לטייל בטבע עם אסף בן־דוד זה קצת כמו לצאת עם ילד ללונה פארק. "הנה מיינה", הוא מצביע בהתלהבות על ציפור שחולפת מעלינו. "ואלו עקבות של פרה", הוא מטה את ראשו מטה. "השלוליות האלה הן אוצר של עקבות. גם יש פה גירית שגרה ממש ליד. את רואה את האבנים? יש שם מאורה יפה. ותראי את החִוְיַאי המקסים הזה! הוא הגיע לפני חודש מאפריקה ומתחיל לתפוס טריטוריה. שימי לב, הוא מחזיק ענף ברגל כדי לבנות קן. את רואה שחסרה לו נוצה בכנף? לפי הסידור שבו הנוצה מתחלפת אפשר לדעת פחות או יותר מה הגיל שלו".
בן־דוד הוא מדריך טיולים במקצועו, חוקר באוניברסיטת תל־אביב ומורה לגששות חיות בר. כשהוא בטבע הוא מרגיש דחף עז להבין אותו, ואם יש לצידו אנשים – אז גם להסביר להם כל מה שאפשר. הימים ימי קורונה, ואנחנו נפגשים במה שהוא מכנה "החצר האחורית שלי" – שטח פתוח סמוך למרכז ישפרו במודיעין, לא הרחק מביתו שבכפר־שמואל. היעדרם של המטיילים, מסביר בן־דוד, משפיע גם על התנהגות בעלי החיים. "בשגרה, הנוכחות של בני האדם יוצרת לחץ על חיות הבר, שתופסות אותנו כטורפים. בתקופה הזאת מן הסתם יש פחות אנשים, ואני בטוח שהחיות נהנות מזה. הן יכולות להגיע בקלות למקורות מזון ומים. סיפרו לי בעבר שבכל פעם שאין מטיילים בעין עקב, הנשרים מנצלים את ההזדמנות, יורדים למטה ושותים ממי המעיין. אני מאמין שזה קורה עכשיו גם במקומות נוספים".
בן־דוד הוא אחד מהמעטים בארץ שיודעים את מלאכת הגששות ברמה בינלאומית, לאחר שצלח את מבחני "סייבר טרקר" בדרגה שלוש. מי שפיתח את המבחנים הללו הוא לואי ליבנברג, שאותו מכנה בן־דוד "האב הרוחני של הגששות המודרנית". כשליבנברג היה חייל בדרום־אפריקה של ימי האפרטהייד, הוא הוצב במגדל שמירה שצפה על בור מים. בכל יום נהג לרדת ולצייר את טביעות הרגליים של בעלי החיים שמצא שם. "העולם של העקבות ריתק אותו. כשהשתחרר מהצבא, במקום ללכת לשתות בפאבים הוא קנה טויוטה לנד קרוזר ונסע בכל רחבי מדבר קלהארי לחפש בושמנים (שבטים של ציידים ולקטים – רמ"ב), כדי שילמדו אותו את מלאכת הגששות".
מהו הידע שהופך אדם לגשש?
"גשש טוב יודע ללכת אחרי עקבות ולהגיע לחיה או לאדם שהשאירו אותן. הוא יודע להגיד לך מתי נוצרה העקבה, באיזה קצב החיה הלכה, אפילו לאן היא הסתכלה. במינים מסוימים אפשר גם להגיד אם היא זקנה או צעירה. לא מזמן הייתי בכנס של חוקרי עקבות, שדיברו בין השאר על האפשרות של מציאת קשרים משפחתיים דרך עקבות, ובחלק מהמינים אפילו זיהוי אינדיווידואלי לפי המבנה המורפולוגי של כף הרגל. המטרה בסוף היא לתפור את הכול לסיפור. גששות זה לא לבוא ולהגיד 'צ'יטה', אלא 'זאת הצ'יטה שעשתה כך וכך'".
