"ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר"י ז"ל, והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמיים, ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה. באותה שנה, אחר שנתעורר כוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות… ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שנתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פניי יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותיי דא לדא נקשן (פיק ברכיים – י"י), צפיתי המרכבה וראיתי מראות א־להים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז ניבאתי נבואה גמורה כאחד הנביאים 'כה אמר ה", ונחקק בליבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי… ואז הורשיתי על ידי מלאך הברית לפרסם מה שראיתי ונודע לי אמיתותו… וכן היה המלאך שנתגלה לי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים" (מתוך הספר "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" של חוקר הקבלה גרשם שלום. ממנו לקוחים גם הציטוטים שבהמשך הכתבה).
את החיזיון הלא שגרתי הזה תיאר בשנת 1667 מקובל צעיר ומסתורי ששמו נתן בן אלישע חיים אשכנזי, או בכינויו הידוע יותר – נתן הנביא העזתי. משה פיניירו, מראשי התנועה השבתאית, פירט מאוחר יותר את תוכנה של ההתגלות: "היה רואה כמו עמוד אש לפניו והיה מדבר עמו, ולפעמים היה רואה כמו פרצוף של בן אדם… ובהיותו מעוטף בטלית ותפילין נתבטלו כל חושיו, אמנם עיניו היו פתוחות והיה לו שכל זך מכל הימים שלפניו, וראה כל הדברים כסדרם והמרכבה העליונה ופרצוף אמיר"ה ("אדוננו מלכנו ירום הודו", כינוי לשבתי צבי – י"י) וחזון זה נמשך כ"ד שעות, והכול נראה לו לא באורו של עולם זה אלא באור העליון, אור שבעת הימים שבהם רואה אדם מסוף העולם ועד סופו".
המפגש באייר תכ"ה (1665) בין המקובל הצעיר מעזה ובין שבתי צבי שינה את כיוון התנועה של נושאת המטוסים של העם היהודי. הפרק המטורף הזה בהיסטוריה הלאומית שלנו עולה כעת שוב לדיון, עם פרסומו המלא של "ספר הבריאה", החיבור התיאולוגי המרכזי של נתן העזתי. כתביו מעניקים הזדמנות להציץ אל הגותו של מי שהודיע על הכתרת המשיח, ואולי להתקרב לפתרון של כמה חידות בנות 350 שנה: מה היה מקור כוחו של המקובל הצעיר והאנונימי, שהוביל את אחת המהפכות הגדולות בתולדות עם ישראל? איך הצליח לסחוף אחריו את רובו הגדול של העם – על מנהיגיו, פרנסיו, רבניו ומקובליו – אל אמונה לוהטת במשיח המבשר על קץ ההיסטוריה? וכיצד תפיסותיו היוצאות דופן משפיעות גם על היהדות בת ימינו?
מגרש, מגורשת, מגורש
העדויות על נתן העזתי (1643־1680) מתארות עילוי נדיר, גאון של ממש. הוא היה תלמידו המובהק של הפוסק הירושלמי המפורסם רבי יעקב חגיז, וכבר בנעוריו הגיע לשליטה גבוהה בתלמוד ובפוסקים, וידע על פה שלושה סדרים מש"ס המשניות. ימיו ולילותיו עברו עליו בבית המדרש שבירושלים בשקידה אינסופית, בתעניות, בסיגופים ובזיכוך הנפש.
בגיל עשרים, משנשא אישה, החל לעסוק בקבלה ובחוכמת הנסתר. בתוך שנתיים הגיע לשליטה פנומנלית בספר הזוהר ובכתביהם של רבי משה קורדובֵירו והאר"י. משנכנס בשערי הפרדס עבר התפוצצות נפשית עצומה וחווה התגלויות שהטעינו אותו באנרגיה עצומה. זו הצטרפה לתכונות אישיות יוצאות דופן, ובהן מחשבה נועזת ומקורית, כישורי הבעה מפותחים בכתב ובעל פה, כוח רצון עז ויכולת בין־אישית נדירה. נתן העזתי, כך עולה מהכתובים, פשוט מִגנט את כל מי שבא איתו במגע. אנשים שפגשו בו חשו שהוא קורא אותם מבפנים, שולח לתוכם מבט אינטימי וחודר שאין ממנו מפלט, והם הלכו שבי אחר קסמו. לאחר ה"נבואה" המתוארת לעיל, הוא החל גם לחשוף את צפוני ליבם של שומעיו, לגלות את עוונותיהם הנסתרים ולהציע להם דרך לתשובה ולתיקון.
