הדרבי הנערך באפסום, במחוז סארי שבאנגליה, הוא מרוץ הסוסים היוקרתי ביותר בעולם. מאות אלפים, ובהם אנשי אצולה ומיליונרים, מגיעים בכל שנה לחזות בסוסים הדוהרים על פני מסלול שאורכו 2.4 ק"מ. ביום רביעי 4 ביוני 1913 צפו במרוץ כחצי מיליון בני אדם, ובהם המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי. שלוש מצלמות קולנוע, בין השאר של חברת פאתֵה שהפיקה סרטוני חדשות להקרנה בבתי הקולנוע, תיעדו את המאורע. בסרט האילם שצולם באותו יום ניתן לראות את ההמונים מתאספים לקראת הדרבי, לבושים מעילים יקרים וחובשים כובעים מפוארים – בעיקר הנשים, כמובן, שהתנאו בכובעי נוצות ראוותניים.
המלך והמלכה הגיעו למקום בכרכרה מלווה בפרשי משטרה, ונופפו לקהל. הסוסים המתחרים הוצעדו בסך על המסלול, ובהם אנמר, סוסו של המלך ג'ורג', כשלצידו הרוכב הרברט ג'ונס. הרוכבים עלו על האוכפים וניצבו בנקודת הזינוק, מוכנים לפתוח בדהרה. כשהאות ניתן הם שעטו קדימה, נצמדים לגדרות המסלול שהמוני אדם נדחקו אליהן מעברן השני. ילדים צעקו בהתלהבות. לפתע פרצה מעבר לגדר אישה בבגדים מהודרים, ומיד לאחר שעברו הסוסים המובילים, הסתערה אל סוסו של המלך.
היא נדרסה מיד. אנמר פגע בה, מעד ונפל, וכך גם רוכבו. למרות זאת, המרוץ המשיך כמתוכנן – המנצח היה הסוס אוביאר, בן שלוש שנים, שעליו רכב אדווין פייפר. מאחור, באתר התאונה, עברו הצופים את הגדרות כדי לסייע לפצועים המוטלים על הקרקע. השניים נלקחו לבית חולים סמוך, שם התברר כי הרוכב, ג'ונס, לקה בזעזוע מוח ובפציעות נוספות. האישה נפצעה באורח קשה הרבה יותר, וסבלה משברים בגולגולת. היא נותחה בניסיון להציל את חייה, אך לא שבה עוד להכרתה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־8 ביוני, מתה מפצעיה. שמה היה אמילי דיוויסון – פעילה פמיניסטית שעמדה בחזית המאבק של הסופרג'יסטיות למען מתן זכות הצבעה לנשים.
הסברה הרווחת הייתה כי דיוויסון ניסתה להפיל את הסוס המלכותי כדי להביא את מאבקה לתודעת הציבור, על אף שידעה כי הדבר עשוי לגרום למותה. צופים שעמדו בקרבתה ידעו לספר שרגע לפני שזינקה לעבר הסוס, היא צעקה "הצבעה לנשים!". בעיתון שהפיצו ארגוני הנשים אוירה דיוויסון כמלאך בעל כנפיים העומד לצד גדר מסלול המרוצים. מתחתיה נכתב: "אין אדם גדול יותר מאשר זה שמקריב את חייו למען חבריו". בעיתון "דיילי סקץ'" היא תוארה כקדושה המעונה של המאבק למען זכות ההצבעה. פעילות זכויות הנשים מסגרו את המעשה כהירואי, והכתירו את דיוויסון כגיבורה טרגית.
