"ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר"י ז"ל, והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמיים, ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה. באותה שנה, אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות… ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שנתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פניי יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותיי דא לדא נקשן (פיק ברכיים – י"י), צפיתי המרכבה וראיתי מראות א־להים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד הנביאים 'כה אמר ה", ונחקק בליבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי… ואז הורשיתי על ידי מלאך הברית לפרסם מה שראיתי ונודע לי אמיתותו… וכן היה המלאך שנתגלה לי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים" (מתוך הספר "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" של חוקר הקבלה גרשם שלום. ממנו לקוחים גם הציטוטים שבהמשך הכתבה).
את החיזיון הלא שגרתי הזה תיאר בשנת 1667 מקובל צעיר ומסתורי ששמו נתן בן אלישע חיים אשכנזי, או בכינויו הידוע יותר – נתן הנביא העזתי. משה פיניירו, מראשי התנועה השבתאית, פירט מאוחר יותר את תוכנה של ההתגלות: "היה רואה כמו עמוד אש לפניו והיה מדבר עמו, ולפעמים היה רואה כמו פרצוף של בן אדם… ובהיותו מעוטף בטלית ותפילין נתבטלו כל חושיו, אמנם עיניו היו פתוחות והיה לו שכל זך מכל הימים שלפניו, וראה כל הדברים כסדרם והמרכבה העליונה ופרצוף אמיר"ה ("אדוננו מלכנו ירום הודו", כינוי לשבתי צבי – י"י) וחזון זה נמשך כ"ד שעות, והכול נראה לו לא באורו של עולם זה אלא באור העליון, אור שבעת הימים שבהם רואה אדם מסוף העולם ועד סופו".
המפגש באייר תכ"ה (1665) בין המקובל הצעיר מעזה ובין שבתי צבי שינה את כיוון התנועה של נושאת המטוסים של העם היהודי. הפרק המטורף הזה בהיסטוריה הלאומית שלנו עולה כעת שוב לדיון, עם פרסומו המלא של "ספר הבריאה", החיבור התיאולוגי המרכזי של נתן העזתי. כתביו מעניקים הזדמנות להציץ אל הגותו של מי שהודיע על הכתרת המשיח, ואולי להתקרב לפתרון של כמה חידות בנות 350 שנה: מה היה מקור כוחו של המקובל הצעיר והאנונימי, שהוביל את אחת המהפכות הגדולות בתולדות עם ישראל? איך הצליח לסחוף אחריו את רובו הגדול של העם – על מנהיגיו, פרנסיו, רבניו ומקובליו – אל אמונה לוהטת במשיח המבשר על קץ ההיסטוריה? וכיצד תפיסותיו היוצאות דופן משפיעות גם על היהדות בת ימינו?
מגרש, מגורשת, מגורש
העדויות על נתן העזתי (1643־1680) מתארות עילוי נדיר, גאון של ממש. הוא היה תלמידו המובהק של הפוסק הירושלמי המפורסם רבי יעקב חגיז, וכבר בנעוריו הגיע לשליטה גבוהה בתלמוד ובפוסקים, וידע על פה שלושה סדרים מש"ס המשניות. ימיו ולילותיו עברו עליו בבית המדרש שבירושלים בשקידה אינסופית, בתעניות, בסיגופים ובזיכוך הנפש.
בגיל עשרים, משנשא אישה, החל לעסוק בקבלה ובחוכמת הנסתר. בתוך שנתיים הגיע לשליטה פנומנלית בספר הזוהר ובכתביהם של רבי משה קורדובֵירו והאר"י. משנכנס בשערי הפרדס עבר התפוצצות נפשית עצומה וחווה התגלויות שהטעינו אותו באנרגיה עצומה. זו הצטרפה לתכונות אישיות יוצאות דופן, ובהן מחשבה נועזת ומקורית, כישורי הבעה מפותחים בכתב ובעל פה, כוח רצון עז ויכולת בין־אישית נדירה. נתן העזתי, כך עולה מהכתובים, פשוט מִגנט את כל מי שבא איתו במגע. אנשים שפגשו בו חשו שהוא קורא אותם מבפנים, שולח לתוכם מבט אינטימי וחודר שאין ממנו מפלט, והם הלכו שבי אחר קסמו. לאחר ה"נבואה" המתוארת לעיל, הוא החל גם לחשוף את צפוני ליבם של שומעיו, לגלות את עוונותיהם הנסתרים ולהציע להם דרך לתשובה ולתיקון.