שמעו של נתן הגיע אל רפאל יוסף הג'יליבי, נגיד הקהילה היהודית במצרים ושר האוצר המצרי. כששלח רבנים כדי לתהות על קנקנו של המקובל הצעיר, הוקסמו הללו מידיעותיו ומאישיותו ודבקו בו. ממצרים הגיע אליו גם תלמיד חכם ששמו שבתי צבי, אדם צבעוני ובלתי יציב שביקש "למצוא תיקון ומנוח לנפשו". אבל אז, "כראות אותו מהר"ר נתן, נפל לפניו ארצה וביקש ממנו מחילה שלא התאבק בעפר רגליו מדי עוברו למצרים, ובישר לו היותו נשמה גדולה עד מאוד".
שבתי צבי (ש"ץ), הגיבור המפורסם יותר של הסיפור, היה אז בן 39. הוא נולד באיזמיר בתשעה באב, תאריך שבו על פי המסורת אמור המשיח לבוא לאוויר העולם. ייחודו התגלה זמן קצר לאחר נישואיו: חמיו פנה אל בית הדין והתלונן שהחתן הצעיר – שכבר הוסמך לרבנות ולמד את סתרי הקבלה – "שומר נגיעה" מהכלה ולא מתקרב אליה. במענה לפניית הדיינים החליט ש"ץ ליתן גט לאשתו. כעבור זמן לא רב הוא התחתן בשנית, אך גם הנישואין האלה הסתיימו בדרך דומה.
התקופה הייתה אחת האיומות בתולדות העם היהודי, כאשר רבבות נרצחו בפרעות ת"ח ות"ט של כנופיות חמלניצקי. באותם ימים שמע ש"ץ קול פנימי האומר לו: "אתה מושיע ישראל… ונשבע אני בימיני ובזרוע עוזי שאתה הגואל האמיתי ואין זולתך לגאול". בעקבות זאת הוא פצח בסדרת מעשים מוזרים: הגה את השם המפורש בבית הכנסת, ניסה להעמיד את השמש בצהריים כיהושע בשעתו תוך שימוש בשמות קדושים, ועשה עבירות שונות בטענה שזוהי "מצווה הבאה בעבירה". התנהגותו התאפיינה בדפוס מאני־דפרסיבי בעל מחזוריות קבועה: תקופות של אקסטזה, התלהבות והתרוממות רוח המלווה בתחושת שליחות ומחויבות, ולאחריהן – פרקי זמן של "מוחין דקטנות", דיכאונות ומרה שחורה, תחושת רדיפה מבחוץ ומבפנים. "ש"ץמאניה־דיפרסיה", כך הגדיר זאת גרשם שלום.
בשלב מסוים פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, והם גירשו את ש"ץ מהעיר. הוא נדד לסלוניקי, והמשיך במוזרויותיו: העמיד חופה, זימן עדים ו"נשא לאישה" ספר תורה. מסלוניקי גורש לקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית. בית הדין שם הלקה אותו ונידה אותו מחשש ל"כת חדשה העלולה לבלבל את הדעות", אולם ש"ץ רק התחזק בדרכו. בין השאר הוא הודיע על קיום שלושה רגלים בשבוע אחד: ישב בסוכה, ערך סדר פסח והמשיך לתיקון ליל שבועות. בהמשך קיבל לדבריו תורה חדשה משמיים, שאחד השינויים המרכזיים בה הוא קידוש עבירות והפיכתן למצוות הטעונות ברכה: "ברוך… מתיר איסורים".