בעיתון שהפיצו ארגוני הנשים אוירה דיוויסון בדמות מלאך בעל כנפיים, העומד לצד גדר מסלול המרוצים. ב"פאל מאל גאזט" נכתב כי "חבל על אישה שהדמנציה הובילה אותה לחיפוש גרוטסקי ונטול משמעות בניסיון להיזכר כקדושה מעונה". ה"דיילי אקספרס" תיאר אותה כ"סופרג'יסטית ממאירה"
כבר בשנים שלפני המרוץ הגורלי ההוא, הראתה דיוויסון נכונות להקרבה עצמית ככלי ליצירת זעזוע ציבורי. היא נהגה להצית תיבות דואר כמפגן מחאה, וכשניסתה פעם לעשות זאת מחוץ לפרלמנט, נעצרה ונשלחה לשישה חודשי מאסר. גם בכלא לא חדלה ממאבקה: היא ואסירות נוספות התבצרו בתאים ופצחו בשביתת רעב, עד שהוחלט להזין אותן בכפייה. במקרה אחר, במחאה על ההתעללות שעברה לדבריה בכלא, היא קפצה מגרם מדרגות גבוה אך שרדה. אחר כך קפצה ממרפסת גבוהה עוד יותר, ושרדה גם את הנפילה הזאת. "טרגדיה אחת עשויה להציל רבים אחרים", כך הסבירה את מעשיה.
חוקרי האירוע במסלול המרוצים העלו השערות אחרות לגבי המבצע האחרון של דיוויסון, והצביעו על כמה אותות לכך שהיא כלל לא התכוונה לשים קץ לחייה. בחפציה האישיים נמצאו שני דגלים, מעין צעיפים, בצבעי הסופרג'יסטיות – מה היא תכננה לעשות בהם? דיוויסון אף רכשה כרטיס לנסיעה חזור מאפסום ללונדון, והיה לה כרטיס למסיבת ריקודים בהמשך היום. יומן הפגישות שלה לשבוע שלאחר הדרבי היה מלא, מה שמרמז כי התאבדות לא עמדה מבחינתה על הפרק.
שאלת מטרותיה של דיוויסון המשיכה להעסיק את הציבור הבריטי עוד שנים רבות לאחר מותה. ב־2013, לצורך תחקיר לסרט תיעודי, הסרטונים שצולמו במרוץ נוקו, עברו דיגיטציה והורכבו לסרט אחד. בחינה מדוקדקת העלתה כי דיוויסון ניסתה להצמיד אל סוסו של המלך את הדגל־צעיף, כנראה על מנת שימשיך לדהור כשהסמל הסופרג'יסטי מתנופף מעליו. לפי מבקרת הספרות קרוליין קולט, שחקרה את כתביה של הפעילה הפמיניסטית, היו שטענו כי לקראת הדרבי ניסתה דיוויסון להתאמן בתפיסת סוסים דוהרים, אבל הדבר לא אומת. כך או כך, הילת ההקרבה העצמית המשיכה לרחף מעל האישה שסיימה את חייה בעיצומו של אירוע ספורט חגיגי.
פעולה ישירה
דיוויסון נולדה באוקטובר 1872 למשפחה אמידה מגריניץ' שבמזרח לונדון. אביה היה איש עסקים, ואמה, שנישאה לו כשהיא בת 19 והוא בן 45, הייתה עקרת בית. אמילי קיבלה חינוך ביתי, ובהמשך נשלחה לבית ספר בלונדון ולשנת לימודים בדנקרק שבצרפת. בזכות הישגיה הצליחה להתקבל ל"רויאל הולווי", מכללה לנשים המשתייכת לאוניברסיטת לונדון, אך לאחר מות אביה נאלצה לעזוב אותה, משום שאמה לא עמדה בהוצאות שכר הלימוד. דיוויסון לא ויתרה: היא החלה לעבוד כ"חונכת פרטית", חצי מורה וחצי אומנת, התגוררה בבית מעסיקיה וחסכה כסף כדי לחזור ללימודים. כשהדבר התאפשר לה, נרשמה ל"סנט יו קולג'" באוקספורד. למרות הצטיינותה, נמנעה מדיוויסון קבלת התואר בשל היותה אישה, ובלית ברירה היא המשיכה לעבוד כחונכת. רק ב־1902, בגיל 30, הצליחה לסיים את לימודיה באוניברסיטת לונדון, ושוב עשתה זאת בהצטיינות.