ליבנברג למד מהבושמנים שיטות ציד מסורתיות. בשלב מסוים הם אף הסכימו לחשוף בפניו שיטה שלא הראו לאיש מעולם: ציד בהתשה. "מוצאים עקבות של אנטילופה גדולה, מתחילים בריצה של חצי מרתון באמצע מדבר קלהארי – ובכוונה עושים זאת בשעה הכי חמה ביום. תוך כדי הריצה מגששים אחר החיה כשהיא רצה לתוך הסבך, מבריחים אותה משם וממשיכים לרדוף אחריה, עד שהיא קורסת מול האדם מרוב תשישות. הסרטון שמתעד את השיטה הזו הפך לאחד מעשרת הסרטונים הנצפים ביותר של הבי־בי־סי".
"צריך להתחיל להבין שהעולם הוא מערכת אחת, לא אוסף של מדינות. תופעות אקולוגיות ומחלות ויראליות משפיעות על כולם. במצרים ובלבנון צדים את השלווים? באפריקה קיים סחר לא חוקי של בעלי חיים? כל זה ישפיע בסופו של דבר גם עלינו"
ליבנברג, שהתפעל משיטות הציד המתוחכמות, ביקש מצידו לסייע לבושמנים למצוא עבודה. "הם רצו שאנשים יעריכו את המיומנויות שלהם. על בסיס הלימוד מהם, הוא בנה מערכת של מבחני גששות שהפכה עם הזמן לתו תקן עולמי". בן־דוד הוא מהמעטים בארץ שזכו לחקור את התחום יחד עם ליבנברג עצמו. "אחת הסיבות לכך שאני משתמש בעקבות ככלי היא שאני מאמין שיש כוח גדול לאיסוף נתונים. באמצעותם אפשר להסביר הרבה תעלומות אקולוגיות וזואולוגיות. אחרי שסיימתי תואר שני באקולוגיה, שלחתי דוא"ל לליבנברג וביקשתי שימליץ לי על קורסים בתחום הגששות. הוא השיב שבמקרה הוא עומד לצאת לקלהארי יחד עם שבעה גששים ברמה גבוהה, ושאל אם אני רוצה להצטרף למסע. ברור שהלכתי על זה".
כך מצא עצמו בן־דוד מטייל עם המאסטר בלב המדבר העצום המשתרע על שטחי ענק בבוטסואנה, נמיביה ודרום־אפריקה. "העקבות שם באיכות גרועה ביותר: החול גס, אין לחות בקרקע. שם ראיתי לאיזו רמה הגששות יכולה להגיע. הלכנו במשך יומיים אחרי גיריות דבש, ראינו משהו שנראה כמו חור בחול, והגששים האלה באים ומודיעים: 'לא, אלה עקבות של צ'יטה'. ואתה אומר להם: 'מה? זה סתם חור'. מה שיפה בתרבות של הגששים הוא שעובדים עם רציונל, את הכול אפשר להסביר. פתאום בהתבוננות אחרת אתה רואה את שולי העקבה, איך היא קרסה מסביב, ואת הרמזים של הרכסים באמצע. בגששות האפריקנית, אם אתה מתקדם עם הראש למטה, תתקרב יותר מדי לבאפלו והוא ייכנס בך, שלא לדבר על אריות. הגששות צריכה להפוך לטיול כיפי שבו הולכים עם הראש קדימה, כי עדיף כמובן שתראה את החיות לפני שהן יבחינו בך".
בילוי בר השגה
בן־דוד מתייחס לטבע כמו שהורה מתייחס לבייבי שלו – שום דבר לא מגעיל אותו. כך למשל כשהוא רוכן ומצביע על מה שהוא מזהה כשתן של תן, או כשהוא נכנס לתוך שיח וחוזר כשכף ידו מלאה בנמלים "עם ריח של מסטיק בזוקה".
למה בעצם צריך לבחון עקבות של חיות?
"אני יכול לדבר על הפן האקולוגי ולהסביר לך כמה זה חשוב לכלכלה, לפיתוחים הטכנולוגיים העתידיים ולתיירות, אבל אני מאמין בעיקר שהאדם פשוט בודד בלי החיות. החיה היא האחר האולטימטיבי, והגששות היא כמו לפגוש חבר. כשאני מגיע בפעם הראשונה לשטח מסוים, אני רק מבחין שיש פה תן, שועל וגירית, אבל כשאני חוזר שוב ושוב לאותו מקום, התן הוא כבר התן שאני מכיר, ואני יודע מתי בדיוק בכל יום הוא עובר מתחת לגשר. אני מתחיל לראות את שגרת החיים של החיות, איך הן עוקפות את השלולית מהצד כדי לא ללכלך את הרגליים. זו מערכת אקולוגית עדינה, הכול הדדי.