תחנתו הבאה הייתה מצרים. שם הוא פגש את שרה האשכנזית, פרוצה לשעבר "שהייתה אומרת בטירוף הדעת שתינשא למלך המשיח". ש"ץ התחתן איתה "מפני סגולתה, כדי לקיים דברי הושע 'קח לך אשת זנונים'". ב־1662 הגיע לירושלים, הסתגר בחדר והתענה משבת לשבת. מפעם לפעם יצא למסעות התבודדות במדבר יהודה. פרנסי העיר, שלא ידעו מה לעשות בו, שלחו אותו בחזרה למצרים, הפעם בתור שד"ר (שליח דרבנן) שתפקידו לאסוף כספים.
בדרך מצרימה עצר שבתי צבי בחברון. ביקורו שם מתועד בכתביו של אברהם קונקי, שעתיד להיות אחד מתלמידיו הקרובים: "בהתפללו מעריב דמעות שליש שלא כדרך הטבע… רוב הלילה הייתי סביבות הבית אשר הוא חונה שם וראיתי מעשיו, והוא היה מתהלך ארוכות וקצרות בביתו וכל הבית היה מלא אבוקות של נר כי כן ציווה. והוא היה קורא בעל פה תהלים כל הלילה בקול גדול… וכאור הבוקר הלך להתפלל תפילת השחר. מעיד אני שהיו ענייניו מבהילים, משונה מכל האדם בכל בחינותיו, ולא היו עיניי שבעים מלהסתכל בו… ואצלנו לא אכל ולא שתה ולא ישן לא שינת קבע ולא שינת עראי, בתוך תעניתו נכנס ויצא".
במצרים נכנס שבתי צבי לתקופה נוספת של מרה שחורה. כשהגיעו אליו השמועות על הנביא אשר קם בעזה, ארז את מיטלטליו ונסע לשם כדי למצוא מזור לנפשו. כך התרחש המפגש הדרמטי, שבו הגיש לו נתן תרופה יוצאת דופן לייסוריו: נשמתך אינה צריכה תיקון כלל, אמר לו המקובל המפורסם, שכן אתה הוא מלך המשיח, לא פחות.
שובה של הפרה האדומה
ש"ץ מיאן לקבל את הבשורה, אך יצא יחד עם נתן למסע בין קברי האבות בירושלים ובחברון. הם התבודדו, התקרבו זה לזה, ולקראת חג השבועות חזרו לעזה. אז התחולל אירוע נוסף שהשפיע עמוקות על תלמידי החכמים בקהילה המקומית. בשעת אמירת תיקון ליל שבועות התעלף נתן, נפל על הרצפה ופרכס. החכמים שסביבו שמעו קולות הבוקעים מגרונו: "היזהרו בנתן ידידי לעשות דבריו, היזהרו בש"ץ ידידי (…) ראוי ש"ץ להיות מלך על ישראל". לאחר החג יצא שבתי צבי מהמרה השחורה. "ביום השלישי לאותו הדיבור של נתן הנביא חזרה ההארה ורוח הקודש על אדונינו בכפליים ותחי רוחו", העידו מעריציו. הבשורה הגדולה התחילה להתפשט: יש בישראל מלך ונביא!
מכאן ואילך הלכה וגברה תעוזתו של ש"ץ. הוא ענד על אצבעותיו טבעות הנושאות שמות קודשים, וחוקק נחש מנחושת כפי שעשה משה רבנו; "נחש" עולה בגימטרייה כמניין "משיח", הסביר. הוא ונביאו דרשו מהציבור תיקוני תשובה קשים ותעניות, ומאידך גיסא הודיעו על ביטול צום י"ז בתמוז וקריאת הלל הגדול ביום הזה.
יהודי עזה וחברון קיבלו ברובם הגדול את הנהגתו של המשיח החדש ללא עוררין, והחלו לקרוא לעצמם "המאמינים". ש"ץ גייס 12 חכמים מעזה שילכו עמו לירושלים כדי להקריב קורבנות במקום המקדש, ומינה את רב הקהילה של עזה, רבי יעקב נג'ארה (נכדו של הפייטן רבי ישראל נג'ארה), לכוהן גדול. בברכת "מתיר איסורים" הוא האכיל את חסידיו בחֵלֶב, שומן בהמה שהעונש בתורה על אכילתו הוא כרת. העבירות שציווה על תלמידיו לעשות הן כאלה שלא מסבות הנאה מיוחדת; כל עניינו של שבתי צבי היה בסמליות של יצירת תורה חדשה.