מאבקיה להכרה אינטלקטואלית, ואולי גם חוסר האונים של אמה לאחר מות האב, עיצבו את עמדותיה ותפיסותיה של דיוויסון. במהלך עבודתה כמורה היא פגשה את אמלין פנקהרסט, מייסדת תנועת הסופרג'יסטיות ולוחמת זכויות נשים, ונמשכה אחר חזון השוויון שלה שהתמקד במתן זכות הצבעה לכול. ד"ר קייטריונה ביומונט, חוקרת היסטוריה חברתית מאוניברסיטת סאות' בנק בלונדון, הסבירה בערוץ 4 הבריטי כי הסופרג'יסטיות האמינו שההשתתפות בבחירות תפתח את הדרך לטיפול בביטויי אפליה אחרים כלפי נשים, כמו תנאי עבודה קשים, שכר נמוך ועוד. את כל הנודאים הללו, הן סברו, אי אפשר לקדם ללא ייצוג פוליטי.
בתחילת דרכן סבלו הסופרג'יסטיות מתדמית אליטיסטית, ונטען כלפיהן שזהו מאבק פריוויליגי של שכבה אמידה ושבעה. מי שעמדו בחזית היו אכן נשים מקושרות ומשכילות, שאף זכו לתמיכה מצד חלק מהחוגים הליברליים וארגוני העובדים. זו אולי גם הסיבה להצלחה שרשמו, יחסית לנשים שניהלו מאבקים דומים במקומות אחרים.
דיוויסון הצטרפה לאיחוד הנשים החברתי־פוליטי, שבשלבים הראשונים פעל באמצעי תעמולה לגיטימיים, אך זכה להתעלמות מופגנת ואף לבוז מצד הרשויות. בהדרגה הבינו נשות הארגון שאין טעם להמשיך בשיח מעודן, והחליטו להחריף את פעולותיהן ולנקוט אסטרטגיה לוחמנית פרובוקטיבית כדי לעורר את דעת הקהל. הן השליכו אבנים לעבר מוסדות ציבור, כבלו עצמן בשלשלאות במקומות הומי אדם, וביצעו מגוון מעשי השחתה כמו שיסוע ציור של ונוס וניפוץ הזכוכית המגוננת על תכשיטי הכתר. חלקן אף פנו לטרור של ממש, והטמינו פצצות במנזר וסטמינסטר ובבנק אנגליה.
דיוויסון השתלבה בין מובילות התנועה, ועמדה בראש צעדות המחאה. בתוך זמן קצר היא צברה מוניטין של פעילה אגרסיבית ביותר, ואפילו נשים בתוך הארגון מתחו ביקורת על הקיצוניות של מעשיה. לא אחת היא נעצרה, הועמדה לדין ונשלחה למאסר. כך היה למשל לאחר שצעדה יחד עם עוד 21 נשים לעבר ראש ממשלת בריטניה הרברט אסקווית', והתעמתה עם שוטרים. לאחר שחרורה כתבה בעיתון של איחוד הנשים: "דרך עבודתי הצנועה למען המטרה הנעלה ביותר, הגעתי לתחושת סיפוק ועניין בחיים שלא חוויתי מעולם".
מעצריה החוזרים ונשנים רק גרמו לה להחריף את שיטות הפעולה. היא נהגה להטריד חברי פרלמנט בעת שהלכו ברחוב, השליכה אבן לעבר כרכרה שחשבה כי שר האוצר דיוויד לויד ג'ורג' יושב בתוכה, ואף תכננה להטמין פצצה בביתו החדש של השר, בעת שלא היה בו. היא מחתה אל מול ישיבות פוליטיות שנשים לא הורשו להיכנס אליהן, ובכל פעם שנלקחה למעצר הכריזה על שביתת רעב עד לשחרורה, מה שגרם לה להשיל 21 קילוגרמים ממשקלה. את משפטיה הפכה למופעי ראווה שבהם הסבירה בפומבי את משנתה, וכך הגיעו רבים מטיעוניה לעמודי העיתונים.