"מעבר לזה, חיות הן נכס תרבותי. רק תחשבי כמה לוגואים, סדרות טלוויזיה ויצורים דמיוניים אנחנו יוצרים בהשראתן. פוקימון: את ממש יכולה לראות שהדמויות שם מבוססות על חיות ספציפיות. גם אווטאר. חיות הן חלק מהמורשת שלנו, ולהרבה משבטי ישראל היה סמל של חיה: יהודה עם האריה שנכחד מהארץ במאה ה־16, אצל בנימין זה היה זאב, נפתלי – איילה. אבל מה שאני הכי אוהב בגששות הוא שזו תרבות פנאי נפלאה שכל אחד יכול לחוות בְּעלות אפסית. אני קורא לזה 'בילוי בר השגה'".
אפשר לדמיין שבן־דוד (40), נשוי ובקרוב אב, היה ילד יחף שהתרוצץ בטבע, אבל הוא נולד בכלל ברעננה. "הייתי ילד עירוני, לא מאיזו משפחה מטיילת, ואין אצלנו אף זואולוג שהנחה אותי. מה שכן, סבתא שלי גרה ברמת־גן, ולקחו אותי הרבה פעמים לספארי. הייתה לי תשוקה גדולה לעולם הזה: אהבתי לשחק עם חיות, ציירתי חיות כל הזמן, וכעסתי מאוד כשהעליבו אותן. ילד מוזר כזה. אמא שלי הייתה קונה לי כל מיני ספרים על החי והצומח מאנשים שהיו דופקים על הדלת ומציעים ספרים למכירה".
"גששות היא כמו לפגוש חבר. כשאני מגיע בפעם הראשונה לשטח, אני רק מבחין שיש באזור תן, שועל וגירית. אבל כשאני חוזר שוב ושוב, התן הוא כבר התן שאני מכיר. אני יודע בדיוק מתי בכל יום הוא עובר מתחת לגשר, ואיך הוא עוקף שלולית כדי לא ללכלך את הרגליים"
את היום שלו הוא מתחיל כשרוב העולם עוד ישן. "אני קם כמעט בכל בוקר בין ארבע לחמש, ויוצא לגשש ולחפש חיות – שביל מסוים, או ציפור עם שירה מיוחדת. כשאני חוזר, אני מכין ארוחת בוקר וממשיך לענייניי. לפעמים אני בונה את סדר היום הפוך, ויוצא לטיולים מאוחר בלילה. אני אוהב את העולם האקוסטי של הלילה עם כל הינשופים, ואת היונקים שהפעילות העיקרית שלהם היא בשעות האלה".
בביתו תוכלו למצוא כמעט מוזיאון, עמוס ביציקות של חיות ובפלטות של טביעות רגליים. את החומר שהוא אוסף הוא מעלה לאתר "מקום, מפגש", שמציג דגמי עקבות, הנחיות לתצפית, ניתוח שירת ציפורים, מלאכות מסורתיות ועוד. ליצירת האתר הזה הגיע בן־דוד בעקבות עבודתו בחינוך סביבתי, תחום שבו עסק במשך 15 שנה בגבעת־אולגה. "יש להם שם טבע מופלא, וחיפשתי איך להנגיש אותו. את הצומח קל לטעום ולהריח, גם בציפורים ובחרקים קל להבחין, אבל עולם היונקים, בייחוד בארץ, הוא הרבה יותר חידתי. רובם פעילי לילה, לא אוהבים להיות ליד בני אדם, והגששות היא הכלי הכי ברור להישען עליו. וכמובן, זה גם נגיש וזול. זו צורת הלימוד הכי פשוטה, אבל גם הכי עמוקה. ילד שהולך אחרי עקבות של שועל יכול לראות את החיים שלו ברזולוציה ברורה מאוד, לגלות באיזה שקע נמוך הוא הולך כדי להסתתר, איך הוא עובר בין הפחים בחוף ומחפש מה לאכול. רואים את הגללים, אפשר לדעת אם יש לו גורים כי רואים גם את העקבות שלהם. כל העולם נחשף דרך העקבות, צריך רק התבוננות חדה ושכל ישר".