מעשיו גרמו לרבני ירושלים להכריז על חרם חמור נגדו. באיגרת לרבני איזמיר הם כתבו: "האיש המפיץ חידושים אלו הוא כופר בתורה, וכל ההורגו ייחשב כמציל נפשות רבות, והיד המשכימה להורגו תבורך בעיני א־לוהים ובעיני אדם". אבל החרם לא הצליח לעמוד מול הסחף הגדול והכמיהה למציאות חדשה. נתן העזתי, הכוח המניע העיקרי שמאחורי התנועה השבתאית, הצליח לרתום את המתח המשיחי התמידי שביהדות להתעוררות גדולה של תשובה וסיגופים, ובנה פרדיגמה שלמה המסבירה את המעשים המוזרים כחלק מתוכנית שמיימית נסתרת.
ש"ץ יצא למסע נדודים נוסף, הפעם כמשיח המביא את בשורת הגאולה. הוא עבר בצפת ובדמשק, ובחודש אלול תכ"ה הגיע לעיר חלב והתקבל בה בכבוד גדול. השמועות המופלאות שכבר פשטו ברחבי העולם היהודי יצרו סביב דמותו מתח רגשי ורוחני עצום. ראשי קהילת חלב סיפרו כי גברים, נשים ואפילו ילדים נפלו על הקרקע למראהו של ש"ץ, והחלו לפרכס ולהשמיע דברי נבואה. המחזה המופלא הזה חזר על עצמו גם במקומות שבהם עדיין לא דרכה כף רגלו של המשיח החדש: בכסלו תכ"ו התחוללה תופעת התנבאות המונית בקהילת איזמיר, שם יהודים רבים נכנסו למצב טראנס אקסטטי והתגלו כ"נביאים האומרים דברים גדולים". אנשים פשוטים חוו התגלויות גם בקהילות ארם צובא, בקושטא ובצפת, שם התגלו "עשרה נביאים ועשר נביאות".
המונים נהרו אל המשיח השוהה בחלב וביקשו לקבל ממנו תיקוני תשובה. "ריחפו כל עצמותיי איך נשתנית צורתו מכול וכול, וזוהר פניו כלפיד אש יבער, ושער זקנו כמו זהב פרוויים, והפה שלא היה יכול לדבר אפילו דברי חול איך התחיל לדבר דברים המרעידים השומע, לשון המדברת גדולות, ובכל רגע ממש חדשות יגיד, דברים אשר לא נשמעו מיום שהדת ניתנה בסיני", מתאר אברהם קונקי. עולי הרגל ישנו ברחובות ובשווקים, קיבלו על עצמם תעניות של שלושה ימים רצופים ויותר, ובסיומן ערכו סעודות חג. שמועות על ניסים פרחו ותפחו: הן סיפרו על עמוד אש המפסיק בין הנביא לחסידיו ומתוכו נשמע קול של מלאך, על אפר הפרה האדומה העומד להתגלות, על כנסיות נוצריות שמתחילות לשקוע באדמה.
גם נתן המשיך לקבל חזיונות. בכ"ה באלול תכ"ה הוא שמע "כרוז במתיבתא דרקיעא מכריז ואומר: בעוד שנה וקצת ירחים יתגלה משיח בן דוד בעולם". הנביא יצא למסע נדודים משלו בין קהילות יהודיות, כדי לעשות נפשות לבשורה השבתאית. גם רבנים שלא קיבלו את תורתו כפשוטה, נמנעו מלצאת נגדו בגלוי והעדיפו לשבת על הגדר. תנועת התשובה המתעצמת גרמה לשיתוק במסחר ובכלכלה של הקהילות היהודיות, שציפו כי הסולטן הטורקי יעניק לנתן הנביא את השלטון על ארץ ישראל.
