתה מרשימה. פרצה ענקית נפערה בדופן הספינה, ורק פעולה מהירה של אנשי הצוות מנעה את טביעתה. הנזק שנגרם לה הפך אותה לבלתי כשירה, והיא נמכרה כגרוטאה.
"כשהמחלקה הערבית הוקמה, אימנו גם כמה נשים, בעיקר ממשפחות תימניות שהיו בארץ הרבה שנים. הם הבינו שקבוצה של גברים רווקים תמשוך תשומת לב בסביבה ערבית. בפועל היה קשה למצוא משפחה מזרחית שתתיר לבת שלה לצאת למשימה כזו, ולחיות עם גברים זרים"
הסכנה לחיי המסתערבים הייתה מוחשית וימיומית. אם לרגע נשכחו מהם כללי הזהירות, המציאות דאגה להזכיר להם בדיוק היכן הם נמצאים. באחד הערבים הלכו כמה מהם לקולנוע, וביומן החדשות שהוצג לפני הסרט, ציפתה להם הפתעה מחרידה: על המסך נראו שני גברים כבולים, שהקריין הכריז כי הם מרגלים ציונים. הסוכנים זיהו היטב את עזרא ודאוד, חבריהם למחלקה הערבית. את שני האסירים כבר לא ניתן היה להציל מהגרדום, אך שאר המסתערבים הבינו כי עליהם לנקוט משנה זהירות, ולצאת מנקודת הנחה שהאויב מאזין לשידוריהם.
שותפי סוד מנהלים חיים כפולים, מבודדים בבועה משלהם בלב מדינה עוינת. מה קורה בתוך סיר הלחץ הזה? האם היו עימותים ומאבקי כוח?
"התפתחה שם חברות אמיצה, כזו של אנשים צעירים שעוברים יחד אירועים קשים. האהוב ביותר על כולם היה ככל הנראה חבקוק כהן – מוזיקאי, טיפוס שקט, אדם מיוחד לפי כל התיאורים שמצאתי. בין גמליאל כהן ליעקובה כהן התפתחה יריבות מסוימת. לכל אחד מהם הייתה אישיות שונה מאוד והבנה שונה של המשימה. גמליאל חשב שהתפקיד שלהם הוא להבין את העולם הערבי, ולכן הוא אסף מודיעין והצטרף למפלגה לבנונית לאומנית. הוא השאיר תיאורים מרתקים בנושא הזה. יעקובה ראה בעצמו לוחם, לא מרגל, ורצה לצאת למבצעים. משאלת ליבו הייתה לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי, והוא כעס מאוד על שלא קיבל משימות מהסוג הזה. גם גמליאל וגם יעקובה הפכו למרגלים מוצלחים ומוכרים בשורות המודיעין הישראלי אחרי המלחמה, אך לא סבלו זה את זה עד יום מותם.
"אני לא בטוח שלכל הפעולות שהמסתערבים עשו הייתה משמעות אסטרטגית, אבל בכל מקרה הייתה חשיבות לעצם קיומם. אם בהתחלה ההגנה נעזרה במשת"פים ערבים, כאן באו היהודים ואמרו 'נעשה את זה בעצמנו, כי זה חשוב, כמו לקטוף בעצמנו את התפוזים שגידלנו'. זה דפוס שאומץ בהמשך במודיעין הישראלי".
האם היו גם נשים מסתערבות?
"כשהמחלקה הערבית הוקמה, אימנו גם כמה נשים, בעיקר ממשפחות תימניות שהיו בארץ הרבה שנים. הם הבינו שקבוצה של גברים רווקים תמשוך תשומת לב בסביבה ערבית. בפועל היה קשה למצוא משפחה מזרחית שתתיר לבת שלה לצאת למשימה כזו, ולחיות עם גברים זרים. גם מעט הנשים שגויסו כמסתערבות נשלחו הביתה, והמחלקה הורכבה מגברים בלבד. כתוצאה מכך היו להם קשרים עם נשים מוסלמיות ונוצריות בביירות, כולל הצעות נישואין ומערכת יחסים אחת שהסתבכה וסיכנה את כל המבצע".