כאשר נכנס לתחום, כך לטענתו, חסרו בארץ מגדירי עקבות טובים ותשתית ידע מסודרת. "יש כאן גששים מקומיים, הרבה מהם בדואים, אבל חלק גדול מהידע המסורתי שלהם פשוט לא נכתב, אלא הועבר בעל פה. פגשתי רועי בקר שהם גששים נפלאים בלי להגדיר את עצמם כך, אנשי שטח שיודעים ללכת אחרי הסיפור. היו שאמרו לי 'עזוב את הבדואים, הם שכחו את מה שידעו פעם', אבל הלכתי בכל זאת ללמוד מהם גששות. התארחתי אצל משפחת אבו־גינדן ברמת־ציפורים, מול שדה־בוקר. הם לימדו אותי על צמחי מרפא וכדומה, ואז שאלתי אם יש שם מישהו שיודע גששות. אמרו לי 'יש אחד שגר על ההר, הוא גשש מצוין', והלכתי אליו. עד שראיתי אותם מגששים בשטח, לא ידעתי עד כמה הם מעולים. גששים טובים לא יגידו שהם כאלה: הצניעות היא חלק בסיסי מהעבודה הזאת, כי אתה חייב להיות מוכן לבחון בכל רגע את ההשערות שלך מחדש. אופי הפעולה תלוי גם בסוג האדמה: בחולות הגששות היא יותר טכנית – ללכת עקבה אחרי עקבה. בגבעות, לעומת זאת, לא תראי את העקבות, ואת צריכה לבנות השערות על בסיס הידע שלך".
איזו חיה הכי מרתקת אותך?
"צבאים. אפשר לראות אותם לפעמים קופצים מעל דרכי עפר. זה מאתגר. או חזירים: את רואה אותם עוצרים, מסתכלים לצדדים ורק אז חוצים את השביל. בתקופות מסוימות החיות הולכות למקומות מאוד ספציפיים. למשל, בספרות כתוב שצבאים לא אוהבים לטפס יותר מדי, ובכל זאת באזור חוף השרון את רואה פתאום שהם עוזבים את החוף ומטפסים על רכס הכורכר, עולים מצוקים מטורפים. לא כי הם אוהבים את זה, אלא כי הם בלחץ גדול מהאנשים שמגיעים לסביבה, וזו הדרך היחידה שלהם לברוח ולהימנע מפגישה עם בני אדם בתוך רצועה צרה של חוף".
קרה שהגששות הכניסה אותך לסכנת חיים?
"זה קרה פעם בסדנת גישוש ברמת־הנדיב. מצאתי עקבות של חזירי בר, התחלתי 'לזרום' אחריהן על השביל, ופתאום הן התחילו להיכנס לסבך, התפצלו, נהיה בלגן ולא ראיתי כלום. נזכרתי במי שהדריך אותי – ביל וודלי, שהיה אחראי על תחום חיות הבר ברמת־הנדיב. הוא תמיד אמר לי: 'כל החיות אוהבות זיתים'. אז אני מביט הלאה ורואה עץ זית בקצה. הלכתי בשביל ושוב אני מאתר את העקבות של החזירים. באזור העץ היה בלגן: ראיתי שהם אכלו ממנו, ויש שביל עקבות שיורד ועולה בחזרה למעלה. ניסיתי להבין את זה, ואז אני מרגיש ריח מסריח באף. אני מרים את הראש, ורואה חזיר במרחק מטר ממני, כשרק ענף מפריד בינינו. זו הייתה הפעם הראשונה שגיששתי והגעתי עד לחיה, וזה מסוכן. חזירי בר, אם דוחקים אותם לפינה, הם יכולים להילחץ. היום אני ממש משתדל לא להגיע קרוב מדי לחיות".