דיוויסון מצאה כמה בעלי ברית בפרלמנט, וביקשה מהם שיכניסו אותה לתוך הבניין, כדי שהפוקד שיספור את היושבים בו יצטרך למנות גם אותה ביניהם. באותו הלילה היא הסתתרה בארון המטאטאים של ארמון וסטמינסטר ונעצרה שם בידי המשטרה, אך מטרתה הושגה: הפוקד נאלץ לרשום שזהו ביתה
ערב מפקד האוכלוסין של 1911 הוחלט בתנועת המחאה להעביר מסר: "אם נשים לא סופרות, הן גם לא ייספרו". אולם דיוויסון, שייחסה חשיבות רבה למעשים בעלי משמעות סמלית, נקטה פעולת מחאה משלה: היא מצאה כמה בעלי ברית בפרלמנט, וביקשה מהם שיכניסו אותה לתוך הבניין, כדי שהפוקד שיספור את היושבים בו יצטרך למנות גם אותה ביניהם. באותו הלילה היא הסתתרה בארון המטאטאים של ארמון וסטמינסטר ונעצרה שם בידי המשטרה, אך מטרתה הושגה: הפוקד נאלץ לרשום שזהו ביתה.
זר על הקבר
לבסוף הגיעה הפריצה אל מסלול המרוצים שהביאה עליה את מותה, וגם הצליחה לעורר מחלוקת עזה ורבת שנים. בזמן שדיוויסון פרפרה בין חיים למוות בבית החולים, נראה היה כי הציבור מתעניין בשלום הרוכב על סוסו של המלך יותר מאשר בגורלה. המלכה מרי אפילו שלחה לג'ונס מכתב ואיחלה לו החלמה לאחר "המפגש עם האישה האכזרית והמשוגעת". היו מי שטרחו לשגר לדיוויסון עצמה מכתבי נאצה. "אני שמח שאת בבית החולים", כתב לה אזרח בריטי. "אני מקווה שתסבלי מעינויים עד שתמותי, אידיוטית. הייתי שמח לקבל הזדמנות להרעיב ולהכות אותך עד שתהפכי לעיסה".
גם אמצעי התקשורת לא עשו עמה חסד: עיתונאים הטילו ספק בשפיותה, וטענו שהיא אובדנית. ב"פאל מאל גאזט" נכתב כי "חבל על אישה שהדמנציה הובילה אותה לחיפוש גרוטסקי ונטול משמעות בניסיון להיזכר כקדושה מעונה". ה"דיילי אקספרס" תיאר אותה כ"סופרג'יסטית ממאירה", וב"דיילי מירור" צוין ש"היה די ברור שמצבה חמור, אחרת רבים מהקהל היו מממשים את משאלתם הגלויה לבצע בה לינץ'". מנגד, הסופרג'יסטיות ערכו לדיוויסון הלוויה מפוארת בנוכחות אלפים. על מצבתה נכתב: "מעשים, לא מילים". היו מי שהודו כי המעשה האחרון של דיוויסון עורר אותם לחשיבה מחודשת על המאבק הנשי.
הרוכב ג'ונס לא חזר להיות כשהיה. לדברי מקורביו, לא אחת הוא סיפר כי מראה פניה של דיוויסון, רגע לפני שנדרסה תחת פרסות סוסו, מלווה אותו מדי יום, אף שלא היה אשם במותה. ב־1928, לאחר מותה של אמלין פנקהרסט, נצפה ג'ונס מניח זר מעל קברה, ואז גם מעל מצבתה של דיוויסון. הוא מת ב־1951 בביתו, כנראה לאחר שהותיר את ברז הגז פתוח. האירוע ההוא מיוני 1913, כך מניחים, המשיך לרדוף אותו עד למותו הטרגי.