שמעו של נתן הגיע אל רפאל יוסף הג'יליבי, נגיד הקהילה היהודית במצרים ושר האוצר המצרי. כששלח רבנים כדי לתהות על קנקנו של המקובל הצעיר, הוקסמו הללו מידיעותיו ומאישיותו ודבקו בו. ממצרים הגיע אליו גם תלמיד חכם ששמו שבתי צבי, אדם צבעוני ובלתי יציב שביקש "למצוא תיקון ומנוח לנפשו". אבל אז, "כראות אותו מהר"ר נתן, נפל לפניו ארצה וביקש ממנו מחילה שלא התאבק בעפר רגליו מדי עוברו למצרים, ובישר לו היותו נשמה גדולה עד מאוד".
שבתי צבי (ש"ץ), הגיבור המפורסם יותר של הסיפור, היה אז בן 39. הוא נולד באיזמיר בתשעה באב, תאריך שבו על פי המסורת אמור המשיח לבוא לאוויר העולם. ייחודו התגלה זמן קצר לאחר נישואיו: חמיו פנה אל בית הדין והתלונן שהחתן הצעיר – שכבר הוסמך לרבנות ולמד את סתרי הקבלה – "שומר נגיעה" מהכלה ולא מתקרב אליה. במענה לפניית הדיינים החליט ש"ץ ליתן גט לאשתו. כעבור זמן לא רב הוא התחתן בשנית, אך גם הנישואין האלה הסתיימו בדרך דומה.
התקופה הייתה אחת האיומות בתולדות העם היהודי, כאשר רבבות נרצחו בפרעות ת"ח ות"ט של כנופיות חמלניצקי. באותם ימים שמע ש"ץ קול פנימי האומר לו: "אתה מושיע ישראל… ונשבע אני בימיני ובזרוע עוזי שאתה הגואל האמיתי ואין זולתך לגאול". בעקבות זאת הוא פצח בסדרת מעשים מוזרים: הגה את השם המפורש בבית הכנסת, ניסה להעמיד את השמש בצהריים כיהושע בשעתו תוך שימוש בשמות קדושים, ועשה עבירות שונות בטענה שזוהי "מצווה הבאה בעבירה". התנהגותו התאפיינה בדפוס מאני־דפרסיבי בעל מחזוריות קבועה: תקופות של אקסטזה, התלהבות והתרוממות רוח המלווה בתחושת שליחות ומחויבות, ולאחריהן – פרקי זמן של "מוחין דקטנות", דיכאונות ומרה שחורה, תחושת רדיפה מבחוץ ומבפנים. "ש"ץמאניה־דיפרסיה", כך הגדיר זאת גרשם שלום.
בשלב מסוים פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, והם גירשו את ש"ץ מהעיר. הוא נדד לסלוניקי, והמשיך במוזרויותיו: העמיד חופה, זימן עדים ו"נשא לאישה" ספר תורה. מסלוניקי גורש לקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית. בית הדין שם הלקה אותו ונידה אותו מחשש ל"כת חדשה העלולה לבלבל את הדעות", אולם ש"ץ רק התחזק בדרכו. בין השאר הוא הודיע על קיום שלושה רגלים בשבוע אחד: ישב בסוכה, ערך סדר פסח והמשיך לתיקון ליל שבועות. בהמשך קיבל לדבריו תורה חדשה משמיים, שאחד השינויים המרכזיים בה הוא קידוש עבירות והפיכתן למצוות הטעונות ברכה: "ברוך… מתיר איסורים".
הראיון המלא יפורסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