בין המעבדה לשטח
בן־דוד ידע גם רגעים נדירים, ואפילו היסטוריים, מבחינת המקצוע שלו. כך למשל ביום המושלג ההוא, שבו ביקר בגולן עם צלם הטבע גלעד גיא. "גלעד ביקש שאראה לו עקבות של דָלָק (טורף ממשפחת הסמוריים – רמ"ב), אז הלכנו ליער אודם. נפלא לגשש ביום כזה, כי השלג מצטבר על הענפים ועל גדרות האבן, ואפשר לראות את טביעות הרגליים של הדלקים גם עליהם, להבחין איך הם קפצו ויצאו החוצה. ואז גלעד אומר לי: 'תגיד, איך נראות עקבות של סמור משויש?'. אמרתי לו שלא ראיתי כאלה בחיים, אבל אני חושב שהן דומות לאלו של הדלק, רק קטנות יותר. לדלק יש עקבות ספציפיות מאוד, שנקראות 'שתיים על ארבע', כמו קפיץ כזה. הלכנו רק עוד דקה־שתיים, ופתאום אנחנו מגלים עקבות שנראות בדיוק כמו שחשבתי: כמו של דלק, אבל קטנות יותר. אנחנו ממשיכים להתקדם לעבר מאורה קטנה, סופרים חמש אצבעות בכל רגל, ומתברר שהיה פה לפנינו סמור משויש. מיד הוצאנו מצלמה. זהו התיעוד היחידי של עקבות סמור משויש בישראל. בכלל, חלק גדול מהדברים שאנחנו מתעדים הם היחידים בעולם, כי אלה מינים אוריינטליים שחיים באזורים שלא נכתבו עליהם מגדירי עקבות".
אחת השיטות המוצלחות לניטור עקבות היא באמצעות פלטות. "זו שיטה שהמציאו בארה"ב בשנות הארבעים. מניחים משטח, ב'כניסות' שלו מורחים פחם שנדבק לרגלי החיות, וכך הן משאירות עליו עקבות. זה זול, אף חיה לא נפגעת מזה, מקבלים כך הרבה מידע – לפעמים אפילו שלושה־ארבעה מינים באותה פלטה – והאיכות של הנתונים מטורפת. הראינו שאפשר להגיע בדרך זו לזיהוי אינדיווידואלי של דלקים, כי רואים ממש את טביעות האצבע שלהם. את יכולה לדעת שזה הדלק שמוליק, ולא הדלק שלמה".
בשנים האחרונות בן־דוד מלמד קהילות איך להשתמש בגששות באזורי המחיה שלהן. "המידע שבני המקום יכולים להביא, עשוי לפעמים להיות טוב יותר מזה של חוקר מקצועי – לא רק בגלל הכמות, אלא גם בגלל הנוכחות שלהם באותו אזור לאורך זמן. לאחרונה פורסם מחקר בגרמניה על ירידה של 70 אחוז בביומסה של חרקים מעופפים, כשכל איסוף הנתונים נעשה על ידי מתנדבים מהאזור. אם היו חוקרים את הנושא במשך שנה או שנתיים לא היו רואים את המגמה – רק קהילה שמתגוררת שם במשך עשור יכולה לשים לב לשינויים כאלו".
הוא מאמין שבאמצעות מדע אזרחי, שמשלב מתנדבים במחקרים, אפשר להגדיל מאוד את היקף סקירת השטח. "אנחנו כחוקרים מאוד מוגבלים. יש לנו מעט מאוד אנשים, ואנחנו לא יכולים להיות בכל מקום כל הזמן. לכן הטרנד של מדע אזרחי הוא מבורך. אגב, לדעתי צריך לתרגם זאת ל'מדע מבוסס קהילה'. באירופה זה אחד התחומים שיש בהם הכי הרבה בקשות מימון למחקר". תחום הגששות, הוא אומר, נותן הזדמנות מובהקת לחבר בין חובבי טבע למדענים. "הגששות כוללת בתוכה גם מתמטיקה ופיזיקה. חלק ממנה הוא זיהוי העקבות והשבילים, שהם תחומי שטח, וחלק הוא הדגמות התנועה, ביומכניקה. בגששות יש כמובן גם אקולוגיה מעצם העיסוק בהתנהגות של בעלי חיים, והיא מדעית לגמרי. היכולת לחבר את כל התחומים האלה, ולקשר בין השטח למדע, היא קסם. כיום אנשים אומרים: או שאתה איש מדע שמתמקד במחשבים ובחיישנים, או שאתה חובב טבע. ואני אומר: להפך, יש פה שתי קהילות שיכולות להעצים זו את זו. ברוסיה למשל היה בחור אחד שלקח משוואה העוסקת בתנועת גזים, ובמקום נתונים על הגזים הוא הכניס נתונים של תנועת בעלי חיים – וזה אפשר לו להגיע להערכה של גודל אוכלוסייה".