כששני משיחים מתווכחים
בראשית שנת תכ"ו הגיע שבתי צבי לאיזמיר, העיר שגורש ממנה שנים אחדות קודם לכן. הוא חווה תקופת דיכאון והתכנס בחדרו, עד שביום הראשון של חנוכה ירדה עליו ההארה. אזי הוא נכנס לבית הכנסת בבגדי מלכות, ואמר בקשות ופזמונים בשמחה ובשירה. הוא חזר לעסוק בהתרת איסורים, דיבר על השבת התורה לרוחניותה, וקהילת איזמיר הלכה ונסחפה עם הבשורה הגדולה. אלא שלצד גילויי ההיסטריה הרוחנית, התגלעו מחלוקות בקרב יהודי העיר. כשש"ץ עשה מעשים הסותרים את המסורת ייחסו זאת מאמיניו לסודות נשגבים, אך חלק מרבני איזמיר גרסו כי אין מקום למשיח שעומד מעל לתורה ולמצוותיה. דפוס דומה הופיע גם במקומות אחרים: ההתעוררות השבתאית התרחבה והקיפה את רוב קהילות אירופה, צפון אפריקה ואגן הים התיכון, אך בעוד דלת העם הלכה שבי אחר בשורת הגאולה, השכבה הלמדנית והאליטה הכלכלית נקרעו בתוכן במחלוקת עזה.
באחת השבתות פרצה שערוריה: ש"ץ הגיע עם פמליה גדולה לבית כנסת של מתנגדיו באיזמיר, שבר את הדלת בגרזן, השמיע דרשות מוזרות וקרא את הפרשה מתוך חומש מודפס, תוך שהוא מעלה לתורה נשים. הוא גידף את חכמי ה"כופרים" והודיע על מינוי אחיו ומקורביו לתפקידים שונים בעידן הגאולה – אחד יהיה כוהן גדול, אחר שליט על הממלכה הטורקית, שלישי יהיה קיסר הרומאים ועוד. לאחר מכן פתח ש"ץ את ארון הקודש, פצח בשיר עגבים ספרדי על "מיליזילדה בת הקיסר", ודיבר על הסודות הגנוזים במילות השיר. בסוף הדרשה הכריז על עצמו כ"משיח לאלוהי יעקב", וקבע תאריך לגאולה הסופית: ט"ו בסיון תכ"ו.
מסכת האיסורים לא ידעה גבולות. ש"ץ התייחד עם גרושתו הראשונה אף שכבר נישאה לאחר, והבטיח לנשים לשחררן מקללת חוה ומהשעבוד לבעליהן. הוא יזם טקס רב הוד לקבלת מלכותו שלו, והכריז קבל עם על ביטול צום עשרה בטבת. העוצמה החברתית של מאמיניו גברה, והם החלו להטיל משטר טרור על הכופרים במשיח החדש, ולא בחלו אף במעשי אלימות. ש"ץ עצמו הלך אל הקאדי של העיר והלשין על המתנגדים. תופעת ההתנבאות ההמונית המשיכה להתרחב: סוחר הולנדי העיד על "למעלה ממאתיים נביאים ונביאות שנפל עליהם רתת וזיע והתעלפו, ומתוך כך אמרו כי ש"ץ הוא משיח אמיתי ומלך ישראל שיוביל עמו לבטח לארץ הקדושה. (…) אחר כך שבה רוחם אליהם ולא ידעו מאומה מכל מה שדיברו".
חיי המלאכה והמסחר של יהודי איזמיר פסקו. כל העיר הייתה כמרקחה, וכל הימים כחגים. ברחובות סבבו תהלוכות גדולות בקריאות "יחי המלך המשיח", ובבתים – משתה ושמחה. רבים הלכו לטבול בים מדי יום, למרות מזג האוויר הקר. רק ראשי הקהל עמדו בסירובם להצטרף לחגיגה, וחששו ממה שעשוי להתפרש כהתקוממות.
כשש"ץ יצא בהפלגה מאיזמיר לאיסטנבול, השלטון הטורקי אכן החליט לעצור אותו בחשד למרידה. חיילים המתינו לו בשתי אוניות, תפסו אותו במצרי הדרדנלים, והוא הובא למשפט בפני הווזיר אחמד קופרילי. הווזיר הגיע למסקנה שש"ץ אינו איום ממשי על השלטון, שכן אינו עושה כל מהלך מדיני או צבאי. גם הכריזמה והחן של ש"ץ תרמו להחלטת הווזיר שלא להטיל עליו עונש מוות כצפוי, אלא להסתפק במאסר. לאחר כחודשיים הועבר ש"ץ למבצר גליפולי. התאריך היה י"ד בניסן. כשהאסיר הגיע לכלאו הוא שחט שם קורבן פסח.