מדוע בעצם פורקה היחידה ב־1950?
"האמת היא שקשה לי להבין את זה. הפלמ"ח עצמו פורק כבר ב־1948 כי ההנהגה התחילה לראות בו איום, מיליציה אידיאולוגית חמושה שלא תמיד מקבלת את מרות השלטון הישראלי. המחלקה הערבית המשיכה לפעול בשם אחר עד 1950, אבל כשהתארגן כאן צבא עם אגף מודיעין, הבינו שהחבורה האמיצה והנועזת הזאת לא אומנה כמו שצריך, שהיא פועלת לפי אינסטינקטים, ובסך הכול זה עסק די חובבני. המסתערבים לא הצליחו להתקרב לגורמי שלטון בלבנון, לא היו להם מקורות עומק, הם אשכרה הפעילו קיוסק בביירות ומשם הביאו את המידע שלהם. למדינה היה צורך באנשי מודיעין מקצועיים".
מה עלה בגורלם אחרי שחזרו ארצה? האם הצליחו להשתלב בחברה, בשוק העבודה?
"כאמור, התכונה שהפכה אותם למרגלים טובים – הערביות שלהם – הייתה מעין נכות בחברה הישראלית הצעירה. בשירותי המודיעין הם מצאו את הפינה היחידה בתנועה הציונית שהעריכה את מי שהם ומה שהביאו איתם, אז הם נשארו בתחום הזה. חבקוק, שהספר מוקדש לזכרו, נהרג במשימה מודיעינית מיד אחרי שובו לארץ. שלושת האחרים שירתו עוד שנים רבות: גמליאל 'הושתל' במשך תקופה ארוכה, יחד עם אשתו עליזה ושתי בנותיהם הקטנות, וכולם חיו בזהות בדויה. יש לו סיפור מדהים שטרם סופר. יעקובה היה אגדה בקהיליית המודיעין – הוא המשיך לצאת למשימות כשהיה בן יותר משבעים, ולפי הסיפורים היה אמיץ וצבעוני עד יומו האחרון. יצחק שושן, היחיד מהארבעה שעדיין חי, השתתף בהקמת סיירת מטכ"ל, ואחר כך ארגן בריחה חשאית של יהודים מסוריה".
כור היתוך במוצב
השימוש ב"מסתערבים", אומר פרידמן, הוא חלק מהמסורת היהודית. "קחי למשל את אסתר המלכה. היא ילדה יהודייה שחיה בפרס, יש לה שם פרסי וזהות כפולה. היא מספיק פרסייה כדי להשתלב בארמון המלך, ומצד שני היא מתקשרת עם אחיה היהודים. או יוסף, בנו של יעקב – הוא נער עברי שהופך לבכיר בשלטון המצרי, ומצליח להיות במקום הנכון כדי לפעול לטובת המשפחה שלו. אבל הוא כל כך מצרי, שהאחים שלו לא מזהים אותו".
לדבריו, כפל הזהויות גם עלול להיות מסוכן. "בגרמניה בשנות השלושים היה עירוב בין התרבות היהודית לזו הגרמנית, והתוצאה הייתה שהיהודים נתפסו כאיום. מי האנשים האלו, שדומים לגרמנים אבל הם לא באמת גרמנים? אולי הם חלק מאיזו קונספירציה? בסוף זה נגמר באסון. אבל ממש באותן שנים הבינו כאן בארץ שהתכונה הזאת, שמסכנת אותנו, יכולה גם להועיל לנו. וכך ילד שברח מדמשק ובא לכאן כדי להיות חלוץ הפקיד יום אחד את הזהות הערבית שלו ברשות התנועה הציונית, והפך את הערביות שלו לנשק. זה דבר מדהים, ואסור שהוא יישכח".
בספרו מתואר כיצד גמליאל כהן מגיע לקיבוץ עם קבוצת ילדים שעלו מארצות ערב, ובמקביל נוחתת שם קבוצה שעלתה ממדינות אירופה. משפחות הקיבוץ מאמצות את הילדים האשכנזים, ואף אחד לא רוצה את המזרחים. "הוא מבין שהוא שונה, ולכן הוא מחליף את השם שלו מג'מיל לגמליאל. כך עושה גם יצחק שושן, שבמקור הוא זכי שושו. בנעוריהם הם עשו כל מאמץ להשתלב כאן, וזה לא קרה.