בעוד אנחנו משוטטים, חולף על פנינו אופנוע רעשני במיוחד ודורס כמה מהעקבות שהתבוננו בהן דקה קודם לכן. "יש הרבה דרכים ליהנות מהטבע, וגם הנאה דרך ספורט מוטורי היא לגיטימית, אבל אני חושב שיש מקומות שצריך להשאיר בשביל חיות הבר", אומר בן־דוד בצער. "העקבות מראות לך איך החיות מתנהלות באזורים שמסתובבים בהם הרבה כלי שטח, ואיך הן חיות באזורים יותר מוגנים. הן לחוצות יותר במקומות שיש בהם תנועה מהירה. הן לומדות לפחד מאיתנו, ואנחנו מתרחקים מהן. לכן צריך לנהל את השטח בצורה חכמה".
מה ההשלכות של המפגש בין האדם המערבי לטבע?
"קודם כול, הארץ שלנו מלאה זבל – וזה גורם לפגיעה פיזית בחיות, שנחנקות משאריות המזון שהן אוכלות, וגם למפגע תברואתי ולבעיות באיזון האקולוגי. אנחנו יודעים למשל שהתנים נפוצים מאוד בארץ, כנראה יותר מכפי שהם צריכים להיות. הפתרון של דילול האוכלוסייה שלהם לא עובד, כי כל עוד יש להם מזון מהאדם, הם ימשיכו להתרבות. אפשר לראות אותם מסתובבים קרוב לאזורי הפיקניקים וניזונים מהאשפה שם, ויום אחר כך למצוא את העופר שהם טרפו. מכיוון שהשטחים בארץ קטנים כל כך, יש פחות אזורים מוגנים מפני תנים.
"אני מוטרד בעיקר ממה שאנחנו לא רואים. הסמורים המשוישים הולכים ונעלמים, וזה קשור כנראה לריסוס ולהרעלות של מכרסמים. רוב הדיווחים לגביהם מספרים על חיה שמגוהצת על הכביש אחרי דריסה. החבר'ה האלה הם כמו הקנריות שהכורים היו מורידים לעומק האדמה כדי לבדוק את תנאי האוויר והחמצן. הם מסמנים לנו שמשהו לא בסדר במערכת, ורק אחר כך מתחילים לראות את ההשפעות על האדם".
גם תעלומות רבות מגיעות לפתחם של הגששים, כמו סוגיית קיומם של נמרים במדבר יהודה, שמעסיקה זה שנים את חובבי הטבע. "בינתיים, לפי כל התצפיות וממה שאנשים רואים ומעלים, נראה שאין נמרים בארץ", אומר בן־דוד. "קיבלתי צילומי עקבות מאנשים שמסתובבים בחורים הכי קיצוניים שיש; אף אחד לא שלח לי משהו שדומה לעקבות נמר. גם מבחינה אקולוגית קשה להחזיק אוכלוסייה בריאה בשטח קטן כל כך. בלי שלום אזורי, שיאפשר הקמת שמורה בשטח של כמה מדינות, אין סיכוי לנמרים לחיות בישראל, כי כל אחד צריך מעיין וטריטוריה מסוימת".