המקום שבו בילה ש"ץ את האביב והקיץ של שנת 1666 נקרא מכאן ואילך בפי המאמינים "מגדל עוז". עד מהרה שינה המבצר את ייעודו: השומרים תאבי הבצע הבינו כי ברשותם תרנגולת שמטילה ביצי זהב, שכן יהודים מכל העולם יהיו מוכנים להזיל מהונם לכבוד המשיח. הכלא הפך לארמון, ש"ץ הולבש בגדי מלכות, והמקום כולו עוצב ב"מצעות של מלכים, כרים וכסתות ומנחות ודורונות". בתמורה לתמלוגים נאים הותר ליהודים להיכנס ולחלות את פני משיחם. המוני המבקרים מצאו את שבתי צבי יושב בממלכתו יחד עם אשתו שרה, שהצטרפה אליו.
עולי רגל יצאו לגליפולי מכל הקהילות ששמעו של ש"ץ הגיע עדיהן: מאירופה ומאסיה, מארץ ישראל ומצפון אפריקה. גם במשכנו החדש הוא הפעיל את יכולת ההשפעה המאגית שלו על בני שיחו, ובהם תלמידי חכמים מופלגים וראשי קהילות. לקראת י"ז בתמוז ותשעה באב הוא שלח איגרת להמוני חסידיו: "ממני בנו בכורו של ה', בנו יחידו, ש”ץ משיח וגואל ישראל, אל כל בני ישראל שלום. היות וזכינו לראות יום גדול זה, יום גאולה וישועה לישראל, על כן אבלכם ייהפך לששון ותעניותיכם לחגים ולא תוסיפו לדאבה עוד, בני ישראל".
התפנית התחוללה בסוף הקיץ, כשלמבצר הגיע "רבי נחמיה הנביא" וקרא תיגר על ש"ץ. גם נחמיה הוא דמות אניגמטית – יש שראו בו "מטורף שאומר דברי שיגעונות", בעוד אחרים תיארו אותו כצדיק המקדיש את חייו להיטהרות בנדודי גלות. הוא נכנס אל חדרו של שבתי צבי וטען כי הוא, נחמיה, המשיח האמיתי. שני המשיחים בילו שלושה ימים בוויכוח תיאולוגי. נחמיה ראה את עצמו כמשיח בן יוסף והיה מוכן להכיר בש"ץ כמשיח בן דוד, אך טען, בהתאם לאגדות חז"ל, כי לא ייתכן שהאחרון יופיע לפני התגלותו ומלחמתו של המשיח הראשון.
הדיון התארך והתלהט. השניים ישנו מעט, אכלו מעט והתווכח הרבה. לבסוף קם נחמיה וצעק אל ש"ץ: "הלוואי ותנח לישראל שיהיו בעומדם כמו מקודם, ולא תביאם תחת החרב בדברי שווא ושקר. אין בך ממש, רק עוכר ישראל אתה וחייב מיתה כמסית ומדיח". לאחר מכן נסע אל הווזיר הראשי, ביקש להתאסלם, וטען ששבתי צבי מורד במלכות. בט"ז באלול הובא ש"ץ למשפט בזק בפני הסולטן. לשאלה אם הוא המשיח השיב בשלילה. הסולטן הציב בפניו את הברירה: למות בעינויים או להמיר את דתו. משיחם של היהודים בחר להתאסלם, וקיבל את השם מוחמד אפנדי.
חסידיו האדוקים של ש"ץ מיאנו להתפכח. מאות משפחות המירו את דתן בעקבותיו. רבים אחרים נותרו ביהדותם אך המתינו לו שישוב, מתוך ביטחון שיש במעשיו צד נסתר. נתן העזתי הסביר לשומעיו כי ההתאסלמות היא חלק מ"העלאת הניצוצות" הסודית שהמשיח צריך לממש כדי לקרב את הגאולה. גם לאחר מותו של שבתי צבי ב־1676 המשיך נביאו לטעון כי הוא למעשה הפך באופן זמני לחלק מהאלוהות, ובקרוב ישוב כדי להשלים את תהליך הגאולה. אך רובו של העם היהודי כבר היה נתון בשבר גדול; כגודל הציפייה, כך גודל מפח הנפש והאכזבה.