"לחצי מהיהודים פה יש שורשים בעולם האסלאמי, ולכן את הסיפור הציוני אפשר לספר גם בצורה אחרת. במקום 'ציונים אירופים הקימו את המדינה, ואז הצטרפו אליהם יהודים מארצות המזרח', אפשר גם להגיד: 'היו יהודים שחיו בעולם האסלאמי והערבי, ובכלל זה בארץ ישראל, ובאמצע המאה ה־20 השרידים של יהדות אירופה הצטרפו אליהם'. ההבנה הזאת לא מערערת את הציונות שלי בשום אופן, אלא להפך".
פרידמן (42) נולד בקנדה למשפחה יהודית מסורתית. כבר בילדותו ובנעוריו ביקר בישראל עם משפחתו, ואחרי התיכון עלה לארץ והתמקם בקיבוץ מעלה־גלבוע, שם עבד ברפת. בהמשך התגייס ליחידת העורב של חטיבת הנח"ל, ואת מרבית השירות העביר במוצב דלעת בלבנון. "זה המקום שבו נעשיתי ישראלי. תהליך הקליטה שלי בישראל התקיים בכלל בלבנון. היינו תקועים על גבעה במקום מדהים, מוקפים במדינה יפהפייה ומסוכנת. כשבאתי לכאן לא חשבתי על המזרח התיכון, אלא על א"ד גורדון, על הרצל ועל הקיבוץ. השירות הצבאי חשף אותי לישראל אחרת. החיילים ששירתו איתי הגיעו מרקעים שונים, וזו הייתה חוויה מדהימה".
מהשירות בלבנון נולד גם ספרו "דלעת", שמציג את הפנים האנושיות מאחורי השהות של צה"ל בלבנון והאירועים הדרמטיים שליוו אותה. המהדורה של הספר באנגלית, שראתה אור ב־2016, נכנסה לרשימת 100 הספרים הנבחרים של הניו־יורק טיימס ולעשרת הספרים הטובים באתר אמזון. בימים אלה משלים פרידמן, יחד עם ישראל רוזנר מתוכנית "המקור", את יצירתה של "מלחמה ללא שם", סדרה בת שלושה פרקים על הלחימה הארוכה בלבנון, שתשודר בכאן 11.
"תקופת הלחימה נגד חזבאללה בשנות השמונים והתשעים עיצבה את החברה הישראלית שאנחנו חיים בה היום", אומר פרידמן, "אבל כשכתבתי את 'דלעת' לא היו כמעט ספרים בנושא, ולא היה שום ספר עובדתי שנכתב על ידי לוחם ומנסה להתמודד עם אופי התקופה ולקחיה. כל הדבר הזה פשוט נמחק מהזיכרון הקולקטיבי. אני מרגיש ש'דלעת' עזר להציף תקופה שהודחקה, ופתח דיון שלא התקיים עד אז. עכשיו זה מתעורר. לפני כמה חודשים יצא ספר נוסף, 'לבנון: המלחמה האבודה' של העיתונאי חיים הר־זהב, ולתאגיד יש עוד סדרה על לבנון, בשלבי הפקה".
גם על החזית הדרומית של ישראל כתב פרידמן לא מעט. באוגוסט 2014 הוא פרסם במגזין "טאבלט" האמריקני מאמר שכותרתו "מדריך מבפנים לסיפור החשוב ביותר בעולם" (An Insider’s Guide to the Most Important Story on Earth), ובו הציג וניתח את כישלונה של התקשורת העולמית בסיקור מבצע צוק איתן. "בקיץ החולף לא דיברנו כמעט על דבר מלבד ישראל ועזה", כתב במאמר, שעורר הדים רבים וזכה ליותר מ־60 אלף שיתופים. "אנשים רבים נהרגו, רובם פלסטינים, כולל הרבה מאוד חפים מפשע. הלוואי שהייתי יכול להגיד שהמוות שלהם או של החיילים הישראלים מציין נקודת מפנה, אבל זה לא כך. אין זה סבב האלימות הראשון של מדינות ערב נגד ישראל, וגם לא האחרון".
