כשהייתי בכיתה א', וחבר שלי היה מציע לבוא לשחק כדורגל, היה ברור שהוא מתכוון לדבר הפיזי הזה. כדור (היה לנו אחד עם חתימה של אוחנה. לא שיחקנו איתו. זה היה קודש), אספלט, שערים מאולתרים, משחקים בחניה מול הנבחרת של השכנים. אבל לאט־לאט זה כבר היה הרבה פחות ברור. היה קשה לראות את זה בזמן אמת, אבל הדור שאליו נולדתי, דור תחילת שנות התשעים (נולדתי בסוף השמונים, אבל מה בעצם ההבדל הגדול), נולד לתוך שלב הכניסה של המחשבים אל הבית. כשהייתי בן חמש המשחקים היו פשוטים למדי – NBA Live 95 היה גרסה די ראשונית של בובות מפוקסלות זזות על המגרש – אבל בכיתה ד', כשפיפ"א 98 הגיע, הייתה תחושה כאילו משהו חדש קרה בעולם.
במובנים מסוימים, זה היה נכון. בכיתה ד', כשחבר הציע לבוא לשחק כדורגל, כבר שאלנו אם במחשב או במגרש. בשביל מגרש היינו צריכים קבוצה, שערים, כדור, חניה ריקה ממכוניות. במחשב לא היינו צריכים יותר משנינו (ואת האחים הקטנים שיצפו). המשחק עבר מפציעות פיזיות להטחות של מקלדת ברצפה, השירים של בית"ר ירושלים הוחלפו בשירים של מונדיאל 98', שעד היום נשמעים לי כמו השירים המלהיבים בעולם. באמת, היה מצעד ברדיו לפני חצי שנה וממש הרגשתי בהם רטט של התרגשות. לפני חצי שנה זו הייתה נוסטלגיה. אז, הם היו דרישת שלום מהעולם הרחוק; שחקנים שהתחלתי לשנן את שמותיהם, שירים עם מילים באנגלית שלא הכרתי וגיטרות ברקע, כמו Song 2 הבלתי נשכח של להקת בלר. האינטרנט בדיוק התחיל את צעדיו הראשונים וכדי לגלוש בו היה צריך לנתק את הטלפון – אבל העולם התכווץ אט־אט, ארצות רחוקות התחילו לדבר בקלות רבה יותר. עוד כמה שנים נשחק אונליין מול גולש באיראן, אבל עוד לא ידענו את זה. רק פתחנו את המחשב, הכנסנו את הדיסק, הלוגו של EA Sports עלה, והגיטרות התחילו: וווו־הו!
הכותב הוא סופר