הקבלה הוצאה אל מחוץ לחוק
היפותטית, ייתכן שהסחף שיצר שבתי צבי היה מביא לכינון עצמאות לאומית יהודית כבר במאה ה־17, ואולי אף לבניית בית המקדש השלישי. את סופה העגום של השבתאות אפשר לזקוף לחובת גיבורי העלילה: נתן העזתי, על אף כישוריו הנדירים, היה חסר ניסיון מדיני או פוליטי. הוא נסמך רק על חזיונותיו, ולא גיבש תוכנית עבודה רחבה ומסודרת. הגאולה העסיקה אותו ברמת הנפש והרוח, ופחות במישור האקטואלי־מעשי. והמשיח שלו – הוא היה אדם בעל הפרעה נפשית שעשה טעויות לאורך כל הדרך, ויצר פרדוקסים שכרתו את ענף הלגיטימציה שעליו ישב. אילו היו השניים קצת יותר מעשיים, מתוכננים וקשובים לגבולות המציאות, ייתכן שהסיפור היה מסתיים אחרת לחלוטין.
פרעות ת"ח ות"ט, שהכניסו את העם היהודי למלנכוליה עמוקה, סיפקו תרומה חשובה להתקבלות הרעיון המשיחי על הלבבות באותה תקופה. לפי גרשם שלום, לעומת זאת, הגורם המשפיע יותר בפופולריות של השבתאות היה המתח הרוחני העצום שעוררה קבלת האר"י. התורה הזו, שנוסחה בשנים 1570־1573 ונדפסה ב־1620, הפכה בתוך שנים ספורות לתיאולוגיה מרכזית בעולם היהודי. אחד מחידושיה היה שהגאולה אינה מסורה רק לשמיים, כחזון רחוק של אחרית הימים: תיקון השכינה הנפולה והשבת ההרמוניה תלויים במעשי האדם. הכוונות בשעת התפילה וה"ייחודים" הנלווים לקיום מצוות הופכים את חזון הגאולה ליעד בר־השגה, שכן השפעת האדם בעולמות העליונים מחוללת בעקיפין שינוי בעולמות התחתונים.
עוד טען שלום שאי אפשר להבין את תולדות עם ישראל בעת החדשה בלי ירידה לעומקו של השינוי שחוללה התנועה השבתאית. היא זו ששברה את התודעה הפטאלית המשתקת של היהודים, שבמשך כ־1,500 שנה קיבלו בהכנעה את חיי הגלות כגזרת גורל. השבתאות הפכה את קץ הגלות לרעיון שחושבים עליו בקול.
התנועות הגדולות שצמחו מאז בעם היהודי הן תגובות שרשרת לשבר שחוללה השבתאות: ההתנגדות לקבלה, ומאוחר יותר לחסידות, ראשיתה באיסור שהטיל "ועד ארבע ארצות" (איגוד המנהיגים הרוחניים של קהילות רבות באירופה) על לימוד תורת הנסתר לפני גיל 40, וזאת בעקבות המרת הדת של ש"ץ. הנטייה הבדלנית־חרדית שלפיה "חדש אסור מן התורה", וגם תנועת ההשכלה שבירכה על החדש וניסתה לשלבו בחיי היהדות, היו תגובת נגד לדומיננטיות־היתר של תורת הסוד היהודית. כמובן, גם בתנועה החסידית היה ממד של תגובה לשבתאות, שכן רבים מרעיונותיה היו גלגול מתוקן של מוטיבים שבתאיים רדיקליים. לפי שלום, הזרמים התת־קרקעיים הללו הבשילו במשך תקופה ארוכה, עד שפרצו בעוצמה בתנועה הציונית.
אור של רוע וחורבן
"ספר הבריאה", החיבור התיאולוגי החשוב ביותר של נתן העזתי, נכתב לאחר המרת הדת של ש"ץ. אף שהוא ספר קבלה קלאסי, הוא בונה את התשתית לאמונה במשיח בעת משבר. מי שהחליט להוציאו לאור מחדש הוא ליאור הולצר, בעליה של חנות ספרים ירושלמית ותיקה.