בהמשך האשים את עמיתיו למקצוע בהטיה אנטי־ישראלית חריפה: "אני מזהה התעוררות מחודשת של דפוס ישן, של מחשבה מעוותת שמגיעה מהשוליים אל הזרם המרכזי של השיח העיתונאי. מדובר בדעות שכותבים אנשים משכילים ומכובדים בתעשיית החדשות הבינלאומית; אנשים הגונים שרבים מהם הם חבריי לשעבר. את המפתח להבנת טבעה המוזר של תגובת העולם אפשר למצוא בדרך הפעולה של העיתונאים. זו תקלה ספציפית חמורה, שראשיתה בבעלי המקצוע הפועלים מישראל".
האם סיקור הסכסוך השתנה מאז פרסום המאמר?
"אי אפשר להגיד שהיה שיפור, אולי להפך. יש פה ושם כתבים מצוינים, אבל רוב העיתונאים שבויים בסיפור בדיוני ולא מצליחים להשתחרר ממנו, או לא רוצים. מה שכן, האמינות של עיתונות הזרם המרכזי נפגעה מאוד בשנים האחרונות. הרבה אנשים כבר לא מאמינים לכלי התקשורת הממוסדים, והם מחפשים מקורות מידע אחרים, חלקם הזויים. זו התפתחות שלילית, שמתרחשת גם באשמת פוליטיקאים ציניים שתוקפים את העיתונות כדי להגן על עצמם ולנטרל את כלב השמירה, וגם בגלל כשלים ממושכים של התקשורת עצמה – הטיה אידיאולוגית ברורה ומקצינה, שגם אני ראיתי מבפנים, לצערי, בשנותיי ככתב של העיתונות הזרה כאן בארץ".
כיום מתגורר פרידמן עם אשתו וארבעת ילדיהם בירושלים, ולא מצטער לרגע על ההחלטה לוותר על החיים השלווים בקנדה. "מהשנייה שהגעתי לארץ, לא הסתכלתי לאחור. הייתי ילד, אבל ידעתי שאני רוצה לחיות כאן ולדבר עברית. קהילות יהודיות בחו"ל הן תמיד נפרדות מהמיינסטרים, מתנהלות קצת באופן עצמאי, ואני לא רציתי לחיות כחלק ממיעוט. אמנם החוויה שלי כילד חובש כיפה בבית ספר ממלכתי בקנדה הייתה חיובית בסך הכול, אבל לא רציתי להמשיך להסתגר. מצד שני לא רציתי לאבד את הזהות היהודית שלי, וזה איזון שקשה לשמור עליו שם. בחו"ל היהדות שלך היא בית הכנסת שאתה משתייך אליו, וגם זה יוצר כאב ראש עצום – איך אתה מגדיר את עצמך? אורתודוקסי? רפורמי? פה להיות יהודי זה לחיות בעברית בירושלים, לשלם ביטוח לאומי ופשוט להיות כאן. היום אני גם רואה את האנטישמיות בעולם, ומבין שהחיים היהודיים שבריריים הרבה יותר. ישראל, עם כל האתגרים הפנימיים והחיצוניים, היא המקום הנכון לחיות בו".
מהמסתערבים שסיפורם העסיק אותו בשנים האחרונות הוא עדיין לא מצליח להיפרד. "עיתונאי טוב נכנס למוח של הדמויות שעליהן הוא כותב. חייתי עם האנשים האלה במשך שנים, חשבתי עליהם וקראתי את מה שכתבו, כדי לנסות לחשוב כמותם ולהיכנס לנעליהם. הם הפכו לחלק ממני, וגם היום אני חולם עליהם, אני מדבר עליהם, ואני בקשר עם המשפחות שלהם. אני מקווה שהספר ייתן להם חיים, וירחיב את הסיפור הציוני של כולנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