מחיר הקרן
בין שאר עיסוקיו, בן־דוד מסייע גם ליחידת הגששים המקצועית של צה"ל בפרויקט "הצבא להגנת הטבע": "אנחנו עוזרים להם באיתור מלכודות של ציד בלתי חוקי, ומלמדים אותם על עקבות של חיות בר", הוא מספר. ציד פיראטי באפריקה, סבור בן־דוד, הוא גם אחד מהגורמים העקיפים שהביאו עלינו את הקורונה. "מה שעשו לעטלפים זה ממש שיימינג. הרי עכשיו אומרים שהנגיף הגיע אלינו בגלל ציד של פנגולינים, אחת החיות שהכי קשה לעקוב אחריהן בשטח. בפעם האחרונה שהיינו בדרום־אפריקה מצאנו שם עקבות של פנגולין, מעין משולשים מוזרים ויפהפיים. היו שם גששים ותיקים שאמרו שהם מעולם לא חזו בעקבות כאלו.
"העקבות במדבר קלהארי הן באיכות גרועה: החול גס, אין לחות בקרקע. אם אתה מתקדם עם הראש למטה, תתקרב יותר מדי לבאפלו והוא ייכנס בך, שלא לדבר על אריות. הגששות צריכה להפוך לטיול כיפי שבו הולכים עם הראש קדימה, כי עדיף שתראה את החיות לפני שהן יבחינו בך"
"יש פה התנגשות של תרבויות, של מעצמות. המערב מנסה לעצור את הציד ולא מצליח. אני ספציפית מכיר את סוגיית ציד הקרנפים, נושא מדובר מאוד באפריקה. צדים אותם כדי לייצר תרופות לחיזוק כוח הגברא והפוריות, שנמכרות במזרח הרחוק. קרני הקרנפים שוות שם יותר מזהב. מרגע שאסרו לסחור בהן, המחיר שלהן עלה בטירוף. תחשבי על אפריקני שצריך להביא מזון למשפחה שלו: אם הוא הולך לכיוון הציד הלא חוקי, כשהוא חוזר עם הכסף לכפר הוא מתקבל בכבוד כמו גיבור. נוצר שוק שחור שהכסף שמתגלגל בו מגיע לכל מיני ארגוני טרור, כמו בוקו חראם. כל הפעילות של הלבנת כספים וארגוני פשע עברה לענף הזה.
"גם פנגולינים אסור לצוד. החברה המערבית חושבת שהיא תצליח לשנות תרבויות אחרות באמצעות חוקים, וזה כנראה לא עובד. צריך להיות פה שיח אחר, שמכבד תרבויות זרות. וצריך להתחיל להבין שהעולם הוא מערכת אחת, לא אוסף של מדינות. תופעות אקולוגיות ומחלות ויראליות משפיעות על כולם. במצרים ובלבנון צדים את השלווים? באפריקה קיים סחר לא חוקי של בעלי חיים? כל זה ישפיע בסופו של דבר גם עלינו".
אז אתה אומר שאנחנו צריכים להפנים את הגלובליזציה שנוצרה, לא להילחם בה?
"יש תנועה של אנטי־גלובליזציה בגלל ההיבטים השליליים שבה, וזה הגיוני, אבל צריך לחשוב איך מנהלים בצורה נכונה את החברה הגלובלית הזאת, כי אנחנו כבר שם. הסחורות עוברות, מחלות של בעלי חיים מופצות, ומעבר לכך יש לנו גם אפשרות ליהנות מהמגוון הביולוגי הזה. אנשים מחפשים תרופות למחלות בצמחים, אבל גם ברעלנים שקיימים בגופם של בעלי חיים אפשר למצוא פתרונות רפואיים. יש חברה שמתעסקת למשל במיקרובים של חיות בר, ולכי תדעי אילו תרופות למחלות מעיים יצאו מזה".
בן־דוד מפנה אצבע לעבר שיח קטן שנקרה בדרכנו. "כל צמח כזה הוא כמו בניין שלם של מעבדות כימיות. יש לנו פה אוצרות, ואנחנו צריכים לשמר אותם. מי שחוזר לכאן מאפריקה, הכול נראה לו ריק, משעמם. אבל כשמגיעים אליי חברים מאירופה, ורואים עקבות של צבאים וגיריות ודורבנים במרחק של מאה מטר בלבד מכביש 1 – הם בהלם. הם לא מאמינים שאנחנו מצליחים לשמר מגוון ביולוגי מדהים כזה. כמו שאמרתי, אסור לנו לוותר על ההזדמנות לראות את האחר האולטימטיבי. זו מראה נפלאה לנפש שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