בין השאר מפתח ספר הבריאה רעיון שהגה נתן העזתי בחיבור קודם שלו, שנקרא "דרוש התנינים". נתן מציע פרשנות חדשה לתורת האר"י, תוך ביסוס מקומו של שבתי צבי בתהליך הגאולה. הוא פותח בתיאור של צמצום האור האלוהי בראשית הבריאה, כמפורט בתורת האר"י. בעקבות הצמצום הזה נותר חלל פנוי ובתוכו "טהירו" – זוהר שנשאר מהאור הקדום שנסתלק. אור האינסוף שבטהירו מחולק לשני סוגים: "אור שיש בו מחשבה" – אנרגיה בונה וקונסטרוקטיבית, היוצרת את העולמות; ומנגד "אור שאין בו מחשבה" – כוח ששואף להישאר בפשיטות גמורה, לא להתפתח אלא להחריב ולמסמס את כל המבנים הקיימים. בתוכו מושרשים "הדינים" ו"הקליפות", החורבן והרוע.
ליאור הולצר אינו מסתיר את משיכתו העמוקה למשיח בן המאה ה־17, לנביאו ולתיאולוגיה שלהם. "ש"ץ עמד בצורה דיאלוגית בלתי אמצעית מול אלוהי ישראל. הדו־שיח המתמיד בינו ובין אלוהיו היה בסיס האמונה השבתאית", הוא אומר לנו. הרישיון לעבור עבירות, קובע הולצר, ניתן למשיח בלבד: "ש"ץ היה בית דין לעצמו ולא לאחרים. הטענות שהוא הורה לחסידיו לעבור עבירות הן שקרים של מתנגדיו: מבחינתו, כל היהודים זולתו חייבים להמשיך לשמור על התורה והמצוות המוכרים לנו. במובן הזה נתן הוא 'היפרֿ־נומי', כלומר אולטרא־הלכתי". זו תפיסה שונה מזו של חוקרי השבתאות לאורך השנים, כמו גרשם שלום וממשיכיו.
לוויכוחים ההיסטוריים על השבתאות הייתה זיקה אקטואלית. בפרקי המבוא שכתב לספר מזכיר הולצר את המתח שנוצר בשנות החמישים בין חוקרי תולדות ישראל. המלומדים הישראלים, דוגמת זלמן שז"ר, יוסף קלוזנר ויעקב טלמון, נמשכו לטקסטים שבתאיים ויצרו במחקריהם שיח משיחי ערני, מתוך רצון לפתח תשתית היסטורית לציונות; מנגד, עמיתיהם שבחו"ל – ליאו שטראוס, הארי וולפסון וסאלו בארון – כלל לא התעניינו בנושא.
גישתו של גרשם שלום גרסה כי יש למתוח גבול בין שני התחומים: "בכל פעם שהמשיחיות נכנסת לפוליטיקה, היא נעשית לעניין מסוכן מאוד", התריע. בקרב תלמידיו, לעומת זאת, השיח המשיחי זלג מההיסטורי אל הפוליטי. רבקה ש"ץ־אופנהיימר, שערכה את ספרו של שלום על שבתי צבי, נמשכה גם היא לתיאולוגיה השבתאית, שלפי פרשנותה הובילה אותה לתמיכה בגוש אמונים. "התופעה השבתאית היא חלק מהמשיחיות היהודית", הסבירה. "היא הלשון שבה חושפים את המאוויים הסמויים, היא שכבת העומק. הציונות היא אופן מאופני המשיחיות האפשריים".
תלמיד אחר, יוסף בן־שלמה, טען כי "שטחי ארץ ישראל הם רק שלב בדרך לגאולה השלמה, אך הגאולה לא תיתכן בלעדיהם". ושלישי, יהודה ליבס, הסביר: "לא מקרה שמחקר השבתאות התפתח בידי חוקרים ציונים ובראשם שלום, מאחר שהשבתאות היתה תנועה משיחית מובהקת, ומהי משיחיות בישראל אם לא שאיפה לגאולה מדינית?"