האם המעשה הדרמטי של דיוויסון אכן גרם לשינוי מעמדן של הנשים בבריטניה? תלוי את מי שואלים. בימי מלחמת העולם הראשונה, שפרצה שנה לאחר מותה, החליטה הממשלה לשחרר את כל שובתות הרעב ולהעניק להן חנינה. פעולות המחאה של הסופרג'יסטיות הוקפאו בשל ההתגייסות למאמץ המלחמתי, וב־1981, עם שוך הקרבות, ניתנה זכות הצבעה חלקית לנשים מעל גיל 30 שהוכיחו בעלות על רכוש. רק עשור לאחר מכן הושוו התנאים לאלו של הגברים, וגיל ההצבעה ירד ל־21.
יש המשוכנעים שלא במקרה נרשמו ההישגים הללו דווקא כשפעולות המחאה שקטו. לשיטתם, מציאות התקופה היא זו שהביאה להעלאת מעמדן של הנשים, ולא המאבק. באותן שנים, בעוד הגברים נשלחים לשדה הקרב, גויסו הנשים לעבודות הקשורות במאמץ המלחמתי, וכך זכו להתנסות במלאכות שנחשבו עד אז לנחלת המין החזק. הן השתלבו בתעשיית הנשק והמתכת, עיבדו את השדות, מילאו משרות פקידותיות רבות וגם טיפלו בפצועים. הצלחתן בשמירה על תפקוד העורף, כך לפי הגרסה הזו, עוררה הערכה ליכולותיהן, וריככה את דעת הקהל באופן שאפשר לפרלמנט להעביר מאוחר יותר חוקים למען שוויון מגדרי.
ברבות השנים, וככל שהפמיניזם הפך רווח יותר, התקבעה דיוויסון בתודעה הבריטית כגיבורה לאומית. במסלול המרוצים שבו סיימה את חייה נתלה שלט המפאר את זכרה. גם ביצירות תרבות זכתה דמותה להנצחה: במחוז נורת'מברלנד עלתה ב־1968 הצגת יחיד המבוססת על סיפורה, זמר הרוק האמריקני גרג קין הקדיש לה שיר, וסצנת הסוס נכללה בסרט "סופרג'יסטיות" שהגיע לאקרנים בשנת 2015. לקראת מלאת 100 שנה למותה של דיוויסון עלתה אפילו הצעה לייסד יום מיוחד לזכרה.
המאבק הפמיניסטי התחיל לפניה; הוא גם נמשך אחריה. אבל דיוויסון הייתה חלוצה במקוריות של מחאותיה, ובהנחלת התפיסה האסטרטגית שהובילה ארגונים פמיניסטיים שצמחו בהמשך: כדי לגלגל שינוי, כך גרסה, יש צורך באירועים מטלטלים לעיתים, ובזעזוע ציבורי עמוק. האם פעולות כאלה מקדמות מהפכה, או דווקא מעכבות אותה בהיותן מעוררות אנטגוניזם? סיפורה הטרגי של דיוויסון אינו מכריע בשאלה הזו לכאן או לכאן, אבל אי אפשר לנתקו מהתמורות שהתחוללו במעמדן של הנשים באותו עשור. ייתכן שהתשובה מורכבת יותר: כדי לעורר את דעת הקהל חייבים קצת פרובוקציה, וכדי לקבע שינוי עומק נדרשת תקופת עיכול והסתגלות איטית. עד היום, כאשר פעילות פמיניסטיות מבקשות להסביר מדוע הן נוקטות צעדים שנראים פרובוקטיביים, הן משתמשות בשמה של אמילי דיוויסון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
